logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

גיטל פיאלקוב, גטו ויסוצק

אותה שעה גדלה המהומה ברחוב. מבוהלים רצו אנשים, נדחקים לתוך הבתים. ביתנו שעמד במרכז הרחוב קלט המון יהודים נדחפים. הבית התמלא עד אפס מקום. אני וביתי בת ה-16 ירדנו למרתף וארינו- רבים מהנאספים. גם המרתף התמלא בין רגע מן הקצה אל הקצה. בעומק המרתף הייתה פינה גדורה לאיסוף תפוחי אדמה. נתכנסנו אני וביתי לפינת מחבוא זו. אימא אחת, פליטה מורשה, תחבה אלינו לפינה שניים מילדיה. בינתיים פרצה המשטרה למרתף - כנראה לאחר שגירשה את היהודים מן הבית - ופקדה לעזבו, ולא -איימה ביריות. עזבו כולם את המרתף ורק אנחנו החבויים "בפינה"הגדורה נשארנו ושני הילדים עמנו. אמם ענתה לשוטרים שאין איש במרתף והיא עצמה יצאה עם היוצאים. כעבור רגעים מספר חזרה המשטרה, נעצרה בפתח המרתף,תבעה לצאת ואיימה לירות. לא ענינו להם. הסתלקו, חדרו לבית, עלו לעליה,חיפשו בכל הפינות והמחבואים (כל זאת שמענו בהיותנו במרתף) והסתלקו.כעבור שעה קלה שוב הופיעה המשטרה בפתח המרתף. רצו להדליק אור אך גפרורים לא היו עימהם. איימו שיפוצצו את המרתף במוקש. רבצנו אילמים ודוממים ללא הגה. הסתלקו ושוב חזרו, והפעם, לאתר איומים, ירו לתוך המרתף,אך החטיאו את מטרתם. ואנו ישבנו דומם, עצורי נשימה וחרדים. אותו יום המשיכו ובאו פעם בפעם קבוצות שוטרים וחיילים, גם גרמנים, לתוך הבית, חיטטו וחיפשו. מתוך מחבואנו שמענו איך הם מטפסים על עלית הגג, חודרים לתנור ומאחורי התנור. בהערב היום, בהשתרר השקט בחוץ, נכנסה הבת לבית פנימה, ארזה את חפצי-המשפחה היקרים לה ביותר : תמונות, כתובות, דברי זיכרון וחזרת למרתף.
עם חשכה החליטו שני הילדים לצאת מן המרתף וללכת למכירתם הפולנייה.בטוחים היו שהיא תאסוף אותם לביתה. הרי הייתה ידידתם הטובה ביותר וכל רכושם חבוי ומוסתר אצלה. ניסיתי למנוע בעדם מלכת, אך לא שמעו לעצתי.מתוך שנדמו לפולנים האמינו שלא יפגעו בהם לרעה - הילדה בת ה-8 נראתה אמנם כילדה גוייה. גם אידיש לא ידעו ולעומת זאת היטיבו לדבר פולנית.האכלתים ויצאו לדרך. לא עברה שעה קלה והאח הקטן בא מבוהל, נרעש ובוכה.שאלתיו היכן ליוסה, אחותו. סיפר שפגשום השוטרים וציוו עליהם לעמוד. הוא,הנער, ברח בכיוון למכירתם הפולנייה והאחות נשארה לעמוד, בתקוותה להוכיח להם כי פולניה היא... אבל הם ירו בה והרגוה במקום. הוא הצליח להגיע למכירה הפולנייה, אך היא סירבה לקבלו וחזר למרתף.
לילה. השעות זוחלות, עוברות. מה יהיה? הן מחר-מחרתיים יגלו את מקום מחבואנו ויוציאונו להורג. אך גם היציאה החוצה כרוכה בסכנת מות. מה אפוא לעשות? כך ישבנו במרתף נבוכים ומיואשים. לבסוף החלטנו - יהיה מה שיהיה - לצאת. יצאנו בידיעה שאנו הולכים לקראת מות בטוח. לא עצרנו כוח בנפשנו לקחת אתנו את הילד, שבינתיים שקע בשינה עמוקה.
יצאנו מן המרתף. עברנו בחשאי חצר אחת, נכנסנו לחצר שנייה, ובעוד אנו רוצות לחצות סמטא אחת בין החצרות שמענו קול קורא באוקראינית:עמוד ! קפאנו על עמדנו. ניגש שוטר אוקראיני מזוין, פקד על הבת לפשוט מיד את המעיל ולבחור אחת משתי המיתות: בעמידה הפנים אל הקיר והידיים למעלה, או בשכיבה והפנים אל האדמה. התחלתי מתחננת ומבקשת רחמים על הבת. רציתי למסור לו מכל מה שהיה בידי בדברי-ערך וכסף. אך הוא הקשיח לבו. פקד עלי להניח כל במו שהיה בידי, נטל אותי ואת בתי בשתי היו מזה ומזה על מנת להוביל אותנו כדבריו אל הגרמנים. צעד כמה צעדים ועמד מלכת.חזרתי והתחננתי לפניו שייתן לנו לצאת מן הגטו. הרים את רובהו הנבט בי בקת. פניתי לבתי ואמרתי לה : הבה ננסה לברוח, ותוך כדי כד התחלתי בורחת. אך לתימהוני לא זזה בתי ממקומה ואני חזרתי אליה. לא ידעתי את נפשי והתחלתי צועקת בקול, קוראת לעזרה... לקריאתי התאספו שוטרים מזוינים,והרי אנו מוקפים לא גוי אחד, כי אם רבים... היינו אובדות עצות. סביבנו שוטרים צמאי-דם ואנו שתי נשים יהודיות בתווך... פנתה אליהם הבת ואמרה :בביתנו טמונים בגדים וחפצים רבים. בואו ונמסור לכם הכל ובלבד שתניחונו לצאת מכאן. ניאותו לכך. חזרנו כולנו יחדיו, מלווים שוטרים מזוינים אל חצר-הבית. לאחר דין-ודברים בקשר לחפצים הטמונים הופיע פתאום לעינינו בעלי.כיצד ? מאין ? וכך היה מעשה: בשעת המהומה הגדולה באותו בוקר התחבא בעלי בפינה נסתרת ברפת, ושכב שם כל אותן השעות. ובשמעו עכשיו את קולי וקול בתו יצא ממחבואו. היינו אפוא שלושה : אנו חופרים באדמה עד שנתגלו החפצים הטמונים. בינתיים הסתלקו השוטרים המקומיים ונשאר עמנו רק השוטר הראשון מחכה לשללו... הוא מאיץ בבעלי שיחיש מלאכתו, מאיים עליו בחפירת קבר לעצמו... מן הבור הוצא ארגז בגדים והגוי בחר לו כטוב בעיניו, במידה שיכול לשאת על גבו, פנה אלינו וציווה שנלך אתו והוא יעבירנו מחוץ לגטו. לא רחשנו לו אמון וביקשנוהו שיניח לבו ויעזבנו לנפשנו. אך הוא לא ענה לנו והיינו מוכרחים ללכת בלוויתו. צעדנו שלושתנו לפניו, והוא, רובהו, מושט לפניו, מאחורינו. תוך כדי הליכה ירה, אך החטיא את המטרה, ואיני יודעת אם בכוונה או לא. כעבור רגעים מספר נתעכבנו עוד פעם ושוב ביקשתי רחמים שיעזבנו לנפשנו. אך הוא ניגש אלי בקצף והנחית עלי את קת הרובה. מעוצמת המכה צנחתי לארץ, וכך נשארתי לשכב באפס-כוחות... בעלי ובתי המשיכו ללכת בלווית השוטר שהאיץ בהם. לאחר רגעים אחדים שמעתי שתי יריות מפלחות את האוויר. הבינותי במר נפשי כי יקירי אינם יותר בחיים.

(גיטל פיאלקוב, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|