זכור - אמונה בימי השואה

<< חזרה למן המחקר

בית הזכוכית


ד"ר אילה נדיבי
מוקד לדרך הצלה המונית בבודפשט 1944 מיסודו של משה קראוס

שואת יהודי הונגריה התרחשה על אדמתה בשנה האחרונה של המלחמה, מיום כיבושה על ידי גרמניה הנאצית ב-19 במרס 1944 ועד שחרור פשט ב- 18 בינואר 1945, בידי הצבא האדום.

חודש לאחר הכיבוש הגרמני החל ריכוז למעלה מחצי מיליון יהודי ערי השדה בגטאות. כעבור חודש נוסף התחילו בגירושם לאושוויץ במשך שבעה- שמונה שבועות, עד הכרזת השליט ההונגרי על הפסקת הגירוש. ההפסקה בגירוש ארכה כשלושה חודשים והסתיימה עם הפיכת תנועת הימין הקיצוני, "צלב החץ" ב-15 באוקטובר 1944. אז החלה שואת כרבע מיליון יהודי בודפשט במשך כשלושה חודשים.

במשך עשרת החודשים הללו הושמדו כחצי מיליון יהודים, מרביתם יהודי ערי השדה , מתוך למעלה מ- 800 אלף יהודים שחיו בהונגריה בתחילת 1944.

בשלושת חודשי המלחמה האחרונים, עת נותרו בעיקר יהודי בודפשט, התרחשה עבודת הצלה רחבת היקף, מפתיעה בהיקפה ובמקוריותה. רבבות יהודים ניצלו באמצעות שיטה שמשה קראוס, מנהל המשרד הארץ-ישראלי בבודפשט, הגה ויזם, והיה בין המוצאים אותה לפועל, בשיתוף פעולה עם שרל לוץ, הקונסול השוויצרי, ופקידים בכירים אנטי נאצים במשרד החוץ ההונגרי, ועם פעילי הצלה מתנועות הנוער החלוצי ועוד. בית הזכוכית היה לב אותה שיטת הצלה ואומץ בידי שאר הנציגויות הניטרליות שישבו אז בבודפשט.

שיטת ההצלה פעלה על רקע התנאים המיוחדים שהתפתחו בהונגריה: הונגריה היתה בת ברית של גרמניה הנאצית, אך ניהלה מדיניות אמביוולנטית שהתגברה ביתר שאת לקראת סופה של המלחמה. בממשל היו פקידים בכירים פרו נאצים קנאים, כמו למשל ראשי משרד הפנים והג'נדרמריה ההונגרית, שעתידים לבצע בפועל את הריכוז בגטאות ואת הגירוש להשמדה, באכזריות ובמהירות שלא היו כדוגמתם.

ואולם, היו בה גם פקידים בכירים אנטי נאצים, במיוחד במשרד החוץ ההונגרי. במסגרת אותה מדיניות, התירה ממשלת הונגריה את העלייה לארץ ישראל בכל תקופת המלחמה, ולכן המשרד הארץ-ישראלי בבודפשט - הזרוע של מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית - המשיך לפעול במשך כל המלחמה, באופן רשמי.

הרכב המשרד הארץ-ישראלי שיקף את כוחם של הארגונים הציוניים החלוציים בכל מדינה או חבל ארץ, ולשם כך נערכו מפקדי חלוצים ערב כינוס הקונגרסים הציוניים. תוצאות המפקדים באו לביטוי בהרכב שני מוסדות המשרד הארץ-ישראלי: הוועדה הארץ-ישראלית, שתפקידה לכוון את העלייה ולפקח עליה, והנהלת המשרד הארץ-ישראלי, שהוציאה לפועל את העליה. הרכב הוועדה וההנהלה עמד במוקד ויכוחים ומריבות רבים בין המפלגות במדינות השונות. בהונגריה המחלוקת החריפה מאד ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, בשל הרצון להיות נוכח ולשלוט במוקד כוח זה שהמשיך לפעול גם בעבור יהודי הארצות השכנות.

מי היה משה קראוס?

מעט מאוד פרטים ביוגראפיים ידועים עליו. הוא נולד בשנת 1908 בכפר Mezolde הסמוך למישקולץ שבצפון הונגריה. בצעירותו למד במישקולץ בישיבה של הרב אוסטרליץ, מהרבנים הציונים המעטים בהונגריה, הוסמך לרבנות והיה גם בעל תעודת בגרות אקסטרנית. בהיותו בן 17 הקים קראוס קבוצת נוער ציונית במישקולץ, וב 1932 בעת ששימש מזכירו של הרב אוסטרליץ, הקים שם את הכשרת "המזרחי" הראשונה בהונגריה. חבר ההכשרה תיאר אותו כרוח החיה בכל הארגון. מראהו החיצוני היה עלוב, הוא לבש חליפה אחת לימי החול ולשבת, התפרנס ממתן שיעורים פרטיים ו"היה אוטודידקט במלוא מובן המילה, מאד נימוסי". בשנת 1934 עבר לבודפשט והחל לעבוד במשרד הארץ-ישראלי בעיר.

במפקדים שנערכו בקרב חברי ההכשרות בשנים 1935 ו-1939 נקבע שתנועת "המזרחי" היא הגדולה ביותר. משה קראוס ניצל את הקרע בחזית "ארץ ישראל העובדת" בתוך המשרד הארץ-ישראלי, ויצר קואליציה לא טבעית, בעיקר בעיני מנהיגי השמאל בארץ ישראל, בין "המזרחי" ל"שומר הצעיר", ובראשה עמד. מאז ועד שנה לאחר סיום המלחמה ניהל את המשרד.

אירוע משמעותי בעבודת ההצלה במשרד בבודפשט באמצעות עליה לארץ ישראל התרחש בשנת 1938, בעקבות האנשלוס באוסטריה, עת גורשו יהודי הבורגנלנד (Burgenland) הסמוך לגבול הונגריה וצ'כוסלובקיה. קבוצה של כ-240 יהודים מתוכם שכרה ספינה רעועה ששטה על פני הדנובה, בתקווה למצוא מקלט באחת המדינות, אך הכול סרבו להם. המשרד הארץ-ישראלי, בראשות קראוס, ניצל את האפשרות החוקית שהייתה קיימת בהונגריה לעלות לארץ-ישראל ופנה אל השגריר הבריטי, ג'פרי נוקס (Geoffrey Knox) והשתדל אצל שר הפנים, קרסטש פישר (Fisher) להתיר את כניסתם להונגריה, תוך הבטחה שיעלו בקרוב לארץ ישראל. פישר נחשב לאוהד הבריטים ומתנגד מושבע לקשר עם גרמניה ולמדיניות האנטי-יהודית של ממשלתו. לבסוף הוא אישר להם להיכנס למדינה.

המשרד הארץ-ישראלי צייד את הפליטים הללו בתעודות עלייה מטעם השגריר הבריטי, והם הורשו להישאר על אדמת הונגריה עד לעלייתם. כך נוצר מעמד של פליטים העולים לארץ-ישראל, המוגנים בידי השגרירות הבריטית בהיותם כביכול אזרחים בריטים– פלשתינאים. העונשים שהיו צפויים לאותם פליטים מידי משטרת הזרים לא היו בתוקף, שכן בהונגריה לא חלו חוקים שונים על נתינים זרים. היווצרות העיקרון שסרטיפיקט לארץ-ישראל הוא אישור שהמחזיק בו נחשב לאזרח זר, ולכן מוגן מפני גזרות ממשלת הונגריה, היה אירוע מכונן בתולדות המשרד כגוף מציל. זה היה תקדים שנוצל בידי המשרד הארץ-ישראלי בבודפשט כל שנות המלחמה, ושיאו יתרחש בתקופת "צלב החץ".

כאשר נותקו יחסי הונגריה-בריטניה, בעקבות השתתפות הונגריה בפלישה לברית-המועצות, ייצג שרל לוץ, הקונסול השוויצרי, מראשית 1942, את האינטרסים הבריטיים והוא המשיך במדיניות השגריר הבריטי לסייע ליהודים נרדפים באמצעות אישורי עליה. הקשר עם לוץ היה הממושך והמשמעותי בחיי המשרד בבודפשט. כמו בתקופת השגריר הבריטי, כאשר התגלתה בעיה עם פליט יהודי או יהודי הונגרי שנתפס, נאסר, גוייס וכדו' , קראוס היה פונה אל לוץ, וזה העניק אישור כי הנ"ל עתיד לעלות בקרוב לארץ-ישראל, ולכן הוא נתון לחסות שוויצרית ויש לשחררו.

השמועה על אפשרות העליה מהונגריה לא"י, ועל אפשרות להיות מוגן באמצעות אישור עליה לארץ-ישראל, נפוצה גם בפולין, בסלובקיה, ביוגוסלביה ועוד, ויהודים לא מעטים הגיעו להונגריה בשל ידיעה זאת, לרוב במסווה של נוצרים. זאת בנוסף לעובדה שפליטים רבים נמלטו להונגריה בשל התנאים הנוחים יחסית ששררו בה עד הכיבוש הגרמני.

העליה לארץ ישראל התנהלה באותה תקופה לסירוגין ותוך קשיים גדולים, ומאוקטובר 1943 ועד הכיבוש עלו מדי שבוע תשעה בעלי סרטיפיקטים משפחתיים, היינו בין 50-60 יהודים בשבוע (סרטיפיקט משפחתי הכיל 4 -5 נפשות). בכל הארצות השכנות העליה כבר נאסרה, אך מעברם של היהודים מהונגריה דרך רומניה ובולגריה נמשך. השלטונות ההונגריים התייחסו באותה תקופה אל המשרד הארץ-ישראלי כאל קונסוליה או נציגות של ממשלה זרה, וחשיבותו של המשרד גדלה הרבה מעבר למעמדה של התנועה הציונית ההונגרית הקטנה.

כיבוש הונגריה

הונגריה נכבשה בידי הגרמנים ללא כל התנגדות. למרות הכיבוש, שמר הממשל הגרמני על ריבונות הונגרית מסוימת של בת בריתו, דבר שהעניק לשליט ההונגרי מידה של עצמאות.

עם כיבוש הונגריה, נכנס משה קראוס לגור בבניין הצירות השוויצרית בכיכר החירות [[Szabadsag ter, ומשם המשיך לנהל את המשרד הארץ-ישראלי. הוא נהנה מחופש תנועה מלא בהיותו כביכול נציג דיפלומטי שוויצרי.

זמן קצר לאחר הכיבוש הגרמני נמצאו שני המנהיגים הציוניים בבודפשט חלוקים בדעתם על הדרך הראויה להצלה. האחד, ישראל רז'ו קסטנר, שעמד בראש ועדת ההצלה בבודפשט מטעם הנהגת הישוב בארץ ישראל, מזה כשנה. הוא תמך בשיתוף פעולה עם הגרמנים כדי להציל יהודים. השני, משה קראוס, דחה את רעיון שיתוף הפעולה עם הגרמנים בהצלת יהודים, שכן לא האמין לכנות כוונותיהם. הוא פנה אפוא לדרך שהכיר תוך שכלולה.

ברשות המשרד הארץ-ישראלי היו עוד לפני הכיבוש כ- 1500 סרטיפיקטים משפחתיים בלתי מנוצלים היינו, סרטיפיקטים ל-7,800-7,000 יהודים, בידיעת משטרת ביטחון הציבור.

מאחר וסרטיפיקט היה תעודת מגן, פעלו קראוס, לוץ ופקידים אנטי-נאצים במשרד החוץ ההונגרי להגדיל את מספרם. חמישה שבועות לאחר הכיבוש אישרו פקידים במשרד החוץ ההונגרי מניפולציה של קראוס ושרל לוץ, כאילו במשרד ישנם 7800 סרטיפיקטים משפחתיים, כלומר 40 אלף סרטיפיקטים ליחידים.

בעקבות כך פנתה הצירות השוויצרית ב-26 באפריל לממשלת הונגריה בבקשה להעניק היתרי יציאה ל-7800 בעלי סרטיפיקטים. יותר מאוחר דיווח ראש ממשלת הונגריה, דמה סטויאי(D. Sztojay) , לשגריר גרמניה, אדמונד ויזנמאייר, כי המשרד הארץ-ישראלי פנה לממשלת בריטניה לקבל היתרי הגירה לארץ ישראל, האישורים הושגו והועברו באמצעות ממשלת שווייץ לצירות שלה בבודפשט. עד מהרה כוונו הדברים כך שידובר בסרטיפיקטים משפחתיים, היינו, ל-40 אלף נפשות. ואמנם, חיים ברלס דיווח לסוכנות היהודית בירושלים, כי בריטניה שלחה לבודפשט אישורים [אישורי אזרחות] ל-8,000 סרטיפיקטים משפחתיים. מספר זה כלל גם 200 אישורים עבור יהודים שהיו להם כבר קודם ויזות כניסה לשווייץ. אך האישורים הבריטים לא הגיעו אל המשרד, והאפשרות שישמשו מסמכי הגנה נמנעה.

מאמצע חודש מאי החל גירושם של יהודי ערי השדה לאושוויץ. קראוס שלח לפחות שני דוחות בהם תיאר את הגירוש לאושוויץ ובקשה לשלוח אישורי אזרחות לבעלי סרטיפיקטים. המכתבים הגיעו כנראה אל חיים ברלס, מנהל לשכת ההצלה באיסטנבול, שפעל להשיג אותם, אך לא פרסם את דבר הגירוש לאושוויץ, וכן אל מכס הובר, נשיא הצלב האדום הבינלאומי, שביקש להמשיך לשמור את תוכנו בסוד.

המפנה בתהליך ההשמדה התרחש לאחר שקראוס שלח לשווייץב-19 ביוני 1944 שני דוחות: תקציר שערך לדו"ח אושוויץ של רודולף ורבה Rudolf Vrba)) ואלפרד וצלר ( Alfred Wetzler) בו תיאור מפורט על מחנה ההשמדה אושוויץ, ואת דו"ח שואת יהודי הונגריה, אותו כתב בעצמו, בו תיאר את ריכוז היהודים בגטאות וגירושם מערים וממחוזות בערי השדה, תוך פירוט מספרם.

דוח שואת יהודי הונגריה

הדוחות הגיעו לידיו של ג'ורג מנטלו, יהודי ומזכיר ראשון בצירות אל סלבדור בשווייץ, באמצעות שליח ששלח אל משה קראוס. למחרת קבלתם, ב-24 ביוני, פרסם אותם מנטלו בסוכנות ידיעות בינלאומית בג'נבה. לראשונה נודע באמצעי התקשורת ההמונית, בשוויץ ובמערב, על גודל שואת יהודי הונגריה. עוד נודע על אושוויץ, שפרטים ראשונים עליה התפרסמו בעתון ערב לונדוני ב- 18 ביוני. כבר למחרת החל לחץ בינלאומי כבד על ממשלת הונגריה. ב-25 ביוני שלח האפיפיור, פיוס ה-12 גינוי לשליט ההונגרי. כעבור יום נוסף שלח נשיא ארצות הברית, פרנקלין רוזוולט איגרת מחאה חריפה ואיום כי מי שיימצאו אשמים בפשעי מלחמה, יישאו בעונשים כבדים. אף ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, גינה בחריפות את ממשלת הונגריה בשידור רדיו. וכך גם המלך השבדי. מנהיגים דתיים, סטודנטים, עיתונות והמון העם השוויצרי הגיבו בזעם.

בהשפעת העוינות כלפי הונגריה, בעיקר בשווייץ, והאזהרות של מנהיגי המערב החליטה מועצת השרים ההונגרית ב- 26 ביוני שתי החלטות היסטוריות:

א. אישור הגירתם של 7,800 בעלי הסרטיפיקטים לארץ ישראל, החלטה שנודעה בשם "הצעת הורטי". מועצת השרים אישרה בכך את תוכנית ההגירה שרקחו קראוס, לוץ ופקידים במשרד החוץ ההונגרי, חודשיים קודם. היה זה הישגם הגדול.

ב. הפסקת גירוש היהודים, באישור גרמני. אך רק ב- 7 ביולי פסק הגירוש באופן רשמי, אף שבפועל התרחשו עוד מספר גירושים ספורדים.

על אלה נוספו גם תהליכים חיצוניים ופנימיים כמו הפלישה לנורמנדיה, התקדמות הצבא האדום לעבר הונגריה וחשיפת ניסיון הפיכה, שתרמו לביטחון ההולך וגובר של הורטי להחליט על הפסקת גירוש היהודים.

למערב הודיעה ממשלת הונגריה על אישור הגירת 7800 בעלי סרטיפיקטים משפחתיים, כלומר, 40 אלף יהודים, ואילו לגרמניה הודיעה על אישור הגירת 7800 בעלי סרטיפיקטים יחידים. ממשלות הונגריה, בריטניה, שוויץ, ארה"ב, הסוכנות היהודית והצלב האדום הבינלאומי, נכנסו לתהליך מימוש 'תוכנית הורטי', כלומר העלאת 40 אלף יהודים לארץ-ישראל והגירת 4500 יהודים לשבדיה.

ב- 10 ביולי נענה היטלר לעצת אדמונד ויזנמייר, שגריר גרמניה בהונגריה, והחליט לשתף פעולה בהגירת 7800 יהודים, בתנאי שההונגרים יתירו את החידוש המהיר של גירוש יהודי בודפשט. התנאי לחידוש ההגירה הועלם מעיני מנהיגי המערב ומנהיגי יהודי הונגריה.

הקמת מחלקת ההגירה בבית הזכוכית

זמן מה לאחר החלטת מועצת הכתר להתיר הגירה ל 7800 בעלי סרטיפיקטים ותחילת ההפוגה בגירוש, הגיעו למשרד הארץ-ישראלי בבודפשט 40 אלף אישורי אזרחות בריטיים. האישורים הללו אמורים היו לאפשר עלייה לארץ ישראל ובעיקר, להגן על בעליהם מפני גזרות כאזרחים זרים. הידיעה על כך פשטה בקרב יהודי בודפשט כאש בשדה קוצים והם באו להירשם לעליה.

לשם כך "רכש" קראוס מיהודי מקומי, ארתור וייס, שהיה מגדולי סיטונאי הזכוכית בהונגריה, את הבנין ברח' ואדאס(Vadasz) 29. קראוס קיבל לכך את אישורו של לוץ, אשר שמח עליה, בשל הלחץ שהחל להיווצר במשרדי הצירות בכיכר החירות. למעשה "הרכישה" הייתה רק פיקציה, כי מאות יהודים הציעו לצירות השוויצרית את בתיהם, בתקווה שהדבר יסייע להם לשמור על הבניין כנכס שוויצרי אקסטריטוריאלי. הבניין היה בנוי ברובו מזכוכית, ומכאן כינויו "בית הזכוכית" ((uveghas. הוא שכן ברחוב קטן ברובע החמישי, סמוך למשרדי ממשלה וצירויות זרות רבות, בחירת המקום המרכזי הזה הייתה מכוונת למנוע מחטף או התנכלות גרמנית; הבניין הנו בן שלוש קומות עם חצר גדולה, עליות גג ומרתפים גדולים, אשר שמשו כבית מלאכה ומחסני זכוכית של משפחת וייס. המשרדים הקונסולריים התארגנו במשרדי בית הזכוכית, ואילו משפחת וייס המשיכה להתגורר בדירתה הפרטית בבניין.

ב-9 ביולי הגיע לבודפשט ראול ואלנברג, נציג ממשלת שבדיה, להפעיל מפעל הצלה מטעמה. מיד בבואו שוחח עם קראוס ועל סמך מידע שקיבל ממנו, הוא פנה לממשלתו בבקשה למתן אישורי כניסה לשבדיה עבור יהודים הונגריים. ואמנם ממשלתו שלחה 460 אישורי כניסה לבעלי קשר עסקי וקרובי משפחה בשבדיה. על סמך אישורי כניסה אלה קיבלה הצירות השבדית את הסכמת הממשלות ההונגרית והשבדית להגירה.

ב- 17 ביולי 1944, התכנסה ישיבה מכרעת בעניין ביצוע ההגירה, בהשתתפות נציגי משרדים ממשלתיים הונגריים שונים והורסט גרל (Grell), המומחה לענייני יהודים בשגרירות הגרמנית בבודפשט, וכן שרל לוץ ומשה קראוס מהצירות השוויצרית. הם עסקו בפרטי הפרטים של הקבוצות שייצאו לארץ-ישראל: הקצאת רכבות מטעם רשות הרכבות, בכל רכבת יהיו 30 קרונות נוסעים, 72 מקומות ישיבה, ושני קרונות מטען; ליווי המשלוחים על ידי פקידי הצירות השוויצרית והצלב האדום הבינלאומי עד קונסטנצה; כל קבוצה תלווה בידי יחידה חמושה של המשטרה ההונגרית; הזימון לשרות העבודה יושעה עד מועד ההגירה. כן ניתנה הרשות להרכיב דרכון שווייצרי קולקטיבי לעשרות אלפי המהגרים, כדי להקל על תהליך הרישום; וניתן שחרור מנשיאת הטלאי הצהוב לכ – 80 פקידים יהודים במחלקת ההגירה בצירות השוויצרית, שלא יהיו מוגבלים בתנועתם בביצוע תוכנית ההגירה.

מטרת הישיבה הייתה להסדיר את יציאת היהודים, אך ההיתר הגרמני הנכסף ליציאה לא ניתן באותה ישיבה. למרות זאת, בניין בית הזכוכית נפתח רשמית לשירות הקהל ב-24 ביולי. הוא נהנה ממעמד אקסטריטורילי ונקרא: "הצירות השוויצרית. נציגות לאינטרסים זרים. מחלקת ההגירה". (Svajci Kovetseg Idegenerdekek Kepviselete Kivandorlasi Osztalya)

באותו יום כתב ויזנמאייר למשרד החוץ הגרמני שהצירות השווייצית הודיעה לו כי הוגשו לה תעודות עלייה לארץ ישראל עבור 8,700 משפחות [כך!], שהן בסך הכול כ-40 אלף איש. עליהם יש להוסיף 1,000 ילדים בני פחות מעשר, כפי שקבע ראש ממשלת הונגריה ב-27 ביוני. לדבריו, מדובר בטעות כתיב של משרד החוץ ההונגרי, והכוונה ל7000 אנשים ולא למשפחות. הוא ביקש לגבש עמדה רשמית והציג את עמדתו של אדולף אייכמן בנידון, לאור עמדת הפיהרר, כי יש לגרש את יהודי בודפשט במהירות ולסיימו עוד קודם שתתקבל החלטה בעניין ההגירה.

בית הזכוכית הפך להיות למשרד להסדרת העלייה לארץ ישראל. בבניין עבדו על יצירת הדרכון הקולקטיבי, והעניקו לכל מי שנרשם אישור בשם הצירות השווייצרית כי הנ"ל עתיד להגר לארץ-ישראל ולכן נתון לחסות ממשלת שווייץ. האישור היה בחתימתו האישית של שרל לוץ, ולצדה חותמת שקע מהודרת בצבע אדום של הצירות השוויצרית. זאת הייתה תעודת חסות אישית שנודעה בשם "שוצפס" (Schutzpasse) .

האחריות הרשמית לניהול הבית הייתה בידי קראוס, המופקד על ענייני העליה מהונגריה לארץ-ישראל. בראש המנגנון להכנת רשימת העולים עמד ארתור וייס, בעל הבית. ההנהלה של בית הזכוכית הייתה מורכבת מפעילים ציונים שהיו חברי ועדת המשרד הארץ-ישראלי וחברי ההסתדרות הציונית: מיהאי שלאמון שימש כיושב ראש הבית, מתוקף תפקידו כיושב ראש ועדת המשרד. הוועד המנהל של בית הזכוכית היה מורכב בעיקר מפעילים בוגרים או בני גילאי הביניים של חברי "המזרחי" ו"הציונים הכלליים", מן הסתם על רקע הצורך ליצור מוקד הצלה משלהם, מול ועדת ההצלה בבודפשט– שחבריה היו חברי תנועות השמאל ו אוטו קומוי, נשיא ההסתדרות הציונית בהונגריה, שהצטרף לוועדה בתחילת חודש מאי. אף על פי כן הבית נתן ביטוי לכל הכוחות הציוניים וגם לציבור לא ציוני.

בתוך בית הזכוכית עבדו הפקידים להרכיב את הדרכון הקולקטיבי שכלל ראיון עם המבקש, מילוי טפסים, צרוף תמונות, הכנת תעודות, אישורם, סידורים טכניים לקראת יציאה כמו סדר הישיבה בקרונות, הקצאת קרונות לציוד, דאגה למזון ועוד. מכיוון שהיה מדובר על 15-20 טרנספורטים שבכל אחד היו אמורים להיות כ- 2000 איש, היה צורך לסדר את הקדימויות של האנשים. את האישורים לרשומים בדרכון הקולקטיבי השוויצרי - שלחו לביתם של האנשים. לכל זה נדרש מנגנון עובדים גדול.

כאשר הושלמה הכנתו של הדרכון השוויצרי הקיבוצי הראשון, שכלל 2200 שמות, צורפה אליו אשרת יציאה הונגרית ואשרת מעבר רומנית. רפי בנשלום, ממנהיגי החלוצים בבודפשט, הגדירו יצירת פאר. איש איש עם מקומו ותמונתו. בעמוד הראשון היתה "תעודת מעבר" "Laissez Passer" של הצירות השווייצית, מקושטת בחותמת שקע על רקע אדום.

עד מהרה עברה עבודת כל התנועות החלוציות לבית הזכוכית, בשל חופש הפעולה שהעניק מעמדו האקסטריטוריאלי. שם קיימו התנועות החלוציות את העבודה הבלתי לגאלית בחסות הלגאלית, כמו המשך ארגון הבריחה לרומניה, זיוף תעודות, דאגה לחברים ולפליטים חברי תנועה ועוד.

שרל לוץ הופיע בעצמו במקום לעיתים קרובות. מנהלי הבית ראו, על כן, את החשיבות בשמירת החיצוניות שהתחייבה מהיות הבית סניף של הצירות הניטרלית.

בד בבד עם הכנת העלייה של 40 אלף היהודים לארץ-ישראל, ננקטו צעדים להבטיח את ביטחונם של חוגים רחבים יותר בקרב יהודי בודפשט. לשם כך קיימו מנהלי בית הזכוכית קשר עם כל הצירויות, כולל נציג האפיפיור. עורך הדין והבנקאי רודולף מזאי ניצל את קשריו עם השלטונות, בייחוד במשרד הפנים ובמשרד החוץ, וחיפש אחר דרכים נוספות לפטור יהודים רבים ככל האפשר מחובת נשיאת הטלאי הצהוב. "מזמן לא מצאנו כל כך הרבה רצון טוב. ממש התחרו ביניהם איך לעזור ליהודים", כתב מיהאי שלאמון.

למרות החזות הרשמית והשלווה שציינה את הבניין, שבפתחה עמדו דרך קבע שני שוטרים כנהוג בקונסוליה, בתוך הבית נוצרו מתחים לא מעטים בין הבעלים, ארתור וייס, ורודולף מזאי ומשה קראוס לבין פעילי השמאל החלוצי. אלו, כמו שאר התנועות החלוציות, ראו בבית הזכוכית מרכז לפעולות הצלה של הנוער החלוצי, ולא נרתעו לנצל את המקום לשורה של פעולות לא חוקיות, כגון יצור והפצה של תעודות אמיתיות ומזויפות להצלת חבריהם האסורים והעברת חבריהם לרומניה, סלובקיה או יוגוסלביה. המחלוקת הטבעית כשלעצמה התעצמה גם על רקע הבדלי גיל, אופי והשקפות עולם.

המאמץ הגדול של בנות הברית, מדינות ניטרליות, הצלב האדום הבינלאומי והסוכנות היהודית, כולל המשרד הארץ-ישראלי בבודפשט ושרל לוץ, להוציא את הגירת היהודים לפועל נמשך בכל תקופת ההפוגה עד 15 באוקטובר. עד אז הונפקו 2,200 תעודות חסות בלבד, לרשומים בדרכון הקולקטיבי הראשון, בשל הסירוב הגרמני לאשר את יציאתם.

בית הזכוכית בתקופת שלטון צלב החץ

ב-15 באוקטובר 1944 בצהריים הכריז הורטי על מעברה של הונגריה לצד בעלות הברית, אך הגרמנים סיכלו את הצעד בו ביום. תמה ההפוגה. הורטי נתפס ונשלח למעצר בגרמניה, ובמקומו מונה פרנץ סלשי (Szalasi), ראש "מפלגת החץ" הנאצית ההונגרית (Nyilaskeresztes Párt) לראשות הממשלה. המפלגה דגלה במדיניות פרו גרמנית ובאנטישמיות תוקפנית. נפתח הפרק האחרון והדרמטי ביותר במאמצי ההצלה בהונגריה. הוא נמשך שלושה חודשים עד שחרור פשט בידי הרוסים.

ב-17 באוקטובר חזר אייכמן מגרמניה לבודפשט בתום היעדרות של כחודש ימים, ולמחרת הגיע להסכם עם שר הפנים, גאבור ואינה (Vajna) על ה"פתרון הסופי" לבעיית היהודים. בשלב ראשון הסכים השר להעביר 50 אלף יהודים לגרמניה, ולאחר מכן התכוון לבקש גירוש של קבוצות נוספות עד אשר לא יישאר ולו יהודי אחד בהונגריה.

ב 20 באוקטובר נכנסו אנשי "צלב החץ" מלווים בשוטרים לבתים המסומנים במגן דוד צהוב (Sarga Csillagos hazak), בהם רוכזו רבים מיהודי בודפשט עוד מחודש יוני תוך הגבלת תנועתם, והורו לכל הגברים בני 16 עד 60 להתייצב. ב-27 באוקטובר הופיעה הודעה חדשה שקראה לגברים שלא גויסו לפני יומיים, ולכל הנשים היהודיות בגילים 18 עד 40 להתייצב לגיוס. אזרחי חוץ בעלי דרכונים בעלי תוקף שוחררו משירות העבודה או מגירוש. עד 26 באוקטובר גויסו בערך 35,000 יהודים, בהם כ- 10,000 נשים.

בימים הראשונים להפיכה היו הרחובות ריקים מאדם. איש לא העז לצאת מביתו, מלבד עובדי ה"קונסוליה" בבית הזכוכית שמצאו דרך להגיע אליה, ומשהגיעו לא עזבו אותה מטעמי ביטחון. שרל לוץ ומשה קראוס באו לבית הזכוכית ודנו עם מיהאי שלאמון, יושב ראש ועדת המשרד הארץ-ישראלי, וחבריו בדרכים לעבור את התקופה החדשה. לוץ הביע תקווה שמשטר סאלאשי ימשיך לכבד את התעודות השווייציות וייפתח משא ומתן על הדרכון הקולקטיבי, וגם ארצות הברית תשמיע קול מחאה. "הופעתו השקטה והמרגיעה עשתה עלינו רושם רב," סיפר שלאמון. "רחשנו לו כבוד רב והופתענו מהופעתו. לא הבנו כיצד דיפלומט נוצרי מתמסר עד כדי כך לעניין היהודי. כנוצרי היא ייצג אותנו בפני השלטונות ההונגריים ולפני קלגסי הז'נדרמריה ללא פחד. הדמוקרטיה הייתה טבועה עמוק בנפשו."

קראוס שיגר פניות דחופות לנציגות ארצות הברית באיסטנבול ולחיים פוזנר בז'נבה, וביקש שיפעלו להתערבות מהירה של הממשל האמריקני. ואומנם ב-23 באוקטובר, למחרת פנייתו, התקבלה איגרת מחאה חריפה מארצות הברית בדרישה להפסיק מיד את הגירוש, ובצידה אזהרה שכל המשתתפים בגירוש יעמדו לדין באשמת רצח.

השפעת האיגרת היתה מיידית ונגעה לגורלם של עשרות אלפי יהודים בעיר. למקרא האיגרת אמר סאלאשי, "אין בכוונתנו לגרש את היהודים אלא להעסיק בעבודות שונות את מי שמסוגלים לכך. אם אתם רוצים להיווכח בנכונות דבריי, בואו איתי לראות את המחנה לשם הובאו האנשים".

בו במקום נסעו סאלאשי, הקונסול לוץ והציר השבדי דניאלסון, לרובע בודה שבו שכן מחנה לאיסוף היהודים, ושם היו עדים לבואה של קבוצת ילדים, זקנים ונשים. המחזה זעזע אותם, וסאלאשי הורה מיד להוציא אותם מהמחנה ולהחזירם הביתה. סאלאשי לא הסתפק בכך והזמין את הציר דניאלסון והקונסול לוץ להמשך "שיחה עניינית על גורל היהודים". כך ביקש לסלול את הדרך להכרה מצד המדינות הניטרליות בשלטונו ולחיזוק מעמדו.

בשיחתם עם סאלאשי העלו לוץ ודניאלסון את ההסכם שהושג בסוף יוני עם הממשלה הקודמת, היא "תוכנית הורטי", להוצאת -8,000 משפחות. הציר השבדי העלה גם את עניינם של 4,500 היהודים שהגירתם לשבדיה אושרה, והשניים דרשו להכיר בהם כאזרחי חוץ. סאלאשי הסכים אך הגביל את המועמדים לעלייה לארץ ישראל ל-8,000 נפש, ואת מספר המהגרים לשבדיה ל 450 נפש. עוד סוכם שעד אשר יעזבו היהודים האלה את הונגריה, יובטח ביטחונם על ידי תעודות חסות אישיות, שוצפס, מטעם הנציגויות של שווייץ ושבדיה, והם ירוכזו עד הגירתם בבתים מיוחדים שיועמדו לרשותם מטעם השלטונות ההונגריים שנודעו בשם "בתים מוגנים" (védett házak/(Schütz Houser.

תעודות החסות, השוצפאס, קבעו כי "הצירות השוויצרית, המחלקה לענייני חוץ, מאשרת בזה שאלמוני רשום להגירה בדרכון קולקטיבי שווייצי, לכן יש לראותו כנושא דרכון בתוקף." חותם עגול של הצירות השוויצרית הוטבע בתעודה, אך הפעם חותמת פשוטה וללא חתימה אישית של הקונסול לוץ, "ובאופן זה יכולנו להוציא כמה תעודות שרצינו בלי לחכות לחתימת הקונסולים". התאריך שהוטבע בכל תעודות החסות היה 23.10.1944, יום פגישתם של סאלאשי, לוץ ודניאלסון.

היה בכך משום אשרור של הממשלה החדשה, הפרו נאצית, להחלטת ההגירה של ממשל הורטי, שאף היא נשענה על ההסדר שגיבשו לוץ, פקידי משרד החוץ ההונגרי וקראוס עוד בסוף אפריל. לדברי קראוס, הוא היה זה ששכנע את הקונסול לוץ לבקש מסאלאשי להוציא תעודת חסות אישית בגרמנית ובהונגרית לכל מי שרשום בדרכון הקולקטיבי, כפי שנהגו ברישום לעליה בתקופת ההפוגה.

קראוס לא הסתפק בכך ולמחרת פנה לצירויות ספרד ופורטוגל ולנציג האפיפיור בבודפשט, שיפנו גם הם לסאלאשי ויבקשו הסדר דומה. הם אכן פנו ואף קיבלו את האישורים המתאימים.

השלטונות ההונגריים החרימו את הבניינים המתאימים לקליטת המועמדים להגירה עבור הצירויות הניטרליות והתקינו עליהם שלט: "הבית הזה עומד תחת חסות צירות X. הכניסה לזרים אסורה!" חיש מהר הסתבר, שהשלטון החדש מכבד לא רק את כתבי החסות אלא אף את המעמד האקסטרה-טריטוריאלי של המשרד להגירה, הוא בית הזכוכית.

על פי ההסכם בין ממשלת סלאשי לנציגויות המדינות הניטרליות ונציג האפיפיור, כ-15,000 יהודים בסך הכול אמורים היו לעבור למבנים שבחסותן. מתוכם היו 7800 בעלי חסות שוויצרית. אך מאחר ועד הפיכת "צלב החץ" הונפקו רק 2,200 תעודות חסות שוויצריות, בשל הסירוב הגרמני לאשר את יציאתם, אפשר היה להנפיק באופן רשמי עוד כ- 5,800 תעודות חסות.

באותה שעה היה משה קראוס המנהיג הוותיק המרכזי שנותר מקרב ההנהגה היהודית והציונית שלחם את מלחמת המאסף להצלת יהודי בודפשט עם גורמי ההצלה הבינלאומיים בעיר ומחוץ להונגריה. באותם ימים שהה ראש ועדת ההצלה, ישראל קסטנר, מחוץ להונגריה, במסגרת נסיעותיו עם קורט בכר, נציגו של הימלר וראש המחלקה הכלכלית של הס"ס, במאמץ להציל את יהודי בודפשט וסלובקיה, ואת כ 1400 מנוסעי רכבת קסטנר, שנותרו עדין בברגן בלזן. ואילו חברי המועצה היהודית הבכירים נאלצו לרדת למחתרת, במקומם מונתה מועצה יהודית חדשה.

שר החוץ גאבור קמייני ( Kemény) דרש שהיהודים המצוידים בשוצפאסים יהגרו עד 15 בנובמבר. הוא היתנה את היחס ליהודים המוגנים בהכרה בממשלתו מצד הממשלות הניטרליות. השלטונות ההונגריים הפקיעו בתים לצורך שיכונם של בעלי תעודות החסות, והם עברו ל"בתים המוגנים" על ידי הנציגויות הניטרליות, עד להגירתם. במקביל, עברו הבלתי מוגנים אל "הגטו הגדול" שהלך ונבנה סביב בית הכנסת הגדול ברחוב דוהאני, או התגייסו ונשלחו לגרמניה בצעדות מוות.

למרות תאריך היעד שקבע סאלאשי להשלמת ההגירה של היהודים, הרשויות הגרמניות לא נתנו את אישורי היציאה ולא התכוונו לתת אותו. שר החוץ הגרמני ביקש מויזנמאייר "לא להתייחס ברצינות ליציאתם של 8,000 יהודים. מבקש לא לענות לצירות השוויצרית". מאוחר יותר סוכם כי "בקשה להגירת היהודים מהונגריה היא עניין של הכרעה בעל פה של הפיהרר" , כלומר החלטה שאין לתת לה ביטוי בכתב, שלא תשמש בעתיד להפללה.

בית הזכוכית – התקווה האחרונה

לאחר הפגישה שקיימו השליט ההונגרי החדש עם הצירים לוץ ודניאלסון, נפוצה השמועה על תעודות חסות אישיות (שוצפסים) המוענקות לכל מי שרשום בדרכון הקולקטיבי. המונים צרו על בית הזכוכית להירשם לעלייה, לזכות בשוצפס ולהיכנס לבית מוגן. כשבוע לאחר אותה פגישה דיווח קראוס לחיים פוזנר בז'נבה על המצב ועל סכנה גדולה שנשקפת גם ליהודים ששירתו ב"שירות העבודה". הוא מצידו כבר נוקט צעדים להוציא אותם מרשימות המיועדים להישלח ברגל לאוסטריה. "מצב העצבים שלי הוא כך שאני כלל לא יודע מה בעצם לבקש ממך [...] כל רגע מביא הפתעות חדשות לא נעימות." נציגים של אנשי פלוגות עבודה בליווי סגל הונגרי, הגיעו לבית הזכוכית ובידיהם רשימות של חבריהם לפלוגות שנסוגו מאוקראינה ומרוסיה ואמורים להישלח לגרמניה. תעודות החסות היו הסיכוי היחיד שלהם להינצל, כתב קראוס. הם באו יומם ולילה, והתקבלו מחוץ לשעות העבודה הרשמיות בידי פקידי הבית המותשים שעבדו 18 עד 20 שעות ביממה. "לפני משרדי [בית הזכוכית] עמדו היום 4,000 איש מאנשי שירות העבודה וביקשו הגנה," יש להם חופש של יום אחד לפני היציאה לגרמניה, בו באים להשיג את התעודה הנכספת. כל הרחוב נמצא במצור של המשטרה בכדי להבטיח את ביטחונם של היהודים המבקשים תעודות חסות.

יושב ראש ועדת המשרד הארץ-ישראלי, מיהאי שלאמון, סיפר כי בבוקר, עם פתיחת המשרד, כבר השתרכו תורים למרחק ארבעה רחובות. בתחילה נתנו לקבוצות של עשרה אנשים להיכנס ולרשום את פרטיהם, אך בשל הדוחק והצפיפות לא היה עוד אפשר לרשום דבר, ונאמר לבאים להשאיר את פרטיהם ולבוא למחרת לקבל את התעודה. גם בשעות אחר הצהרים שבהן נאסר על היהודים להסתובב ברחובות, לא היססו רבים ובאו לבית הזכוכית. השוטרים לא פגעו בהם.

מחמת הלחץ הוצא רישום השוצפאסים מהבניין אל הרחוב, וכאשר זרם הפונים גבר, הופיעו במקום שוטרים רכובים על סוסים והדפו את ההמונים. כאשר לא נותרו עוד ניירות, יצאו הפקידים לביתו של קראוס, שהתגורר בצירות שווייץ בכיכר החירות, לחדש את המלאי. הם גם הלכו לבית הדפוס שבו הודפסו הטפסים, ותמורת כסף השיגו טפסים נוספים. נותרה רק בעיה אחת – החותמת הסגולה הייתה נעולה במגירתו של לוץ. הוא ידע היטב שהמכסה מולאה זה מכבר, ולכן כתב שהוחזרו טפסים לא מתאימים רבים. "לוץ מסר לנו את החותמת כדי שנחתים את הטפסים המאושרים, ואנחנו במהירות החתמנו את הטפסים שהבאנו מבית הדפוס. אחר כך היה לנו בית דפוס שהנוער [החלוצי] ארגן והדפיסו," סיפר שלאמון. אך גם הוא ידע, שלוץ אינו עצמאי לחלוטין, והציר הממונה עליו, ייגר, אינו אוהד את העניין היהודי. "לוץ היה יחידי עבורנו, אשר היה שווה יותר מכולם גם יחד. הוא לבדו ייצג את הרוח השווייצית האמיתית. ה[מחלקה ל]'אינטרסים הזרים' היו אמנם בידו אך הוא לא רצה יותר מדי מלחמה עמם."

לאחר שנפתרה בעייתם של אנשי פלוגות העבודה, צצה בעיה חדשה, זו של התופרות. הרדיו הודיע שכל מי שיודעת לתפור חייבת להתייצב אצל שלטונות הצבא לתקן בגדים. נשים באו בהמוניהן לבית ברחוב ואדאס, אך הטפסים החתומים אזלו ולוץ לא היה בבניין הצירות בכיכר החרות, ועם הפקידים האחרים בצירות לא היו היחסים כה הדוקים. ערב ירד, והנשים לא יכלו לחזור לבית הזכוכית. לנוכח המצב החליטה ההנהלה הציונית להעניק להן אישור זמני. "תוך עשר דקות סידרנו שולחנות," נזכר מיהאי שלאמון, "ונתנו להן פתקאות." ארתור וייס, הבעלים של בית הזכוכית, ניהל זאת לאור נרות. כל אישה קיבלה תוך דקות תעודה שהיא מופיעה בדרכון הקולקטיבי, ותוך יומיים תקבל תעודה רשמית. ההונגרים תפסו מספר נשים שהיו להן תעודות זמניות וכיבדו אותן. אז הוציאו עוד שוצפאסים זמניים.

למחרת שוב באו הנשים, ושוב התקשרו לקראוס שהתגורר בבנין הצירות בכיכר החרות . השעה היתה אחת אחר חצות, ובתוך עשר דקות הגיעה לשם קבוצת עובדים. "היו הפצצות, הלכנו לאורך הבתים, בידינו טפסים רבים והגענו לכניסה של הצירות בכיכר החרות," סיפר שלאמון. "קראוס חיכה לנו ליד שומרי הצירות. עלינו לקומה למשרדו של לוץ בעזרת פנס כיס. החדר של לוץ היה פתוח אך המגירות בשולחנו נעולות." כל אחד הוציא מכיסו צרור מפתחות ותוך דקות המגירות היו פתוחות. התחילה עבודה בקצב משגע עד שעות הבוקר. "החתמנו אלפי שוצפאסים אוריגינליים. אחר כך התגנבנו לוואדאס. קראוס נתן לנו ליווי של שומרים שוטרים שליוו אותנו בחזרה לוואדאס עם נשק כבד כאילו היינו עצורים, לנוכח עיניהם של השומרים על הבית, חברים מפלוגות העבודה." המחזה הזה נישנה לילות אחדים.

גם שרל לוץ עצמו סיפר לאחר המלחמה על התנאים ששררו בבית הזכוכית ועל ההמולה ששררה שם בין המיואשים המייחלים לתעודות. "היה צורך במשטרה רכובה לפלס דרך למעני," נזכר. "האנשים ניסו לתלוש את בגדיי מעל גופי. בלילות הבאים הוצאו לאלתר 5,000 כתבי חסות, אלא שהם נחטפו תוך שעות מעטות. [...] עד מהרה חולקו – אזלו 50 אלף מכתבי חסות, ועדיין התדפקו אלפי בני אדם על שערינו לקבל אישורים מצילי חיים.

בתים מוגנים נוספים

ב-15 בנובמבר, המועד האחרון לרישום להגירה וכניסה לבתים מוגנים, עמד מספר היהודים החוסים ב"בית הזכוכית" על 2,500, מהם כ-1,200 חברי תנועות חלוציות וציונים. המקום היה צר מלהכיל את כולם. מאחר שמשם התנהלה עבודת ההצלה של שאר הבתים המוגנים, התקשו לבצע את העבודה האדמיניסטרטיבית ולקיים קשרים עם השלטונות ההונגריים, ועם צירויות נוספות, ספקים וארגונים בינלאומיים. חשדה של בעלת הבית, צירות שווייץ, התעורר, ולדברי קראוס, הוא שכנע אותה לאשר רכישת בניין נוסף ברחוב וֶקֶרְלֶה שנדור כדי להמשיך שם את עבודת המחלקה באין מפריע. זה היה בית משרדים ומחסנים תלת קומתי בבעלותם של בעלי מפעל טקסטיל, שאף הם העמידו אותו בשמחה לרשות מפעל ההצלה בחסות שווייץ. במחצית השנייה של נובמבר עברו אליו מקצת המשרדים של התנועות הציוניות והחלו בארגון מחסני מזון. בין האנשים שמצאו חסות בבנין בווקרלה היו הצנחן הארץ-ישראלי יואל פלגי וצבי גולדפארב, מנהיג פליטי "דרור הבונים" מפולין.

אך גם רכישת הבית הנוסף לא הקלה על הצפיפות. היה צורך בבנין צירות שלישי שנשכר תחת הכותרת "מחסן מצרכי מזון". בנין זה היה ברחוב ואדאס 31, בית התאחדות הכדורגל הארצית, מ.ל.ס (M.L.Sz), בעל קיר משותף עם "בית הזכוכית". חברים פערו חור בקיר. במעבר הסודי הועברו בחשאי כ-1,000 איש. שם שכבו בלילות על הרצפה, ולכל אדם הוקצו 40 סנטימטרים מדודים בקפידה. איש "הציונים הכלליים" אלכסנדר נתן מונה למנהל החלק הזה של הבית. בסך הכל מצאו כ- 4000 איש מקלט בשלושה בנייני הצירות השוויצרית על קרקע אקסטריטוריאלית.

בנוסף לשלושת בנייני הצירות השוויצרית היו עוד 72 – 75 'בניינים מוגנים'(מתחמי מגורים), שהופקעו בידי השלטונות ההונגריים, בתוכם התגוררו בסופו של דבר בין 30 - 50 אלף איש בעלי תעודות חסות שוויצריות. הבתים היו ברובע החמישי, ליפוטוורוש (Lipotvaros), רובע יוקרתי מול האי מרגיט. בתים נוספים היו ברחובות סנטאישטוואן, וישגרדי, הולן, טטרה. הם היו החלק המרכזי של ה"גטו הבינלאומי" / "הגטו הקטן".

החיים בבית הזכוכית

בשעה שאלפים נהרו ל"בית הזכוכית" לקבל תעודות חסות, התרכזו בו פעילי כל התנועות הציוניות ובני משפחותיהם. מנגנון העובדים כלל בשיאו צוות של כ-160 פקידים, רובם עסקנים ציונים. לכל פעיל היה עוזר, ובסך הכול כ-500 פעילים במנגנון. הנדחסים אל בית הזכוכית רוקנו מחסנים ומרתפים והשתלטו על כל פינה בחצר ומתחת לסככות. לצדם התמקמו אורתודוכסים-חרדים ו"סתם יהודים". אם מישהו שכח את "חינוכו השוויצרי", מיד צץ במקום שומר הסדר הראשי, רודי מזאי (Mezei ) והחזיר את הסדר האירופי על כנו. לפני המלחמה היה עורך דין ידוע ומזכיר של בנק גדול ומשם הביא את נימוסיו. בקולו האדיב נזף: "אני מבקש בכל לשון של בקשה לא לשכוח, שהמקום הזה הוא צירות שוויץ." אמירה זאת הפכה בפי החלוצים לאִמְרַת כנף.

צביון הבית נקבע על פי שני צרכים: ראשית, הצורך להמשיך ולקיים חזות של משרד לכל דבר ולא לעורר תשומת לב. לשם כך הורחקו האנשים מן המשרדים במשך היום, ולעת ערב הם הפכו לאולמות שינה. שנית, כיאה לתקופה שהתאפיינה בנאמנויות פוליטיות, חולק הבניין על פי חלוקה אזורית פוליטית: "המזרחי" תפסו את עליית הגג שמול הכניסה ומשמאלה, ו"הנוער הציוני" השתלטו על עליית הגג שמעל לבניין הראשי. "השומר הצעיר", "דרור" ו"מכבי הצעיר" שכנו במרתף הבניין, והאורתודוכסים במרתף שמתחת לבניין הראשי. מי שלא היו חברים אף לא באחת התנועות, הסתפחו זמנית לאחד המדורים או מצאו מקומות לינה במשרדים או בפרוזדורים.

כדי לספק מזון להמון שהתקבץ ב"בית הזכוכית" ובבתים המוגנים ברובע החמישי, גייסו את עזרתם של סיטונאי המזון הידועים בעיר. הם רכשו כמויות גדולות של מזון בהבטחה שתמורתם תשולם בדולרים לאחר השחרור מהכיבוש הנאצי. אחד מהם היה יהודי, שומרלו באצ'י (הדוד שומרלו) שהחזיק שני מחסנים. אחד הועלה באש בידי אנשי "צלב החץ" בתחילת נובמבר, ומן האחר הוא סיפק מזון ל"בית הזכוכית". כאשר אזל האוכל, יצא שומרלו באצ'י עם משאית של הצירות השווייצית וחזר כשהיא עמוסה כל טוב. איש אינו יודע כיצד הוא עשה זאת.

בימים הראשונים להפעלתו של "בית הזכוכית" פעל בחצרו מטבח משותף, עם כרטיסי מזון וחלוקת מזון. כמה בעלי יוזמה אף הקימו שוק זוטא בחצר שבו היה אפשר לקנות את פירות העונה, בעיקר תפוחים ואגסים. אחר כך נעשתה חלוקת המזון במתחמי התנועות השונות. עבור שומרי הכשרות הופעל מטבח ציבורי כשר, בראשות שטרן, שבעבר היה בעליה של מסעדה ידועה ברחוב רומבך.

עד אמצע דצמבר 1944 התאפשרה השגה סבירה למדיי של מזון וחלוקתו. הבאים זכו לשלוש ארוחות של כרוב, סלק ותפוחי אדמה. אלא שאז התמעט המזון לכלל העיר, והיו קשיים באספקה. מחסן מזון נוסף היה ברח' וקרלה. ניהל אותו שאני (אלכסנדר) גרוסמן, חבר "השומר הצעיר", בשיתוף הצלב האדום.

גם על חיי תרבות ולימוד לא ויתרו. במתחמי התנועות לימדו עברית והתכוננו למסיבת חנוכה. דב פרנק , נער בן 13 תאר את המחזה: "עם רב ומכובד על ערימות הפחם במחסן של ד' על ד'. [ארבע אמות על ארבע אמות ][...] על הדרגש אני רואה את שארית נר החנוכה של דודי, חצי קליפת אגוז, ובתוכו חתיכת מרגרינה וחוט שמשתמשים בו לסתימת חורים בגרבים", זאת למרות הצפיפות הקשה עד ש"בלילה אי אפשר היה להדליק גפרור מחוסר חמצן."

בעליית הגג של "המזרחי" לימד פרופסור שמואל לוינגר מהסמינר לרבנים שיעורי עברית וערבית. התקיימו שיעורי תורה לבוגרים ולילדים. היו תפילות במניינים ואפילו ספר תורה נמצא במרתף האורתודוכסים.

עלונים פנימיים יצאו לאור מדי יום וחולקו בין קבוצות החברים והפיגו במעט את האימה שמילאה את הבית. אצל "בני עקיבא" ו"המזרחי" היו אלו דוד אוסלנדר (עשהאל), דוד פרידמן ופנחס (טיבור) רוזנבאום שיזמו והנהיגו את מאות חבריהם וגם את קבוצות ה"אגודה" האורתודוכסית.

מאיר הירשפלד, שהוא וחבריו האורתודוכסים-חרדים קבלו שוצפאסים בעזרת חבר "המזרחי" הצליח להיכנס ל"בית הזכוכית". הוא דימה את המקום לתיבת נח: "כך ניסו בודאי אנשי דור המבול להיאחז בתיבת נח בראותם את המבול המתקרב". הדמיון לתיבת נח לא רק בשל ששימש להצלה מפני "מי המבול", בשל היותו גם הוא "תחתיים שניים ושלישים" ובשל הצפיפות האיומה ששררה בו – אלא גם בשל מי שרוכזו בתוכו, "מכל החי מכל בשר", כלומר: מכל הזרמים והגוונים של יהדות הונגריה, מן הקצה אל הקצה, מהחרדים הקיצוניים ועד ל"השומר הצעיר" השמאלנית. הבית היה קטן, בן 3 קומות, והעובר עליו מבחוץ לא היה מאמין כי הוא מסוגל להכיל בתוכו "עם רב" של אלפים.

ב"בית הזכוכית" התרכזה הפעילות עבור כל הבתים המוגנים. זו נחלקה למחלקות: מחלקת תברואה שכללה גם רופאים, מחלקה טכנית שדאגה לתיקון קלקולים בעשרות הבתים, מחלקת נהגים, מחלקת דירות שמתפקידה לשלוח אנשים לבתים המוגנים ומחלקה משפטית. באחד הבתים המוגנים הוקם אף בית חולים ובו רופאים, מכשיר רנטגן וחדרים נקיים.

ההגנה על הבתים והמשרדים השוויצרים הוטלה על יחידת צבא הונגרית בת 200 חיילים נוצרים שערקו מיחידותיהם וצוידו בתעודות מתאימות, וכך זכו לחסינות מפני החיפושים של הצבא והמשטרה, וזכו למקומות מגורים או משכורת חודשית ואוכל ממחסני מחלקת ההגירה של "בית הזכוכית". ההנהלה ברחוב ואדאס שיחדה גם חמישה רכזים של "צלב החץ" ואנשי משטרה להבטיח את ביטחון הבניינים ואנשיהם. אליהם הצטרפו יהודים למשימות שמירה שונות.

אך לא כולם נהנו מההגנה הזאת. מרכזים אחרים של "צלב החץ" שדדו בלהט יהודים בבתים המוגנים ואף ניסו לפגוע ברחוב ואדאס.

המימון של הפעילות העניפה שהתרכזה בבית הזכוכית בא מיהודים אמידים שנקלטו בבית.

בית הזכוכית כמוקד הצלה של התנועות החלוציות

למרות שהתנועה החלוצית הייתה אמורה לעמוד תחת פיקוחו של המשרד הארץ-ישראלי, היא פעלה בצורה עצמאית. הפעילים החלוצים הם שעשו כמעט את כל הפעולות הכרוכות באומץ לב אישי ובסכנת מוות.

תעשיית הזיופים התפתחה על רקע התחושה שימי השלטון הפשיסטי ספורים, ובו בזמן מגורשים למערב אלפי יהודים מדי יום. פרץ רבס, מנהיג "מכבי הצעיר", סיפר כי אחד מחבריהם הביא 25 אלף טפסים, והם חילקו אותם ברחוב וקרלה שנדור ובמשרד התנועה מול הקונסוליה השווייצית. התורים השתרכו עד קצה הרחוב, עד שיום אחד הגיעו שוטרים רכובים על סוסים ושמרו על הסדר בחזית ה"שגרירות שלנו". כעבור ימים הגיע אריה ברסלאואר, עוזרו של קראוס, ודרש בשם קראוס לסגור את ה"סניף" מחשש שייחשף. "אז כמובן מאוד כעסתי עליו," סיפר רבס. "היום אני מסתכל על זה אחרת. זה לגאלי שפעולה שלנו יכולה לסכן הכול".

ככל שמצב היהודים החריף והצורך להביאם אל מקום מוגן דחק, הגבירו התנועות החלוציות את הפעולות הנועזות שלהן ולא הסתפקו עוד בהנפקת מכתבי חסות וזיוף המוני. כמה מחבריהן יצאו לבושים מדי קצינים פשיסטים בעקבות הצועדים במצעדי המוות מבודפשט לווינה, והחזירו מן הטרנספורטים חברים בעזרת פקודות מיוחדות. עמדו לרשותם מכוניות צבאיות, וחברים לבושים מדי צבא הונגרי שוטטו בבתים בגטו בודפשט ובמחנות העבודה, הוציאו משם את חבריהם ויהודים נוספים, באמתלה שבכוונתם להוציאם להורג, והעבירו אותם למקלט ברחוב ואדאס.

בוקר אחד הזמין ארתור וייס את שלאמון וחבריו למרתף הבית. הוא העמיד לפניהם את 'יחידת צלב החץ' "שלנו". לפתע פרצו הכול בצחוק קולני, ושלאמון גילה מתחת למדים את הבחורים המוכרים לו, אוסי הגדול [דוד עשהאל], דויד פרידמן ואחרים. הוא שאל את עצמו מי עומד בסוף השורה, הבחור הרזה עם הפנים הצרות? "אלהים אדירים! מחאתי כפיים, הרי זה פנחס, בנו של הרבי מקישוורדה (Kisvárda, קליינוורדן), מראשי "המזרחי"." בשבוע שעבר עוד הסתובב כאן עם פאות, ועכשיו עונד על כובעו את סמל 'צלב החץ' ומחזיק נשק ביד. אז כבר היה ידוע שכל משפחתו גורשה אל המוות ופנחס נותר לבד בעולם. שלאמון ניגש לבחור הרציני והנחוש שעמד בין החלוצים כאיש "צלב החץ", ועוד לפני שהצליח לומר משהו הוא הקדים אותו: "זה בגלל רצוני לנקום את מותם. עכשיו הגיע הזמן."

במקרה אחר הציל רוזנבאום את יעקב-יינו פרנקל, מראשי "המזרחי" בהונגריה, ואת בנו יהודה. "נורא פחדנו ופתאום אומר אבא ז"ל: 'הקולות מוכרים לי. בואו נסתכן ונצא.' אנו יוצאים ורואים לפנינו את פנחס רוזנבאום במדי 'צלב החץ'," סיפר הבן. " הוא התנפל עלינו בקללות ובגידופים והתחיל לדחוף אותנו החוצה, כששם אצבע לפה לרמוז שלא נגיב". הם נלקחו במכונית הצלב האדום ל"בית הזכוכית" ברח' ואדאס.

גם צבי זידנפלד ניצל בזכות רוזנבאום וחבריו כאשר אושפז בבית החולים. הם נכנסו בפראות לחדרו, הצמידו לו פתק "זה גורלו של יהודי מלוכלך" ונטלו אותו כביכול למעצר, ולמעשה, ל"בית הזכוכית". פנחס אף הגיע לפלוגות עבודה כדי למסור דרכונים שווייציים לחבריו.

חבר "השומר הצעיר", יוסף מאיר, לבש מן מדים של איש "צלב החץ", ובעזרת חבריו ביצעו פעולות רבות של חילוץ יהודים מידי האספסוף בנימוק שזה בתחום תפקידם, ואף ירו באנשי "צלב החץ". צבי רייך-נדיבי מ"הנוער הציוני הכללי" פעל לבוש מדי "צלב החץ" מהימים הראשונים. את התעודות השיג בתקופת ההפוגה, כאשר פלוגת העבודה שבה שירת נשלחה לפנות ארגזי מסמכים ממשרדי "צלב החץ". ללא היסוס נטל מספר תעודות מקוריות, טפסים וחותמות. את המדים רכשו בשוק הפשפשים.

עימות קשה נגע להיקף תעודות החסות המזויפות שיש להפיץ. מנגנון הבית, שלא יכול לעמוד בלחץ הפונים, החל להוציא תעודות מזויפות נוספות, אך תוך פיקוח ורישום ובמספר מוגבל. ואילו חברי המחתרת החלוצית דרשו להפיץ תעודות כאלה לכל מבקש ובלא הגבלה, בטענה כי אין זה מתפקידם להחליט מי יינצל ומי לא. הויכוח גבר כאשר נציגי יחידות "פלוגות העבודה" הגיעו אל "בית הזכוכית" לקבל תעודות חסות לפני שליחתם לגרמניה. אז נחלקו הדעות בין ההנהגה המסורתית לנציגי תנועות הנוער. נציגי התנועות אמרו, "כדאי לנו לסכן את עצמנו בשביל 100 אלף יהודים". דעתם גברה, ועד מהרה הודפסו בדפוסים מחתרתיים בעיר טפסים, כמעט על ידי כל תנועות הנוער והוכנו חותמות מזויפות של הצירות. באחת החותמות הושמטה האות I מהמילה SUISSE והזיוף התגלה. עובדה זו ומספרם הגדול של כתבי החסות עוררו חשדות כבדים אצל השלטונות, והם החלו לדרוש את הרשימות המוסכמות של 7,800 האנשים הכלולים בדרכון הקולקטיבי.

אפשר שדווקא הדואליות שציינה את אופי הבית והעדר ההכרעה בין שתי הגישות – זו של וייס וקראוס וזו של התנועות החלוציות – הם שאפשרו את המשך קיום ה"בלוף" ואת ניצולו להצלה בהיקף רחב.

גילוי הזיוף בגטו הבינלאומי

בבתים המוגנים השוויצרים התגוררו לא פחות מ-50,000 יהודים. היה ברור, ש'טעות' כזאת תתגלה במהרה. התברר שלגטו בודפשט, "הגטו הגדול", שנועד ל"בלתי מוגנים", הגיעו רק 32,000 יהודים, כמחצית מן המצופה. השלטונות החלו לחפש אחר היהודים החסרים וגילו שבעלי תעודות מזויפות נכנסו לבתים המוגנים בחסות שווייץ. משרד החוץ ההונגרי פנה באיגרת חריפה לצירות שווייץ ודרש את הסכמתה לערוך ביקורת בבתים המוגנים ולהעביר את כל היהודים שאין להם תעודות חסות לגטו הגדול. הצירות הסבירה שאין היא אחראית לזיוף התעודות. היא תהיה מוכנה להתיר כניסה של נציגי השלטונות לבתים בתנאי שהממשלה תתחייב לקיים את הבטחת הממשלה הקודמת לזכאותם של 40 אלף יהודים לתעודות; וכי נציגי השלטונות ייכנסו רק בנוכחות פקידי הצירות.

לוץ הודיע שיעביר את כל מכתבי החסות לביקורת של פקידי מחלקתו, אך בביקורת נטלו חלק גם פקידים לא יהודים בצירות שנהגו ביד קשה ועשרים קציני משטרה הונגרים. ב-21 בנובמבר החלה המשטרה ההונגרית לערוך חיפושים בבתים המוגנים ברחוב פוז'וני. הזיופים נתגלו. נקבע שהם בוצעו וחולקו בבנין הצירות ברחוב ואדאס. קראוס העיד כי "היו לי אי נעימויות גדולות ביותר בצירות, ורק בקושי רב הצלחתי לשכנעם שלא ידעתי מכל זה. בכל זאת יכולתי להביא לידי האטה וחבלה בביקורת". בעקבות הזיופים יצאה הוראה להחליף את השוצפאסים ולהטביע בהם חותמת צרפתית חדשה.

הכוונה הייתה להרוויח זמן, מאחר שהרוסים כבר היו בפאתי בודפשט, אך לאחר שמשרד החוץ ההונגרי נענה לתנאים שהציגה הצירות השוויצרית לקיום הביקורת, לא נותר לה עתה אלא להסכים. בני הזוג לוץ נכחו אישית ברוב המבצעים הללו, ואף איימו עליהם בנשק. "מחיתי והבטחתי לעזור בעצמי במיון מכתבי החסות הטובים והמזויפים. בסוף ציוו על כל הדיירים לרדת לרחוב או לגן ציבורי ושם ביצעו את כל הבדיקות." המשטרה החלה לגרור משם בלא רחם את כל היהודים שחרגו מן המכסה ולהעבירם לגטו הגדול.

הרשימה המקורית של 7800 איש לא פורסמה, כדי שהשלטונות ההונגרים לא יכירו אותה, מה שאפשר לגבש כל פעם רשימה חדשה. לפני הבדיקות רשמו פקידי "בית הזכוכית" את שמות הדיירים בבתים בהם עמדו לערוך ביקורת והכינו עבורם אישורים תואמים. הפעולה הזאת הצליחה בין השאר הודות לקשר הטוב שהתפתח בין פעילים ב"בית הזכוכית" ליחידה של "צלב החץ" ברובע החמישי, בראשות ה"אח" ג'רי (Győri). "כך נוצרה האגדה של 'רשימת ה-7,800', שהונצחה בפרוזה ובשירים וודאי תיזכר על ידי הניצולים בהיסטוריה של יהדות בודפשט." כתב שלאמון.

לדברי קראוס, התגלו לא פחות מ-10 אלפים בעלי תעודות מזויפות. רבים מהם נרצחו בדרך אל "הגטו הגדול", בהם אנשים שהחזיקו בניירות אמיתיים.

הזיוף הרחב גרם לשרל לוץ תסבוכת אישית ודיפלומטית קשה. אך לא זו בלבד שהוא לא הסגיר את מבצעי התרמית הגדולה, אלא אף נרתם לבדוק את התעודות המזויפות כדי להרוויח זמן ולמנוע את הרס מסגרת ההצלה, שרק תמיכתו אפשרה את המשך קיומה. הוא עבד בבדידות רבה. הממשל השוויצרי ראה בחומרה את התחברותו לחבורת זייפנים. לוץ חש שנאבק לבדו, נעזב ומאוים מצד שלטונות ארצו, ממנה לא זכה לכל תמיכה מוסרית או חומרית, גם לא מצד הממונה עליו, הציר מקסמיליאן ייגר (Jager) שעזב ב-10 בנובמבר 1944 את בודפשט בהוראת ממשלתו. את מקומו של ייגר תפס הרלד פלר (Feller). לוץ העיד שתודעתו הנוצרית היא שהניעה אותו לפעולה באותם תנאים קשים.

פעולות הצלה בדרך צעדות המוות

עם מעברם של היהודים ל"גטו הבינלאומי" מזה ול"גטו הגדול" מזה, יצאה ב-8 בנובמבר 1944, בגשם ובקור, קבוצה ראשונה של יהודי העיר בצעידה רגלית לעבר תחנת הֶגֶ'שהָלוֹם שעל גבול אוסטריה, שם נמסרו לידי דיטר ויסליצני שיוליכם לגרמניה. בין 30 ל-40 אלף יהודים יצאו ל"מצעדי המוות" הללו. רבים נפלו קורבנות בדרך, המפגרים בהליכה נורו, ואחרים נרצחו בדם קר בידי מלוויהם.

מדי יום יצאו כ-2,000 יהודים ממרכזי מעבר שונים בטרנסדאנוביה (Dunántúl) וממפעלי הלבנים של אוֹבּוּדָה בבודה, שהיה מרכז הגיוס העיקרי. הם הוחזקו יומיים-שלושה בסככות לייבוש לבנים, שהיו בנויות גג בלא קירות, בתנאים קשים מנשוא. בגשם, ללא מזון וציוד מתאים שנשדד מהם, כולל חפצי ערך, יצאו למסע.

בהיותם עוד במרכזי האיסוף, עשו הנציגים הניטרלים מאמצים רבים לשחרר את בני חסותם היהודים.

שרל לוץ נטל חלק אישי בהצלת אותם יהודים. יחד עם אשתו עמד ארבע שעות בשלג ובבוץ בבית חרושת ללבנים באובודה וביצע את העבודה העצובה הזאת של מיון מכתבי חסות, מה שגרם לסצנות קורעי לב." 5,000 אנשים אומללים אלה עמדו דום רועדים מקור, רעב, עמוסי חבילות עלובות והושיטו לי את מכתביהם. בכל פעם מחדש היה על השוטרים להתערב כי האנשים כמעט קרעו לי את הבגדים בזמן שהציגו לפניי את בקשותיהם." ההפרדה שביצעו השוטרים היתה עינוי נפש. קרו מקרים שהיכו בני אדם עם שוטים, "והאנשים שכבו על הארץ בפנים מדממים. וכשניסינו להתערב איימו עלינו בנשק." לעיתים קרובות נסע ברכבו לצד האנשים שצעדו אל בית החרושת ללבנים כדי להוכיח להם שלא הכול אבוד, "עד שהמלווים המצוידים בנשק רב חסמו לי את הדרך."

ארז'י אפלר, חברת "השומר הצעיר" שעבדה במחלקת ההגירה בצירות שווייץ תיארה גם היא את חלקה בהצלה מצעדות המוות. בכל יום נסעו עובדים מהמחלקה לבית החרושת ללבנים בבודה להביא שוצפאסים ליהודים שנחטפו מבתיהם. לרשותם עמדה מכונית עליה התנוסס דגל שוויצרי. בהיותה שם שמעה כי ראש החברה קדישא האורתודוכסית, חיים רוט, נמצא שם: "האיש הזה נראה כמו פרצוף יהודי מהשטרימר, עם 13 ילדים, ספר תורה ואשתו". הבעיה שהשוצפאס היה עבור משפחה אבל לא למשפחה עם 13 ילדים. היה שם גם איש הוותיקן שניסה להציל. ארז'י פנתה אליו, הציגה עצמה וביקשה את עזרתו. "אמרתי לו, "אלו הילדים עם הפאות הארוכים." אז הוא אמר: "בסדר. איפה את רוצה אותם?" עניתי: "בוואדאס." אז הוא ניגש אליו ואמר לו, "אדון רוט, קתולי שכמוך, מה אתה מחפש פה? אני לוקח אותך ואת המשפחה שלך." והוא הביא אותם לוואדאס, כל המשפחה, וכך ניצלו."

בהסכמת השלטונות ההונגרים שלחו הצירויות הניטרליות נציגים להחזיר אנשים נושאי תעודות חסות זרה. הנציגים, רובם ככולם יהודים שעבדו בצירויות, נסעו במכוניות הנושאות לוחיות רישוי דיפלומטיות לאורך הכביש הראשי בודפשט – וינה, בדרך חילקו מזון ותרופות.

אחד האישים ששיתפו פעולה עם קראוס בפעולות ההצלה היה קצין המשטרה ההונגרי קפיטן ד"ר בטיספאקי (Btissfaki). בטיספאקי נענה לבקשת קראוס לעקוב אחר היהודים שגורשו לגבול הגרמני, ולגבש תוכנית להגשת עזרה תוך ניצול מעמדו כקצין משטרה הונגרי בכיר.

ב-22 בנובמבר התקיימה ישיבה במשרדו של נציג שבדיה, ראול ולנברג, בהשתתפות נציגי שווייץ כולל קראוס, ספרד ופורטוגל. בטיספאקי דיווח על מצבם הנורא של 13 אלף היהודים הצועדים זה שבועיים להג'שהלום. כ-10 אלפים נעלמו בדרך. עוד הוסיף שהצליח להשיג מספר הקלות, כמו החזרתם לבודפשט של בעלי דרכוני חסות ואישורים רשמיים אחרים, וקבלת צווים פתוחים ממפקד הז'נדרמריה ההונגרית והאחראי על הגירוש בצעדות המוות, פרנצי לקראוס, כדי שיחלקם בין נציגי הצירויות שיקלו את החזרתם של המגורשים לבודפשט.

המתכנסים גיבשו גם תכנית לחלוקת מזון, תרופות, בגדים ושאר מצרכים. הוקמה משלחת בהשתתפות נציגי הצירויות הניטרליות, הוותיקן והצלב האדום הבינלאומי. אחד מחברי המשלחת היה אריה ברסלאואר, עוזרו של קראוס, שנשא תעודת עובד הקונסוליה השווייצית ורשאי היה לנוע באין מפריע גם בשעות העוצר. אף ראול ואלנברג היה חבר במשלחת. בשובו דיווח ברסלאואר על מה שראו עיניו בין 23 בנובמבר ל-27 בו לאורך הכביש בודפשט- וינה, ופעולות העזרה שעשה למען המובלים, כולל שחרור יהודים בעזרת דרכונים שוויצרים.

לימים העיד ברסלאואר על פועלו של קראוס להחזרת היהודים שהלכו במצעדי המוות. "כל העבודה שאני יודע עליה וכל הטיפול שנעשה בבודפשט היה במסגרת שהקים משה קראוס," סיפר. "הוא קרא לישיבה בקונסוליה השבדית." בעקבותיה יצאו לגבול. "אני וקלוגר יצאנו מהקונסוליה השוויצרית, ולנברג יצא מהקונסוליה השבדית, ועוד איש יצא מהקונסוליה הספרדית. אני מעריך שהחזירו כ-600 עד 800 איש."

ברסלאואר לא חסך מחמאות גם מפועלו של ראול ולנברג: "עשה בעיקר במקומות היותר מסוכנים. היו לו יחסים טובים, היתה לו השפעה, כיבדו אותו. [...] באופן חיצוני היה גבר יפה, בעל הופעה. הוא הציל ועזר, התמסר בכל לבבו ונפשו להצלת יהודים. הוא היה מוגבל במידה מסוימת. הוא נתן שוצפאסים בין 4,000 ל-5,000".

ממשלת "צלב החץ" עקבה אחר המתרחש ואיימה על לוץ שתבטל את הזכויות האקסטרה-טריטוריאליות של בנייני הצירות, אם ממשלת שווייץ לא תכיר בה. לוץ ניסה למשוך זמן והשיב כי שר החוץ חולה, או השליח נתקע בווינה, ויש להמתין להחלטה. "העצבים שלי כבר סבלו מאוד כי כמעט לא נשאר פנאי לאוכל ושינה," סיפר לימים. "כל הזמן היו בקשות למכתבי חסות נוספים, הקמת בתי חולים, בקשות להתערבויות מיוחדות לדגלי שווייץ, לסרטי שרוולים עם הצלב השווייצי, למזון וכו'. היה לי סיפוק מהעובדה שהשלטונות כיבדו את הפעולות שיזמתי, וחוץ ממקרים בודדים לא היו הסגות גבול על ידי "צלב החץ".

ההתגייסות האינטנסיבית של הצירויות הניטרליות להגן על היהודים והחזרתם מצעדות המוות הובאה לידיעת שר החוץ הגרמני. נודע לו שנציגי שווייץ מחלקים תעודות חסות ליהודים המובלים ברגל מבודפשט לגרמניה, חיילים הונגרים מכירים בתעודות האלו, והיהודים מסתלקים מהטרנספורט. בתגובה הורה שר החוץ הגרמני, ריבנטרופ, לצירות גרמניה בבודפשט להעמיד את ראש הממשלה, סאלאשי, על התוצאות שעלולות להיות לכך ולמחות בתוקף אצל שווייץ על הפרה זו של הניטרליות.

לדברי לוץ, סאלאשי נקלע בין הפטיש לסדן. עקב התערבותם של הדיפלומטים הזרים הכריז ב-20 בנובמבר על איסור צעדות נוספות של יהודים לכיוון גרמניה, אך בלחצו של ריבנטרופ הסכים להמשיך במשלוחים של יהודים מהונגריה ברכבות, עד 3 בדצמבר 1944.

צעדות המוות פסקו בשל שני גורמים עיקריים: העומס בכבישים בכלי רכב וציוד של ממשלת הונגריה והשגרירות הגרמנית שנסו מפני הצבא האדום, שכבר היה בתוך בודפשט, וההתערבות הנחרצת של נציגי המדינות הניטרליות, ובראשן שווייץ ושבדיה.

לפי הערכת קראוס, כ-15 אלף מכלל 40-30 אלף הצועדים ב"צעדות המוות" הוחזרו לבתיהם על ידי הצירויות הניטרליות ובעזרת השלטונות ההונגריים.

בדוח שכתב סטמרי, עיתונאי ונספח בצירות שווייץ, אנו קוראים כי ב-8 בדצמבר עזב סגל השגרירות הגרמנית את בודפשט, ולמחרת נטשה אותה גם ממשלת הונגריה. העיר הופקרה לחסדי המפלגה הפשיסטית והמיליציות של "צלב החץ". קבוצה מאנשיהם ניצלה את התוהו ובוהו כדי להסתער על מחנה קולומבוס שפעל בהשגחת הצלב האדום הבינלאומי.

משה קראוס ואחד מפקידי הצירות שסייע בהצלה, אירץ שמו, ארגנו פלוגת עריקים מצבא הונגריה, מתוך המוני העריקים ששוטטו ברחובות, ואלה הגנו על בניין הצירות השוויצרית ו"הבתים המוגנים" ועל האלפים שמצאו בהם מקלט. ב-23 בדצמבר הותקף בניין הצירות השבדית. הציר דניאלסון נמלט לבניין הצירות השווייצית ונותר שם עד תום המצור הסובייטי על העיר. פעילות המשלחת השבדית הופסקה, וכל המאמצים להגן על היהודים נעצרה והגנת היהודים היתה מעתה כמעט כולה תפקידה של המשלחת השוויצרית. אך גם הקונסול לוץ ופקידיו היו נתונים לאיומים רבים.

במצב הנוכחי גם היהודים ב"בתים המוגנים" לא היו חסינים מפגיעה. ב-10 בינואר 1945 דרש שר הפנים, גאבור ואינה, שכל היהודים, גם דיירי "הבתים המוגנים", יובאו אל הגטו הגדול, מטעמים צבאיים. אך בתום דיונים ממושכים הותר לכ-7,000 מהם שהיו מצוידים בניירות שווייציים להישאר בבתיהם. הקונסול לוץ הצליח במאמציו להבטיח את מעמדם האקסטרה-טריטוריאלי של בנייני הצירות השווייצית וצוותו.

ב-11 בינואר הרגו מחלקות "חצניקים" יהודים רבים בפשט והשליכו את גופותיהם לנהר הדנובה. מפקד המשטרה הנאצי ציווה לחסל את הגטו, אך נציגי הצירויות הניטרליות הצליחו לקבל הגנת המשטרה על הגטו, והשוטרים גירשו משם את אנשי "צלב החץ".

כל אותה העת נמשכו הקרבות, וב-15 בינואר בערב החלו אנשי "צלב החץ" לברוח מהעיר במכוניות גנובות עמוסות שלל וביזה. לאחר הרס הגשרים על הדנובה חולקה העיר לשניים, והקונסול לוץ נותר מנותק במעונו שבבודה בבנין השגרירות הבריטית [בה התגורר לאחר ההפיכה]. משה קראוס נשאר בבניין הצירות בכיכר החירות בפשט, ואת מלאכת ההצלה נטלו לידיהם פקידים בצירות שווייץ, פטר צורכר וארנסט פונרוף. הודות להם ולראול ולנברג השבדי, נכשלו הניסיונות האחרונים של הנאצים להגלות את תושבי "הבתים המוגנים", ותושבי הגטו נותרו בחיים.

שרל לוץ תיאר את תחושת הנטישה שחוו הוא והיהודים . באמצע דצמבר 1944, זמן קצר לפני שהרוסים תקפו את העיר, עזבו מנהל הצירות והנספח הצבאי. הכל הוכו בתדהמה. השוויצרים הנותרים והיהודים שרוכזו בבתים המוגנים, כולל חברים ביודנראט, ביקשו ממנו בכל לשון שלא יעזוב אותם במצבם האיום. "כך החלטתי להחזיק מעמד בתפקידי המסוכן מבלי לדעת איזה גורל מצפה לי, כמה זמן יימשך הקרב על בודפשט, ובאיזו צורה יסתיים התוהו ובוהו בעיר הזאת."

ממשלת הונגריה עברה לאודנבורג שבמחוז בורגנלנד ודרשה מהצירות השווייצית לבוא בעקבותיה. לוץ סירב ובתגובה נאמר לו שזכויותיו הדיפלומטיות ישללו ממנו. אך "הדאגה הגדולה שלי היתה בני חסותי," סיפר לאחר המלחמה.

השחרור

ב- 18 בינואר 1945 כבש הצבא הסובייטי את פשט. חלקה המערבי של העיר, בודה, שוחרר ב-13 בפברואר, ואילו שחרור הונגריה כולה הושלם ב-4 באפריל 1945. בתקופת שלטון "צלב החץ", מ-15 באוקטובר 1944 עד 13 בפברואר 1945, גורשו 30 – 40 אלף יהודים ונרצחו עשרות אלפים. בבודפשט שרדו עד יום השחרור 120,000 – 150,000 יהודים.

מיד לאחר כיבוש בודפשט הורו הסובייטים לקונסול שווייץ, שרל לוץ, לעזוב את העיר.בדרכו הביתה עשה חניית ביניים באיסטנבול. שם העניק לד"ר יוסף גולדין, מנהל המשרד הארץ-ישראלי בטורקיה, ראיון לסיכום התקופה הקשה שעברה עליו. לדבריו, הצירות השוויצרית הוציאה כ-50 אלף מכתבי חסות, וסוכנים פרטיים הדפיסו עוד 50 אלף מכתבים מזויפים למי שלא יכלו להשיגם באופן חוקי. לטענתו, הדבר יצר קושי רב, מפני שכל מחזיקי המכתבים ניסו להיכנס ל"בתים מוגנים". הוא תיאר את המבוכה שאחזה בו כאשר הדבר התגלה, אך הדחייה היטיבה עם עשרות אלפים.

לוץ הביע את הערכתו ליושב ראש היודנראט, שמואל שטרן, לעמיתו ד"ר וילהלם, ולמשה קראוס, שייצג את היסודות הציוניים והאורתודוכסים. הם ייצגו את המוסר (תקיפות) של הקהילה היהודית, ובאומץ סיכנו את ביטחונם האישי בחודשים שקדמו למצור הרוסי, אמר. על קראוס סיפר שבגלל הכוח שהיה לו לבחור 7,800 בני אדם להגירה לארץ-ישראל, הקים עליו לא מעט אויבים מרים, אך אף על פי כן, זכה לרוב כבוד מצד הקהילה היהודית על כנותו ויושרתו.

כעבור חודשים אחדים סיכם שרל לוץ את פעולותיו בדוח מיוחד. בדוח הביע צער שממשלתו לא ביקשה זאת ממנו, ועל המחסור הגדול באמצעים כספיים, "לשווא חיכיתי שארגוני הצלה בינלאומיים יעזרו או לפחות יצדדו במאמצים שלי. שום דבר לא קרה!," התלונן ופירט את הצרכים הגדולים "הזנתם של אלפים רבים בבתים המוגנים עלתה סכומים גדולים, כמו גם בתי חולים [...] הטיפול בילדים [...]," והוסיף "זה היה אסון גדול שאף פעם לא נודע לי דבר על קיום "קרן להצלת בני אדם" [לא ברור מהי]. לוא היתה עומדת קרן כזאת לרשותם היו יכולים להחזיר במכוניות [נוספות] את בעלי החסות מהגבול, להקים תחנות מזון לאורך הדרך לוינה, שלאורכה שכבו רבים באפיסת כוחות במזג אויר קשה.

גם כאן ייחד דברים למשה קראוס וכתב כי הוא היה נשמת המבצע לריכוז היהודים בבתים מוגנים והבטחת מעמדם של הבתים הללו.

בדוח זה, בשונה מהראיון לגולדין, כתב שהצירות השוויצרית הוציאה 50 אלף שוצפסים, ובכך התעלם מזיוף התעודות. יש לזכור כי בשווייץ הוא עמד להיות מוכרז פרסונה נון גרטה בשל הזיופים שנעשו תחתיו, וייתכן שבשל כך לא חזר לדבר על זיוף המוני.

קשה מאד להעריך היום את מספר כתבי החסות שחולקו ואת מספר הניצולים בזכותם. אפילו גיבורי התקופה העידו במשך הזמן על מספרים שונים. על כך נוסף הפער הגדול בהערכת מספר תושבי בודפשט לפני הכיבוש ומספר ניצוליה.

דוד פרידמן, ממנהיגי בני עקיבא באותה תקופה, כתב על הצלה של "קרוב למאה אלף" ; מיהאי שלאמון, שהיה בין המנצחים על העבודה בבית הזכוכית העריך שכ- 90 אלף יהודים מצאו מקלט בכל הבתים המוגנים השוויצרים עד שהרוסים כבשו את בודפשט ב- 18 בינואר 1945.

לפי הערכה אחת של קראוס, מתוך כרבע מיליון יהודי בודפשט ניצלו כ- 140 אלף. 67 אלף מהם נמצאו "בגטו הגדול", כולל יהודי החסות של הצירויות הניטרליות שנצטוו לעבור אליו בחודש דצמבר [מלבד בני החסות השוויצרית], ובערך 45 אלף יהודים ניצלו בבתי החסות השוויצרית. לפי הערכה אחרת חולקו בין 80 – 90 אלף תעודות חסות שוויצריות, חוקיות ומזויפות, ומתוכם 5000 – 6000 לא ניצלו. יש לזכור שבעלי תעודות חסות רבים לא נכנסו לבתים מוגנים מפני שלא יכלו או לא רצו.

על דעת כול הגרסאות, רבבות יהודים ניצלו בזכות שיטה כה ייחודית, שזכות היוצרים שלה שמורה למשה קראוס.

עלות כל הפעולות בבתים המוגנים ותעודות החסות הייתה, להערכתו, 400 אלף פנגו, שהיו בערך 10 אלפים דולר, אותם קיבלו מתרומות ובעיקר משני יהודים שמצאו מקלט בבתי הצירות.

יחסם של ראשי תנועות השמאל החלוצי לפועלו של קראוס היה אמביוולנטי. רפי בנשלום, יריבו של קראוס בעיקר לאחר המלחמה, כתב: "כל הכבוד לקראוס! במשך החודשים הללו באמת לא למדנו לאהוב אותו, אבל יצירתו הייתה גאונית, איש אינו יכול להכחיש זאת! בימים הראשונים לאחר השחרור קיבל מאיתנו מכתב תודה על הישגו." בעבר באו אליו בטענות חמורות, "ועתה הבענו לו תודתנו מאותו לב טהור."

אך עם השנים השתנתה הנימה, וגברה המגמה של התנועות החלוציות לנכס לעצמן את ההצלה באמצעות תעודות חסות ולהמעיט מערך פעולתו של קראוס, עד כדי העלמתו. בנשלום טוען שאמנם קראוס היה גורם חשוב אך זה היה רק בתקופה קצרה ביותר. "אם עושים רטרואקטיבית סיכומים, אז למעשה את המספר הכי גדול של אנשים אנחנו הצלנו." הם יצרו תעודות מזויפות, הבריחו לרומניה, לא השלימו עם פקודות הגרמנים. למעשה הקו הקטן, כפי שכונתה פעילותם, לא היה קטן." בשלבים האחרונים זה בודאי היה הקו המכריע ובסיכום היסטורי זה היה הקו החשוב מאוד."

הערכה דומה השמיע אפרא אגמון, אף הוא ממנהיגי "השומר הצעיר". הוא הודה שהרעיון להצלה באמצעות "בית הזכוכית" היה של קראוס, אך הביצוע היה שלהם: "האם קראוס הציל יהודים? הוא לא הציל יהודים [...] חלקו של קראוס מתבטא ברעיון, ביוזמה, אך לא עשה שום דבר. ישב לבטח בשגרירות." את הפעולה עשו תנועות הנוער, כשחילקו 120 אלף שוצפאסים. "הרעיון של השוצפאסים היה לתת 7,800 נפש. אנחנו עשינו אותם ל-7,800 משפחות. לא צריך לקחת זאת מאיתנו. הרעיון היה גדול. על סמך זה ניבנו תילי תילים של פעילויות."

גם מקראוס לא ביקשה הסוכנות היהודית שיסכם את פעולותיו באותה תקופה. כאשר ביקר חיים ברלס בבודפשט, כראש מחלקת העליה, במרס 1946 הגיש לו קראוס ביוזמתו דוח על פעולותיו. בסיום הדוח כתב שאת האמצעים הכספיים הנחוצים למבצע ההצלה היה עליו להשיג אישית במאמצים גדולים ביותר. אלה היו תרומות והלוואת מידידים טובים. "שום מבצע לא נתמך כספית על ידי ארגונים יהודיים מקומיים או מחו"ל". באותה תקופה הגיעו כספי הג'וינט ברוחב לבודפשט דרך נציג הצלב האדום הבינלאומי, פרידריך בורן.

אולם בקונגרס הציוני הראשון שהתקיים לאחר המלחמה קבעה הסוכנות היהודית בדו"ח שהגישה לבאי הקונגרס כי:

אחד המשרדים הארץ ישראלים שהיה קיים במשך כל שנות המלחמה ומילא תפקיד רב ערך בעלייה והצלה – היה המשרד בבודפשט ... משנכנסו צבאות גרמניה לבודפשט במרס 1944 והתחילו הרדיפות והגירושים נגד היהודים בהונגריה נעשה המשרד הארץ ישראלי, בהנהלת מר מ. קראוס, מוסד הצלה לרבבות עולים שנאספו תחת הקונסוליה השוויצרית, וזכות תעודות העלייה הגנה עליהם מגירוש לפולין. כ- 40 אלף מיהודי הונגריה ניצלו ממוות בדרך זו.

הדו"ח התייחס רק אל מספר המינימום, 40 אלף, כמספר האישורים ששלחה ממשלת בריטניה למשרד הארץ-ישראלי, והתעלם ממפעל הזיוף הגדול שלהם, ומאימוץ השיטה בידי נציגויות ניטרליות אחרות, אשר הגדילו את מספר הניצולים.

* * *

השגת מסמכי החסות וכניסה ל"בתים מוגנים" היתה המטרה הנכספת של כל יהודי בבודפשט בתקופת "צלב החץ". את הבסיס החוקי ליצירתם הכשיר משה קראוס מ 1938 ואילך, תוך ניצול המצב הייחודי שהתקיים בהונגריה. פעמיים בתקופת הכיבוש ביקשו השלטונות ההונגריים לעשות שימוש באישורי העלייה לארץ ישראל, כדי לרכך ולהדוף את הביקורת הבינלאומית נגדם , בסוף יוני על ידי העוצר ההונגרי, מיקלוש הורטי ובאמצע אוקטובר, על ידי ראש הממשלה מנהיג צלב החץ", פרנץ סלאשי. כאשר המנהיגים הללו ביקשו לממש עלית 7800, היו הפרוצדורות המורכבות של רשימות העולים עם האישורים הנדרשים מצד בריטניה, שוויץ והונגריה מוכנים וערוכים לשימוש. הנפקתם בתקופת צלב-החץ לבשה ממדים של תעשייה שלמה שהוכנה, הופצה וחולקה באופן שיצא מכלל שליטה של יוצריה, והיוותה דגם ותמריץ לשאר הנציגויות הניטרליות והצלב האדום הבינלאומי.

"בית הזכוכית" היה המרכז החשוב ביותר למגוון פעולות הצלה בבודפשט הנצורה, עד שהיה למושג בפני עצמו. ממנו יצאו תעודות החסות לנרשמים לעליה, חוקיות ומזויפות. בו עבדו על הקמת מערך סיוע נרחב ומגוון לבתים המוגנים. הפעילות הנרחבת הזאת נדרשה לתקציבי עתק, אך למרות זאת כספי העם היהודי לא הגיעו למפעל ההצלה הזה.

בין כל האישים שפעלו בזירה בלטה דמותו של השבדי ראול ולנברג, שבא לבודפשט בראשית ההפוגה בגירושים, הסתייע בג'וינט ובוועד לפליטי מלחמה, ונעלם בנסיבות מסתוריות מיד לאחר המלחמה. אך גודש הפרסומים והקרדיטים עלול לעוות את התמונה וליצור את הרושם כאילו הפעילות שלו היתה הנרחבת ביותר. אלא שהפעילות של הקונסול השוויצרי, שרל לוץ, הצילה יהודים רבים פי כמה וכמה מאלה שהציל ולנברג, ולאורך שנים.

למרות שהסוכנות היהודית היתה מבוקרת על חוסר תושיתה בעת השואה, היא לא התהדרה בעובד שלה, משה קראוס. היתה סביבו דממה, מפני שהוא לא היה נאמנה של מפלגת השלטון בארץ ישראל, ואולי מפני שחששה מגילוייו על האופן שבו ניהלו נציגיה האחרים את עבודת ההצלה בהונגריה.





© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016