logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

הינדה לוי-ליסנר, גטו לודז' , 1940

לודז': עז אחת מצויה בג:; על טיפת החלב שלה אורבות מאות אימהות - וגם אני בתוכן. כבר אין ברשותי הכסף הדרוש לקנות מעט החלב, גם אם אצליח לפלס לי דרך אל העז. מכרתי כבר את טבעת-הקידושין שלי, את שמלתי האחרונה, אולם מי בכוחו להידחף קרוב יותר אל המקום בו הולכים את העיזה? אינני היחידה ושויתרה על שמלתה האחרונה - כך עשו הרבה, הרבה אמהות. אחרות משכנו שעונים, אריגים, נעליים חדשות שהיו ברשותן, כל מה שהיה לכל אחת. כעת, כל אחת נדחפת קרוב יותר עם הסיר. הסוף היה, שמרוב הדחיפות נשפך מעט החלב וכל האמהות חזרו בסירים ריקים.
תינוקי נחלש יותר ויותר. "במי-סוכר לא תחזיקי תינוק בחיים" - אמר לי הרופא, - "מרוח לא ניתן לבנות בית, למסד הבית נדרשים חומרים. כדי שהתינוק יוכל לחיות - נדרש מזון". הוא לא הסתכל בפרצופי ועזב. בערב האחרון ישבתי ליד עריסתו של תינוקי, גופו הקטון הריח ריח הדבש. העיניים הקטנות הכחולות,הסתכלו לעברי במבט של טוב לב וכה שקט; העיניים הסתכלו עלי בפעם האחרונה… התינוק חדל לשתות מרוב חולשה, העיניים הכחולות נעצמו, לנצח.
יצאתי מהבית והתחלתי להטיח את ראשי בכותל וצעקתי: "אנשים, חיתכו את לבי ושמו אותו בגופו של ילדי. דמי, את חיי אני נותנת לילדי, אני רוצה לקנות אותו במחיר חיי; הצילו, הצילו את ילדי, הצילו חיי תינוקי! "…
ידיים חזקות החזיקו בי, הכניסוני אל שכנה והניחוני על מיטה. כאשר פתחתי את עיניי, אף אחד כבר לא היה בבית. ירדתי מהמיטה ורציתי להיכנס לביתי,לפני חדרי ראיתי ארון-המתים אדם גבוה נעול מגפיים החזיק מתחת לבית-שחיו משהו עטוף בנייר, מתוכו השתרבבה רגל קטנה – הרגל'ה הזוהרת של תינוקי… זכורני- התעלפתי, ותו לא. איך הגעתי אל מיטתי, איני יודעת. אולם כשחזרה אליי הכרתי, נזכרתי, כי טרם נתתי לתינוק לאכול. לידי ישב בעלי והחזיק בידי. "הניחוני" - אני מתחננת לפניו – "התינוק רעב, יש לתת לו לאכול, יש לכבס את כותנתו וחיתוליו, יותר מדי הוא הקיא, הכול מטונף". התחלתי להיאבק אתו. בעלי לקח את ראשי לידיו ושנינו פרצנו בבכי - כבר לאחר הכול, חסל הכול …
כאשר ירדתי מהמיטה, כבר לא היה זכר וסימן מעריסת ילדי, מהעגלה, מבגדיו. הכול חלף ועבר יחד אתו. ילדי המתוק, כל האור לקח איתו - לשם,אל הנצח: את התקווה והנחמה, את השמחה…
אני שומעת בכי מטורף, הבוקע בדמי הליל דרך הקיר, שני הילדים של שכנתי, גם הם כבר נרדמו לנצחים, שתי הילדות בבת אחת - חלשו ונרדמו… "במי סוכר לא תחזיקי ילד בחיים", כן, הרופא צדק, הוא יודע מה שהוא אומר. גם ממול דירתנו, מעבר השני של הרחוב מתפרצת צעקה, גם שם עזב ילד לנצחים. כשפוגשים מכירה, אם לילד פוחדים לשאול על הילד. מלאך-המוות השחיז את חרבו נגד הפעוטות, הוא ערך בהם את קצירו הראשון, בגטו בשנת 1940

(הינדה לוי-ליסנר, 1940, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|