זכור - אמונה בימי השואה

<< חזרה למן המחקר

איך גיליתי את אחי הקדוש


פראגר משה
ירחון בית יעקב 23 ניסן תשכ"א

בערב פסח תמלאנה ח"י שנה להתקוממות הגטו בוורשה שנפתחה בערב פסח תש"ג – וכי מה אפשר להוסיף עוד על מורדי הגטו הוורשאי, ולא נאמר עד כה? ובכל זאת דפדפתי השנה בתוך מקורות התיעוד של מרד הגטו ומצאתי את מה שלא ציפיתי כלל – מצאתי את אחי הצעיר, ויחד עם זאת מצאתי את המפתח לאגדת הגבורה של המחתרת החסידית בגטאות פולין.
אחי, הגיבור!
האיך זה הכרתיך? במבטך התמים והישיר, בדוק בדבקות העוטה את פניך; ברטט של קדושת השם המקופל בקמטי מצחך ובזוויות שפתיך. ואיך זה לא אכירך? אמנם פניך מורעבים ומעונים, גופך צנום ומצומק, ובעיניך שופעות-החדווה של התלהבות תמידית משתקף עתה ברק הפלדה שלאחרי החישול בכור היסורין.
אבל הלוא חותם החסידות שבחזותך לא השתנה כהוא זה: זקנך מגודל, פיאותיך מכונסות ולבושל ארוך וצנוע (אם כי התליינים הנצבים מולך פקדו עליך להוריד את מגבעת-המשי שעל ראשך – מגבעת המשי- סימן-ההיכר של מי שהוא כלו לשם שמים).
אחי, מגיבורי הרוח ---
היר מצאתיך כל כך במפתיע. אותו מפקד של מלאכי-החבלה, הגנרל הנאצי סטרופ שנשלח על-ידי בכור-השטנים שבברלין להטביע בים של דם את הגטו המתקומם, הוא שהתפאר בתמונתך ובתמונות חבריך, גיבורים כמותך. הוא שאסף את התמונה וצירף אליה את התו: Judische Rabbiner.
"רבנים"? כי אחרת לא יכול לתפסו כלל, כיצד קומץ זה של יהודים קשי-עורף השכיל לשמור על מלוא הופעתם היהודית ממש עד הסוף, כלומר במשל שלוש שנים וחצי, מאז נפילת פולין ועד לחיסולו הסופי של הגטו.
אחי, מגיבורי התהילה ---
הרי גם אנוכי עומד ומשתאה לנוכח התמונה האחת וזו האחרת. וכי היכן מקומה של התמונה? דף אחד בתוך אלבום החיסול, הנאצי, אשר מוכתר הוא בכותרת של התרברבות "הגטו היהודי בוורשה איננו קיים עוד". והדפים – הרס ואבדון בהם, כל הקללות והמארות של ה"תוכחה" בהם.
והנה הבט וראה, לפתע פתאום תמונה של מפגש מרעיש כזה. מעבר מזה – קבוצה של אברכים חסידיים, במלוא מראה מקוריותם, במלוא עמידתם הרוחנית הבלתי-מעורערת, במלוא נכונותם הנפשית למה שצפוי להם עוד מעט. ומעבר מזה – קלגסים מזויינים בכובעי פלדה, קצינים בלגיונות הרשעה והרצח אשר מבע פרצופיהם מלא התפלאות והשתוממות: האומנם? האפשר? היתכן כזאת?! ואם כן הדבר, אז מי הוא באמת המנצח, אנו, החיילים המשוריינים בכל מיני הנשק, או אלה ב"קאפוטות" השחורות שלהם?
אחי ---
אודה אם כי אבוש, שאף אני לפני שמצאתיך בצורה כזו לא ראיתיך כלל במעלת גבורה שכזו כי הרי הלכתי לדרוש אצל מורדי הגטו עצמם, אצל אלה ממארגני המרד שניצולו. שאלתים: התדעו משהו על אלה חסידי גור, עזי-הרוח שבגטו? השמעתם משהו על כאלה שלא נרתעו ושלא נכנעו אף כמלוא נימה בפני השטן?
הנזדמנתם עם אלה שאלתי שוב ושוב את חוקרי השואה, - אשר לא נאבקו למען החיים ולא פחדו מן המוות ולא חשו כלל בתוך הגטו את הרעב ואת המגיפות ואת הזוועות – מכיוון שהם חזו בכל זה אפס את ההתמודדות בין כוחות הקדושה לסיטרא אחרא, ולכן מתוך התעלותם במעלות הטהרה והקדושה הם ניצחו את כוחות הטומאה?1 שמעו אלה את הדבר, וגם התפעלותם גדלה עד מאוד!
מצאתיך, אחי!
ועתה הנני מסתכל לאחור ורואה אותך אפוף-זוהר מאז צעדיך הראשונים בדרך החסידות, כי הרי סופו מוכיח על תחילתו. רואה אני את התלבטויותיך בבית ובחוץ למען כיבוש נתיב עצמאי משלך מבלי שזה יהא בחינת "מצוות אנשים מלומדה". אורנ אני את מאמציך הבלתי נלאים לתוספת של קדושה ולהתעמקות שבקדושה, במחיר של וויתורים בלתי פוסקים על חשבון הנוחיות והאנוכיות.
ורואה אני, בעיקר את מידת אמונת הצדיקים שבך, ללא שיור וגבול, ללא תנאי, בחינת התקשרות נפשית שכולה אצילות ורוחניות. והיר מכיון שאלו היו מקורות היניקה שלך, הרי מהם שאבת את כח העמידה הנפשית שאין למעלה ממנה על פני האדמה.
נשברתי, אחי!
כלום אוכל לכבוש את התפרצות הכאב והזעם? הלוא הדו"ח הרצחני המתועב, המלווה את "אוסף הצילומים" של הגנרל סטרופ אומר במפורש ואף מדגיש זאת מתוך התעללות שטנית, כי כל אלה המופיעים בצילומים שנתפסו בתוך הגטו העולה באש "חוסלו בו במקום". לכן מתכווץ ליבי בקרבי, עת מסתכל אני בפניך. הרי זה הרגע שלפני האחרון. מאחוריך – שלוש וחצי שנים של סבל בל-יתואר, שנתקדש באהבת השם, בחינת "בכל לבבך ובכל נפשך". שנים של סבל שנתקדשו בחברותא חסידית, בהרבצת תורה ויראת שמים בתוך תנאי המצרו והמצוק. ועתה ממשמש ובא הרגע הזה, רגע אחד, רגע, ובעוד רגע... ליבי חללל בקרבי.
...ונתעודדתי, אחי!
דוקא מתוך מעמדך הגאה הזה ברגע של בטרם-ככלות-הכל. הרי משמעותו של הרגע הזה היה ברור עד בלי די גם לך וגם לאנשי החברותא אשר יחד איתך. מסביבכם קפצו האנשים מתוך חלונות הבתים שהוצתו. מסביבכם קצר מלאך המוות את קציר הדמים האיום והנורא, וראה זה פלא, כי בעיניך ובעיני אחים לגורל אשר איתך, אין פחד ואין בהלה, אין איה ואין תדהמה רק עוז והעזה בעיניים – צפיה וכוננות בהן, וכן דריכות לקראת הנסיון הגדול.
לקראת הנסיון? בעצם הרי זהו הרגע המכריע של מעמד הנסיון. הרגע הזה של הפגישה עין בעין עם השטן. רגע זה, אשר לאחריו הכל מכבר ברור ושקוף, ידוע ומבן. אום כן, הרי זהו הרגע של תחושת הנצחון ושל נשימת הנצח.
נשבעתי לך, אחי ---
אמנם כן, לנוכח כל זה נראים כל הדברים מיותרים, וכל המילים השיגרתיוית המדהדות כנטולי תוכן. אז מה בצע, כי אדבר וכי אצטדק? ומה התועלת בכל הנדרים שאדור והשבועות שאשבע עליהן?
אלא מה? נזכרתי במשהו מדבריך, איח. פעם אחת הטפת לי מוסר. רק פעם אחת ורק משפט קצר אחד, דווקא ביום פורים היה זה. בשעתא דחדוותא. קיימת אחי את המצווה של "חייב אדם לבסומי בפוריא", ואז נגשת אלי, מתו אווירה של בגילופין, ואז הטפת לי מוסר. מה אמרת? התחייכת ואמרת: "יש בך משהו בפנימיותך, וחבל עליך!" כל זה ותו לא. ושתינו לחיים שנינן. כלום תיארת לך, אחי, כי פליטת-פה זו נתקעה עמוק עמוק?
אחי, - הקדוש!
מארח שמצאתיך בכגון זה אשא את תפילתי למרומים שאזכה להיות ראוי לכך, למדרגה כזו להיות אחיך.

משה פראגר



© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016