זכור - אמונה בימי השואה

<< חזרה למן המחקר

מבוכניה לבודפשט


ידידיה אסף
מבצעי בריחה של יהודים מפולין להונגריה

הצלת יהודים בפולין הכבושה בתקופת "הפתרון הסופי" הייתה מורכבת מאוד ותלויה בגורמים רבים ודרשה משאבים כלכליים ותעצומות נפש. הסיכון הכרוך בה היה רב מאוד, ולכן לא תמיד היה ברור מה מסוכן יותר – לא לעשות דבר או לנסות להינצל. גם הידיעה על גורל יהודי פולין הניעה יהודים לפעול כדי לנסות להינצל בבריחה ובחיים במסתור או בזהות בדויה על אף הקשיים והסכנות הכרוכים בהם. רוב מעשי ההצלה הידועים לנו בפולין נעשו בסיוע המחתרת הפולנית ז'גוטה, ומיעוטם – הסתתרות של יחידים ומשפחות בצד הארי, במסתור או בזהות בדויה – ביזמה ובביצוע של אנשים פרטיים.
במאמר זה מובא סיפורו של מפעל הצלה יוצא דופן בגטו בוכניה באמצע 1943, ובו נמלטו כמה מאות יהודים אל מחוץ לפולין. ההיסטוריון רוברט רוזט כתב בעבר על נתיב ההצלה הרחב יותר שהתקיים בשנת 1943 ובראשית שנת 1944 ושבו ברחו אלף ומאה עד אלפיים יהודים מפולין להונגריה דרך סלובקיה. בחרתי להתמקד כאן בגטו בוכניה בשל מספר הבורחים הגדול וריבוי המקורות בני הזמן, ובכלל זה זיכרונות של כמה ממארגני הבריחה מבוכניה לבודפשט. מדובר בכמה מעשי הצלה שנעשו בעת ובעונה אחת בנתיב הבריחה מבוכניה לבודפשט. חלק מהמקורות לקוח ממאגר המבואות הרבניים שהוציא לאור המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים והמקבץ מאה וחמישים מבואות אוטוביוגרפיים של רבנים ניצולי שואה. שלושה מהם עוסקים בסיפור ההצלה הזה משלוש זוויות שונות: מנת חלקי מהזווית הפולנית, בית יצחק מהזווית הסלובקית ובינת נבונים מהזווית ההונגרית.
בפולין פעל באותה העת מנגנון השילוחים במלוא עצמתו. עד אפריל 1943 חוסלו כל הגטאות הגדולים בגנרל-גוברנמן ורוב תושביהם נשלחו למחנות ההשמדה של מבצע ריינהרד. הריכוז היהודי הגדול שנותר באזור הגנרל-גוברנמן היה גטו בוכניה שבגליציה המערבית – כחמשת אלפים יהודים. הגטו בבוכניה הוקם ב-16 במרץ 1942. באקצייה ב-24 באוגוסט 1942 נשלחו יהודים למחנה בלז'ץ וכחמש מאות יהודים נרצחן ביער בשקוב הסמוך. לאחר הגירוש היה הגטו למעין מחנה עבודה, וכ-1,500 יהודים הובאו אליו מעיירות הסביבה. היהודים סומנו בתוויות ובמספרים לפי מקומות העבודה שלהם. באקצייה ב-12 בנובמבר 1942 שולחו הנאספים לבלז'ץ. ב-1943 הגיעו לגטו פליטים רבים מאזור גליציה המערבית ובייחוד מקרקוב, ומספר היהודים בו הגיע לכחמשת אלפים. באביב 1943 הבינו רבים מתושבי גטו בוכניה שעליהם לצאת את גבולות פולין כדי להמשיך לחיות. נראה אפוא שהמעבר לסלובקיה הסמוכה היה האפשרות היחידה להינצל. יהודים בעלי יזמה וקשרים קיבלו עליהם את המשימה לארגן קבוצות של יהודים ולהבריחם לסלובקיה. עלויות ההברחה היו גבוהות, ורק מעטים יכלו לעמוד בהן.
בסלובקיה באותה העת הייתה רגיעה בשילוחים וקבוצת ההנהגה היהודית הלא רשמית שם שכונתה "קבוצת העבודה" ניצלה את המצב כדי לנסות ולהציל יהודים גם מחוץ לסלובקיה. שליחים של "קבוצת העבודה" הסלובקית הצטרפו לפעולות של הברחת יהודים מפולין לסלובקיה וסייעו מבחינה כספית. באוקטובר 1943 הצטרפו גם כמה עשרות יהודים שרידי הגטאות בנדין וסוסנוביץ שבשלזיה העילית לבריחה לסלובקיה. בסלובקיה נקלטו הבורחים בקהילות היהודיות הקרובות לגבול הפולני, ומשם הם הוברחו להונגריה בסיוע "קבוצת העבודה". ההנחה הייתה שאף על פי שהשילוחים למזרח נפסקו בסלובקיה כבר בסתיו 1942, עדיין בטוח יותר להיות בהונגריה, מדינה חופשית ולא מדינת חסות של גרמניה. למעט גיוס של כמה אלפי יהודים ל"פלוגות העבודה" בהונגריה, מרבית יהודי המדינה נהנו אז מיציבות יחסית לעומת פולין וסלובקיה. מה עוד שבסלובקיה היו חלק ניכר מהיהודים שנותרו במחנות עבודה. נוסף על כך היו שקיוו להגיע לארץ ישראל דרך הונגריה וארצות הבלקן.
המעבר מגליציה המזרחית לרוסיה הקרפטית, שהייתה אז בשליטה הונגרית, היה כמעט בלתי אפשרי, ולכן היה המסלול דרך סלובקיה הכרחי. בהונגריה סייעו בקליטת הבורחים, אם באספקת תעודות שהייה ואם במציאת מסתור, אנשי ועדת העזרה וההצלה בבודפשט וגם חוגים אורתודוקסיים. שלוש קבוצות שונות חברו אפוא להצלת שרידי יהודי פולין: יהודים בעלי יזמה מפולין, אנשי "קבוצת העבודה" מסלובקיה וועדות העזרה וההצלה בהונגריה. שיתוף הפעולה של הקבוצות הללו שפעלו בשלוש מדינות שונות מרשים מאוד והגשים את הרעיון הנושן "כל ישראל ערבים זה לזה".
הדרך שנאלצו לעבור הבורחים עד הגעתם לבודפשט הייתה מורכבת מאוד, ובכל אחת מהתחנות הרבות ריחפה סכנה ממשית מעל הבורחים והמסייעים. ראשית, היה עליהם להתחמק מגטו בוכניה. שנית, היה עליהם להגיע לקרבת הגבול הסלובקי. שלישית, היה עליהם לעבור את הגבול, להגיע לאחת הקהילות היהודיות במקום או להיאסר ולהשתחרר מהמאסר של משטרת הגבולות. רביעית, היה עליהם להגיע לגבול הונגריה, ולבסוף היה עליהם לעבור את הגבול, להגיע לבודפשט ולהמציא אשרות שהייה חוקיות או מזויפות.

מפולין לסלובקיה
השלב הראשון במסע ההצלה הארוך היה הבריחה מגטו בוכניה, ההגעה לגבול עם סלובקיה ומעבר הגבול. לשם כך היה על הנמלטים לשכור מבריחים פולנים שיעבירו אותם עד קרבת הגבול עם סלובקיה ואף מבריחי גבול סלובקים שמכירים את השטח ואת האוכלוסייה המקומית ויכולים לעקוף את שומרי הגבול למיניהם. ההחלטה לצאת למבצע זה ומציאת המבריחים המתאימים לא היו פשוטות. בבוכניה לא הייתה מחתרת מאורגנת המסוגלת לנהל מבצע מעין זה. היזמות היו אפוא נחלתם של אנשים פרטיים. ברקע עמדו הסכנה הממשית לחיים בגטו והשאיפה למצוא מפלט. אך בשלב הראשון לא הייתה כל כתובת שאפשר לפנות אליה כדי לקבל סיוע למציאת מפלט.
אליעזר לנדאו – יהודי אורתודוקסי שהגיע לבוכניה מקרקוב וארגן את בריחתם של כמה עשרות משפחות מבוכניה לסלובקיה – התוודע לדרך בריחה זו באמצעות חברת מחתרת ציונית שהוא הציל קודם לכן בבוכניה, שברחה לסלובקיה וששלחה לו משם מסר על אפשרות ההצלה הזו. כמה עשרות צעירים יהודים משלזיה העילית הגיעו לסלובקיה כבר ב-1940 והיו מעורבים במעקב אחר גורל אחיהם שנותרו בפולין. קשריו של לנדאו עם קציני גסטפו בשל היותו פעיל בשוק השחור וספק של טובין נדירים מחו"ל וחופש התנועה המסוים שנהנה ממנו בשל כך סייעו לו בפעולות ההברחה.
אידה גרינברג – אלמנתו של חבר היודנרט בבז'סקו שנרצח בידי הגרמנים ושגם היא ארגנה הברחות מבוכניה לסלובקיה וסייעה לכמה משפחות להינצל בדרך זו – התוודעה לשמות של מבריחים מהימנים לאחר בירורים רבים אצל מכרים ועסקנים בגטו. בסופו של דבר היא הגיעה ליהודי אורתודוקסי ששמו נפתלי שיף ושהיא הכירה עוד מבז'סקו, המקום שהתגוררה בו לפני הגעתה לבוכניה. שיף השתייך לקבוצה מחתרתית קטנה של שלושה חברים שמצאו מבריחה מנוסה מהעיירה פיבניצ'נה הסמוכה לגבול עם סלובקיה.
יהושע אהרנברג – יהודי בעל השכלה רבנית רחבה שהגיע אף הוא לבוכניה מקרקוב ושמע על יזמות שונות של הברחה – התעניין אצל מארגני הברחות היהודים באפשרות להצטרף לאחת הקבוצות הבורחות, אך מכיוון שהוא ובני משפחתו לא יכלו לעמוד במחיר הגבוה, היה עליו לחפש מבריח לא יהודי. בסופו של דבר הם פנו למבריח צימוקים סלובקי שהם הכירו מימי מגוריהם בקרקוב, והוא הסכים להבריחם במחיר נמוך בהרבה.
רבים נאלצו לוותר על דרך הצלה זו מפני שלא יכלו לעמוד בתשלום לשורה ארוכה של מבריחים ונותני מסתור לאורך נתיב הבריחה מבוכניה לסלובקיה שהיו צפויים בעצמם לסכנת מוות אם ייתפסו וגם לזייפני תעודות. דב לנדאו שהגיע לבוכניה מבז'סקו סיפר כי אליעזר לנדאו, קרוב משפחתו, קרא יום אחד לו ולאביו וסיפר להם על הגורל שמצפה לגטו בוכניה ועל דרך ההצלה שנפתחה ומחירה. השניים סיפרו על כך לקרוביהם בגטו, אך הם לא היו מוכנים למכור את כל רכושם כדי לממן את ההצלה.
אידה גרינברג סיפרה כי מכיוון שרבים לא יכלו לממן את הצלתם בדרך זו, היא התנתה את השתתפותה בארגון ההברחה מהגטו בכך שמכל קבוצה של ארבעה בורחים, שלושה ישלמו והרביעי יהיה חסר אמצעים. ואילו משפחת אהרנברג, שגם המחיר המופחת של המבריח הסלובקי היה גבוה מדי עבורה, מימנה את הסכום החסר בעמלה שגבתה ממשפחות אחרות שהיא צירפה לנתיב הבריחה שיזמה.
הדרך מבוכניה לגבול הסלובקי הייתה מסוכנת מאוד, והמבריחים נדרשו לכושר אלתור ויצירתיות כדי לעבור אותה בלי להיתפס. אידה גרינברג תיארה בזיכרונותיה את הקשיים המרובים שבהעברת הבורחים מבוכניה לסלובקיה:
שתי דרכים הובילו מבוכניה לפיבניצ'נה, שתיהן קשות, ראשית מכיוון שבזמן הכיבוש היו שמורות בקפדנות כל הדרכים המובילות לגבול, ושנית מכיוון שרוב דרכי פולין באותם זמנים לא התאימו לתנועה של רכב ממונע. להבריח אנשים במכונית אפשר היה על ידי בניית רצפה כפולה, ויצירת מחבוא לשניים או שלושה אנשים לכל היותר. אפשרות אחרת הייתה להסתתר על רצפת משאית עמוסה בסחורות, אבל באותם ימים של מחסור, כל רכב עמוס בסחורות היה בסכנה של החרמה או חטיפה. חיפשנו אמצעי תעבורה בטוח, שיכול לקחת קבוצה בת ארבעה עד שישה אנשים. החלטנו על רכבת. ידענו היטב את הסכנות אך לא הייתה ברירה. נקטנו בכל אמצעי הזהירות, ואכן כל האנשים ששלחנו ברכבת, למעט אחד, הגיעו לפיבניצ'נה. הנקודה המסוכנת ביותר במסע לפיבניצ'נה הייתה תחנת הרכבת בטארנוב. כל הנוסעים מבוכניה לפיבניצ'נה נאלצו להמתין בטארנוב לרכבת שלהם בשעות המאוחרות של הלילה. התחנה הייתה מלאה באנשי הגסטאפו המקומי, שנודעו באכזריותם.

הנסיעה ברכבת דרשה מהבורחים להתחזות ללא יהודים במראה ובהתנהגות ולהישמר מכל משמר מלהסגיר בדרך כלשהי את זהותם האמיתית. הדבר דרש הכנה מיוחדת לקראת הנסיעה:
הכנת הנוסעים למסע המסוכן הייתה מפעל בפני עצמו. במשפחתי, למשל, היה חמי, דברן בלתי נלאה, שלא הבין אף מילה בפולנית. הדרך היחידה לשלחו הייתה במסווה של חרש-אילם. הכינותי לו סרט צהוב עם עיגולים שחורים גדולים, שכל חרש-אילם היה חייב, לפי החוק, לענוד על הזרוע. הכנת 'התחפושת' הייתה החלק הקל, קשה שבעתיים היה לשכנעו ללבוש אותה ולהתנהג בהתאם. הייתה דרושה סבלנות אין-קץ, בזמנים בהם אורך רוח היה מצרך נדיר. [...] רעייתו, שדיברה פולנית ללא דופי, נאלצה לכסות את פניה הכהים, בעלי התווים השמיים, בתחבושת גדולה, רמז לכאב שיניים.

החלק האחרון של שלב זה היה מסע ארוך בהרים וביערות עד הגבול עם סלובקיה וממנו למקום שיש בו תחנת רכבת. המסע התנהל בלילות, והבורחים נאלצו להסתתר במהלך היום בבתים של מקומיים שאורגנו לשם כך מראש.

סלובקיה
בסלובקיה פעלה באותה העת "קבוצת העבודה" שעם חבריה הבולטים נמנו גיזי פליישמן והרב החרדי מיכאל דב וייסמנדל. הקבוצה הוקמה בקיץ 1941 בשל אי-נחת מפעילות ההנהגה הרשמית – האו"ז – שהורכבה ממנהיגים יהודים מחוגים שונים של יהודי סלובקיה, מן החרדים ועד המתבוללים, ופעלה בשיתוף פעולה מלא למען הצלת יהודי סלובקיה ויהודים מארצות אחרות. הם ידעו כבר בסתיו 1942 על הגורל המר של יהודי פולין משליחים ששלחו מסלובקיה לפולין וחזרו כשבפיהם בשורות רעות. כמו שסייעו ב-1942 ליהודים מסלובקיה לברוח להונגריה, הם החלו לסייע גם ליהודים מפולין שהצליחו לחצות את הגבול עם סלובקיה להמשיך את מסעם להונגריה.
לאחר שעברו הבורחים את הגבול עם סלובקיה, הם עשו את דרכם לעיירות קרובות לגבול שהייתה בהן קהילה יהודית. כמה מהם תפסו אנשי משטרת הגבולות. אנשי "קבוצת העבודה" דאגו לכך שראשי הקהילות היהודיות הסמוכות לגבול ישחדו את אנשי המשטרה כדי שבמקום לגרש את הבורחים בחזרה לפולין, יאשימו אותם בעברה פעוטה כהחזקת מטבע זר ויסתפקו בעונש של קנס כספי ותו לא. הערים הסלובקיות הקרובות לגבול עם פולין שהבורחים הגיעו אליהן בסופו של דבר היו נובה מיאסטו, ז'ילינה, ברדיוב, קז'מרוק וסווטי מיקולאש.
הרב אלתר ויינברגר מטורקא סיפר כיצד נחלץ הרב מאיר גרינבורג מסווטי מיקולאש לסייע לבורחים מפולין:
ברם זכור לטוב הרב הגאון ר' מאיר אב"ד דק"ק מיקולאש שהי' מאיר עיני ישראל האומללים והנדכאים במסירות נפש, לא לבד עמי עשה חסד נפלא והציל אותי ממש ממות לחיים כאשר ספרתי לעיל, אלא הוא הי' משרידי יחידי סגולה בישראל שאמונתו לא נפגמה והוא הציל כמה אלפי נפשות מישראל במס"נ, לא פעם ולא פעמיים איימו עליו במאסר והריגה ראשי ומנהלי שלוחי ממשלת הזדון, בטענה שלהם, שהיו שרויים בפחד ובבהלה שבגלל שהוא עוסק בהצלת ישראל יכניס את העיר בסכנה גדולה כידוע. ולמרות כל האזהרות שהזהירוהו שיפרסמו את שמו ואת מעשיו, לא נטה מבטחונו בהשי"ת, וכל הפליטים ממקומות שונים מכל העולם מצאו מקום מקלט בביתו, וגם זוגתו הרבנית הצ' תחי' עמדה לעזרתו והיתה מקבלת את פני כל אדם בסבר פנים יפות ובאש"ל, והיתה סכנת נפשות ממש ליתן מקום לאנשים יהודים זרים, ובאופן פלא הם ארגנו פתח הצלה ליהודי סלאוואקיי ופולין, ראשית הוא פעל שהבהערדע [=הרשויות] היינו השוטרים של עירו יהיו בעזרתו בענין זה, היינו שכל הפליטים שיבואו לאיזה כפר סמוך למיקולאש יתלוו על-ידי השוטרים למיקולאש, וכמו כן נתן 200 פתקאות קטנות לאיזה גוי שיעבור לאורך גבול גאליציע פולין הסמוך למיקולאש וימסור הפתקאות לכל יהודי שיפגוש. וז"ל הכתב: בכאן עיר מיקולאש סלאוואקי (מחוז אראווא) דרים יהודים במנוחה ויכולים אנו להציל אתכם בעה"י וכל מי שביכולתו ילך לביסטרא והערל קובאצקי יוליך אתכם למיקולאש בבטחון בעזהש"י.

אנשי הקהילות היהודיות בסלובקיה אירחו בבתיהם את הבורחים מפולין וסיפקו את כל מחסורם עד תחילתו של השלב הבא במסע הבריחה הארוך. לאחר מכן סייעו אנשי "קבוצת העבודה" לפליטים היהודים מפולין להגיע לגבול עם הונגריה ולחצות אותו, על סמך הניסיון שצברו מהסיוע ל"טיול" (כינוי להברחת גבולות בתקופה זו) מסלובקיה להונגריה ומהמימון שלו. באותו "הטיול" ברחו כעשרת אלפים מיהודי סלובקיה להונגריה, בעיקר בתקופת הגירושים משם – אביב וקיץ 1942 – ובהם הרב יששכר שלמה טייכטל מפישטיאן, מחבר הספר אם הבנים שמחה (בודפשט תש"ד). שלא כיהודי פולין, רבים מיהודי סלובקיה – שהייתה תחת שלטון הונגריה עד מלחמת העולם הראשונה – שלטו בהונגרית והיה להם קל יותר להיטמע בהונגריה. בדרך כלל נסעו הבורחים לעיירות הקרובות לגבול סלובקיה-הונגריה דוגמת פרשוב הקרובה למדי לקושיצה שמן הצד ההונגרי של הגבול. משם עברו את הגבול במסע רגלי, בהובלת מבריחי גבול מקומיים, עד שהגיעו לקהילה יהודית הונגרית הקרובה לגבול. בפרשוב נעזרו הבורחים בי' שוורץ שצבר ניסיון רב בחציית גבול ובהברחת יהודים מסלובקיה להונגריה. במקרים מיוחדים אף עלה בידו להבריח אנשים ברכבת או במכונית, תמורת תשלום כפול ומכופל מהרגיל. הוא הכיר את הפקידים הממשלתיים ואת הקצינים הנכונים, ואם קרה שמשהו השתבש, שיחד אותם, והאנשים שנעצרו שוחררו להמשך מסע הבריחה.

הונגריה
בהונגריה סייעו שליחים של ארגוני ההצלה היהודיים בבודפשט לבורחים להגיע מהעיירות הסמוכות לגבול לעיר הבירה. משימה זו לא הייתה פשוטה כל עיקר. גורל הפליטים שנתפסו היה גירוש לתחומי הרייך, ובהונגריה פעל הגוף הממשלתי KEOKH שתפקידו היה למצוא את הפליטים הלא חוקיים ולגרשם בחזרה למקומות שהגיעו מהם. פליטים מפולין החלו להגיע להונגריה כבר בראשית המלחמה, רבים מהם חיילים בצבא הפולני. ההערכה היא שכ-10% מהפליטים הפולנים בהונגריה, כשישים אלף עד שמונים אלף איש, היו יהודים. הפולנים הקתולים הורשו להישאר בהונגריה, ואילו הפולנים היהודים לא הורשו. כמה מהם עזבו את הונגריה דרך טורקיה, אחרים התחזו לקתולים, ואת השאר רדפו ההונגרים. בקיץ 1941 גירשו ההונגרים כעשרים אלף יהודים חסרי נתינות הונגרית לקמניץ פודולסק שבאוקראינה, שם רצחו אותם הגרמנים. הרדיפה אחר הפליטים היהודים נמשכה גם לאחר מכן.
רוב הבורחים מפולין אכן הגיעו לבודפשט. בבודפשט היה על הפליטים למצוא קורת גג ומקורות מחיה ולהסדיר את מעמדם מבחינה חוקית, אחרת היה צפוי להם גירוש לשטח הגרמני. אנשי ועדת העזרה וההצלה הציונית בבודפשט וחוגים אורתודוקסיים נחלצו לסייע להם, הן בסיפוק צורכי המחיה הבסיסיים הן בהסדרת שהותם בהונגריה מבחינה חוקית. אנשי ועדת העזרה וההצלה הציונית, בראשות יואל ברנד, נעזרו בחברי תנועות הנוער הציוניות בפעילותם, ואילו החוגים האורתודוקסיים, בהנהגת פיליפ פרוידיגר, נעזרו ברב מיכאל דב וייסמנדל מסלובקיה ובמערכת הקשרים שטווה. הפליטים קיבלו מוועד ההצלה מאה וחמישים עד מאתיים פנגו בחודש, ומדי פעם גם בגדים ותרופות. ארגוני ההצלה בבודפשט רתמו לשם כך אישים רמי דרג בחברה ההונגרית, והם סייעו להם להשיג אישורי שהייה או תעודות פולניות עבור הפליטים. ב-1939 הגיעו נציגי החיילים הפולנים שברחו להונגריה להסכם עם הממשלה שלפיו תאושר שהייתם בהונגריה בתקופת המלחמה. פליטים יהודים מפולין לא נכללו בהסכם זה. עתה פעלו פעילי ההצלה בהונגריה להכניס את הפליטים היהודים מפולין להסדר זה. הרב ברוך ירחמיאל רבינוביץ', האדמו"ר ממונקץ' שהיה בעצמו בשנים 1942–1943 במעמד של פליט בבודפשט, סיפר על מצב הפליטים מפולין באותם ימים:
כל יום ויום באו יותר אנשים מפולין שהצליחו לעבור את הגבול, מעט מעט יבואו, אבל מספרם הגיע לכמה עשרות איש. מכל אלה הפליטים באו בבוקר אלי לבקש מכסתם ביום, רשמתי לפני את כל מה שצריך לאותו יום, כשחזרתי מהתפילה טלפנתי לאנשי בודפשט, בכל פעם לאנשים אחרים, לפי הצורך באותו יום, והם נתנו את חלקם בתצרוכת היומית, ושלחו אלי הביתה, ובערב נתתי לכל אחד מה שביקש. ה' יזכור אותם לטובה. פעם באו להודיע לי שאחד מתוך הפליטים יש לו חום גבוה, והוא מונח במרתף של בית הכנסת. קמתי וראיתי אותו במצב איום, המרתף היה חשוך, בלי חלון, בגודל ד' על ד'. השכנים השתמשו בו מזמן לזמן לשים בו פחם, והיהודי שוכב שמה בחום גבוה. קראתי לרופא יהודי, והלה תיכף הסכים ובא, אבל כאשר ראה את המצב, הפליט במלים קצרות 'זה שושנה', וקם וברח. כאשר ראיתי זאת, הבנתי כי בעשיית צדקה לבד לא תהיה תועלת, וצריך לעשות דבר יותר גדול.

מציאות זו הניעה אותו לחפש פתרון כללי ויציב לבעיית הפליטים מפולין. בזיכרונותיו תיאר את מאמציו לארגון האישורים החוקיים לפליטים ואת תוצאתם:
בעת ההיא הסתובב אצלי יהודי מגולת פולין, אבל הוא בא בצבא של פולין, בעת אשר ברחו מהמוני הגרמנים, שעלו על פולין [בספטמבר 1939], וברחו כולם לדרך הונגריה, ומצאו מנוחתם שם, עד סוף המלחמה, (הם נתקבלו על ידי ההונגרים, מכיון שהיה להם בזמן ידוע מלך משותף ושמו סטפן בטורי, ובהונגריה אישטוון בטורי). והיתה שם מטרונית אחת, ששמה סאפארי, והיא נעשית לפטרונית של פליטי הצבא. היהודי הזה הביא לי לבית קצין אחד, שבא אלי מזמן לזמן, ונתתי לו יי"ש לשכרה. על ידי הקצין הזה נודע לי מכל מה שנעשה בין הפולנים, וממטרונית הידועה להם, ונפל ברעיוני ללכת אל המטרונית, לבקש לפניה רחמים על עם ישראל. לקחתי איש עמי והלכתי לדבר על ישראל, ודברתי אולי קצת קשות, ואמרתי לה בזה הלשון: אני שומר על פליטת בני ישראל, ואני בעצמי הנני בלתי ליגלי, והנני משאיר בידך הברירה, או לתת לי את בקשתי, או לקרוא למשטרה ולאסור אותי, ולמסור אותי ביד הגרמנים. הדברים עשו עליה רושם כביר, הסתכלה עלי, חשבה כמה דקות, ולבסוף ענתה לי, תבוא אלי בתוך שבוע, תכין לי "ממורנדום" (מזכר), ונראה מה לעשות. נשמתי לרווחה, וידעתי כי בשורה גדולה הבאתי לפליטי ישראל. הלכתי הביתה והכנתי את הממורנדום, ושוב הופעתי לפניה, ואמרה, יבואו האנשים, ויספרו שבאו מפולין כגויים, ויקבלו אותה ההכרה כשאר הפולנים, תיכף הודעתי לאנשי, והלכו ואמרו כזאת, ותיכף קיבלו את הניירות הצריכות להם, ומעתה חיו כבני אדם ולא כאנשים רדופי רוח.

הסכם זה, הגם שהשיג פתרון חוקי לשהותם של הפליטים בבודפשט, חייב אותם לנקוט אמצעי זהירות ולא להבליט את יהדותם, שכן התעודות החוקיות ניתנו להם כאילו היו פולנים ארים.
גם אנשי ועדת העזרה וההצלה הציונית סייעו בהשגת אישורים לפליטים ואף מקומות מקלט. קודם להשגת ההסכם בדבר התעודות הפולניות סופקו לחלק מהפליטים תעודות הונגריות מזויפות. תעודות אלו לא הועילו לרוב הפליטים מכיוון שהם לא ידעו את השפה ההונגרית.

אחרית דבר
גטו בוכניה חוסל ב-15 באוגוסט 1943. בחודשים שלאחר מכן עדיין פעלו כמה שליחים מסלובקיה ומהונגריה כדי להעביר את שרידי הגטאות בגליציה ובזגלמביה להונגריה. בחלק מהמקרים נעשתה הבריחה היישר ממזרח גליציה לרוסיה הקרפטית שהייתה מסופחת להונגריה. הקבוצה הגדולה שהצליחה לברוח מפולין להונגריה בשלהי 1943 הגיעה מבנדין ומסוסנוביץ'.
אפשר להעריך, על פי מגוון המקורות, שרוב הבורחים מפולין בנתיב ההצלה שתואר במאמר זה שרדו מהשואה. כמה מהם הספיקו לעלות לארץ ישראל לפני הכיבוש הגרמני של הונגריה. אחרים ברחו לרומניה או לסלובקיה עם הכיבוש הנאצי של הונגריה. אחרים נותרו בבודפשט, במסתור או בגטו בתקופת הכיבוש ועשו הכול כדי שלא להישלח למזרח, שהרי הם ידעו טוב מכולם מה משמעות השילוח.
נסיים בדבריו של חוקר יהודי הונגריה רוברט רוזט על מפעל ההצלה מפולין להונגריה:
"הטיול" מפולין, מבצע שנעשה בידי יהודים בני שתי קהילות הנתונות במצור במטרה לסייע ליהודים מקהילה שלישית, הוא תופעה שאין לה רע בתולדות השואה. הסיכונים שבהם הסתכנו המצילים היו גדולים, והם היו מודעים לכך שהצלחת הפעולה לא תביא להם עצמם כל תועלת ישירה. ואולם, מתוך רגשי סולידריות, אהדה ואף אמפתיה ליהודים שעדיין שרדו בפולין, הסתכנו הפעילים בסלובקיה ובהונגריה כדי להציל כל מי שיכלו להצילו. [...] ה"טיול" מפולין, דוגמה חשובה לגילוי הומניות בעת מצוקה, מלמד שאם הייתה אף הזדמנות קלה שבקלות לסייע לאותם הנתונים במצוקה חמורה אף יותר מזו שבה היו נתונים הם עצמם, היו בימי השואה יהודים המוכנים לעשות מאמצים גדולים מאוד כדי להביא את אחיהם לחוף מבטחים.

















© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016