זכור - אמונה בימי השואה

מאגרים


<< חזרה למן המחקר

החנוך הדתי יבנה' בליטא


י. בן בן הי


א. לפני המשבר
לפני מלחמת העולם עמדה היהדות הרוסית איתנה ומושרשת במסורת הישיבות הגדולות פרחו, רך כמיליון תלמידים יהודים נתחנכו חנוך יהודי שלם. פריקת עול הדת הי', הדבר בלתי מצוי בין ההמונות. אולם הכחות שכגד כבר נכרו על פני האופק. מלבד כח ההרס של ההתבוללות האינדיבידואלית צצו כהות צבורים בלתי-ואנטי דתיים ועמדו לכבוש את הכלל היהודי מבפנים. בין המוני הפועלים נהלו הבונדאים וקבוצות ציוניות-סוציאליסטיות תעמולה נמרצת, שהי' לה אופי אנטי דתי ברור. הציוניות והלאומיות האידישאית שכללו את ארגוניהם והפיצו את דעותיהם על ידי עתונות וספרות שהתפתחה במהירות מפליאה. הם לא נלחמו לכאורה גלויות ובמישרין עם הדת, אלא עם המחזיקים בנושנות והכשירו בזה את הקרקע להחלשת היהדות הדתית מבפנים. והיהדות הדתית סגורה בתוך עצמה לא שמה לב למתהוה סביבה ולצורות החדשות של החיים, העומדות לכבוש את החברה. נקח לדוגמא מקצוע חשוב ביותר, שישמש חומר להסתכלותנו, את החנוך. בית יצירת העתיד ומבצר הדורות הנהדר, החדר, הלך והתנון. מלא לקויים היגייניים ומגרעות פדגוגיות, בלי פרוגרמה קבועה מראש, בלי מינימום של למודים, המכשירים למלחמת הקיום בב' המובנים, הי' נתון ליזמה הפרטית של אלו כושלי עולם המלמדים. האם נעשה דבר מה חשוב לתקון המצב ולסיוע ע"י רכוז וארגון, ע"י העמדה לדיון כללי ומקיף? היהדות הדתית שמרה בקנאות על התוכן הישן ביחד עם הצורות שנתישנו ובזה נתנה מקום לבטול התוכן היהודי יחד עם הצורות הישנות. במקום עבודה מאומצת ותקון הלקויים שרר בטחון "שלום יהי' לנו" ועוד בשנת 1914 כתב הרב וויינברג ב"ישורון", שהיהדות הרוסית מוצקה עד כדי כך, שתקונים בחינוך הם לה בבחינת ירידה. בלי כח מרכזי תקיף, בלי בקורת מספיקה על הלקוים הישנים, בלי התעמקות מקיפה בסכנה הצפויה נכנסה מתוך שלות שאננים לתקופת המשבר.
ב. עם פרוץ המשבר
אילו היה הכל הולך כמנהגו היתה ההתפתחות המודרגת של עזיבת הדת מולידה את כחות ההגנה המתאימים. אולם מלחמת העולם הרסה את תנאי החיים הקודמים. ביחד עם התערערות היסודות הגשמיים מטו גם היסודות הרוחניים. חזון חרות היהודים עמד ליהפך למציאות. ולא עוד, בו היה מן הריאליות שבמציאות ומן הנהדר שבחלום, כי המציאות לא הספיקה עוד להעיב את זהרו. בשורת בלפור נסכה שכרון שמחה על יהדות הגולה, והתנועה הציונית המחודשת יצאה לכבוש את הצבוריות היהודית. לרשותה עמד מחנה אינטליגנט, מאורגן יפה.התנועה הלאומית-גלותית הצעירה ספגה אל תוכה את האינטליגנציא שעמדה על סף ההתבוללות, ועם בטול ההשפעה הרוסית לא יכלה התרבות הצעירה של עם הרוב לשמש להם כח משיכה. הדימוקרטיא והפרוגריסיביות הרווחת ביחד עם ידיעת האידיש הקלושה מבית אביהם קרבום פתאום להמוני העם. ולפתע נוצרה שכבה אינטליגנטית רחבה של האוטונומיות והאידישאיות. אם מצד אחד הראו על המציאות של המנדט הא"י, הראו מצד שני על האוטונומיא והמיניסטריון היהודי מתחלה באוקראינה ואח"כ בליטא.
אולם התקפותיהם עלו בדמים ליהדות הדתית בעיקר מפני המצב החדש. אם המדינות המשוחררות סבלו מאד בהיותן שדה מלחמה במשך שנים אחדות לרוסים, לגרמנים, לפולנים, לליטאים-לטבים, לבולשביקים, הנה סבלו שבעתים היהודים. די להזכיר כי כמחצית יהודי ליטא גורשו על ידי השלטונות הרוסיים ב-1915 וחזרו רק ב-1919-1922. דרוש היה להתחיל הכל מחדש, דרושה היתה עזרה תכופה שבאה אמנם ביד רחבה מאמריקה. הפסקת המצב המסורתי לזמן ע"י, תנאים אובייקטיביים החלישו את כח השמירה על הישן מצד אחד, הסיוע הרחב, מצד השני, העדיף את הכחות המעפילים את הציונים והאידישיסטים. זה מתבאר מתוך תנאי הצבוריות אז. האינטליגנציא החפשית שהסתגלה אז לרוח הזמן תפסה את הגה הנהלת הצבוריות היהודית המחודשת. ע"י פעיליותה ונצחונותיה באה לידי רוב קטן (בליטא לערך 40% חרדים 5% מזרחים, 35%-40% מפלגות ציוניות, 15%-20% אידישיסטיות) ותפסה את הרפרזנטציא הצבורית. עי"ז הי' בידה לחלק את כספי הסיוע כרצונה. הקוים הכוללים האלו במצב הכחות בפנים היהדות בעת תקומת המדינות החדשות מאפשרים לעבור לדיון בהתפתחות החנוך הדתי. כאן יהא מיוחד הדבור על ליטא החפשית בעלת אוכלוסיא יהודית לערך 160.000.
ג. יצירת מרכז החנוך הדתי "יבנה"
בשנת תר"פ לערך, כשהחיים הלכו ושבו למסלולם הנורמלי, התבלטה שאלת החינוך בכל קושייה. "החדר" הקודם בטל כמעט ע"י המלחמה והגירוש. בינתים מעט מאד מספר המלמדים, שמתו או שעברו לפרנסות אחרות והתערו בהן. מצד שני קמו מתחרים מסוכנים: בה"ס העממי והגימנסיא העברית והאידית, שקבלו סיוע רחב מאמריקה והממשלה. ורע מזה הצר הפסיכולוגי שבדבר: מותר הגימנסיא והאוניברסיטה מימי רוסיא הצארית, שהיו ליהודים מטרה מושגת בקשיים יתרים לא הועם עוד ולפתע כל האושר הזה בצורה יהודית, ולא עוד אלא אפילו בתוכן יהודי מסורתי לכאורה בגמנסיא העברית: עברית, תנ"ך, ואפילו על גמרא דברו אז. 1) הנטיה הפתאומית ללמודים חיצונים 2) אי- לוותר על סיוע הממשלה, שלא העמידה דרישות גדולות, בשעה ששאר הזרמים הסתייעו בה, 3) סכנת ההשכלה האובליגטורית בעתיד הקרוב - העמידה את היהדות הדתית בליטא על הנחיצות לחפש דרכים חדשות. הסתדרות הצעירים הפעילה של החרדים העצמאיים "צעירי-ישראל" התחילה לטפל באינטנסיביות בחנוך וע"י סיוע הד"ר י. קרלבך וד"ר ל. דויטשלנדר,שפעלו אז בליטא נוסד מרכז "יבנה". ע"י כנסיה של רבנים ועסקנים נקבע הכוון: בלתי מפלגתיות דתית, עברית בתור שפת ההוראה, בי"ס עממי נורמלי עם קורס מכסימלי של למודי קודש, מלבד זה הודגש, שבמקום שאפשר לקיים ת"ת בנוסח הישן-יש לקיימו. המרכז "יבנה" אינו קשור בשום כוון אחר והוא עצמאי בהחלט.
מרכז החנוך "יבנה" אחד תחת רשותו את החדרים ובה"ס הדתיים, חלק להם את התמיכה המתקבלת מאמריקה, ארגן ב"ס חדשים, השגיח על מצב הלמודים והנהיג פרוגרמה משותפת. אמנם לא בלי הסוסים והתרוצצות פנימית נתקבל הכוון החדש הזה. מצדדי החדר הישן התנגדו לתקונים האלו, וכמובן זה לא הביא טובה רבה, אולם תנאי המציאות הכריחו את מנהיגי היהדות הדתית, את הרבנים, להכיר בכוון הזה וטפוס בה"ס העממי הדתי (בן 4 שנים מטעם הממשלה) נתקבל בחיים בליטא. מוסדות החנוך הדתיים שנתחדשו היו ברובם המכריע מטפוס זה.
ד. הכשרת המורים
החוסר במורים בכלל ובמורים דתיים בעלי צנז בפרט הביא לידי יצירת קורסים מתחלה, ואח"כ לידי יסוד סימינריון למורים בקובנה. מפני טעמים פידגוגיים עבר בשנת תרפ"ד לטלז. הוא היה הסימינריון היחידי למורים, המוכר מאת הממשלה ליהודים. עד שנת תרפ"ז הי' בן 2 שנים, מכאן ואילך בן 4 שנים. למדו בו רק תלמידים, להכשרת מורות הי' מתקיים פידגוגיון בן שנה אחת. הוא היה נפתח אחת לשנתים בערך ונתקבלו בו רק בוגרות גימנסיא עברית. סדר הלמודים בסימינר היה: קודם הצהרים גמרא ותנ"ך כ- 4-5 שעות ולאחה"צ הקורס הממשלתי. בראש המוסד עמדו מתחלה הרב י"א הירשוביץ (כעת אב"ד ווירבליס) ודר ר"י הולצברג. בכדי להתקבל לסמינר היה דרוש קורס של 4 מחלקות גימנסיא ולמוד עצמי בגמרא. כמעט כל מורי-מורות "יבנה" הם חניכי המוסדות האלו.
ה. שאלת התלמידים לסימינריון
התלמידים שהיו צריכים לתפוס בחיים עמדות חשובות מאד ליהדות הדתית, היו צריכים לא רק להכשרה במקרא אלא בעיקר להרבה אידיאליזמוס וליראת שמים אמתית. איזו סביבה לספק לתלמידים באה בחשבון? הרחוב היהודי היה מוצף כבר בכפירה. הסביבה המסוגלת היו הישיבות. טבעי היה לקוות שכאן חומר התלמידים נמצא בשפע, ולא כך היה למעשה. בישיבה בליטא הרוב מורכב מבעלי כשרונות בינונים ובעלי שקידה בינונית, שסופם להיות בע"ב, ז"א: שהכלל לא יהנה מהם אלא בתור יחידים. האוירה של הישיבה שוללת כל מטרה שונה מהאידיאל היחידי "למדן". ואף מי שנוכח כבר שתכלית זו לא תושג, בכ"ז מצבו הנפשי אינו נותן לו להטפל לענין אחר. (הלך נפש זה הגיע בעבר עד לידי הוצאת למוד שו"ב מתכליות הישיבה. וכך נוצר מצב קוריוזי בליטא' מקום הישיבות הגדולות, שמספר ניכר של שובי"ם לא למדו מעולם בישיבה גדולה). מובן שזה טוב ומביא ברכה לפריחת הלמדנות, אבל בשעת חירום יש צורך בחסכון אנרגיא. ולא עוד אלא שאמונה של רבים קודמת לתורתו של יחיד. וכאן גם חולשתה של היהדות הדתית בעניין הארגון וחלוק הכוחות הפרופורציונאלי. חסרה אוטוריטיטה מרכזית שתחשב את בזבוז הכחות הרוחניים-צבוריים ותחלקם לפי השתנות היחסים. במצב כזה נכנסו לסמינריון חלק מהרחוב היהודי והרוב מתלמידי הישיבות שדאגו לתכלית. מובן שהרגשת תלמיד ישיבה הנכנס לסמינריון שהוא עוזב את הישיבה, פעלה בכוון הפוך. ואעפ"כ היו הישגי המוסד גדולים למדי. ביחוד משביע רצון חלק גדול מתלמידי הישיבות לשעבר וחלק נכר מהמורות. רשת בה"ס היא תוצאת הסמינריון.
ו.התפשטות ביה"ס "יבנה"
ההסתגלות המהירה לתנאי החיים בחנוך גיל בה"ס והעבודה המרוכזת הביאה לידי התפשטות בה"ס "יבנה" בכל ליטא. סמכות גדולי התורה שהשתתפו במועצה ובועה"פ, כגון: הרב דקובנה רא"ד שפירא, הרב ור"מ דסלבודקה רמ"מ עפשטין (ז"ל), הרב ור"מ דטלז רי"ל בלוך (ז"ל) הרב דטבריג ר' א"א בורנשטין (ז"ל, ר"מ בישיבת מרכז הרב אח"כ), הרב ור"מ דפוניבז' ר"י כהנמן וכו' וכו' ופעילויות הצעירים עשו את שם "יבנה" פופולרי מאוד. מכל העיירות באו דרישות למורי "יבנה". אפשר להגיד בבטחה שאילו היתה הכנת המורים עומדת על הגובה הדרוש ובמדה מקיפה יותר היו בב"הס "יבנה" 80% לערך. אולם בשל התנאים הנתונים היו לערך 40% "יבנה", פחות מ-40% "תרבות" וכ-20% אידישאיים. (ב"יבנה" הרוב הגדול ילדים).
יש להודות כי בנידון החנוך בגיל בה"ס נעשו ויתורים גדולים, ולא עוד, אלא שבה"ס "יבנה" חוץ מבערים אחדות לומדים תלמידים ותלמידות ביחד. זה היה צורך השעה בליטא. מפני רבוי הערים שא"א לפתוח בהן ב"ס מיוחדים, אי-אפשר היה בהן לקבל את תמיכת הממשלה בלי המספר המתאים, זה היה מביא ג"כ לידי זה שהזרמים האחרים ישתמשו בתלמידות לשם יסוד ב"ס ולהביא סו"ס לידי כשלון את המאמצים בהחזקת בי"ס דתי. קרו קוריוזים כאלו שבעיירות התקימו בי"ס אידישאיים, שלמדו בהם רק תלמידות מדלת העם - הילדים בני אותם ההורים למדו בב"ס דתיים. אולם בנוגע לחנוך בגיל לאחרי גמר ביה"ס העממי עמדה השאלה בכל קושיה ובכל היקיפה.
ז. הפרובלים של מוסדות חנוך תיכוניים
את ביה"ס גומר התלמיד כבן 11-12, מה יבא חנוכו הלאה? לפנים היה ברור: למוד גמרא עד הכניסה בחיים. אחרי המלחמה נשתנה המצב בליטא תכלית שנוי, כמו שנזכר היה קסם הגימנסיא חזק מאד. ההורים (מלבד מיעוט קטן) רצו גם בתורה גם בהשכלה. הם חפשו את המזיגה וכזו נראתה להם הגימנסיא העברית, ולא עוד אלא שהרבה הורים מכיון שלא מצאו אופן מזיגה אחר, שלחו חלק מהילדים לישיבה וחלק - לגימנסיא(!). חזיון מצוי עכשיו בליטא. אחים - אחד למדן וירא שמים והשני אינטליגנט ואדיש לאמונה. את המצב הזה נצלו בעלי "תרבות". בליטא, ביחוד בדרומה, נוסדו כ-11 גימנסיות וכ-13 פרוגימנסיות "תרבות", 1 גימנסיא וכ-3 פרוגימנסיות אידישאיות. כנגד זה היו לערך 15 ישיבות קטנות שיש להעריך את מספר כל תלמידיהן כ-800-1000 בגיל מן 11 עד 16. הישיבות הקטנות התנהלו לפי השיטה הישנה לגמרי בלי כל תקונים. התלמידים שלא נשלחו לישיבות קטנות היו נשארים בעיירה ונופלים תחת השפעת הרחוב המהרסת, או נכנסים לגימנסיא ועתידים להיות ברובם המכריע אבודים לתורה ויהדות. בדרך זה הלכה הדת ונדחקה רק בין כותלי ביהמ"ד. המחנה הדתי בטלה השפעתו בתוך הנוער שמחוץ לישיבה. לפיכך חשבו רבים וכן שלמים, שהכרח השעה הוא ליסד מוסדות חנוך תיכוניים, שיביאו, אם לא לידי מזיגה, לכל הפחות לידי פשרה את החיים עם התורה, שיוציאו, אם לא למדנים, לכל הפחות שומרי תורה. אך המפעל הזה לא מצא את תקונו. זו היתה דרך חדשה ומסוכנה, לזה היו דרושים מאמצים כבירים. דרוש הי' פסיכולוגי: הכרת המצב הקטסטרופלי ואי-ספוקם של הדרכים הישנות, ומתוך כך וותורים ידועים לשם הבטחת מצב משביע רצון במדת מה, השנוי הפסיכולוגי לא בא. החשד בהשכלה מימות הדור שעבר והפחד מפני ההתחרות מצדה של הגמנסיא הדתית לישיבה עוררו התנגדות נמרצה. ביחוד התנגדו בקנאות חוגי הישיבות להלך רוח זה. הקושי השני - חוסר כחות הוראה דתיים לב"ס התיכונים והעליונים. לזה היו דרושים מאמצים יתרים- בחירת בחורים מסוגלים מהישיבות והשלמתם שם זה באשכנז. בלי ארגון ובלי אוטוריטטה חרדית אי-אפשרי היה הדבר. היפוך הדברים ההתנגדות הנמרצה לזה ועד החוגים בני הסמכא היתה עלולה להוריד את רמת המוסדות האלו במובן הדתי. זה היה כמובן מביא לידי אכזבה שתשמש הוכחה למתנגדים.
ההתחלה של הרב ד"ר יוסף קרליבך בקובנה – יסוד גמנסיא ריאלית פרלילית לנערים ולנערות בזמן הכבוש הגרמני לא מצאה מחקים. ואף מוסד החנוך החשוב הזה, שהנהו עכשו מהגדולים בליטא, עבר באפס יד ל"תרבות". כל זה הביא לידי תוצאות מעציבות מאד. בני הישיבה מהוים אי דתי בודד במחנה הנוער הרחוק מן הדת. אמנם לא קל הוא וותור בשטח למוד התורה בעל מדה גבוהה ביותר כבליטא, לא מועטה הסכנה בדרכים החדשות בנות הפשרה, אולם האם לא היתה זאת שאננות יתרה ואי הכרת האחריות לעזוב את הנוער שמחוץ לישיבה למשחק הכחות הדוחקות את רגלי האמונה ולהתיחד במבצרי התורה הבודדים? או האם הי' הקבוץ היהודי איתן עד כדי כך שלא הי' דרוש להתאמץ ביותר, בכדי לשמור על הדת? האם הי' מקום לפסיביות זו? הכשלונות הנוראים והתוצאות המזעזעות תובעים לבקר את העבר הקרוב ביותר. הקבוץ היהודי קטן הכמות בליטא עודנו מושרש במסורת, אולם האמונה הצרופה פרחה כמעט כבר ממנו. עוד עכשו סגורות כל החנויות בשבת בפרובינציא, עוד עכשו נשמרת השבת באופן ניכר מאד על אף חוק מנוחת היום הראשון, רק כ-7 שנים שנפתחו חנויות בשבת ועל אף חוק מנוחת יום הראשון המוחמר בקובנה סגורים יותר מ-8,000 בתי מסחר בקובנה והפתוחים הם בעיקר ב'רובעים הבלתי יהודיים' חנויות מכולת וכדומה. רושם כביר עושה מרכז המסחר הקובנאי (העיר העתיקה) בשבת על כל תייר, במעט שפוסק כל המסחר שם. עוד עכשו אכילת טרפות הוא דבר בלתי נפרץ ועל אף הבלוקים של הסטודנטים הקומוניסטים והציונים-הסוציאליסטים כשרה המסעדה של הסטודנטים היהודים בקובנה, והסטודנטים הדתיים מחוג "מוריה" סועדים שם. אולם נשמת היהדות, האמונה, פסקה מלהיות אידיאה ראשית בקרב הנוער. אידיאות לאומיות וסוציאליות תפסו את מקום האמונה הנדחקת בלאו הכי על ידי החיים. ולא מעטה היא האחריות הנופלת על היהדות הדתית בשל ה"השב ואל תעשה" שלה. לא קטנה היא האשמה של יאוש ורפיון ידים מצד אחד, ושל בטחון עצמי מופרז והשלית שוא מצד שני.
אם המצב החמור לגבי חנוך הנערים לאחרי גמר שנוי בה"ס נשאר בעינו, ורק לאחר זמן נעשו איזו צעדים בכוון זה, הרי לגבי חנוך הבנות לא היתה התנגדות פרינציפיונית. הקושי היה בהתאמצות הדרושה לשם זה ובחוסר מורים מתאימים. במקומות ששררה הבנה לפרובלים של חנוך דתי לבנות ואקטיביות חרדית צבורית נתכוננו מוסדות חנוך תיכוניים לנערות. בטלז נתיסדה בשנת תרפ"א גמנסיא לבנות "יבנה" שבראשה עמדה אישיות כדר. ר"י הולצברג. הגמנסיא התפתחה יפה והעמידה מתלמידותיה הרבה מורות מסורות, רוב הבוגרות בקרו בפידגוגיון למורות ומלאו חסרון מורגש ביותר, כמו כן נתכוננו פרוגמנסיות אחדות ולאחר איזה זמן נתכוננה גמנסיא לבנות גם בקובנה ובתרפ"ט בפוניבז'. אולם מול רשת הגמנסיות "תרבות" והשפעת הרחוב היתה פעולה זו בלתי מספיקה. אם יש להעריך את מספר התלמידים אז מב' המינים במוסדות החנוך שלאחר גיל ביה"ס העממי כ-7,000 הרי חלק מועט כ-500 נתחנכו במוסדות "יבנה" לבנות ובסמינר למורים.
ח.הגימנסיא לבנים "בי"ס אוניברסלי" יבנה
מצב החינוך בקובנה במרכז היהדות הליטאית הראה באופן בולט את ההישגים ואת הכשלונות בתוך החינוך היהודי. אם למעלה מחצי תלמידי בה"ס בקובנה נתחנכו במוסדות "יבנה", היה לאחרי הגיל בחנוך הנערים חלל ריק. אמנם התקיימו בקובנה ישיבות קטנות אחדות שלמדו בהן כ-150 תלמידים, אולם מקובנה גופא למדו רק כעשרות אחדות. באותה עונה התקיימו שתי גימנסיות עבריות שלמדו בהן לערך 1200-1500. הורי התלמידים האלו היו ברובם המכריע שומרי תורה. (החוגים האדישים לגבי הדת שלחו ברובם המכריע את ילדיהם לגימנסיות הרוסית, הגרמנית והליטאית לערך 500 תלמיד). לאחרי התיעצות עסקנים והורים הוחלט ליסד גימנסיא בת 10 מחלקות במקום 8, בפרוגרמה שלפיה ילמדו במחלקה ג' משניות שעה ליום וממחלקה ד' ואילך גמרא שעה ליום מלבד קורס גדול של תנ"ך ולמודי יהדות. בראש המוסד עמד תחילה הרב דר' דוד קרלבך מקולניא. המוסד הי' צריך לתת לתלמידיו מלבד השכלה אירופית וידיעות ביהדות גם אפשרות להכנס בישיבה גדולה. זה היה נסיון של מזיגת גימנסיא וישיבה קטנה. לאחרי השתדלות ממושכה הכירה הממשלה במוסד הזה ונתנה לו זכויות של גימנסיא. זה הי' הישג חשוב וע"י פעילויות ומרץ הי' זה צעד גדול לפתרון שאלת החינוך. יש להעיר שבפרינצפ הוכרה כבר מצד הנהלת ישיבת טלז פרוגרמה של למודים כלליים בקורס של 4 מחלקות גימנסיא לישיבה קטנה דטלז "המכינה" ובתור שכזו נרשמה אצל השלטונות. אולם ההסכמה לדעה אחת בנידון מוסדות חינוך תיכוניים מודרניים לא הושגה. חצי הישיבות עוררו התנגדות נמרצה לנסיון זה, ובאסיפת רבנים היתה התקפה גדולה על המוסד "בי"ס האוניברסלי".רק התייחסותו החיובית בהחלט למוסד זה מצד הרב דקובנה השיבה אותה אחור. וכך נשאר הדבר במחלקת.המוסד התפתח בהדרגה ויש לו הרבה מצדדים בחוגי הרבנים ובעיקר בין ההורים בקובנה, אולם הדחיפה של כח המאוחד והאוטוריטה חסרה לו.
ט.התפתחות הענינים בחנוך בשנים האחרונות
החל משנות 1931- 1932 הורע מצב החנוך היהודי מצד גורמים אחדים.הממשלה שעד הנה התערבה מעט מאוד בחנוך היהודי ודרשה רק מילוי הפרוגרמה הממשלתית בב"ס עממיים למעוטים התחילה להראות טנדנציא לליטויניזציא. עד הנה היתה בחירת החורים תלויה בועד ההורים והממשלה היתה מאשרת את המועמדים המוצעים,הקושי היע רק בפיטורי מורים.מכאן ואילך כמעט שחדלה הממשלה להתחשב בהצעות ועד הורים,אלא אינספקטור הגליל ממנה את המורים, באשור המיניסטר להשכלה. מצב זה גרם לרבוי ב"ס בעלי הרכב מורים מעורב מ"תרבות" ו"יבנה", אף שמקודם היה' זה ג"כ חזיון מצוי בעירות הקטנות שקיים בהם רק בי"ס עממי אחד. מלבד זה אין הממשלה מסייעת בכסף בפתיחת ב"ס חדש,או כתות חדשות, להיפך ב"ס עממיים, או כתות שחסר בהם המספר הקצוב לפי החוק, שמקודם לא היו מדקדקים בזה, פורקו. באופן כזה הממשלה היא רק מניחה לקיים להמשיך בקיומו, אולם נמנעת בהחלט מלסייע לגידול. המורים הנוספים מתאשרים ע"י הממשלה, אולם ועד ההורים צריך לשלם להם שכר למוד. מצב זה הביא לידי לבטים שקשה מאד להתגבר עליהם. אם בבה"ס העממיים העבריים אינה ניכרת ירידה גדולה- הרי היא בולטת מאד בבה"ס התיכוניים. בימי הפריחה והעמידה לחנוך העברי בליטא היו כ13- גמנסיות עבריות ו1- אידישאית וכ13- פרוגמנסיות עבריות ו3- אידישאיות עם מספר גדול של תלמידים. מצב זה הי' בלתי נורמלי בהחלט ונבע מתוך התנאים הפסיכולוגיים הכלכליים שבאותו זמן. חשוב לציין שמשכורת המורים והמנהלים במוסדות אלו היתה גבוהה ביותר. שכר הלמוד היה פי 10-5 משכר הלמוד במוסדות הממשלה. עם ירידת המצב הכלכלי בליטא, שהתחיל עוד לפני המשבר העולמי' הלך מספר התלמידים והתמעט. בטלה ההתלהבות להשכלה והלכה ופחתה המשכורת השמנה של המורים. ב1928- הוציאה הממשלה פקודה שראשית מתקבלים בפקולטה למדצינה גומרי ב"ס ממשלתיים, הסיכויים להתקבל למדיצעה וכדו' מגמנסה ע ב ר י ת מעטו יותר ויותר, בשנים האחרונות לא נתקבלו כבר בכלל גומרי גימנסיות פרטיות.להשכלה אבד איפוא הבסיס המעשי. למוד בגימנסיא ממשלתית (מובן ליטאית) היא איפוא מעשי וזול ומצוי יותר. עכשיו הסכום הכולל של תלמידי גימנסיות בליטא 16,218מהם יהודים בב"ס יהודים 2774, בב"ס ליטאים 703, באחרים (גימנסיא רוסית בקובנה) 112. כתוצאה מהתדלדלות זו נסגרו 4 גימנסיות עבריות ו1- אידישאית וכמו"כ רוב הפרוגימנסיות. מלבד זה נדלדלו מאד הרבה גימנסיות בפרובינציא והן יכולות להמשיך בקיום עלוב רק מפני שלמורים אין ברירה, והם מוכרחים להשאר במשרתם הדלה עכשיו.משכורת מורה בגימנסי' ירדה כבר בהרבה מוסדות לשליש ולרביע וגם למטה מזה.
התנונות הגימנסיות מובן לא סיעה להתפתחות מוסדותיה התיכונים של .יבנה" שבאו באיחור זמן ,ולהיפך ,הם מוכרחים ללחום על קיומם. וזה מעכב בעד שכלולים חינוכיים ותקונים רוחניים.
י. רשת החינוך "יבנה" עכשיו במספרים (לפי ספירת 1934)
מספר בה"ס "יבנה" האתחלתיים כ-70 עם מספר תלמידים כ6000 מלבד זה קיימים עוד כ15 ב"ס אתחלתיים מעורבים שיש בהם מורים מ"תרבות" ומ"יבנח".בכל בה"ס האלו משמשים 224 מורי יבנה ו28- לא מיבנה.הרכב מורי יבנה הוא לפי הערך כ35% מורי דת כ 65% בעלי צנז ממשלתי שרק מעוט קטן מהם אינו מקבל משכורת מהממשלה וזקוק לועד ההורים. בין המורים בעלי הצנז פחות מהחצי מורות. לפי הגודל:44 מבה"ס האלו הם בעירות קטנות ומלמדים בהם ל-1-2 מורים, לפי תוכן הלמודים, 8 ב"ס דתיים מסודרים יפה, מספר תלמידידם 844, מספר המורים 33. חדרים בנוסח הישן קיימים באי אלו עירות כ-15 עד 20, שבהם מלמדים "רבי" "מלמד" זקן עם 8-15 תלמידים. תלמידי חדרים אלו מבקרים גם בבי"ס עממי' ,ובאופן כזה הענין מקבל צורה של הוראה פרטית הנתמכת סיוע לוקאלי.
בקחתנו בחשבון שמספר התלמידים היהודים בב"ס העממיים בכלל 15,890 מהם בב"ס יהודים כ 15000-נקבל שב"יבנה"- לומדים לערך 40%,בתרבות כ40%, בב"ס עבריים "יבנה" תרבות כ7% ובב"ס אידישאים כ13%. בקובנה לומדים בב"ס האתחלתיים ד"יבנה" יותר ממחצית התלמידים לערך. ב"ס תיכוניים נמצאים עכשיו 5. בטלז בסמינר קיימים עכשיו שני הקורסים האחרונים. מספר התלמידים כ45. לפי תכנית הממשלה אין מתקבלים כבר תלמידים חדשים זה שנתים ועם יציאת התלמידים יסגר. בגימנסיא לבנות לומדות עכשיו כ-60 תלמידה (בימי הפריחה כ-120), בשני המוסדות 7 מורים. בקובנה קיימת גימנסיא לבנות כ200 תלמידה וגימנסיה לבנים יהודית פוטנציאלית,בת קורס של עשר מחלקות עם 270 תלמיד,מורים בשני המוסדות 22. בפונופיז
גימנסיא לבנות שיש לה בנין משלה ע"י יוזמתו של הרב כהנמן אב"ד ור"מ דפוניבז,שהוא גם מיסדה.מספר התלמידות לערך 240.
יא.הפרוגרמה של בה"ס "יבנה"
לביה"ס העממי הדתי ישנם קשיים גדולים בהגשמת הפרוגרמה המינימלית ללמודי הדת. ראשית, אין ביה"ס בן 4 השנים מסגרת מניחה את הדעת לרכישת תורה,שנית, יש פרוגרמה אופיציאלית לבה"ס,המקצה רק 2 שעות ללמודי דת לשבוע,שלישית,יש השגחה מיוחדת ודרישה חמורה בנוגע לשפה הליטאית, באופן שמוכרחים לבזבז הרבה מרץ מתוך רצון טוב ולא בלי אידיאליות. ראשית, לפי הפרוגרמה הממשלתית מחויבים המורים ללמד רק 5 שעות ליום, שעה ששית-תלויה ברצונם. בהוספת שעה מקבלים 6 שעות לשבוע. אמנם לקבוע אותן רשימות ללימודי דת אי אפשר,אבל הרחבת זמן יש בזה.שנית,ישנם מקצועות במדרגה שניה, אשר הקונטרולה עליהם קלה,כגון, מלאכת יד, ציור, כתיבה תמה, התעמלות,זמרה,-אפשר להפחית את מספר שעותיהם לשם הלמודים העיקרים המצומצמים כ"כ בפרוגרמה הממשלתית.שלישית,נוהגים להוסיף שנה,כלומר, משאירים את התלמידים במחלקה אחת ומרויחים שנה. מובן שבאופן זה אי אפשר לדבר על פרוגרמה סטיריאיטיפית ללמודי קודש:הכל לפי הרצין והמסירות. אולם בדרך כלל אפשר לקבוע ממוצע מ-8-12 שעות לשבוע. בהרבה ב"ס בעיקר במסודרים יפה לומדות הכתות הגבוהות גם גמ' אחרי הצהרים. לומדים כמובן הכל בכסוי ראש,אף שזה נתקבל בקשיים מצד האינספקטורים הליטאים, ואירע כבר שמורים קבלו נזיפה ואחד אפילו פוטר בגלל זה. בכסוי הראש קבוע מטעם הממשלה למוד הדת.
התכנית של למודי הדת קבועה ע"י אגודת הרבנים דליטא, שיש לה תוקף חוקי אופיציאלי בנוגע לכל הענינים שלדת היהודית.היא אובליגטורית לכל בה"ס היהודים, אולם כמובן א"א לעבור עליה במסגרת השעות האיפיציאפיות ורק בב"הס "יבנה" נלמד פיה. אולם יש להעיר, שאם בתפלה ולמוד תורה ונביאים ממלאים בקירוב את התכנית,הרי למוד ההלכות מוזנח.הסבה היא כפולה: חוסר מסורת בנדון זה וחוסר למודים מתאימים.
והנה התכנית:
מחלקה א: מודה אני,פרשה א' של ק"ש,ברכות,ציצית ובאורן,ראשי דינים של ברכות,שיחות על השבת ומועדים. מחלקה ב: ברכות השחר,"יוצר האור" עד אחר תפילת שמ"ע עם באור,ברכות הנהנין הראשונות והאחרונות, דיני תפילות, ראשי דינים של השבת והמועדים, תורה: בראשית,שמות עד משפטים.
מחלקה ג: באור תפ' חול ושבת,דיני שבת,הלכות כבוד אב ואם, הגדה של פסח, תורה: שמות עד משפטים עד הסוף, ויקרא, נביאים: יהושע, שופטים, רות.
מחלקה ד: באור תפלות המועדים,דיני המועדים, דיני המועדים, הלכות צדקה, נט"י וסעודה. תורה: במדבר, דברים. נביאים: שמואל, מלכים, מגלת אסתר. לנערים: רש"י על חומש, טעמים. לנערות: הדלקת נרות לשבת,דיני מליחה ובב"ח.
בראי' ראשונה ניכר שיש כאן צמצום ביותר. אין אפילו נביאים אחרונים בתכנית.זה נובע כנזכר ממבנה בה"ס. עם המעבר לב"ס בני 6 שנה העומד להתגשם בשנים הקרובות הי' המצב ניתן לשפורים, אלולא התכנית האופיציאלית הכללית שאין הממשלה זזה ממנה אף בנוגע ליהודים. אולם על אף השעות לתנ"ך יש להתחשב בהקלת הלמוד ע"י זה ששפת ההוראה בכל המקצועות זולת הליטאים היא עברית. המבטא היא בבה"ס העממים "יבנה" אשכנזי ואף בהרבה ב"ס "תרבות" בפרובינציא כך.מחיבים את זה טעמים שבמסורת וטעמים פדגוגיים. ביה"ס העברי במזרח אירופה מתקיים מתוך קשר עם הדת. ההורים השולחים את בניהם לבי"ס עברי רוצים שבניהם ידעו להתפלל,ושאלת הנהגת הספרדית בבהכ"נ בגולה אינה עומדת אפילו לדיון. מאידך גיסא אין לזלזל בקשיים שבלמוד בעברית בב"ס אתחלתי בגולה ואי אפשר לבטל את הסיוע שיכול התלמיד לקבל בנידון זה מהגדולים. לכהפ"ח יש בכל משפחה אב, סב, או דוד, שמבין קצת עברית וזוכר עוד מעט חומש מהחדר, והילד המתחיל יכול להעזר בזה. למוד בספרדית בביה"ס וקריאה אחרת ע"י עזרת האב כגרום רק לבלבול בלתי רצוי. שלישית, רוב גומרי בה"ס הרי אינם ממשיכים בהשתלמות השפה ונוח להם שיקלטו בשכבה של הדורות הקודמים היודעת מקצת מן המקצת עברית, להיפך אם ישתלמו הרי המעבר קל ביותר ליודעי השפה.
יב. על תכנית הלמודים בגימנסיות העבריות "יבנה" דומה שתכנית למודי הדת לגימנסיות לנערות עפ"י אגודת הרבנים מתמלאית באופן משביע רצון. אף למוד ההלכה המוזנח בב"ס עממיים נלמד ע"י קונספיקטים והתלמידות רוכשות להן ידיעה הגונה ביהדות. מועתקה כאן רק התכנית לגימנסיות לנערות, כי גימנסיות לנערים (זולת ספיציאלית מורחבת שנזכרה כבר), אינן ברשת "יבנה". התכנית לגימנסיות לנערים אינה נבדלת ממנה בהרבה, אלא שמורחב בה למוד דיני תפילה וכדו', מלבד זה אין בתכנית גמרא, לפי שלכתחלה הותקנה מאת הרבנים לגימ' "תרבות" באופן שיתאים להן. חשוב לציין, שאין אגוה"ר מפקחת על מלוי הוראותיה אף שזה בידה, - ויוצא, שהכל תלוי ברצון הטוב.
  • מחלקה א: דיני ברכות, תפלת ק"ש, הלכות כבוד אב ואם, באור תפלת ק"ש ושמ"ע. תורה: בראשית, שמות עד פרק כ"א, נ"ך: יהושע, שופטים.
  • ב. הלכות תפלה, באור ברכות השחר, הל' בקור חולים, תורה: שמות מן כ"א עד הסוף, דברים. נ"ך: שמואל.
  • ג. הל' שבת, באור תפלת ערבית ותפילת שבת, הל' ברכות.תורה: ויקרא, במדבר. נ"ך: מלכים.
  • ד. הל' שבת, תפלת יו"ט וביאורה, הלכות לשון הרע. תורה: בראשית עם פרש"י. נ"ך: ירמי' וחלק מתרי עשר.
  • ה. הלכות יו"ט, ר"ה ויו"כ, באור הסליחות של תענית. תורה: שמות עם פרש"י, נ"ך: גמר תרי עשר, ישעי'.
  • ו. הלכות פסח,שבועות,סוכות,חנוכה ופורים.ביאור הפיוטים. המוסר העברי. תורה: ויקרא עם פרש"י. נ"ך: יחזקאל,דניאל עזרא נחמי'.
  • ז. הלכות מליחה,מאכלות אסורים,המוסר העברי.תורה: במדבר עם פרש"י. נ"ך: תהלים.
  • ח. יסודי התורה לפי ספר המדע לרמב"ם. תורה: דברים עם פרש"י. נ"ך: משלי, איוב.
למוד העברית ושאר המקצועות הוא לפי תכנית ממשלתית הקבועה בעד כל הגימנסיות העבריות מכוון ריאלי, הומניסטי וכדומה. לומדים את גדולי משוררי ספרד ואת גדולי הספרות החדשה. וכאן ישנו קשי מורגש ביותר: חוסר ספרי למוד לספרות מנקודת השקפה דתית, או לפחות חסרי טנדנציא אי-דתית. אמנם קושי זה הוא מורגש גם בנוגע להיסטוריא ישראלית מתאימה, תולדות הספרות העולמית וכדו'. אולם בנידון זה הוא בולט ביותר. ע"י ארגון ושתוף כחות היה אפשר לפעול דבר מה בזה.
יג. ע"ד ה"מרכז" והשפעתו בעת האחרונה
כנזכר היה המרכז בהתחלה המארגן את כל בתה"ס והמאחד את המורים. השיג התמיכה הכספית מחו"ל, תיווך בין הממשלה והיה המתווך הראשי למשרות. בהמשך הזמן נתמעטו ביותר המשרות הפנויות ונתרבו החוזרים עליהן. השפעת המרכז וועדי ההורים בענין מנוי מורים בטלה כמעט לגמרי, והתמיכה מוח"ל פסקה כבר מזמן רב. באופן כזה השפעת המרכז היא רק מוסרית. בעקב הפסקת התמיכה מחו"ל מוכרח המרכז להסתפק בתמיכת חלק מורים בעלי הכרה ובנדבות מקריות אולם בעיקר הוא מתקיים הודות למסירותו של מנהל הענינים זה זמן רב מר י.קופילוביץ בשל חוסר כח כפיה ובשל מיעוט אמצעים כספיים מצומצם שדה פעולתו מאד. חוסר פידגוג-אינסטרוקטור מורגש מאד. נטול יכולת הוא המרכז לעשות תקונים נחוצים במוסדות הקיימים. אין לדבר כבר על הרחבת שדה הפעולה ועל פתוח הקיים. בכל זאת עצם מציאות המרכז זה זמן רב יש לה השפעה כבירה. בכל שנה מתקיימת בחנוכה אסיפת מורי- מורות "יבנה" בהשתתפות רבנים ועסקני חינוך. ואעפ"י שאין ההחלטות מתגשמות ע"פ רוב ונשארות רצון מופשט – הרי כנוס זה כשלעצמו רב השפעתו על המשתתפים. מלבד זה מתקימים לפרקים שעורי השתלמות למורים בחדשי החופש וכו'. קצורו של דבר: למרות חולשתו של המרכז, אם היה מתבטל היו מכירים אותו ע"י החלל הריק שהיה נשאר.
יד. סכום והערות כלליות
לאחרי ט"ו שנות עבודה והצלחה מועטה אי-אפשר לעבור על השאלה הפרינציפיונית: חנוך ישן או מודרני? עם פרוץ המשבר היה ברור למנהיגי הדור, שהדרכים החדשות בחזקת סכנה הן ולפיכך אסור לילך בהן. אולם לא החשיבו כהוגן את התנאים אובייקטיביים. המצב הקודם בטל ותחתיו בא מצב מסוכן שכל הדרכים בו בחזקת סכנה. הדרך הישן במצב מסוכן אינו פחות מסוכן, אלא להיפך. מה היה דרוש? ההתאמצות הגדולה ביותר לשקול המצב בכדי לאחוז בפעולות הקולעות ביותר למטרה. האם הי' זה? לא! היתה תגובה מתוך הרגש של שמירת מסורת אבות כפי שהיא – ולא תגובה מתוך הכרה. שיטת "שב ואל תעשה" דחפתנו שלא בטובתנו, ולפיכך היינו המאחרים תמיד והמפסידים ביותר. ואם באים עכשיו וטוענים ומראים באצבע על ההצלה פורתא ותו לא – הרי זה ברור: הנחות מסוימות, בלי בירור הענין ובלי הכרתו לכל היקפו אינן אלא מעין כסומא בארובה, לו נניח אפילו שקולעות הן. ואמנם יוכל היות שבמסירות נפש יתרה ובפעילויות הי' אפשר להחזיק את החדר הישן. אולם נדון בענין: היהדות הליטאית בעל תרבות אחידה נתחלקה לשנים. החלק הליטאי עסק בחדש, החלק הפולני, זה שבוילנה ואגפיה, שמר על הישן בקנאות, והצליח עוד פחות. בליטא הפולנית מעריכים עסקניה הדתיים את המצב לרע ביותר. סימן שלא פעולת "יבנה" היתה רעה אלא חוסר הפעיליות. כי מאידך גיסא מפני מה אי-אפשר לשבוע רצון מהתוצאות? – הרי עד גמר ביה"ס האתחלתי אין המצב חמור. עקר הקושי בגיל של אחרי ביה"ס: באלו שאינם ממשיכים למודם בישיבה. ארגון חסר כאן, פעיליות מחושבת חסרה כאן. הרי דוגמא: לעינינו צמחו הסתדרויות נוער. לעינינו קמה תנועה בית"רית. תחלה לא היו לה מנהיגים מבוגרים אלא יחידים ונפגשה באיבה גלויה מצד המחנכים. מובן שאמצעיהם מסופקים בעינינו, אולם האם דנו בזה כהוגן? רק לאחרי שהסתדרויות הנוער פעלו לרעה על רוב בני הנעורים, ובהם תלמידי המוסדות הדתיים, ואף הישיבות הקטנות בכלל, בענין אמונה ולמודים בעלי ערך קיים, רק כי מה הוא המצב בגרמניא: ראשית כל פסקה הכניסה של יהודי המזח.שנית הושלכו היהודים מכל מוסדות התרבות כנצר נתעב. שלישית התחילה יציאה מסודרת לציון. הזאב האנטישמי בגרמניא השיג פחות-יותר את מבוקשו. הוא שבע לפי שעה.לא עוד יוסיפו בני ישראל מבחוץ לחדור למדינתו. לא עוד יוסיפו אלו שנכנסו להתערב בעניניו הוא. ולא עוד אלא שמאירה לפניו התקוה להפטר גם מאלה שבפנים.על-ידי יציאה מדורגת.ומה אילו לא היתה יציאה מדורגת לציון?או אז היה מבקש להשתחרר מהם בדרכים אחרות וקשות יותר. מכאן שהיציאה לציון גרמה הקלה פורתא לנשארים- כפי שחזה הרצל. אחי אשכנז! גורו לכם מפני הימים הבאים, כפי נפשכם הוא. בשביל "הכבשה",היינו בשביל המציאות היהודית, פירוש הדבר בשעה זו הוא כך: גרמניא שהייתה קולטת בכל- זאת עד בוא המהפכה הלאומית אלפי יהודים בכל שנה ממדינות אחרות היא עכשיו סגורה ומסוגרת.ולא עוד אלא שליהודי גרמניא יש כיום תקומה באשר יש שם ראשית יציאה לא"י. אם הדוגמא הגרמנית תמצא מחקים ותלמידים גם במדינות אחרות, הרי שאין ל"גלות" תקומה כל-שהיא אלא בזכות היציאה לארץ ישראל.
אמר ריכרד וגנר לפני שמונים שנה: "רוטשילד בוחר להיות יהודי המלכים מאשר מלך היהודים". ויפה אמר. גם איש הפלאות שברוטשילדים, אבי הישוב החקלאי, בחר סוף-סוף לחיות ולמות בנכר מאשר בארץ ישראל. לאמור: אם באים ואומרים לנו: חלק גדול מעם ישראל הוא בבחינת "רוצה ואינו יכול:,אנו מקבלים.אך אם באים ואומרים: כי עם ישראל עוד לא רוצה.כי הגוי כולו אילו רצה באמת אפילו רק שתי שבתות,היה זה רצון לרצון לפני המקום –והיה נגאל. וזהו הפשע הגדול במהלך-המחשבות של הסופר ר. במאמרו "קיום התפוצה" "במאזנים". הוא גם ציוני בעיני עצמו, וביחד עם זה הוא בא ומפתח תיאוריות של נצח-הגלות. הוא רואה את השפלות בחיי-הנפש של ישראל כמצב נורמלי ועליו הוא בונה את בנין העתיד.הוא מצדיק את "גלות" ורוצח לתת בה טעם לשבח והיא אינה אלא שפלות-הנפש. הוא לכאורה משוה את ה"גלות" בחיי עם ישראל לשחפת.אלא שבנשימה אחת הוא לועג לרעיון הגאולה ואומר: "משל למה הדבר דומה?לרופא הדיוט הבא לחולה שחפת,שאין לו תקנה ואומר לו: ידידי,אין אתה סובל אלא בעטיה של שחפת זו,לפיכך עליך להשתחרר ממנה. גלות, תפוצה,-היא היא השאלה שאין אנו מוצאים מנוס ממנה. ומה טוב ומה ברכה יש מנחמה זו של גאולה?". בכל זאת יש מן הכזב והשקר. הרופא שבא והציע את הדיאגנוזה והרפוי כאחד היה הרצל. והוא לא היה רופא הדיוט כי אם רופא מומחה. ואמנם הרפוי הוא ברצון הקבוצי להשתחרר משפחת-הגלות, משחין הגלות. ר. אומר: "התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטקלין- שפיר. במה דברים אמורים? כשאתה מוצא טרקלין מאחורי הפרוזדור". לדידיה, גם לדידיה, אין תקנה לחולה השחפת ואין טרקלין מאחורי הפרוזדור. וזה לא נכון. יש תקנה ויש טרקלין. מוכן לקבל את כל עם ישראל. אם יהיה עם רוצה בגאולה. היום, היום ממש, אם בקולו תשמעון. החובה היא לא לבצר את חומות ה"תפוצה", החובה היא לערער את יסודותיה,להכין בעוד מועד את הסולם. הגיעה השעה שהעם כולו יכין את עצמו ליציאה, להצלה ולגאולה כאחת. כל מי שביכולתו לעלות,מחובתו לעלות.אינו יכול לעלות בעצמו,אבל יכול לשלוח הנה את הוריו,את קרוביו,לחנך פה את בניו ובנותיו,להשקיע בה חלק מהונו ומרכושו,לבלות פה חלק מחלקי השנה,-עליו החובה לעשות את הדברים האלה.ובעשות זאת יכולים או אז יתבצר מקום בחיק אמא- מולדת גם לרוצים ועתה אינם יכולים. מוטב לחיות בארץ בצמצום רב מאשר ברווחה גדולה בגולה. מוטב להיות שוער ושמש בארץ מאשר פרנס וגבאי היהודי השרוי בגלות שלא באונס ירגיש את הטלאי הצהוב אשר בנפשו וישא אותו לא בגאון ומעושה כי אם ברוח נכאה. היהודי השרוי בגלות ישאף כל יום לצאת הימנה,ישאף לבוא ארצה ,כשאוף חתן אל הכלה,אל בחירת ליבו-היחידה. שמש אחת בשמים וארץ אחת.מולדת אחת לאומה. אם זאת תהיה הרגשת ישראל,וחדל מהיות צועני ושב ורפא לו-בימי דור אחד,או דורות אחדים. "אמן"-אם "כן יהי רצון".דלעילא ודלתתא.



© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016