זכור - אמונה בימי השואה

<< חזרה למן המחקר

חיי יום יום של היהודי הדתי בתקופת השואה


מכמן דן
מתוך הקובץ "חיי יום יום בתקופת השואה", דפים לחקר השואה

'האם גם המלחמה היא "יומיומית"?' - בכותרת זו נפתח הקטלוג של תערוכה על 'חיי היומיום בבלגיה בשנים 1940 1954- ', שנות הכיבוש הנאצי והתקופה הראשונה שלאחריו, שנתקיימה בבריסל בחודשים דצמבר 1984 - מארס 1985. השאלה חשובה לענייננו, הקטלוג חשוב לענייננו, ותאריכי התערוכה חשובים לענייננו.
תאריכי התערוכה -- סוף 1984/ראשית 1985 - חשובים לענייננו, משום שהם מלמדים על כך, שתחום חקר חיי היומיום, שהתפתח במחקר ההיסטורי מאז ראשית שנות ה70-, מצא את דרכו בתקופה זאת גם לחקר - מלחמת העולם השנייה. מן הראוי להדגיש, שחקר 'חיי היומיום' צמח הן כתוצאה מההתפתחות הכוללת של ענף ההיסטוריה החברתית (שהתרחשה בעיקר מאז מלחמת העולם השנייה), והן בהשפעת הרדיקליזם הרעיוני והחברתי של סוף שנות ה60- וראשית שנות ה70-(מרידות הסטודנטים ותנועת ה'היפיס' היו סימן-היכר בולט של רדיקליזם זה). מן המוצרים הבולטים והמשפיעים ביותר בחקר ההיסטוריה של חיי היומיום היו ספריו של ההיסטוריון הצרפתי לה-רואה לאדורי (Ladurie Roy La),'מונטאיו' ו'אהבה, מוות וכסף בפיי דוק'. במחצית השנייה של שנות ה70- חדר הנושא, הקרוי בגרמניה Alltagsgeschichte, אל חקר תולדות 'הרייך השלישי'. במקביל לנעשה בגרמניה - או שמא בהשפעתו?
- התפשטה ההתעניינות בנושא חיי היומיום בזמן מלחמת העולם השנייה גם לארצות הכבושות לשעבר, וכך מצאנו את התערוכה הראשונה בנושא זה בבלגיה. מכל זה ברור, כי באופן כללי חקר חיי היומיום הוא עדיין ענף צעיר למדי במחקר ההיסטורי, ומשום כך גבולותיו ושיטות המחקר בו עדיין נתונות לדיון ולוויכוח.
ועתה לשאלה: 'האם גם המלחמה היא יומיומית?' ניתן לנסח את השאלה גם אחרת: 'האם יש גם במלחמה חיי יומיום רגילים, שיגרתיים?' חוקר המנותק ברגישותו מן האירוע שם לב בראש ובראשונה לדברים הבלחי-שיגרתיים - ל'אירועים הגדולים', ל'קווים הגדולים' - שאליהם יש התייחסות רחבה במקורות למיניהם. לפיכך, ענייני השיגרה נסתרים ברגע הראשון מעינינו. ברם, כל מי שחווה מלחמה ער לכך, שחיי השיגרה, על בעיותיהם הקטנות, נמשכים, אלא שמצב המלחמה מעמיד אותם באור שונה: משנה דגשים, מוסיף או מפחית מרכיבים. אכן, מחיי היומיום אי-אפשר להימלט, כיוון שמעגל החיים נמשך. גם במלחמה אכן יש מה שקיבל בישראל בימי 'מלחמת המפרץ' (ינואר-פברואר 1991), את הכינוי .'שיגרת חירום'. חקר חיי היומיום מבקש להתמקד בעניין זה. קשת הנושאים הראויים למחקר במסגרת זאת הינה רחבה ואף חמקמקה. במה נתמקד אפוא? ובזה ברצוני לשוב לציטטה ארוכה מתוך הקטלוג הנזכר (ראה למעלה), שתסייע לנו להבהיר במקצת את העניין. וכך נאמר שם:
חיי היומיום של היהודים תחת השלטון הנאצי דמו מחד גיסא לחיי היומיום של האוכלוסייה הסובבת, אך הם נבדלו מהם, מאידך גיסא, בשל המעמד המיוחד, מעמד ה'פאריה', שנקבע ליהודים כתוצאה מהאידאולוגיה הנאצית. שני הבטים אלה - הדומה והשונה - יש לקחת בחשבון היטב, כאשר דנים בחיי היומיום של היהודים בתקופה זאת, וכבר צוין הדבר בקובץ זה. על כך יש להוסיף את הצורך להבדיל היטב בין תקופות ובין מקומות, שהרי 'השואה' (במובן הטכני של 'גורל היהודים בימי השלטון הנאצי') התפרסה על-פני 12 שנים (1945-1933) ועל פני מרחב גיאוגראפי עצום, שהגיוון בו - מבחינת אקלים, טופוגראפיה, אופי האוכלוסייה הסובבת ואף המנטאליות של היהודים עצמם - היה עצום.

'היהודי הדתי' ו'היהדות הדתית'
ראוי להתעכב בקצרה על המושגים 'היהודי הדתי' ו'היהדות הדתית', אף כי כבר הרחבתי את הדיבור על כך במקום אחר. יש מקום לייחד מחקר לציבור הדתי, משום שהוא היווה (ומהווה) מיגזר (או 'מיקטע') ברור למדי בתוך הציבור היהודי הכללי. אמנם נכון, גם בתוכו היו גוונים וגוני-גוונים למכביר, שנבעו הן מהשקפות דתיות שונות והן מהחיים במקומות שונים באירופה. היו רפורמיים מול שומרי מצוות, חסידים מול מתנגדים, ציונים ('מזרחי') מול אנטי-ציונים, ואורתודוקסים 'מודרניים' מול בעלי זקנים ופיאות. אף-על-פי-כן ניתן לומר, כי היו מאפיינים משותפים לקבוצות הדתיות השונות: הקשר לקהילה ולבית-כנסת; ראיית הרב כמנהיג רוחני; המגורים, שנקבעו לרוב בראדיוס לא גדול מדי ממוקד מסוים שסיפק את הצרכים הדתיים הקהילתיים הבסיסיים; הקשר ההדוק ללוח שנה מעצב (שבת, מועדים וימי צום וזיכרון); ההתבססות (החלקית או המלאה) על קודקס של מנהגים ומצוות; ההזדקקות לתשמישי קדושה ולספרי קודש, ובוודאי לא במקום האחרון - ההתחבטות בשאלות של אמונה. דומה שנקודות אלה, שהבדילו את 'היהודי הדתי' משאר היהודים בחיי היומיום בכל התקופה המודרנית, צריכים לשמש נקודות מוצא ראויות לבדיקת חיי היומיום של היהודי הדתי גם - ודווקא - בתקופה זאת.

'תנאי השואה'
כאמור, התנאים בתקופת השואה נשתנו, הן במרוצת הזמן (כתוצאה מהתפתחויות במדיניות האנטי-יהודית), והן ממקום למקום. עם זאת ראוי להצביע על כך, שבניגוד לדעה הרווחת לא היתה היהדות הדתית קרבן לרדיפות יותר מאשר מיגזרים אחרים של הציבור היהודי, ובתקופות שונות אף היה ההיפך נכון. האנטישמיות הגזענית הגדירה את היהודים כגזע ולא כדת או כעדה דתית, ואת מהותה הרעיונית של היהדות לא ראתה באופן שהיהודים מתארים אותה אלא בהפצת תורת שוויון אנטי-טבעית הורסנית, המיושמת בשיטות הפוליטיות הבולשביקית והדמוקראטית, בשיטות הכלכליות הקומוניסטית והקפיטליסטית, בתרבות המודרנית לגוניה ועוד. מאידך גיסא, סממנים דתיים אחדים סימלו בעיני הנאצים את היהדות, אף אם לא הגדירו אותם כדתיים דווקא: מועדי ישראל, השחיטה הכשרה ('האכזרית'), הרבנים (כמנהיגי היהודים) ועוד.
דוגמה מובהקת לפער העצום בין הדימוי הנאצי של היהדות לבין המהות של היהדות במובנה הדתי מצויה כבר בצעדים האנטי-יהודיים הראשונים שננקטו תחת המשטר הנאצי. ב-ו באפריל 1933 נערך החרם הכלל-ארצי; האוכלוסייה הוזהרה על-ידי משמרות של הס"א שלא לקנות בחנויות של יהודים, לא להזדקק לרופאים ולספקי שירות יהודיים אחרים. אך יום זה היה שבת! אילו המגמה היתה אנטי-דתית, ודאי שלא היה נערך החרם בשבת. המגמה היתה לפגוע בסמל יהודי, ולכן הוחל בחרם, שהתכוונו להמשיכו, דווקא ביום זה. כיוצא בכך נחקק חוק למניעת צער בעלי חיים, שבא למנוע את השחיטה הכשרה (בלא הימום) בגרמניה. ברם, לאחר מכן הותר יבוא של בשר כשר. הרי לנו שוב ניסיון לפגוע בשחיטה כסמל ל'אכזריות' היהודית, אך חוסר התעניינות באכילת בשר כשר כשלעצמה, שהיא, כידוע, החשובה ליהודים שומרי מצוות. חוקי נירנברג מספטמבר 1935, שאסרו על נישואי תערובת ועל כל מגע מיני בין יהודים ללא-יהודים, היתה בהם 'תועלת' ליהדות מן הבחינה הדתית (כפי שהדבר אף צוין על ידי רבנים באותו זמן), שהרי נישואי תערובת אסורים גם בידי הדת. אלא שחוקים אלה נחקקו כדי לפגוע במה שנתפס על ידי הנאצים כסכנה האמיתית של 'היהדות' - סכנת ההשתלטות, ולא בסכנה הטמונה, כביכול, בדת היהודית או ביהדות הדתית. לפיכך ניתן לקבוע, שאין מסע עקבי נגד היהדות הדתית מצד השלטון הנאצי, ברם, היתה לעיתים תכופות פגיעה בסמלים דתיים יהודיים מתוך מניעים אחרים.

חיי היומיום של היהודי הדתי
לאור האמור עד כה, ברצוני להצביע על מוקדים אחדים בחיי היומיום של היהודי הדתי, שעברו תמורות מעמיקות במהלך תקופת השואה, ולהעיר הערות כלליות לגביהם: בית-הכנסח, הרב, הלימוד והחינוך, התפילה, שבת ומועדים, התזונה הכשרה, אישות, וכן אמונה ופירוש המציאות. למרות שהדגשתי לעיל את הצורך לראות חטיבות של חיי יומיום על פי מקום מוגדר, מקצוע, מעמד וכו', בכל זאת אעסוק בדברי שלהלן בקווים כלליים משותפים. אעשה זאת כדי שתתקבל תמונה מסוימת, היכולה לשמש כאמת מידה לבחינת הווריאציות המקומיות במחקרים עתידיים. אך לפני שאפרט, ברצוני להצביע על עבודה חלוצית שנעשתה בתחום זה עוד בימי השואה. כוונתי לתיאוריו-מחקריו של הרב שמעון הוברבאנד, אשר עבד בארכיון 'עונג שבת' שבראשות עמנואל רינגלבלום. הוברבאנד שופך אור על מיגוון רחב של תופעות מתוך חיי היומיום של היהודי הדתי בפולין בתקופה הראשונה לכיבוש הנאצי.
בית הכנסת. בית הכנסת. חיזק את מעמדו כמקום להבעת הזדהות יהודית, וזאת לאחר שבמרוצת תקופת האמנציפאציה והחילון של המאה הי"ט והכ' נפגמה חשיבותו במסגרת החיים היהודיים. יש להדגיש, שבמרבית הארצות וברוב שנות השואה לא נאסרה בידי הנאצים ההתכנסות לתפילה וללימוד בבית-הכנסת. אדרבא, בגרמניה בשנות ה30-וכן במערב אירופה ובמרכזה בשנות ה40- היה זה המקום שעליו הוטלו פחות מיגבלות מאשר על מקומות התכנסות אחרים של יהודים. גם בפולין - על חלקה המסופח והגנראל-גוברנמאן - לא היתה המדיניות הנאצית אחידה: בתחילה (ב1939-) נסגרו בתי כנסיות, בעיקר מחמת הכוונה למנוע התכנסות של המונים, אך לאחר מכן נפתחו בחלקם.
הנהירה של היהודים לבית הכנסת לא נבעה דווקא מחזרה בתשובה, אף כי גם תופעה כזאת אינה נעדרת. מעדויות רבות ברור לנו, כי רבים היו החילונים שבאו שוב לבית הכנסת כאות להזדהות יהודית חיובית, ומתוך ידיעה שזה המקום למיפגש חברתי או לקבלת מידע והודעות. מפאת סיבות אלה ניסו ראשי קהילות ורבנים לשמור על התפילה בבתי הכנסת ככל שיכלו - גם אם מחמת הגירה לא נותר עוד מניין במקום כגון בגרמניה בסוף שנות ה30- וגם אם הדבר היה כרוך בסכנה, כמו להלן בשנות ה40- (ואף כי מבחינה הלכתית בשעת הסכנה לא היה צורך לקיים את התפילות).
מאידך גיסא, חשיבותו של בית הכנסת היתה לו גם לרועץ. משום מעמדו זה וסמליותו ביהדות הוא שימש כמוקד לפגיעה מצד הנאציים או מצד לאומנים ומשתפי פעולה מבני המקום. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא, כמובן, 'ליל הבדולח', שבו נהרסו מאות בתי כנסיות בגרמניה (מספרם האמיתי גדול בהרבה מ77- ו , המספר שהיה מקובל במחקר במשך עשרות שנים על יסוד נתונים של היידריך). אך גם בעת הפלישה לפולין, בספטמבר 1939, הירבו החיילים לפגוע בבתי כנסיות. היו מקרים של התעללות ביהודים בתוך בתי הכנסת באותם הימים של הכיבוש, וכן בתקופות מאוחרות יותר ובמקומות אחרים. המקרה המזעזע ביותר הוא אולי זה של כליאת יהודים בבית הכנסת בקובל, לקראת רציחתם; במהלך כליאה זאת חרתו רבים מהכלואים את שמותיהם בקירות וקראו לנקמה. ואף כי הפגיעה בבתי כנסת נפוצה יותר במזרח-אירופה, לא נעדרה היא אף במערב אירופה: כך, למשל, נערך פוגרום באנטוורפן באפריל 1941, ובמהלכו התמקדו הפורעים המקומיים בבית הכנסת. ה הרב. המושג 'רב' הוא, לאמיתו של דבר, הכללה. כידוע, 'רב' הינו - מאז חודשה הסמיכה - תואר המתקבל בעקבות בחינה, כלומר, על סמך לימודים ובקיאות. לא כל מוסמך לרבנות, הנושא תואר כזה, עושה בו שימוש הלכה למעשה. משום כך יש להבדיל בין רבנים הממלאים תפקיד ציבורי על יסוד הכשרתם, לבין רבנים שאינם עושים כן.
בארצות שבהן לא נכלאו היהודים בגטאות, המשיכו על-פי רוב רבני הקהילות הרשמיים בתפקידם (אם לא ברחו בעת הכיבוש). באזורים שבהם הוקמו גטאות (פולין, ברית-המועצות) המצב היה שונה, אולם בכל זאת נשמר בדרך כלל לרבנים מקום - רשמי או בלתי רשמי - בתוך המינהל של היודנראט. סמכותם הציבורית הכוללת בתקופה זאת - וחשוב להדגיש את הדבר - היתה תוצאה של מידת החילון והפילוג הדתי שנתהוו בקהילה קודם לשואה. לפיכך אין לדבר בהכללה על 'מעמד הרב' מבחינת החברה היהודית בכל רחבי אירופה. עם זאת ברור, כי בשל המשבר הרוחני הנורא ובשל המצוקה החומרית, שהגבירו עשרת מונים את הצורך לתמוך ולסייע, הפך הרב לדמות בולטת יותר. על כך יש להוסיף את הצורך לפסוק תכופות בענייני יומיום פשוטים ביותר, שבימים כתיקונם לא היו בעייתים כל כך - כשרות, אישות וכיוצא באלה. הפסיקה הרבנית היתה בעייתית במיוחד במקרים של הצורך להחליט על בחירת מועמדים לגירוש.
מאידך גיסא, יש להתבונן במעמדו של הרב בעיני הגרמנים. בקיאותם ביחסי הכוחות הפנימיים בחברה היהודית היתה מוגבלת, וההתייחסות לרב הושפעה במידה רבה מהדימויים האנטישמיים שבאידיאולוגיה הנאצית. הרבנים נחשבו למשמרי היהדות ומטפחיה, מנהיגי ציבור ואף מנהיגיו בה"א הידיעה. לפי אחת התעודות הגרמניות נתפסה אפילו יהדות פולין כמעיין הנובע, המספק רבנים לכל יהדות העולם. כתוצאה מכל אלה פנו הגרמנים, ובעיקר אנשי המחלקה היהודית בס"ד, לרבנים כל אימת שנכבש מקום מסוים, כדי לשלבם בראשות הציבור היהודי (ראה, למשל, פניותיו של דאנקר (Danncker) לרבנים וייל וזאקס בפאריס ב-0194). היידריך אף ציין במפורש באיגרת הבזק שלו מיום 21 בספטמבר 1939, כי ל'מועצת הזקנים' בפולין הכבושה יש למנות 'אישים סמכותיים ורבנים שנותרו במקום'. ואכן, אנו מוצאים רבנים בראש יודנראטים או 'איגודי יהודים' ארציים שהוקמו בפקודת הגרמנים: הרב ד"ר ליאו בק בגרמניה, הרב סלומון אולמאן בבלגיה, הרב גדליהו רוזלמאן בביאליסטוק, הרב ד"ר צבי קורץ בסלוניקי ועוד. ההצלחה המשתנה בתיפקודם של רבנים אלה נבעה לא רק מאישיותם, אלא גם ממידת סמכותם בתוך הציבור היהודי, כפי שצוין לעיל. הבט זה של מעמד הרבנים מצפה עדיין למחקר מעמיק.
לימוד וחינוך. מגמת הבידוד במדיניות האנטי-יהודית של הנאצים הביאה לתהליך גובר והולך של הוצאת הילדים היהודים ממערכת החינוך הכללית כבר בשנות ה30- בגרמניה. תהליך זה נשנה עם הכיבושים של גרמניה מאז 1938 ואילך. בשנות ה-04 תהליך ההפרדה היה מיידי באותם אזורים במזרח-אירופה שבהם הונהגה גטואיזאציה (ההפרדה הופעלה עוד לפניה!), ובארצות שנכבשו בשלבים המאוחרים של המלחמה; בארצות מערב-אירופה, הליך זה היה איטי יותר, אך הסתיים לכל המאוחר ב1942-. בעקבות זה הוקמו מערכות חינוך יהודיות חדשות או שהורחבו הקיימות, לצד התפרקותן של מערכות שנבנו במשך עשרות שנים. בבתי ספר החדשים או המאולתרים הללו תוגברו לעיתים קרובות לימודי היהדות, ובכללם לימודי קודש (כל זאת בעיקר במקומות שלא היו בהם גטאות). גם במקומות שבהם נהג משטר חמור יותר (ושבהם התגוררו רוב יהודי אירופה) - בגטאות פולין ויותר מאוחר בברית המועצות, נעשו ניסיונות לקיים מערכת חינוך סדירה. מערכות אלה התארגנו, אמנם, לעיתים קרובות על-פי קווים מפלגתיים ברורים למדי, אך לימודי היהדות, שבאו להדגיש בפני הילדים את הפן החיובי בזהותם, תוגברו, ובמסגרת זאת זכו גם ההבטים הדתיים ליחס חיובי יותר. ה אולם יש להדגיש, כי 'לימוד' בעולם היהודי הינו מושג החורג בהרבה מעבר למסגרות חינוך פורמאליות. במקום שנתאפשר הדבר, אורגנו מסגרות לימוד למבוגרים בפרהסיה. מעדויות רבות ידוע, אף כי התיעוד בכתב בעניין זה מזערי, כי מיפגשי הלימוד במסגרת של 'שיעורים' ושל שמיעת דברי תורה נמשכו באופן קבוע במידת האפשר. הספר 'אש קודש' של הרב קלונימוס קלמיש שפירא, רבי חסידי מווארשה, הוא לאמיתו של דבר תוצר של התכנסויות מעין אלה. 'לימוד' התקיים גם באופן פרטי, וידוע על פירושים וספרי הגות שנכתבו בתקופה זו, חלקם במיסתור.
תפילה. התפילה היא דרך הביטוי המסורתית להבעת רגשותיו של האדם המאמין בכלל, ושל היהודי המאמין בפרט. כפי שאפשר להבין, בתקופת המשבר של השואה לא פחת השימוש באמצעי זה, אלא אדרבא, הוא אף גבר. אלא שמחמת האופי האישי של התפילה ומחמת השימוש באמצעים מסורתיים ובנוסח קבוע, קשה לעמוד על מלוא העוצמה והחשיבות המייחדות הבט זה של 'חיי יום-יום' בתקופה הנדונה. אמת מידה כלשהי יכולה להתקבל רק כתוצאה של בדיקת התפילות, הבקשות והתחינות המיוחדות ושל בדיקת השינויים שחלו, אם חלו, באשר לתפילות קבועות. במחקר בנושא זה, העומד להתפרסם, נמצא שחוברו תפילות מיוחדות ערב גירוש מן הגטאות וגם במחנות; נמצא כי תחינות הנאמרות רק בשני וחמישי הונהגו גם בשאר ימי השבוע ואף בשבת. הרצון למתן ביטוי דתי שיהא תואם את אימי התקופה ניכר גם בחיבור לחנים חדשים לתפילות קיימות.
שבת ומועדים. מועדי ישראל, ובעיקר השבת והימים הנוראים (ובראשם - יום הכיפורים) הפכו בתקופה זאת לרגעים של הזדהות יהודית רחבה. אלה התאריכים שבהם נגדשו בתי הכנסת, והרבנים מצאו בהם הזדמנות לשאת דברים מיוחדים לציבור. מאידך גיסא נטו הגרמנים, כפי שכבר צוין לעיל, לקבוע רבות מגזירותיהם דווקא למועדים אלה. אף כי אין כל הוכחה לכך, כי דבר זה נעשה בכוונה תחילה, וגם קשה לאמץ הנחה ששיקולים כוללים של חקיקה ושל גירושים כוונו על-פי לוח השנה היהודי, בכל זאת מפתיעה תכיפותה היחסית של התופעה. חרם ה1- באפריל ב933ו חל בשבת, כפי שצוין כבר לעיל; על גירוש יהודי גרמניה נתבשרה ההנהגה היהודית ביום הכיפורים תש"א; הגירוש הסופי מגטו וארשה נועד להתחיל בערב פסח תש"ג, והמצוד האחרון, שסימן את חיסול יהדות הולנד, נסתיים ב29- בספטמבר 1943, ערב ראש השנה תש"ד. ואלה רק דוגמאות בודדות. מזון כשר. סוגיית הכשרות על כל הבטיה היתה אחת מבעיות היומיום המסובכות והקשות ביותר ליהודים שומרי מצוות, ואף לחלק מהיהודים הליבראלים שביקשו לשמור על מספר כללים בסיסיים בתחום זה. ראשונה עלתה בעיית הבשר הכשר עקב מגמת הנאצים לאסור שחיטת בהמות ללא הימום. תקנות בעניין זה הופיעו בשלבים ראשונים של הכיבוש הגרמני בכל מקום ומקום; בגרמניה עצמה אף הצליחו הנאצים להגיע להשגים בעניין זה עוד קודם לעלייתם לשלטון. אמנם, לאחר שנאסרה השחיטה בגרמניה הותר יבואו של בשר כשר, כפי שכבר הוזכר, אך היה זה עניין יקר. הרבנים הליבראלים בגרמניה התירו בסופו של דבר שחיטה בהימום, אך האורתודוקסיה לא הגיעה להכרעה בעניין. בשנות ה40- בלטו רבני הולנד בהצלחתם למצוא מכשיר להימום חשמלי, שהיה קביל על-פי כללי ההלכה, לפחות לשעת הדחק. מכל מקום, גם אם מטרת הנאצים היתה רק לפגוע בסמל של 'האכזריות היהודית', פגע האיסור פגיעה קשה ביהודי שומר המצוות, וחומרתה גברה ככל שהשגת מזון נעשתה קשה יותר. כיוצא בכך היתה בעיית כשרותם של מיצרכים, במיוחד בפסח. ככל שהתקדמה המלחמה הידלדלו מקורות המזון והונהג קיצובו - לכלל האוכלוסייה. היהודים, במיוחד באותם המקומות שבהם היו כלואים בגטאות, היו מוגבלים עוד יותר מהאוכלוסייה הכללית. דבר זה דחף אנשים לאכילת מזון לא-כשר מחד גיסא, או להידרדרות פיסית של מי שהמשיכו להקפיד על שמירת הכשרות, מאידך גיסא. כך, למשל, הודיעו רופאים אחדים לרב פרידנבורך בהולנד בראשית 1943, כאשר נדונה השאלה אם להתיר למאכל מרגרינה לא-כשרה (שהיתה היחידה שעוד נמצאה בשוק), כי - מצב התזונה של היהודי שומר הכשרות התרופף עד כדי כך, שנטילת מרכיבי השומן האחרונים ממזונו משולה לגזר דין מוות [...]. כושר ההתנגדות [הגופני] לסכנת המגפות הידלדל עד כדי כך, שיש לראות כל אדם כנתון בסכנה.

על התלבטות זו בין הרצון לשמירת הכשרות לבין הרצון לשמור על הקיום הפיסי נמסר ממקורות רבים אחרים, ואפילו מן המחנות, ששם לא היה כל מרחב בחירה לכלוא.
אישות. הבעיות בתחומי האישות היו קשות במיוחד ולא נסתיימו אף עם השחרור. בתחום זה ראוי לציין, כי הבעיות של טבילת האשה, הצריכה להיעשות בלילה, ולא נתאפשרה בגלל עוצר או סכנה; וכן בעיית היעדר מקוואות בשל העתקות המגורים התכופות עם ריכוזם של יהודים, או בשל איסור הגרמנים לפתוח אותם - הופיעו כבר בשלבים מוקדמים של כיבושי הגרמנים (בגרמניה שלפני 1939 כנראה שבלטה בעייה זו פחות). בהמשך נתעוררו בעיות רבות בענייני קידושין, גירושין ועגינות. אנשים השהו נישואין או הקדימו אותם, על-פי שיקולים וציפיות שהיו קשורים למדיניות הגרמנית. כך, למשל, היה גל של נישואין בהולנד ערב פסח תש"ב, מתוך הנחה, שגברים נשואים לא יישלחו לעבודות כפייה שהתחילו אז, ותופעה דומה אנו מוצאים בסלובאקיה, שם השיא הרב פרידר זוגות צעירים, כדי להצילם מגירוש. אמנם, נושא הנישואין אינו 'דתי' דווקא, אך ההחלטה להינשא בנישואין דתיים, בברכת הרב, מכניסה אותו למסגרת בעיות הדת ושמירת המסורת.
גיוס יהודים לעבודות כפייה ושילוחם ממקום מגוריהם, ובמיוחד הגירושים בימי 'הפתרון הסופי', הביאו לניתוק הקשרים בין בני זוג ועוררו בעיות של עגינות. עם סוגייה זאת ניסו רבנים - וביניהם הרב הראשי לארץ ישראל הרב הרצוג - להתמודד מייד עם תום המלחמה. כדי לקדם כל אפשרות הונהגו בשנים 1943-1941 במקומות אחדים גטים-לאחר-זמן, שהיו צריכים להיכנס לתוקף בתום תקופה מסוימת, כגון חמש שנים, גם אם הבעל נעדר.
אמונה ופירוש המציאות. ידוע לנו ממחקר על חיים דתיים בין לא-יהודים, כי רבים התייחסו אל אירועי התקופה כאל אירועים אפוקליפטיים. מתוך כך, ואולי גם מסיבות אחרות, ניכרת נסיגה בתהליך החילון, וכן ניכרת הגבלת האמונה והעמקתה בין מי שעדיין קשורים היו לכנסייה. עדויות רבות מצביעות על כי גם בקרב היהודים היו ניסיונות של התמודדות אינטלקטואלית ודתית עם חומרת המצב בכלל, ועם גורלו של היהודי בפרט. קשת התגובות נעה מכפירה בקיום השם, דרך הטחת טרוניות נגדו והגדרתו כא-ל בלתי-צודק, ועד לחזרה בתשובה, העמקה דתית, ואף התגיירות של לא-יהודים. אנשי הגות התמודדו עם קשיי התגובה לעיתים באופן מתוחכם יותר, אך ההתמודדות היתה קיימת בכל הרבדים ובכל הקבוצות. חשוב לציין, כי הדיון הדתי נמשך לאורך כל תקופת השלטון הנאצי, ואף, ואולי במיוחד, בתקופות הקשות ביותר. בהקשר זה מזעזעים במיוחד הוויכוחים בענייני אמונה שנערכו בין אנשי ה'זונדרקומנדו', שעסקו בשריפת גוויות הנרצחים, במחנה ההשמדה חלמנו. עדות מיידית על כך נרשמה בראשית ינואר 1942 מפי איש הקבוצה הזאת, שהצליח לברוח. מכל מקום ברור, שסוגיית הימצאות הא-ל, מידת השגחתו וצידקתו, העסיקו את היהודים המאמינים מכל גוני הקשת, בכל המקומות, ולאורך כל התקופה.

סיום
דומה, כי את מה שהובא על-ידי לעיל אין לסכם עדיין סיכום מוסמך. אנו נמצאים עדיין בראשית התיעוד והמחקר של החיים הדתיים בימי השואה. אולם ברור, כי ליהודים המאמינים היו בתקופה הנדונה בעיות מיוחדות להם. היהודי הדתי לא שכן, אמנם, לבדד, הגרמנים ניהלו את מסעם האנטישמי נגד כלל היהודים, אולם שמירת המצוות לא פעם הטילה עליו מיגבלות קשות והפכה את חיי היומיום שלו לבעייתיים עוד יותר לעומת רבים אחרים בציבור היהודי.



© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016