זכור - אמונה בימי השואה

<< חזרה למן המחקר

החינוך התורני בוורשה הכבושה ובגטו ורשה 1939-1942


דוד שרין
פרק מתוך עבודת תיזה על תהליכי החינוך בווארשה הכבושה ובגטו וארשה

במסגרת החינוך התורני פעלו בוורשה, ערב מלחמת העולם השנייה, כששה בתי-ספר של הזרמים הדתיים "בית יעקב", "חורב" ו"יבנה", ושתי פנימיות אורתודוקסיות בטווארדה 7 ובטווארדה 21. מלבדם פעלו בוורשה כמה ישיבות ו"שטיבלך" רבים. בפרוץ המלחמה חדלו כל הישיבות וה"שטיבלך" לפעול, ממספר סיבות: ראשית, בזמן ההפצצות לא נתאפשרה התכנסות של צעירים בחבורות קטנות או גדולות. אנשים הסתכנו בעצם ההליכה מהבית אל הישיבה או ה"שטיבל". שנית, רבים מהאדמו"רים, ראשי הישיבות, המנהלים והמשגיחים נמלטו מזרחה, ובעקבותיהם נמלטו תלמידים רבים. שלישית, במבנים בהם התקיימו הישיבות וה"שטיבלך" השתכנו פליטים שהגיעו לווארשה מערים ומעיירות שונות, כך שלא היה ניתן ללמוד בהם. ולבסוף, בינואר 1940 פרסם היודנראט צו, שעל פיו התפילה בבתי-הספר, בבתי-המדרש וב"שטיבלך" אסורה. ואף-על-פי-כן התחדש לימוד התורה תוך זמן קצר. (2)

קבוצות של לומדי-תורה למאות היו לחזון נפרץ ברחובותיה של ורשה. קשה לקבוע מה היה היקף התופעה, שכן התיעוד על החינוך הדתי בוורשה הוא דל ביותר והכותבים המעטים חלוקים בדעותיהם. בפברואר 1941 כותב רינגלבלום ביומנו, ש-2,000 אברכים חסידיים עוסקים בלימודים ובפעילות עזרה הדדית. באותו החודש הוא מציין שקיים תלמוד תורה ובו 700 תלמידים ורבנים המשמשים כמלמדים. (3) לעומתו מציין הרב שמעון הוברבאנד שכל לומדי התורה של החסידים מנו כ-190 חסידים, המוסד הדתי-חינוכי "אהבת תורה ויראת שמיים" מייסודו של הרב יצחק דוד מרגליות מנה כ-300 בחורים דתיים, ובסך הכול יש כ-490 לומדי תורה. (4) את הירידה התלולה במספר לומדי התורה, ובעיקר מקרב החסידים, מסביר הוברבאנד בכך שחלק זנחו את אמונתם הדתית בעת המלחמה וניתקו את קשריהם עם החסידות. רבים מהם מתו, ואחרים עזבו את ורשה ועברו לעיירות אחרות. בנוסף מצאו רבים עבודה, ולא נותרו ללמוד ב"שטיבלך" ובישיבות. (5)

לטענותיו של הוברבאנד בדבר הירידה במספר לומדי התורה ניתן למצוא אישוש בדרשתו של האדמו"ר קלונימוס קלמיש שפירא, הרב מפיאסצ'נה (6), שנכתבה בגטו וארשה: "...ומי הוא האיש, שלא יצטער בראותו צרות ישראל כאלו, בגוף ובנפש; ומי הוא שלא ידווה בראותו שאין חדרים ואין ישיבה, לא מקום תורה ולא קיבוץ של לומדי תורה. ולא בשעה זו בלבד בתי ד' נהרסו, רק את הזמן הזה גם להבא ייראה כי בחורים לומדי תורה יחסרו. כמה מהם נעדרים במיתות שונות וממותי רעב ר"ל, וכמה מהם נאלצו לצאת לבקש אוכל להם, ואיפה ניקח נערים לומדי תורה?...". (7)

יותר משהוא משקף בדרשתו את המציאות, מציג בה הרבי מפיאסצ'נה חששות מפני ההידרדרות הדתית והשלכותיה העתידיות.

הלל זיידמן, שהתבסס על דו"ח "אגודת ישראל" שהוצג ביודנראט בישיבת ועדת החינוך בנובמבר 1941, טען שבשנת 1940 היו 114 מחנכים ו-12 מורות מ"בית יעקב", 16 רבנים ומשגיחים בישיבות ושבכל המוסדות הללו למדו כ-2,250 תלמידים. בשנת 1941 היו 46 חדרים שפעלו בשיטת "ייסודי התורה" ובהם 132 מחנכים, 4 קבוצות לימוד של "בית יעקב" ובהם 16 מורות, 6 ישיבות קטנות ושתי ישיבות גדולות, האחת ברחובות נלבקי-זמנהוף והשנייה ברחובות גז'יבובסקה-טווארדה-פאנסקה (Panska). בכל המוסדות גם יחד למדו כ-3,500 ילדים ובני נוער. (8)

לאחת התעודות שנמצאו בארכיון רינגלבלום נודעת חשיבות רבה לענייננו. זהו מסמך שנשלח ליו"ר הג'וינט, יצחק גיטרמן, מטעם "הפטרונאט של קיבוצי לומדי תורה", אותו יסד רבי משולם קמינר (9) ב-5 בפברואר 1942. במסמך מבקשת הנהלת הפטרונאט והעומד בראשה, הרב מנדל אלתר, (10) להגדיל את קצבתם על מנת שיוכלו להמשיך ולקיים את כל תלמידיהם לומדי התורה, המונים כ-3,000 תלמידים, וביניהם למעלה מ-1,000 ילדים קטנים אשר, לדברי ההנהלה, יהיו מנהיגיו הרוחניים של עם ישראל בעתיד. (11) אין בידינו לקבוע האם המסמך משקף את המציאות בצורה מוחלטת: מחד נועד המסמך לעיניו של גיטרמן, שישב גם הוא בוורשה, ומספר התלמידים הנקוב בו דומה למספר שבו נוקב זיידמן. מאידך, הנהלת הפטרונאט פעלה במגמה להגדיל את תקציבה, ולכן יתכן שכותבי המסמך נקטו לשון גוזמה והפריזו במספר התלמידים. יחד עם זאת, יש לשער שגם אם הפריזו כותבי המסמך, אין מדובר כאן אלא בפער קטן לעומת המצב האמיתי. סביר להניח שבשנת 1942 הגיע מספר התלמידים בישיבות וב"שטיבלך" למאות. הפער העצום בין מספר התלמידים שבו נוקב הוברבאנד לבין מסמך הפטרונאט יכול לנבוע מכך, שהפטרונאט לקח בחשבון את סך כל לומדי התורה בוורשה, ואילו הוברבאנד את החסידים בלבד. ועם כל זאת, עדיין נראה שהנתון שמוסר הוברבאנד נמוך. יש להביא בחשבון גם את העובדה שתלמידי הישיבות וה"שטיבלך" לא היו רשומים ביודנראט, כיוון שלא עבדו, ולכן אין דרך לוודא בדיוק מה היה מספרם.

כאמור, לומדי התורה נתמכו על-ידי הג'וינט, אולם קצבה זו לא הספיקה לפתור את מצוקתם הקשה. בחירתם ללמוד תורה בשעות היממה בתקופת הכיבוש והגטו, הוויתור על מנת המזון הניתנת לעובדים, היו בבחינת חירוף נפש. הלל זיידמן מעיד ביומנו על פגישה שהיתה לו עם שני בחורי ישיבה, בשעה שתיים אחר חצות בגטו ורשה. בחושך הבחין זיידמן ששניהם עוטים את אותם בגדים מלפני המלחמה - כובעים, מעילים ארוכים. בשלב מאוחר יותר התברר לו שהם מקבוצת לומדי התורה של רבי אברהמלי ויינברג (12), וכי הם לומדים בבונקר ברחוב מילה 14 וזה כשבוע שאזל מזונם. מכיוון שלא היו רשומים כעובדים, חששו לצאת ביום ולכן יצאו לחפש מזון רק בשעות הלילה. כך היו נכנסים לדירות של מגורשים, שבהן יש עדיין מלאי מזון, ואף פונים לעזרה לתושבים. מספר נשים יהודיות היו מקבצות עבורם, ואופות ומבשלות עבורם ומחכות שיבואו לקחת את המזון. עוד סיפרו לו הבחורים שבכל לילה יוצאות שתיים-שלוש חבורות מה"שטיבל" לחפש מזון לכולם, ושזהו האמצעי היחידי על מנת שלא יגוועו מרעב. (13)

לימודי התורה בישיבות וב"שטיבלך" התנהלו בבונקרים, בעליות גג ובמרתפים. אליעזר אונגר מעיד על פגישה שלו עם חסידי גור: "ביליתי ליל שבת ברחוב פרנצישקנסקה בטבורו של הגטו הוורשאי. באותו בית חדר בתוך חדר וחדר לפנים מחדר. בחדר סתום וסמוי מכל עין התפללתי בליל שבת. היה זה מניין של "חסידי גור". כפי שסיפר לי בעל הבית, אלו היו בחורים היושבים סגורים ומסוגרים מיום כניסת הנאצים לוורשה התבודדו והתנזרו מהחיים וקול התורה לא פסק בחללו של אותו חדר גם בימי הגטו".(14)

הישיבות וה"שטיבלך" התחלקו על פי החצרות החסידיות שמלפני המלחמה. הוברבאנד מונה ביומנו את החסידויות שהמשיכו בזמן המלחמה: קיבוצי תורה של חסידות גור, קיבוץ תורה של חסידות לובאביץ', קיבוץ תורה של חסידות ברסלב, קיבוץ נובהרדוק ("בעלי המוסר") ואצל האדמו"רים מפילב, אלכסנדר, חנצ'יני, סורטשוב ופיאצ'סנה. (15) החסידות הגדולה ביותר שהמשיכה לפעול בווארשה היא חסידות גור. בזיכרונותיו מעיד לייבל יוד על ביקורו ב"שטיבל" הראשון של חסידי גור, ברחוב פביה מספר 11א. בבית זה התגוררו הן רבי משולם קמינר והן רבי מנדלי, הרב מפאביאניץ וקאליש. העד מספר: "משנכנסתי לבית הזה שכחתי לגמרי שיש מלחמה בעולם ושיש נאצים בעיר. השטיבל התקיים כמו בזמנים כתיקונם. אברכים ובחורים ישבו ועסקו בתורה וחסידות". (16)

השטיבל השני היה ברחוב גנשה. באופן רשמי היה זה מטבח עממי, ובתוכו, בהסתר, נמצא השטיבל. הבחורים בשטיבל קיבלו מזון מהמטבח וישבו ולמדו תורה. (17)

בלהה שארפהרץ-בר, אשתו של רבי דוד ניישטאדר, שנמנה עם חסידות גור ונספה במלחמה, מספרת בעדותה על לומדי התורה החסידיים בוורשה. הבית שלהם, ברחוב נובוליפיה 39, הפך למעין "מרכז חסידי" - בבניין זה התגוררו בין השאר רבי בונם לוין, רבי מוטל לוין, הרבנית בריינדיל יוסקוביץ, בתו של הרבי מגור, ועוד. בחורי ישיבה מכל קיבוצי התורה וה"שטיבלך" של חסידי גור היו מגיעים אל הבניין, בעיקר כדי לקבל מצרכי מזון ואספקה. מדי פעם נהג בעלה ללכת ללמוד עם קיבוץ התורה בבונקר החסידי בנלבקי 37. באחת הפעמים הלכה העדה לחפש את בעלה - על מנת להגיע אליו היה עליה לעבור דרך עליית גג, לרדת במדרגות בניין הרוס, ואז להגיע למרתף. שם דפקה מספר פעמים על הקיר לפי הסיסמה והוכנסה למחבוא. העדה זוכרת שבמרתף היו מספר חדרים, מוארים במנורות קארביד (פחמת הסידן). במקום היו ספרי תורה וגמרא, והצטופפו בו אברכים רבים, שחלקם היו מוכרים לה. (18)

הוברבאנד מתאר ביומנו את אחד ה"שטיבלך" של חסידי גור, אותו הוא מכנה "כת של בחורים". מנהלי השטיבל היו מוטל גולדפרב, מיראל מיזנר, מאיר בוכמן ופנחס ראט, והוא שכן ברחוב מילא 9 וכלל כ-50 בחורים. מתיאורו של הוברבאנד עולה ביקורת נוקבת על התנהגותם של חברי השטיבל, שהיתה, לטעמו, בלתי מוסרית. הבחורים ישנו ב"שטיבל". נאסר עליהם לדבר עם אם ואחות ולשהות במחיצתן כשהן לבד בחדר. בנוסף, נאסר עליהם לכנותן "אם" ו"אחות". על מנת לאסוף מזון, היו הבחורים יוצאים זוגות זוגות לקבץ נדבות ברחובות וארשה. בכספי הנדבות היו רוכשים מזון, וכל ארוחה הפכה לסעודה חסידית שבמהלכה היו האברכים רוקדים ושרים. לטענת הוברבאנד, הדיירים בחצר הבית ברחוב מילא נמלאו זעם למראה האברכים רוקדים בעוד "דם ישראל נשפך כמים". בתחילה, טוען המחבר, למדו הבחורים מעט תורה, אולם הלימוד פחת בהדרגה עד שכל עיסוקם נותר איסוף כספים לסעודות, שירה וריקודים. הם שמו ללעג את דיירי הבית, ובלשונו של הוברבאנד, "כדרכם לא להתפעל משום אדם, אף הריקו עביט של שופכין על ראשי השכנים המתלוננים. בנוסף הם היו מתענגים על משקה אלכוהולי, ומכיוון שהיה קשה להשיגו התירו להם מנהיגיהם לגנוב מבתי הוריהם מכל הבא ליד. יותר מכך, בני השטיבל היו יוצאים לביקורים בביתם של חסידי גור עשירים ודרשו סכומי כסף, ומי שסרב לדרישתם איימו עליו בהלשנה ואף לעתים הוציאו את איומיהם לפועל. קיבוצי גור, שראו את התנהגותם, פנו אל אחיו של האדמו"ר הרבי מגור, רבי משה בצלאל אלתר, והלזה נעתר לבקשתם וכתב מכתב חריף אל החבורה". לטענת הוברבאנד, גם המכתב לא הועיל לתקן את דרכיהם הנפשעות, והם המשיכו בהילולות גם לאחר שעברו מרחוב מילא 9 למוראנובסקה 30. (19)

לעומת תופעה שלילית זאת מציג הוברבאנד את פעולתו של הארגון "אהבת תורה ויראת שמים" כתופעה חיובית ביותר. בראש הארגון, שנוסד עוד בימי מלחמת העולם הראשונה, עמד רבי יצחק דוד מרגליות, וחבריו היו בעלי מלאכה ביום והתכנסו מדי ערב ללימוד תורה. בפרוץ המלחמה, בספטמבר 1939, חודשה פעילות המוסד בדירת הרב ברחוב פאנסקה 31. הרב אסף כספים, דאג להזנתם של תלמידיו ויום יום לימדם "עין יעקב". מספר התלמידים הגיע ל-300. הרב ותלמידיו נהגו להפריש מכספם ולחלקו לעניים בכל יום שני וחמישי. הארגון חדל להתקיים לאחר שהרב ושני ילדיו מתו ממחלת הטיפוס, בסוכות תש"ב (1941). (20)

יש להניח שהביקורת הנוקבת של הוברבאנד על השטיבל של חסידות גור, ומנגד הערכתו הרבה לפועלו של הרב דוד יצחק מרגליות, נובעות מתפיסתו האישית של המחבר. ההתבדלות של קבוצת חסידי גור הנ"ל מהציבור היהודי ובחירתם בהוללות ובשמחה לא היו אלא דרך נוספת להתמודד עם המצוקה הקשה אליה נקלעו בעקבות המלחמה והכיבוש. מיומנו של הוברבאנד משתמע שהוא מעדיף את מעורבותו של הציבור החרדי בקהילה בוורשה, ואכן תרומתו הרבה לקהילה ומעורבותו האישית מעידים על כך.

עם גלי הפליטים שזרמו לוורשה הגיעו אדמו"רים ורבנים חשובים, שהמשיכו במפעלם החינוכי, בלימוד תורה. אחד האדמו"רים הללו היה הרב דוד בורנשטיין, האדמו"ר מסוכטשוב (21), שקיים שיעורים רבים ועודד את תלמידיו להמשיך בעצמם את לימודי התורה. בין חסידיו היו רבי אברהמלי ויינברג והרב אריה צבי פרומר מקוז'יגלוב, ראשי "ישיבת חכמי לובלין", שהיו מראשי מלמדי התורה במחתרת בגטו ורשה. הרב אהרונסון נזכר שעוד בתחילת המלחמה נכנס אל האדמו"ר, כדי שזה יבהיר לו על שום מה מתרגשות הצרות על עם ישראל. האדמו"ר ענה לו: "מן הפרשה הראשונה שבתורה למדנו זאת, הבל הצדיק וקין הרשע. והנה הבל הצדיק, דמו נשפך כמים, בעוד קין הרוצח חי ומתהלך בעולם. האדמו"ר הוסיף דברים, אך איני יכול להעלותם על הכתב. ביציאתי מחדר קודשו - ידעתי כי עליי להתכונן לגרוע מכל". (22)

גם הרב צבי אריה פרומר, הרב מקוז'יגלוב, הגיע לווארשה כפליט, (23) ולימד בישיבה המחתרתית ברחוב מילא 14. יעקוב מרוקו, אשר זכה ללמוד אצל הרב בוורשה, מעיד שבכל שעות הלימוד היה הרב עטוף בטלית ותפילין. הוא למד אצל הרב 4 שעות מדי יום ביומו - הלימוד היה מעמיק ומרתק, ולכן במשך חורף שלם לא הספיקו ללמוד אלא ארבעה דפים ממסכת מנחות. (24)לדברי זיידמן, הרוח החיה בלימודי התורה בישיבות וב"שטיבלך" ברחובות נובוליפיה, נלבקי ומילא היה הרב מנחם זמבה (25). ברם, רבי זישא פרידמן הוא שייסד חדרים חשאיים לפי שיטות "ייסוד תורה" וישיבות ודאג לקיים שיעורים חשאיים של "בית יעקב". בראש מוסדות "בית יעקב" עמדו רבי אברהם רוגובי ורבי יואל אונגר. (26)

אחד האישים שסייעו רבות לרבי זישא פרידמן בתחום החינוכי היה רבי יהודה לייב אורליאון, שהגיע לווארשה עם פרוץ המלחמה והחל בפעילות חינוכית. בתחילה היה נותן בבית שיעורים למורות שלימדו ב"בית יעקב" מלפני המלחמה ולחברות "בנות אגודת ישראל". בשלב מאוחר יותר הצטרף לרבי זישא פרידמן, וביחד עמדו השניים בראש רשת החינוך החרדי המחתרתית בגטו וארשה. מבין ששת בתי-הספר שהוקמו על ידי החרדים, ניהל אורליאון שני בתי-ספר. (27)

רבי אברהם הנדל, חסיד גור, תרם תרומה גדולה לחינוך הדתי בווארשה: בזכות תפקידו כמנהל אחד ה"שופים" הגדולים ביותר בגטו, "שופ הסנדלרים של שולץ", הצליח לרשום לסדנתו רבנים, תלמידים ואנשי ציבור חסידיים כפועלים מומחים, וכך הצילם מגירוש. הרבנים והתלמידים המשיכו ללמוד תורה במסגרת עבודתם, גם בימי ה"אקציה". בין העובדים התפתחה שיחה חרישית על דברי תורה, מאמרי חז"ל, דברי פוסקים, הרמב"ם, הראב"ד ועוד. (28)

מספר עדויות מצביעות על כך, שגם לאחר "האקציה הגדולה" המשיך החינוך התורני בגטו וורשה לפעול במסגרת מצומצמת. כך מעידה בלה שארפהרץ-בר שהבונקר שלהם בנובולפיה 37 החזיק מעמד עד ימי המרד באפריל 1943, ושם המשיכו הבחורים ללמוד תורה. (29

לייבל יוד שמע שקיבוץ חסידי גור שהיה בגנשה עבר בימי ה"אקציה" לבונקר, ושבפורים האחרון של הגטו, בפברואר 1943, כחודשיים לפני המרד, יצאו ממנו החסידים ורקדו לכבוד פורים ברחובות הגטו. (30)

הלל זיידמן כותב ביומנו ב-10 בינואר 1943: "עשיתי היום ביקור מיוחד במינו: בעולם שמתחת לאדמה... אנו נכנסים לחדר ששם היה בית-מדרש ומשם לחדר אחר שבו תנור. מורה הדרך שלי נכנס לתוך התנור ונעלם. אני עומד בחוץ ושומע קול קורא - בוא. אני זוחל אחריו לתוך התנור ושם נמצאת פירצה המובילה למרתף. אני יורד בסולם חבלים, מעמיק ומעמיק עד אין סוף ולבסוף אני עומד על קרקע מוצקה. אני מסתכל מסביב: חדר מרווח ונקי, מואר בחשמל. ליד הקירות עומדים ספסלים ארוכים, באמצע החדר שולחן ארוך מעץ. מכניסים אותי לחדר קטן ואפל, שם מראים לי מטבח חשמל ומטבח גז, ובארון מלאי הגון של דברי אוכל... מסביב לשולחן ארוך יושבים ליד הגמרות כשתי עשרות בחורי ישיבה ולומדים בכל מאודם, בעיון, בהתלהבות. הם עומדים במסכת נדרים, דף נ"ב, בפרוש הר"ן ושקועים בשקלא וטריא". (31)

על תכני הלימוד ושיטות ההוראה בחינוך התורני אין לנו מידע רב, למעט תיאורים לקוניים. רינגלבלום כתב ביומנו, "תמונה: בחצר יהודית, בדירה נסתרת, לומדים. הכניסה לדירה חשאית, נפתחת רק ליודעי הסיסמה המיוחדת (נקישה מסוימת על הדלת). יושבת שם חבורה גדולה של בחורי ישיבה וגם אחרים, ועוסקים בתורה. אחד מעיין ב"עין יעקב", שני אומר פרק בתהילים, שלישי מעיין בגמרא".(32)

רבי זישא פרידמן הוא אשר יסד חדרים חשאיים לפי שיטות "ייסוד תורה", וישיבות ושיעורים חשאיים של "בית יעקב". שיעוריו של רבי יהודה לייב אורליאון הוקדשו ללימודי יהדות, תורת המוסר והתנ"ך. (33)

פולה רוטשילד, שלמדה ב"קומפלט" של "בנות יעקב", מעידה שלמדו "פרקי אבות" ולימודי דת נוספים, ובנוסף על כך לטינית, פולנית וגרמנית. כמו כן קראו קטעים מרומנים וספרי מדע ושוחחו עליהם. אך לדעתה, המשימה החשובה ביותר שהטיל עליהן המורה הייתה לבחור בכל יום נושא עליו נדרשו לעבוד באופן עצמאי, למשל - לומר את האמת, להתפלל, לשפר את התנהגותן ביחס לאנשים אחרים וכדומה. (34)
  1. מאמר זה הוא פרק מתוך עבודת תיזה על תהליכי החינוך בווארשה הכבושה ובגטו וארשה בהנחיית ד"ר שרה בנדר. ראו: שרין דוד, תהליכים חינוכיים בווארשה הכבושה ובגטו וארשה 1939-1942 , עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה, חיפה 2005.

  2. שמעון הוברבאנד, קידוש השם , תל אביב תשכ"ט, עמ' 79. ראה גם מרק דבורז'צקי, "על תלמוד תורה בתקופת השואה", קובץ העשור של בר-אילן ד'-ה' )תשכ"ז(, עמ' 292.

  3. שם, עמ' 239, 243 (19.2.1941).

  4. הוברבאנד, קידוש השם , עמ' 79.

  5. שם, עמ' 82.

  6. הרב קלונימוס קלמיש שפירא, הרבי מפיאסצ'נה - מבין האדמו"רים הצעירים והבולטים בפולין בין שתי מלחמות עולם. נין ונכד לשושלת ליז'נסק וקוז'ניץ. לאחר פטירת חמיו נהפך לאדמו"ר וקבע את מרכז פעילותו בעיירה פיאסצ'נה . בשנת 1923 הקים את ישיבת "דעת משה" בוורשה. האדמו"ר נודע כאיש חינוך והתפרסם בזכות חיבוריו החדשניים בתחום החינוך החסידי. בתקופת הכיבוש הגרמני שהה בוורשה וגם בגטו המשיך לדרוש לקהל חסידיו. את דרשותיו העלה על הכתב והן נמצאו לאחר המלחמה והתפרסמו בספר "אש קודש". נרצח ב-3 בנובמבר 1943. ראה: הדס גולדמן, שנות ראינו רעה , ב, ירושלים: יד ושם, תשס"ג, עמ' 61.

  7. הרב קלונימוס קלמיש שפירא, אש קודש , פרשת עקב, ועד חסידי פיאסצנה, ירושלים תש"א, עמ' קי"ב.

  8. הלל זיידמן, יומן גטו וארשה , ניו יורק תשי"ז, עמ' 289, 337.

  9. רבי משולם קמינר - חסיד גור. טרם המלחמה ערך את העיתון האגודאי "יוד". בפרוץ המלחמה המשיך לעסוק בעבודה בעלת אופי חינוכי, סוציאלי, דתי וציבורי. תפקידו הרשמי היה יו"ר מחלקת הקבורה בוורשה. מעבר לזאת, ייסד את "הפטרונאט" ל"אגודת לומדי התורה". בנוסף, ארגן שירותים דתיים לתושבי הגטו לשם קיום מצוות. הרב קמינר מת באוקטובר 1941 ממחלת הטיפוס. ראה אברהם קריגר, ממנהיג למנהיגות , כפר הרא"ה תשס"ד, עמ' 39.

  10. הרב מנחם מנדל אלתר - בנו של הרבי מגור, עם פרוץ המלחמה עבר לוורשה ויזם את הקמת הישיבות "חורב" ו"דרכי-נועם", ולא חדל לעודד לימודי תורה בגטו. לאחר מותו של הרב קמינר נתמנה למנהל "הפטרונאט" ללומדי תורה. נרצח בטרבלינקה. ראה ערך "הרב מנחם מנדל אלתר", ד"ר הלל זיידמן, אישים שהכרתי , מוסד הרב קוק, ירושלים 1970, עמ' 31.

  11. ארכיון שם עולם, חט' ורשה, תיק יא, מכתב "הפטרונאט של קבוצת לומדי תורה" ליצחק גיטרמן, עמ' 1.

  12. בספר "אלה אזכרה" קיימת עדות אנונימית, על פיה קיבוץ התורה של רבי אברהמלי ויינברג המשיך להתקיים בגטו. בכל יום היתה מתאספת בביתו קבוצה גדולה של אברכים, שלמדו מפיו תורה. אפילו בימי ה"אקציה" המשיך ללמד תורה, עד שנתגלה ונלקח לאומשלאגפלאץ ומשם לטרבלינקה. ראה: גולדמן, שנות ראינו רעה , עמ' 149.

  13. זיידמן, יומן גטו וארשה , עמ' 84-85.

  14. עדות אליעזר אונגר, בתוך מרדכי אליאב (עורך), אני מאמין , מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ט, עמ' 146.

  15. מיקומם של קיבוצי תורה ומספר הלומדים בהם היו כדלהלן: קיבוצי תורה של חסידות גור ברחובות מוראנובסקה 30 כ-25 בחורים; במלאווסקה 4 כ-20 בחורים; בסטבקי 49 כ-30 בחורים; בסטבקי 41 כ-15 בחורים; בנובוליפיה 31 כ-10 בחורים, בגז'יבובסקה כ-20 בחורים ובטווארדה 40 כ-20 בחורים. בנוסף היה גם קיבוץ תורה של חסידות לובאביץ' - ברחוב מילא 46 - שמנה כ-20 בחורים. קיבוץ תורה של חסידות ברסלב בנובליפיה 26, שמנה כ-20 בחורים, קיבוץ נובהרדוק ("בעלי המוסר") בפראנצישקנסקה 3 - כ-10 בחורים ואצל האדמו"רים מפילב, אלכסנדר, חנצ'יני, סורטשוב ופיאצס'נה במוראנובסקה 44, כ-20 בחורים. הוברבאנד, קידוש השם , עמ' 79.

  16. עדותו של לייבל יוד, בתוך משה פראגר, אלה שלא נכנעו , נצח, תל אביב 1963, חלק ב, עמ' כח.

  17. שם, שם.

  18. עדותה של בלהה שארפהרץ-בר, בתוך: משה פראגר, אלה שלא נכנעו, נצח, תל אביב 1963, חלק ב, עמ' לז.

  19. הוברבאנד, קידוש השם , עמ' 82.

  20. שם, עמ' 84.

  21. הרב דוד בורנשטיין, האדמו"ר מסוכטשוב (1942-1876) - השתקע בלודז' , שם יסד את רשת ישיבות "בית אברהם". בפרוץ המלחמה לכדו אותו הגרמנים והתעללו בו. חסידיו מילטו אותו לוורשה, שם המשיך בפעילותו החינוכית. הרב בורנשטיין נפטר מדיזנטריה בגטו וארשה ב-17 בנובמבר 1942. גולדמן, שנות ראינו רעה , עמ' 149.

  22. (הרב) יהושע משה אהרונסון, עלי מרורות שו"ת והגות בשואה , הוצאה פרטית, בני ברק תשנ"ו, עמ' 259.

  23. הרב צבי אריה פרומר, הרב מקוז'יגלוב (1943-1884) - עד פרוץ המלחמה כיהן כאחד מראשי "ישיבת חכמי לובלין", ועם פרוץ המלחמה הגיע לוורשה ולימד בישיבה במילא 14. באפריל 1943 נשלח יחד עם שני בניו למיידנק, שם נספה. ראה גולדמן, שנות ראינו רעה , עמ' 152.

  24. יעקב מרוקו, שאגת מעונה , הוצאה פרטית, בני ברק תשנ"ח, עמ' 68.

  25. הרב מנחם זמבה (1943-1884) - משנת 1935 חבר ועד הרבנים של קהילת ורשה. בגטו המשיך בפעילותו הדתית והציבורית-כללית. באפריל 1942 התנגד למאבק מזוין, אך שינה את דעתו בעקבות ה"אקציה" בקיץ 1942. הוא קרא ליהודים להימלט מהגטו, ולתמוך כספית בהתארגנות המזוינת. הרב זמבה ערך סדר פסח ערב המרד, ונהרג במהלך המרד, באפריל 1943. ראה: מרכז המידע אודות השואה, אתר יד ושם .

  26. זיידמן, יומן גטו וארשה , עמ' 288.

  27. קריגר, ממנהיג למנהיגות , עמ' 48.

  28. זיידמן, יומן גטו וארשה , עמ' 127.

  29. בלהה שארהריץ ובר, "ימיו האחרונים של הבונקר החסידי בגטו וארשה", בית יעקב , שנה ג, גיליון 25, תשכ"א, עמ' 17.

  30. עדות לייבל יוד, בתוך: משה פראגר, אלה שלא נכנעו , נצח, תל אביב 1963, עמ' כט.

  31. זיידמן, יומן גטו וארשה , עמ' 182.

  32. רינגלבלום, יומן ורשימות , עמ' 247 (16.3.1941).

  33. קריגר, ממנהיג למנהיגות , עמ' 48.

  34. Engelking-Boni, "Childhood in Warsaw" , הרצאה בכנס באוניברסיטת חיפה, בתאריך 8-9/12/2003, עמ' 2. ראה גם: Engelking & Leociak, Getto Warszawskie, p.339.




© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016