מאמר

התפיסה היחודית של המרכז בנושא הוראת השואה:


גם זו הסטוריה
אסתר פרבשטין
ראש המרכז ללימודי השואה במכללה


מעבר לקו הטלפון נשמע קול בנימה שקל לזהותה: מורה. היא מבקשת עזרה בהעברת הנושא "חיים דתיים בשואה". מתפתח דו-שיח מוכר: הזמן דוחק, מועד מבחן הבגרות מתקרב, אבל יש צורך ללמוד משהו גם בנושא זה.
"מדוע, בעצם?" אני שואלת. והיא משיבה: "כי גם הם היו 'שם' והגיבו בדרך שלהם, הם היו ציבור רחב מאוד, ואינני רוצה לפסוח על חייהם".
באותה מידה של כנות היא מודה שבעצמה לא למדה את הנושא, אבל הוא נוגע ללב כל יהודי וחשוב לעיצוב זהותו, ולכן אם יהיו בידיה כמה חומרים "חמים", סיפורים, תמונה או מסמך כלשהו תוכל להעביר לפחות שיעור אחד בפרק זה.

אין זו שיחה יחידה מסוגה. מורים מבתי ספר שונים, כלליים ודתיים, פונים במשאלה דומה, וחשים כי היו רוצים לגעת בנושא זה אך אינם מסוגלים לכך. לגבי אלו שאינם שואלים ואינם מתעניינים, הבעיה אולי גדולה יותר, משום שהם מתעלמים מתגובתו ומחוויותיו של ציבור יהודי גדול וחיוני שהביב בדרכו לאירועים הטרגיים.
הנושא, שנדחק שנים רבות לשולי הדיון ההיסטורי והחינוכי-דידקטי, שב ומקיש בחלוננו ותובע את האמת ההיסטורית שלו.
המקורות המתייחסים לחייהם של יהודים מאמינים ושומרי מצוות בימי השואה כוללים שני נושאים עיקריים:
האחד - חיי הדת, בעיקר התמודדויות ועמידה דתית בחיי יום יום בנסיבות המשתנות, שבאו לידי ביטוי בנסיון העיקש לשמור על כשרות, טהרת המשפחה, שבת ומועד ועוד.
השני - הפשר האמוני לארועים, נושא שדיון אמיתי בו דורש גם כלים במחשבת ישראל ובהגות יהודית, שאם לא כן קיימת סכנה של שחרור רגשות ריק מתוכן. במאמר זה אתיחס לנושא הראשון, מאחר שהנושא השני דורש ברור בפני עצמו.
על פי מפת ההוראה כיום, ניתן לשרטט שלושה דגמים המייצגים שלוש גישות. אציג אותן בקצרה, ואנסה להציג גישה רביעית, המציעה דרך אחרת בהוראת הנושא.


גישה א
חיי דת - מחוץ לתכנית הלימודים.
ברוב תכניות הלימודים בהוראת השואה תחום חיי הדת אינו מופיע כנושא, או שהוא מוזכר בקטעים בודדים. כותבי התוכניות מנמקים את תפישתם בנימוקים אחדים. יש המתבססים על ניתוח המדיניות הנאצית; מלחמת הנאצים ביהודים נבעה מתפיסה גזענית, ולא דתית, בניגוד לשנאת ישראל בתקופות קדומות. עובדה היא כי החוקים והגזירות הבידוד החברתי והחוקי, עבירת הכפייה, הגטאות, הפתרון הסופי חלו על כל יהודי ללא קשר לדעותיו ולדתו. יתרה מזאת, מבחינה אידאולוגית ובתעמולה הרשמית (בעיקר בסרטי התעמולה כמו "היהודי הנצחי") דווקא היהודי ממתבולל מהווה את הסכנה לגזע הארי, בהייתו מטמא את הגזע באמצעות נישואי תערובת, בעוד שהיהודי הדתי שומר ממילא על בידול, וחזותו מדגישה בדרך כלל את השוני בינו ובין סביבתו הלא- יהודית. תחת המגף הנאצי נחשבו איפוא הכל ל"יהודים", ולפיכך, סוברים בעלי גישה זו, יש לגשת להוראת השואה ללא הדגשת הנושא הדתי.
מעבר לכך, יש מהם הטוענים כי זיכרון השואה מהווה מרכיב מרכזי בתודעתנו היהודית המשותפת, ומכנה משותף בזכרון הקולקטיבי שלנו, ועל כן יש להימנע מלבודד את העיסוק ביהודים הדתיים שמא תיפגם תחושת שותפות הגורל של העם כולו.
ישנם גם כאלו שהתעלמותם מנושא זה נובעת מתפישה אוניברסלית קיצונית של הוראת השואה. תפישה זו אינה מעמידה במרכז הלמידה את היהודי כישות מרכזית, מאחר שהיא מבקשת לדון בטבע האדם באשר הוא. היא מבקשת לטשטש את השוני בין אנטישמיות נאצית לגזענות ולפשיזם, ובוודאי שאינה מתייחסת לתגובות יהודיות נבדלות. הדברים מגיעים לעיתים עד לידי כך שקיימת התעלמות גם ממקורם היהודי של מסרים אוניברסלים, התעלמות שלעיתים נובעת גם מהתנכרות לנושאים הקשורים למסורת היהודית בכלל. אולם נראה כי רובם של אלו שאינם רואים בנושא זה מרכיב הכרחי בתוכנית ההוראה שלהם, אינם פועלים מתוך סיבות אידאולוגיות אלא בעיקר מסיבות פרגמטיות: לחץ הזמן חוסר ודע ואי הכנסת הנושא כפרק חובה בהכשרת מורים להוראת השואה, אינם מאפשרים הוראת הנושא ברמה מקבילה לפרקים אחרים. גם מיעוט העיסוק במקורות יהודיים, ובעיקר רבניים, בלימודי מחשבת ישראל והסטוריה, מגבילים את האפשרות לעסוק במקורות אלו.

גישה ב
חיי הדת במרכז הלמידה.
מנגד, קיימת קבוצה הממוקדת בהיבט היהודי והדתי של השואה. במערכות מסוימות, בעיקר בחינוך החרדי, התפתחה הוראת השואה דרך העדשה של העמידה הדתית והמנהיגות הרוחנית בימי השואה. ספרי הלימוד הראשונים במערכת החינוך הזאת עסקו בכך בהיבט ספרותי, וגם בשיעורי היסטוריה הידע הכללי היווה רקע ומסגרת בלבד, וניתן במינון מצומצם למדי ובלי לדון בהיבטים השונים. הנימוקים של קבוצה זו היו בעיקר חינוכיים. במרכז הלמידה הועמדה השאלה מהי משמעות האירועים על עיצוב עולמו החינוכי של התלמיד ועל השקפת עולמו, ובתשובה לכך נבחרו רק הנושאים שתאמו את המסר העיקרי ואולי היחידי שיש להנחיל לתלמידים.
בטעות יש הסוברים כי בציבור זה לא עסקו עד השנים האחרונות בנושא השואה. ההפך הוא הנכון. העיסוק היה רחב ביותר, ובמידה מסוימת היה אינטנסיבי יותר מאשר במגזרים אחרים של החברה. חוסר הלימוד והעיון הופנה לקשת רחבה של גילום והופיע בכל הכלים הכתובים המשמשים את הציבור הזה: ספרי לימוד (כמו ספרי ילדותנו לכל הכיתות), עיתונות (אחוז המאמרים הנוגעים בשואה היה משמעותי ביותר, כמו בירחון בית יעקב, בעיתון המודיע ועוד), במבואות ביוגרפיים לספרי קודש, ועוד. אלא שגם בהם עסקו הכותבים בנושאים מסוימים, והבולטים בהם היו הצלת עולם התורה והחסידות, סיפורי הצלה אישיים ומסירות נפש לאמונה, למוסר ולמצוות בימי השואה. הגישה הפולמוסית תפסה מקום בולט בכתבים אלו, כתגובה לחומר הרב שנכתב מנגד, ואשר נתפס כפוגע בדימוי הקורבנות ובמנהיגות הדתית בימי השואה. ייתכן שההדגשה על נושאים אלו באה גם בתגובה לעיסוק הרחב בסרי ובהתנגדות הפיזית, שהיה במרכז הליסוד בישראל שנים רבות, אף על פי שנגע לקבוצות קטנות בהרבה.
הפער בין שתי הקבוצות שצוינו לעיל הוא כה גדול, עד שאפשר לומר שלכול אחת מהן יש "שואה" משלה. אולם, בטווח שביניהן יש מרחב גדול של מורים המבקשים לטעום מן הנושא, להציב לו מקום משלו בתוכניתם, במידה זו או אחרת, ולהנחילו לדורות הבאים.

גישה ג
חיי הדת - פרק מיוחד ביחידת הלימוד.
לקבוצה זו אשר, לדעתי, מהווה כיום את רוב המורים, משתייכים אלו הסבורים כי יש להקדיש לחיי הדת בימי השואה התייחסות נפרדת, ייחודית, שתכלול חומרים מתאימים ותשקף פנים אחדות של חיי הציבור היהודי הדתי בתקופת השואה. הללו סוברים שלימוד הנושא הוא חיוני לכל תוכנית לימודים מכמה הבטים.
ראשית, ברחבי אירופה ובעיקר במזרחה היה ציבור גדול מאד ומגוון של מאמינים ושומרי מצוות, ציבור שכלל קבוצות מוגדרות (כמו: החסידות במזרח אירופה, עולם הישיבות בליטא ובפולין המזרחית, יהדת מערב אירופה, בעיקר הגוון הניאואורתודוכסי) וגם המונים מעם ישראל שהיו מאמינים ושומרי מסורת, גם אם אורח חייהם היומיומי עבר שינוי. יהודים אלו, נוסף לקשיים הנוראים של הכלל הועמדו בפני דילמות נוספות.
היו קשיים מעשיים, כמו הקושי בשמירה על המצוות ואורח החיים בגטו, שינוי החזות החיצונית מתוך פחד מהתעללות קשה, ביטול מוסדות הדת, ועוד, וגם כאשר על פי ההלכה הם היו פטורים מקיום מצוות, מחמת פיקוח נפש, חשו צורך להיאחז בהם כבעוגן קיום, מתוך קשר בל יינתק אליהם, או כהתרסה עם ישראל חי וקיים גם ברוחו. מעבר לכך היו לציבור זה גם מצוקות נפש ייחודיות שאין להתעלם מהן, כאשר הנוכחות האלוקית היא נעלמת, צרות הפרט והכלל רודפות זו את זו, והאדם מבקש לחוש את בוראו המסתתר.
שנית, יש להדגיש את ההיבט היהודי משום שמלחמת הנאצים לא הייתה רק מלחמת חורמה ביהודים כגזע, אף כי ברמה העקרונית הציגו אותה ככזו. היתה זו בפועל גם מלחמת רוח, שהכריזה מאבק אכזרי נגד הדברים המקודשים מדורות במטרה לקעקע את רוחם של הפרט ושל הציבור. בספרות היומנים והזיכרונות נשתמרו קטעים קשים ביותר על התעללות ברבנים ובבעלי חזות דתית; ליל הבדולח לא היה אירוע חד- פעמי בכל מקום הבעירו הנאצים את קודשי ישראל, וגם הלוח העברי שימש את אכזריותם, כאשר נבחרו ימי חג ומועד לביצוע התעללויות ואקציות. על פי גישה זו, השאלה מדוע בחרו הנאצים בסמלים הדתיים כמוקד המאבק ביהודים אינה רלוונטית; בין אם עשו זאת כמטרה לשמה להילחם ביהדות ולהילחם ביהודי, ובין אם עשו זאת כאמצעי למלחמה השמד פיסית, העובדות מחייבות לראות בהיבטים הדתיים חלק מנושא ההוראה. בעלי גישה זו סבורים שהתעלסות מהנושא הדתי יש בה מחיקת חלק מהותי של מגמת הנאצים ושל התגובה היהודית על מגמתם זו, והיא הופכת את השואה לעיסוק אוניברסלי יותר מאשר יהודי אוטנטי.
שלישית יש להבין את התגובה הייחודית של ציבור יהודי עממי רחב, באמצעות הבנת מקורותיה של תגובה זו. עולמו הרוחני-חברתי של היהודי הדתי, שעוצב במסורת הדורות, ובמישרין בין המלחמות, השפיע על התמודדות הפרט והציבור עם הגזרות, ומושגים שהיו מעוגנים עמוק בתפיסת עולמם היוו בסיס לתגובתם. לדוגמה: המושגים "צידוק הדין", "הסתר פנים", "תמים תהיה", עמלק והמן, עקדה, קידוש השם, עשרה הרוגי מלכות, חבלי משיח לא נתחדשו להם בימי השואה; הם גדלו עליהם. מתוך מקורות יניקה אלו שאבו את דרך ההתמודדות ואת כוח העמידה שלא ייאמנו, נוכח המציאות האכזרית שהעולם לא ידע כמותה.
רביעית, בשל חשיבות המקורות. קיימים מקורות רבניים, כמו דרשות מימי השואה, שאלות הלכתיות ועוד, שהם אכן קשים ודורשים מיומנות טקסטואלית, אך מקומם שמור להם לפחות כמו מסמכים אחרים, שכן הם משקפים עולם עשיר של חשיבה יהודית, הגות ותגובה יהודית שאשור להחמיץ אותה בהוראת השואה ובזיכרון ההיסטורי.
ולבסוף, יש להזכיר שוב כי העמידה הדתית הייתה תגובה עממית רחבה של אנשים מכל הגוונים, ואין בנושא זה התייחסות לקבוצה, אלא למסורת היהודית שהיא מושג יהודי כולל. על פי העדויות הרבות בם יהודים שהיו רחוקים באורחות חייהם משמירת מצוות, ראו במאבק זה חשיבות מיוחדת, וחלק גדול מהעדויות מתייחס ל"עמך" ישראל. האמת ההיסטורית קוראת ומחייבת להתייחס אליהם לפחות כמו לתגובות אחרות, ולא להפקיע את הלימוד ואת הדיון בהם לקבוצות דתיות דווקא.
גישה זו, המציעה להקדיש פרק לימודי מיוחד להכרת חיי הדת בשואה, מתפשטת ונעשית מקובלת בחוגים שונים, וגם בספרי לימוד חדשים שיש בהם הבט תמטי הוקדש פרק לנושא זה (כמו בספרה של ד"ר ניל' קרן). מורים הסבורים כן, מקדישים לפחות שיעור או שניים לנושא זה. אחדים מהם מביאים הרצאה מן החוץ, או עוסקים בקריאת לקט עדויות, מתוך שהם חוששים להתמודד עם פנים שונות של נושא זה שלא הוכנו אליו. ישנם המרגישים שמילאו באופן זה את מחויבותם לנושא, ורק מעטים מהם מנתחים מסמכים היסטוריים או הסטוריים-הגותיים באותה רמה בה הם עוסקים בהוראת הנושא כולו.
לכאורה, הגישה המייחדת פרק נפרד לחיי הדת נותנת להם את "כבודם" במכלול הוראת השואה. אולם, גישה זו מעוררת קשיים אחדים. בראש ובראשונה - בעצם הפרדת הנושא וש סכנה של הפקעת המקורות מן התחום ההיסטורי, והעברת הדיון לתחום החוויה או לתחום ההגות, תחומים חשובים כשלעצמם, אך הם נוטלים מן המקורות את תוקפם כמסמכים היסטוריים. שנית, בהפרדת הנושא קיימת סכנה שההקשר ההסטורי לא יהיה ברור, וזו הבעיה היותר- גדולה. כל תגובה שהיא, ובתוך זה 'תגובה דתית, נובעת מתנאים שהיו קיימים בזמן מסוים ובמקום מסוים, וכאשר נשתנו התנאים נשתנתה הפסיקה או ההכרעה ההלכתית. על כן, עיון בנושא חיי הדת, כשהוא מעוקר מן המציאות ההיסטורית, עלול ליטול סמנו את משמעותו ולהביא לידי רדידות, וזו עשויה להביא להסקת מסקנות כוללות וגורפות שאינן ממין העניין. קיימת גם מגרעת שלישית בשיטה זו. תלמידים מאוכלוסיות מסוימות עשויים לראות בפרק זה משהו ה"שייך לדתיים", ואז יאמצו מראש גישות פולמוסיות, מבלי שיש להם כל כלי לדון בעניין. למשל, גילויי אמונה ומאבק על מועדים במחנות עשויים להישמע כמיתוס דתי, כשאינם בהקשרם ההיסטורי.
ולבסוף, הפרדתו של נושא זה מן האחרים פוגמת באפשרות ליצור תמונה רבממדית של התגובה היהודית, ולימוד נושאים כמו תגובת יהדות גרמניה, חיי יום יום בגטו ובמחנות, שארית הפליטה ועוד, נמצא מחמיץ היבט אנושי-היסטורי ייחודי. במילים אחרות, גם שיטה זו עומדת בפני הסכנה להוציא את הנושא מתחום ההיסטוריה, אבל מה לעשות גם פרק זה הוא היסטוריה, ואין להעלות על הדעת להתעלם ממנו.

גישה ד
הגישה האינטגרטיבית
בשנים האחרונות התפתחה גישה אחרת, שאותה נבקש לפרוש, והיא הגישה האינטגרטיבית, הרב- תחומית. גישה זו מציעה לראות את המקורות האלו כחלק אורגני של ההוראה בפרקים השונים של הלימוד, לשלב אותם בכל נושא ולא למדר אותם במדור נפרד, כשם שהיו חלק בלתי נפרד מחיי היומיום של היהודי. באופן זה יקבלו התגובות הללו את הקשרן ההיסטורי הנכון, הדיון יהיה מבוסס יותר, וגם הנושא הכללי יקבל עוד ממד של התייחסות.
המעבר לשיטת הוראה זו דורש הבנייה חדשה של המקורות שבידינו (מסמכים, דרשות, תמונות, שאלות הלכתיות, כרוזים ועוד) על פי פרקי הלימוד המקובלים בהוראת הנושא. יש לתת בידי המורה קשת רחבה של מקורות, מתוכה יוכל לבחור את החומר ולקבוע את מינונו על פי דרכו, ועל פי טבעה של קבוצת הלימוד, וגם לציידו בכלים שבאמצעותם יוכל לקרוא אותם ולנתח אותם, משום שבמקרים רבים הטקסט דורש מיומנות בפני עצמה.
שיטת הוראה זו כבר פותחה במרכז ללימודי השואה במכללה, שם נלמדים הקורסים בדרך זו, ושם פותחו בם כלים ומאגר חומרים מתחום ההגות, המוסר וההלכה שיש להם זיקה לתהליכים ההיסטוריים בהתאמה לפרקי הלימוד. גם בהכשרת מורות במסגרת "בית יעקב" אומצה גישה זו, והביאה להעמקת הלימוד ההיסטורי, כאשר תוכנית הקורסים, שעסקה בעיקר בחיי הדת, מעמידה אותם בהקשרם הרחב, תוך העשרה בחומרים ובידע היסטורי כללי. נראה כי גם האגף לחינוך דתי במשרד החינוך מכוון למגמה זו, ובמקביל, הולך ונכתב ביד ושם ספר לימוד מתוך התפיסה המשלבת.
לספר קדמה הכנת מאגר של חומרים בתחום הדת והמסורת היהודית, ואף כי הוא נועד מלכתחילה לאוכלוסייה דתית, נראה כי ימצאו בו עניין גם מורים מבתי הספר הכלליים, החשים שלא בנוח בהעדר חומרים כאלו בתוכנית ההוראה. ייתכן שבגישה זו טמונה גם האפשרות לגשר בין ציבורים שונים העוסקים בנושא, בלי לפגוע באוטונומיה שלהם ובשיקול דעתם בבחירת החומרים מתוך ההיצע ובשילובם בהוראה הכוללת.
הצגת מקורות אלו בפרקי ההוראה השונים אינה פוגמת באפשרות לעסוק בהם גם בהיבט כולל, באמצעות חתך רוחב נושא:, בעל משמעות עצמית , משום שאין להתכחש לכך שהראייה הכוללת של הנושא היא מרוממת וחווייתית יותר מן הניתוח הפרטני. המעיין בדוגמאות שיובאו להלן יוכל להיווכח כי למקורות אלו ערך מוסף, מאחר שהם עשויים לחשוף לפני התלמיד עולם של תגובה יהודית שינקה מן העבר המשותף, לפתוח אשנב לעולם יהודי עשיר, שאין יד הצורר יכולה למגר אותו, והוא מפכה גם באוקיינוס הצרות, ובכך לחזק את הזהות היהודית של הלומד ואת הגאווה שבהשתייכותו לעם ישראל.
בדרך לימוד זו יקבלו חיי הדת בימי השואה את המקומם בתוך ההיסטוריה, שבה ובתוכה היו שזורים גם בימי מצוק.

הדפס
שלח תגובה



חזרה לתחילת העמוד
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016