זכור - אמונה בימי השואה

<< חזרה למן המחקר

לבנות החרבות עגונות השואה


פרבשטין אסתר


אסתר פרבשטיין "לבנות החרבות" עגונות השואה
אחת הבעיות העיקריות באתגר שיקומה של המשפחה היהודית לאחר השואה הייתה בעיית העגינות. נשים וגברים שרצו להקים מחדש משפחות היו מנועים מלהינשא משום שלא התברר גורל בן הזוג שלהם. אסתר פרבשטיין שמחקריה עוסקים בפנים שונות של חיי הדת היהודיים והציבור האורתודוקסי בתקופת השואה מציגה במאמר זה כמה מדרכי ההתמודדות עם בעיה זו בעולמה של שארית הפלטה בהונגריה, כמקרה מבחן לסוגיית העגונות בקרב כלל שארית הפליטה באירופה. מאמציהם של רבנים לפתור את בעיית העגינות – על פי רוב בעייתן של נשים שבעליהן נעדרו, אך לעתים גם של גברים שעקבות נשותיהם אבדו – מושרשים מאוד במסורת היהודית. נאמנים למסורת זו ומודעים לחשיבות שבמציאת היתר להינשא מחדש, השקיעו הרבנים בבית הדין המרכזי לענייני עגונות שהוקם בבודפשט מאמץ עצום לאתר עדויות ישירות או עקיפות על מותם של בני הזוג הנעדרים. פרבשטיין מראה במאמר כיצד מאמצים אלו שיסודם ללא ספק במרכזיותו של ערך המשפחה במסורת היהודית חצו גבולות כאשר חיפשו הרבנים ההונגרים מידע והתייעצו עם רבנים בכל רחבי אירופה ואף מעבר לה.
בעיית העגונות בהלכה ובהיסטוריה היהודית
שאלת התרת העגונות כאובה וקשה, ולאורך הדורות העסיקה את רבני ישראל, בעיקר לאחר מלחמות, פוגרומים או אסונות טבע. "עגונה" היא אישה נשואה שבעלה נעלם וגורלו אינו ידוע. מן התורה היא עדיין "אשת איש", ואסור לה להינשא עד שיתברר בוודאות שבעלה מת או שיימצא וייתן לה גט. גברים "עגונים" מנועים מלהינשא משום "חרם דרבנו גרשום" שנקבע בימי הביניים ונתקבל בקהילות האשכנזים, ותוכנו – איסור לשאת אישה נוספת על אשתו. איסור זה קיים גם כאשר האישה נעלמה ולא ידוע מה עלה בגורלה. רבנים ישבו על מדוכת העגינות ימים ולילות, וגם בימים שבהם לא פעלה תקשורת שקיצרה מרחקים, עשו מאמצים בלתי נלאים להשיג כל פיסת מידע שהיא על בן זוג שנעלם ולא הותיר אחריו עקבות. (נשים עגונות הן תופעה נפוצה יותר מגברים עגונים.) לנגד עיניהם של הפוסקים עמדו מצד אחד הכאב והבדידות של העגונים ומצד אחר חומרת האיסור מן התורה. גם כשהסבירות כי בן הזוג שנעדר אכן מת הייתה גבוהה, כל עוד לא התברר הדבר בבית הדין, היה בן הזוג הנותר בחזקת עגון או עגונה. שאלת העגונות נחשבת בהלכה שאלה קרובה לפיקוח נפש שיש לחפש בה צדדי היתר הלכתיים במידת האפשר. "בכל דיני התורה [...] שיש בהם איסורים חמורים לא תמצא דין אשר התורה הטתה אליו חסד להקל בו בכל אופני הקולות כמו בשאלת העגונות, וכל ספרי הפוסקים מלאים בזה, ובכל כוחם יטו לצד ההתר רק יהיה נעזר מצד הדין", עד כדי כך שהיו שהתירו לקבל בשבת עדות כדי להתיר עגונה והזהירו: "ואל תתעצלו בדבר, כמו שאין להתעצל בפיקוח נפש". המודעות לשאלה הייתה עמוקה כל כך, עד שבימי מלחמה נעשו מאמצים לצמצם את סכנת העגינות מראש. האמצעי הקדום ביותר לכך היה שהיוצאים למלחמה יכתבו "גט לאחר זמן" (המכונה במקורות גם "גט על תנאי", "גט של בית דוד", "גט ליוצא למלחמה"), מסמך אשר קיבל תוקף רק אם הבעל לא שב לביתו כעבור תקופה מסוימת, ואז אין אשתו נזקקת להתרת עגונה. השימוש בגט כזה לא היה רחב, בעיקר בשל חששות משימוש לא הוגן בגט.
עגונות השואה
לא היה עוד אירוע כמו השואה בהיסטוריה היהודית, אפילו לא פרעות ת"ח ות"ט ומלחמת העולם הראשונה, שהותיר אלפי עגונים ועגונות במצב נפשי קשה. הם צבאו על בתי הדין חודשים אחדים אחרי השחרור, כפי שתיאר הרב צבי הירש מייזלס מוויצן שבהונגריה, ראש בית הדין המיוחד לתקנת עגונות בברגן-בלזן:
כמעט כל הנשים באו לבית הדין שמונה חדשים אחר כלות המלחמה, דבחדשים הראשונים היו בלי כוח והיו חלשות וחולות, ואח"כ היו מצפות אולי יבואו בעליהן וחפשו אותם בין הרשימות, ורק אח"כ באו לבי"ד לעשות גביית עדות [...] דהשאלה נוגע לאלפים בבת אחת ורובא דרובא המה ילדות ורדופות להינשא.
הקושי הבולט היה ריבוי המקרים – אלפי נשים וגברים באו לבתי הדין וביקשו פתרון לבעייתם. אולם קושי אחר שאפיין את הטרגדיה של השואה היה היעדרם של עדים ומסמכים (חלק מהם נחשף רק בשנים האחרונות), קושי שנבע מהטוטליות של הרצח והסודיות שנגזרה על התהליך. הדבר שנדרש יותר מכול היה עדים, ואפילו עד אחד. (בדיני עגונה התירו להקל גם בעדות ולסמוך גם על עד קרוב משפחה, עדות אישה, עד מפי עד, ואפילו עד גוי בתנאים מסוימים.) אך רובם הגדול לא שרד. "כמו שהאסון בעצמו אין לו דוגמה בתולדות העולם, כן השאלה הזאת הכרוכה בעקבו, כי הכל נעשה במסתרים, חבוי מעין רואה, וחסרים לנו עדי ראיה", כתב הרב מאיר פויירוורגר בבריסל.
עוד גורם שהקשה על הדיון הוא הסמיכות לאירועים. תהליך החקירה של בית הדין הצריך בחינה של סיכויי ההצלה. ההלכה מגדירה את סיכויי ההצלה בדימויים אחדים שכל אחד מהם מציין את רמת הסיכוי שהנידון נשאר בחיים. החשובות בהן: "יוצא ליהרג" – מצבו של אדם שנתפס על ידי המלכות ונגזר עליו דין מוות, ולא ידוע אם גזר הדין בוצע; וכן "נפל לתוך חפירה מלאה נחשים ועקרבים", "נפל לכבשן אש", "נפל ליורה מלאה יין ושמן". במקרים אלו סביר מאוד שהאדם מת, ובמקרים מסוימים אם יש מידע על היעדרותו במצב זה, היא מספיקה לקביעת מותו. הגדרה אחרת היא "מים שאין להם סוף" – מצב מקביל למי שטבע במים שחופם אינו נראה אך יש סבירות נמוכה מאוד שמא צף וניצל בחוף מרוחק. הגדרה אחרת קשורה לכוונת הרוצח: "עיר שכבשוה כרכום" (צבא כיבוש) – מצבם של בני עיר שכבש צבא אויב כדי להרוג את תושביה, אך לא ידוע אם המטרה מומשה.
כל הגדרה כזו נבחנה בהקשר של השואה – בגטו, ברכבת, במחנה הריכוז ובמחנה המוות. אל הנסיבות המקלות הצטרפה גם התופעה של "אבד זכרו" – כאשר זמן מה לא נשמע דבר מהבעל, בדרך כלל דובר בהלכה על תקופה של שנה, אז אפשר לצרף תנאי זה ולראות בו נסיבה מקִלה כדי להתיר את האישה. אולם גם עניין זה נידון מחדש בהקשר של שארית הפלטה בשל הנסיבות המיוחדות של התקופה שיתוארו להלן.
בדרך כלל נדרשו כאמור נסיבות מקִלות אחדות כדי שבצירופן תיווצר סבירות גבוהה יותר שבן הזוג אבד. הרבנים הפוסקים השתמשו בדרכים הלכתיות נוספות להתרת העגונות כמו "תרי רובי" – כאשר יש שתי סיבות להניח שהאדם מת וכל אחת מהן יוצרת אפשרות סבירה ("רוב") שהאדם מת.
בדיני עגונות יש משקל רב להכרעתם של הדיינים על פי שיקול הדעת ותחושת הלב. לאחר השואה היו רוב הפוסקים דיינים ניצולי שואה, והם אכן נטו להמעיט בהערכת סיכויי ההישרדות. לעומת זאת רבנים בעולם החופשי התקשו להבין את הייחודיות של הרצח ואת מיעוט אפשרויות ההצלה. העובדה כי העם היהודי בהמוניו עלה על המוקד בתעשית מוות שלא נודע כמותה הייתה בלתי נתפסת. הדבר ניכר גם במאמצי הרבנים הניצולים לשכנע רבנים בעולם החופשי, כפי שכתב הרב מייזלס:
ומשמרת עבודתי [באושוויץ] היתה סמוך ממש לבית המוקד, וראיתי בעיני את אופני האסון בעת שהובילו את אחינו בית ישראל לבית המוקד, ואיך היה כל הסדר במחנה העבודה, ואינו דומה שמיעה לראיה.

אל הצורך לחלץ את הצעירים מבדידותם נתלווה גם החזון לבנות את עם ישראל מחדש, ונוסף על כך החשש למצבם המוסרי של הניצולים, כפי שכתב הרב מאיר פויירוורגר מבריסל בקול קורא שהוציא לאחר המלחמה:
השאלה הזו איננה רק שאלת העגונים והעגונות כי אם ג"כ שאלת טהרת עם ישראל. מצב כזה, שמצד אחד יושבים אנשים גלמודים ומצד אחר יושבות נשים עגונות עלול לטמא ולתעב ח"ו את שארית ישראל, שקדוש היה צריך להאמר לו. ומה שלא הצליח האויב עד כה, הוא יצליח עתה, היינו, לטמא את נשמת ישראל הטהורה [...] ועלול ח"ו לכלות את שארית לשד חיותנו הרוחנית והמוסרית גם יחד.
בכל מקום ריכוז של ניצולי שואה, ובעיקר במחנות העקורים בגרמניה ובאוסטריה, הוקמו בתי דין מיוחדים שעסקו עיסוק מאומץ בנושא זה, ושם נפרסו בפעם הראשונה אלפי סיפורים אישיים כאובים, ורגעי הפרידה, העדויות האחרונות וסיכויי ההצלה הם שעמדו במוקד הדיון.
העגינות בהונגריה – מקרה מבחן
בהונגריה שלאחר המלחמה, אחרי שחזרה לגבולותיה המצומצמים משנת 1938, נותרו כ-120,000 יהודים. רוב הניצולים שרדו בבודפשט, קהילה שרוב תושביה לא נשלחו למחנות אך עברו את התקופה במתח רב, בגטו בודפשט, בבתים "מוגנים" ובמסתור. במהלך חודשי האביב והקיץ של 1945 שבו אליה יותר משלושים אלף יהודים. רק מעטים מהם היו ניצולי המחנות ברחבי הרייך, שכן תושבי המחוזות בהונגריה נרצחו בתוך חודשים אחדים ברצח המהיר והאכזרי ביותר שידע העם היהודי בשואה. שיעור גבוה יותר שרד במחנות העבודה באוסטריה, באזור שטרסהויף, לשם נשלחו בנסיבות מיוחדות כעשרים אלף יהודים. כמו כן הגיעו להונגריה שרידי פלוגות העבודה ההונגריות ("מונקא-טבור"), יהודים ששירתו במסגרת הצבא ההונגרי ושרובם נמסרו בסוף המלחמה לידי הגרמנים.

אלפי צעירים וצעירות מצאו עצמם שרידים יחידים ממשפחותיהם. הבדידות, הצורך להקים זכר והמשך ודאגת הקהילה לצעירים אלו הביאו לידי ריבוי נישואין בשנים שלאחר המלחמה, במיוחד בציבור הדתי. אך היו צעירים ששבו להונגריה כדי למצוא בני משפחה ושם נחשפו למציאות החורבן הטוטלי והקשיים הקיומיים ולא ראו טעם בהמשכיות המשפחה באווירת הייאוש והתסכול שנוצרה שם. הרבנים עודדו אותם להקים בתים חדשים ודורות חדשים ובכך לבנות את עצמם ואת העם היהודי.
בהיותו בפרסבורג לאחר ששב מן המחנות באוסטריה, נשא הרב נ' למברגר ממאקוב דרשה, ובה הגיב לטענה "באמת מה לנו לבנות בית ה' לריק ולבהלה, בהיותנו בין זאבי טרף" ואמר: "הבטיחנו הבורא כל עולמים כי זה משען ומבטח לנו בסוף יומיא, כי התולדות שנעמיד מחדש בעזהשי"ת, אלה יזכו לעלות לארץ הקודש". גם רבנים אחרים הדגישו את המחויבות למשפחה שנכחדה ואת הסיכוי להביא לעולם ילדים שיבנו את עתיד היחיד, המשפחה והעם. ואכן כמעט בכל שבוע התקיימה בבודפשט לפחות חתונה יהודית אחת. בשבט תש"ו, פברואר 1946, דווח על שלוש עד ארבע חתונות בשבוע בתמיכתה של קהילת בודפשט. הארגון "הכנסת כלה" הוקם מחדש בתמיכת ועד ההצלה של הרבנים בארצות הברית ותמך בצעדיהם הראשונים של הזוגות שנישאו.

המחסום הקשה ביותר בפני הנישואין היה תופעת העגונות – מספרן הגיע לאלפים אחדים. על מדוכה זו ישבו גם בתי הדין בהונגריה. בדיון בדקו הדיינים את תקפות ההגדרות ההלכתיות בשואת יהודי הונגריה ואת מאפייניה. דוגמה: מהירות הביצוע של הרצח וגירושן של משפחות רחבות בבת אחת לא הותירו כמעט עדויות. גם המושג "אבד זכרו" נדון מחדש בהקשר של הונגריה. מצד אחד בגלל הכיבוש המאוחר שלה (מרס 1944) עברה רק שנה מאז נפרדו איש מאשתו ואישה מבעלה ועד תום המלחמה. מצד אחר אלפי נשים בהונגריה היו עגונות כבר שנים אחדות לפני הכיבוש הנאצי משום שבעליהן נשלחו לחזית בפלוגות העבודה היהודיות של הצבא ההונגרי ונעלמו בלא שהיו עדים לפטירתם. כבר בקיץ 1942 , כאשר התרחב הגיוס והמגויסים נשלחו מזרחה, הפעילו רבני המחוזות את ההליך "גט על תנאי" משום שצפו מראש את סכנת העגינות ההמונית. דוגמה: יוסף אהרון ברנאט תיאר את רבני עירו מרגרטין שיצאו בעצמם לתחנת הרכבת כדי להחתים את המגויסים הנשואים על טופס זה. סופו של המבצע מאפיין את קורותיהם של יהודי הונגריה: אחרי המלחמה אכן נותרו נשים אלו עגונות, אך גם רוב חברי בית הדין לא שבו מאושוויץ, ורוב הטפסים לא נמצאו.
רבנים ישבו על מדוכה זו במשך כל שנות המלחמה, אך גם בתום המלחמה נותרו מאות נשים שסוגיית עגינותן לא נפתרה, ואליהן הצטרפו המוני נשים וגברים שבני זוגם לא שבו ממחנות הריכוז.
את בית הדין המרכזי לענייני עגונות הקים בבודפשט בשנת תש"ה, מיד עם השחרור, המשרד המרכזי של הקהילה האורתודוקסית בראשות נשיא הקהילה הרב שמואל קאהן-פרנקל. גם שם נוצר לחץ של מאות ממתינים. הדיינים בבית הדין בבודפשט היו מגדולי הרבנים של שארית הפלטה בעיר, כפי שמחייבת ההלכה את העוסקים בענייני עגונות – הרב יעקב סג"ל ליבוביץ, הרב ישראל וועלץ, הרב יהושע גרינוולד מחוסט, הרב שמעון ישראל פוזן, ראש אבות בית הדין והרב צבי הכהן מדרצ'קה. הם פעלו כדי "לבנות החרבות", כפי שכתב הרב יעקב ליבוביץ-סגל במבוא לספרו משנת יעקב. הרב צבי הכהן אף ראה באתגר זה סיבה להישרדותו:
ואחר ימי חנוכה נקראתי לבודאפעסט לבית-דין-צדק של תקנות עגונות שהיה אחד במדינה, חמשה רבנים גדולים ישבו כל היום כסאות למשפט ובאותו שנה ומחצה שהייתי בבית-דין-צדק בא לפני שני אלפים ושמונה מאות עיגון הבעל ושבע מאות עגונות שיצאו בהיתרא מאתנו [...] ואולי בזכות זה נשארתי בחיים הקב"ה ירפאני ויחזק לבבי הנשבר לשברי שברים.

בית הדין בבודפשט נקט גם יזמה מיוחדת. שלא כבימים כתיקונם שבהם בעלי הדין והעדים באים אל בית הדין לפי הצורך בדיונים מסוימים, לאחר המלחמה שלח בית הדין שליחים לניצולי המחנות שהגיעו לעיר (כמה מהם עברו בה בדרך הבריחה או ההגירה) כדי לגבות עדויות ולהקים מאגר עדויות שיסייע בשאלות העגונות שתעלינה בעתיד. הדיינים הקדישו למשימה זו שעות על שעות, ולפניהם נפרסו טרגדיות אישיות רבות. לעתים היו השומעים גועים בבכי עם העד, והרב דרש להתרכז בפרטי העדות.
גם אנשים פרטיים ורבנים מהמחוזות נרתמו לחיפוש עדויות. יעקב זילברברג מספר בספר זיכרונותיושני ימי מגורי כי גיסתו ביקשה להינשא והוא עצמו יצא לחפש עדים על מות אחיו. הוא ידע כי אחיו הסתתר באחד הבתים המוגנים והלך מאדם לאדם עד שמצא מי שראה כי לוקחים את אחיו עם קבוצת יהודים לדנובה כדי לרצחם. הוא מצא גם יהודי אחד שהוא וחברו הצליחו להימלט מן הקבוצה, והוא העיד כי אחיו נקרא לחקירה, אמר לסובבים אותו לומר עמו "וידוי" ולא שב מן החקירה.
הרבנים והשוחטים בקהילות הקטנות ומי שנדדו מקהילה לקהילה גם הם הודרכו לגבות עדויות ולהעבירן לבית הדין המרכזי בבודפשט. כך לדוגמה עולה משאלתו של רבי מנחם מנדל מרק, רב באולמן שבטרנסילווניה, ושממנה מתברר שהתופעה הייתה רחבה:
היות בכפרים קטנים שהשו"ב עושה גביית עדות על הבעל שמת במחנה או על האשה שהלכה לצד שמאל, ועל יסוד העדות שנגבה על ידו נותן הבית דין היתר. [...] ויען כי לפעמים קשה הדבר להמציא בכפר עוד ב' כשרים לקבל העדות בשלושה, על כן שואל מעלת כבוד תורתו אם החיוב עליו לטרוח ולהשתדל שתהיה הגבית עדות בשלשה או די לכתחילה אם השו"ב לבדו מקבל העדות.
הרב מטמשוואר הדריך אותו בתשובתו להשתדל שיהיו שלושה, ובדיעבד – רק שניים. הרבנים הקדישו לשאלות אלו עוד שנים אחדות. עד שנת תש"י פעל בבודפשט בית הדין המרכזי, ולאחר מכן, בתקופת השלטון הקומוניסטי, נותר הדיון בידי קומץ הרבנים שנשאר בהונגריה.
בעיית העגונים
גם בעיית העגונים הייתה נפוצה וקשה. הרב רפאל בלום שהיה פליט בבודפשט במלחמה ולאחריה שימש רב בקשוי שבסלובקיה כתב על כך במבוא לספרו טל השמים: "בקיץ הלזה [תש"ו] באו אלי האברכים, ושאלו מה יהא בסופם. האם יתירו להם לישא נשים ולבנות בתים, כי כשל כח הסבל, הבתים החרבים ואין קול ילדים בעוונותינו הרבים, ורק הזכרונות באים לפני עיניהם, וצרה זו קשה מכל צרותיהם שעברו". אולם מצבם ההלכתי היה קל יותר – מאחר שאיסור נשיאת שתי נשים הוא רק מכוח חרם דרבנו גרשום ואין בו איסור עריות וחשש ממזרות, היו יותר צדדים להקל במתן ההיתר. דוגמה: בעניין העגונים הסתפקו בעדות שהאישה נראתה באושוויץ, גם אם לא ראו אותה בשעת הסלקצייה עצמה. דיינים אלו הסתמכו על פסיקתו של הרב חיים מרדכי רולר מניאמץ שטען להתרת העגונים משתי סיבות: ראשית, משום שחרם דרבנו גרשום הוא תקנה שלדעתו לא חלה במצב חסר התקדים שנוצר לאחר השואה; ושנית, ספק גדול אם הנשים בחיים, וגם בשל ספק זה יש ללכת לקולא ולהתיר את העגונים.
ואולם בהיתר לעגון נכללה פסקה כי אם תשוב אשתו הראשונה, הגבר מתחייב מראש לקבל גט מאחת מהן ולתת לגרושה שליש מרכושו.

נישואי אישה לגיסה ובעיית החליצה
נוסף על בעיית העגונות והעגונים נתעוררה בעיה של נשים רווקות שאחותן הנשואה לא שבה מהמחנות ושרצו להינשא לגיסן שניצל. כידוע מותר לאדם לשאת את אחות אשתו רק לאחר שאשתו מתה. הרצון לבנות את המשפחה דווקא עם שרידיה מובן על רקע השאיפה להמשכיות החיים שלפני החורבן. לאחר המשא ומתן ההלכתי ובחינת הצדדים השונים להיתר החליטו חברי בית הדין בבודפשט להתיר זאת רק לאחר גביית עדויות שאומרות כי האחות נשלחה לטור השמאלי באושוויץ שהופנה לתאי הגז ושהמבקשת להינשא לגיסה טוענת שלא נמצא לה שידוך הגון מזה.
לפני בתי הדין הובאו גם שאלות רבות שעניינן החליצה. החליצה נוגעת למצב שבו האישה התאלמנה כשעדיין אין לה ילדים. כדי להקים זכר לבעלה, עליה להינשא לאחי הבעל, הגיס-היבם, המקיים בכך מצוות ייבום, או לקבל ממנו היתר (חליצה) ועל ידי כך להתיר לה להינשא לכל אדם שהוא. בימי הביניים ביטלו קהילות אשכנז את מצוות הייבום, והחליצה נשארה האפשרות היחידה.
במקרים לא מעטים של חליצה נוצרה בעיה חמורה של נגישות כשאחי הבעל נמצא במקום מרוחק. דוגמה: בארכיונו של יעקב רוזנהיים, נשיא אגודת ישראל העולמית, בעניינה של גב' י' ש' מבודפשט, מצויה תכתובת של יותר משנה. במכתב הראשון מיום 18 בדצמבר 1946 גב' ינינה שטוסל מתארת את בדידותה לאחר שהתאלמנה במלחמה וכל משפחתה נרצחה. היא מנועה מלהינשא עד שתקבל חליצה מגיסה החי בארצות הברית, אך הוא עני וגם אינו מבין דיו במה מדובר. היא מבקשת לממן את נסיעתו לבודפשט או את נסיעתה לארצות הברית כדי לקבל חליצה. הטיפול בבעיה היה כרוך לא רק במימון הנסיעה אלא גם בהשגת דרכון, היתר יציאה מבודפשט, היתר כניסה לפראג והיתר כניסה לארצות הברית, כל אחד מהם היה קשה להשגה. כל אלה נמשכו זמן רב. בתשובתו מ-2 בינואר 1947 כותב הרב רוזנהיים כי הגיס אותר והבעיות אינן פשוטות, אך הוא מבקש את פרטיה ומנחה אותה איך לטפל בשלב הראשון כשתגיע לפראג. ב-10 בפברואר 1947 הוא מפרט שעליה להגיע לרב פורהנד בפראג, ושם ימתינו לה הוראות נוספות משום שהבאת הגיס להונגריה אינה אפשרית. התהליך גורם לאישה כאב וזעם, והיא מבטאת אותם במכתב מ-17 במרס 1947 ומבקשת בדחיפות פספורט ומימון לנסיעה. ב-22 באפריל 1947 מרכז אגודת ישראל בבודפשט מבקש לסייע לה לצאת לארצות הברית ומוסיף כי בעלה לעתיד אף הוא פליט מאושוויץ והוא מחכה לשחרורה מהחליצה. על פי מכתב מ-26 בינואר 1948, נראה שהעניין טרם סודר.
השיח ההלכתי חוצה גבולות
בספרי השו"ת של הדיינים מובאים מכתבים מכל העולם שנכתבו לרבנים כדי לקבל עצה בשאלות אלו. את האחריות העיקרית קיבלו עליהם רבנים ניצולי שואה. דוגמה: מייזלס קיים דיון הלכתי עם אחיו שהיה בהונגריה ועם רבנים מקומיים שם. כבר בקיץ תש"ה כתב מברגן-בלזן לאחיו:
בכל יום ויום הנני מקבל גביית עדות מאנשים הללו ואינני יודע לשית עצה בנפשי [...] ובפרט כי אין לי שום ספר להלכה ואף השולחן ערוך אבן העזר אין לי בפה. ובכל אציע לפניך תוכן השאלות המסתעפים ע"י רוב גביות העדות ואבקשך שתעיין בהם ותודיעני חוות דעתך הגדולה כדת מה לעשות כי העניין נוגע ממש לאלפים ורבבות מאחינו בני ישראל.
לראש הפוסקים בענייני העגונות בהונגריה לאחר השואה נחשב הרב רולר מניאמץ שברומניה שהוזכר לעיל. הדיינים מצאו בו אילן להיתלות בו:
הגאון הזה נראה לעין שנשלח מן השמים להציל ממש כלל ישראל [...] להאיר לארץ בהיתריו אלו. אלמלא הוא לא היה איש שיעמיס על שכמו אחריות הזה להתיר עגונים ועגונות לאלפים, דבר שלא נשמע מעולם. היו מארץ ישראל מן הגאונים שכתבו שעוד יבואו מאוישוויץ כל אלו שהוגלו. לא האמינו מה נעשה, ואפילו היו מתירים אחר איזה שנים העגונות, ואפילו היה אולי מי שיתיר בכלליות, בין כך נאבדות אלו הנשמות, כידוע למי שהכיר המצב. והוא – הציל בהיתרים אלו הפליטה הנשארת, ועל ידי כן נתקיים כלל ישראל.
עוד פסקו בענייני עגונות הונגריה רבים שהיו נודעים ברחבי העולם, מירושלים ועד לונדון וניו יורק.
במסגרת הקשרים בין בית הדין בבודפשט לבתי הדין בריכוזי הניצולים באירופה עלו גם חשדות להיתרים שניתנו שלא על פי דיני ישראל, באצטלה של בתי דין על פי ההלכה. כך לדוגמה במכתב ממחנה עקורים בצרפת לבית הדין בבודפשט, הדיין בצרפת מבקש לשאול מי הוא שהתיר עגונה מסוימת מאחר שאינו מכיר את בית הדין והנוסח מעורר את חשדו. (לא ידוע לנו מה הניבה ההתכתבות.)
סיכום
הדיון בנושאי האישות בכלל והעגינות בפרט, דיון מתיש וטרגי, נתפס כצו השעה, כמצווה קדושה שתאפשר גם את חילוץ הפרט ממצוקתו וגם את בניינו המחודש של עם ישראל. בעבודה מאומצת הוציא בית הדין בבודפשט בתוך שנתיים כחמשת אלפים היתרים, כפי שכותב הרב סגל:
ובס"ד יצא היתרים בעיגונא דאתתא [עיגון אשה] ועיגון הבעל – לערך חמישה אלפים בלא שום מכשול אפילו באחת מהם. גם נדפס אז מאתנו קונטרס "ונקרא שמו בישראל" בענין חליצת מומר, והיה לי ב"ה הרבה ברורי הלכות בעיגונא דאתתי וכו', ויגעתי הרבה בהתרת ספיקות קשות וחמורות, למען להעמיד בישראל דורות, ובסיעתא דשמיא עלתה בידי להיות "מושיבי עקרת הבית" וכו'. ההערכה היא כי בבית הדין בבודפשט הותרו כ-1,358 עגונות ו-3,408 עגונים. נוסף על ההיבט ההלכתי השונה של היתר עגונים והיתר עגונות, ההסבר לפער בין מספר הגברים שקיבלו היתר למספר הנשים נעוץ בעובדה שיותר גברים נשואים ניצלו. בפלוגות העבודה היו רק גברים. באושוויץ יותר נשים נשואות נשלחו להשמדה מכיוון שהחזיקו בילדים קטנים. סביר להניח שגם מצעדות המוות שרדו יותר גברים מנשים.
הרב סגל כתב בסיפוק כי על אף האינטנסיביות והמספר הגדול של ההיתרים שניתנו בבית הדין, לא היה היתר עגונות שאחר כך התברר שהוא ניתן בטעות.
ובע"ה נתרבו בבית ישראל דורות ישרים, ומגדיים נעשו תיישים עדרים עדרים, וכותלי בית המדרש ובתי ישיבות יוכיחו זאת ב"ה לעינינו. ישמח לבנו ותגל נפשו לראות איך ששוב אצל בני ישראל "ויתילדו על משפחותם", תפסו אומנות אבותם להעמיד בתי חרדים. עלה בידיהם, ולא מעדו רגליהם […] ולבי אומר לי שבזה בה יש ידים מוכיחות ויקים עדות ביעקב, כי לא שמתי ב"ה המישור לעקוב, ולא יצא חס ושלום מתחת ידי בהוראה מכשול, ועל ידי התר עגונות לא יעזוב נפשי חס ושלום לשאול, כי אין סימן מובהק יותר מזה אשר אתה ה' הייתי לי גם בזה ישעי ואורי.
המאמר הוא חלק ממחקר על האורתודוקסייה בהונגריה בתקופת השואה ובשארית הפלטה שנערך בסיוע המכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם ומכללה ירושלים בתמיכת ועידת התביעות.



© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016