זכור - אמונה בימי השואה

מאגרים


<< חזרה למן המחקר

אגודת ישראל בארץ ישראל לנוכח השואה 1945-1942


ד"ר חיים שלם
תקציר עבודת דוקטורט

המחקר העוסק בתחום היישוב היהודי בארץ ישראל ויחסו לשואה מיעט עד היום להקדיש תשומת לב לאגודת ישראל (להלן: אגו''י) ולעמדותיה ובדרך כלל התעלם מהן. מצד שני, המחקר על אגו''י עצמה לא הקדיש מקום של ממש לפעילותה של אגו''י בתקופת השואה. גם הספרות ההיסטורית מבית מדרשו של העולם החרדי בכלל ובתוכו של אגו''י, לא הציגה תמונה מסודרת של ממש.
לאור זאת, מטרת העבודה היא להציג תמונה מאוזנת ומלאה במידת האפשר של פעילות אגו''י בארץ ישראל בכל הקשור לשואה בשנים 1945-1942, ובכך לתרום תרומה מחקרית להכרת מכלול התגובות של היישוב לשואה מחד-גיסא, והארת תולדותיה של אגו''י בתקופה זו מאידך גיסא.
הארכיונים של הוועד הפועל העולמי של אגו''י (להלן הועה''פ) ושל מרכז אגו''י עדיין אינם פתוחים בפני הקהל הרחב, אבל מכיוון שניתן לי לעיין בהם, היה בידי כלי ראשוני וחיוני לבדיקת עמדותיה ופעילותה בתקופת השואה, ולהערכה מחודשת של דימויה שהתקבל במחקר האקדמי בעיקר על בסיס מקורות משניים. עמד לרשותי גם חומר המצוי באוספים פרטיים של משפחות פעילי הצלה מרכזיים של אגו''י בזמן השואה בארץ ובחו''ל ושעדיין לא נחשפו: אוסף בנימין מינץ, אוסף חיים ישראל אייז, אוסף שאול ויינגורט (שותפו ועוזרו של אייז). בארכיון היהדות החרדית באמריקה (במשרדי אגו''י בניו יורק) מצאתי חומר רב על אגו''י בארץ ישראל אף כי הוא אינו מתמקד באגו''י בארץ ישראל דווקא. כמו כן נעשה שימוש בחומר מגוון על אגו''י בתקופת השואה בארכיונים הבאים: יד ושם, הארכיון הציוני המרכזי, ארכיון המרכז העולמי של ''המזרחי'', ארכיון הג'וינט בירושלים ובניו-יורק, ספריית המכון לחקר השואה ע''ש פינקלר באוניברסיטת בר-אילן (הכוללת חלק חשוב מארכיונו של ויינגורט), וארכיון ועד ההצלה הרבני בישיבה-אוניברסיטה בניו-יורק. לבסוף, עלה בידי לראיין כמה אישים שהיו קשורים לפעילות אגו''י ולתחומים שונים במחקרי.

לאחר מבוא מתודולוגי ופרק רקע על אגו''י, העבודה בנויה משלוש חטיבות: חלק א' - שעניינו המידע על השואה, הפנמתו והתגובות לו. חלק ב' - שעניינו מאמצי העזרה וההצלה, וחלק ג' - שעניינו השפעת ההתמודדות עם השואה על הפוליטיקה הארצישראלית של אגו''י.

במבוא המתודולוגי נסקרת התייחסותו של המחקר האקדמי לפעלה של אגו''י בזמן השואה. כן מציג המבוא את ההיסטוריוגרפיה החרדית שנכתבה על השואה ועל מקומה של אגו''י בה. המבוא סוקר את המקורות שעמדו לרשותי.
הפרק ראשון, אגודת ישראל: ייסוד, מבנה ואידיאולוגיה, הוא פרק מבוא היסטורי העוסק בתולדות אגו''י מייסודה ועד שנת 1944. הוא מתמקד בייסוד התנועה וביחסיה עם התנועה הציונית ועם תנועת ''המזרחי'', וסוקר את הקמת התנועה בארץ ישראל ואת תולדותיה. כן דן הפרק במוסדות התנועה ובמאבקי הכוחות בה. המסקנה היא כי בואו של הרב יצחק מאיר לוין לארץ והעברת הועה''פ של אגו''י לירושלים ב- 1940 כשהרב לוין בראשו, שינו את פני הנהגת התנועה בארץ אולם לא הפסיקו את מאבקי הכוחות בה. כן עולה מן הפרק כי בשנים הראשונות למלחמה לא שינתה אגו''י את יחסה למוסדות היישוב ולמפעל הציוני.
הפרק השני הפותח את חלק א' נקרא, אגודת ישראל בארץ ישראל וגורל היהדות באירופה בשנים 1942-1939. הוא דן באגו''י בארץ בשנים הראשונות למלחמה ( 1942-1939). הדיון מתמקד בתגובות התנועה ופעיליה לגורל היהודים במלחמה ולידיעות השונות שהגיעו לארץ ישראל. תגובות אלה כללו פרסומים, פעילות למען הקלת המצוקה ליהודי פולין ולמען הצלת רבנים ובני ישיבות. המסקנה מן הפרק היא כי רק בשנה השלישית למלחמה חלה התעוררות באגו''י וחלק ממנהיגיה נהיו מודעים למציאות שנתהוותה באירופה.
הפרק השלישי, תגובות אגו''י בארץ ישראל לידיעות מאירופה בשנים 1945-1942, דן ביחסה של אגו''י לשואה כפי שנתפסה בשלהי 1942 ובתגובותיה השונות לידיעות הרשמיות שהתפרסמו על גורל היהודים בפולין בפרט ובאירופה בכלל. הפרק מתמקד בהבנתן של הידיעות ובהפנמתן על ידי אגו''י ופעיליה. תגובותיה של אגו''י התפרשו על פני כמה תחומים: ביטויים פומביים שונים של האשמה עצמית והאשמת אחרים, תגובות של הזדהות מוחלטת עם גורל היהודים, ארגון כינוסי תפילה, זעקה והתעוררות ותגובה תיאולוגית. כן דן הפרק במשמעותה ההיסטורית של השואה כפי שנתפסה באותם ימים, ובשאלה עד כמה עמדה השואה במרכז סדר היום הציבורי של התנועה במהלך שנות השואה. מן הפרק עולה כי אגו''י התעשתה במהירות מהלם הגעת הידיעות הרשמיות על ההשמדה באירופה והחלה ראשונה ביישוב לארגן כינוסי אבל ותפילה ולפעול למען איחוד הכוחות ביישוב לשם עזרה והצלה.
הפרק הרביעי, יחסה של אגו''י בא''י למרד גטו וארשה, מתמקד באירוע המיוחד של גטו וארשה, שהפך במרוצת הזמן למעין סמל - וסלע מחלוקת של מהות הזיכרון. פרק זה פותח בתיאור השינוי שחל אצל שארית רבני אגו''י בגטו ביחס להשתתפות במרד. על רקע זה ממשיך הפרק ודן ביחסה של אגו''י (הרשמית) בארץ למרד, ועל יחסם למרד של מינץ והרב משה בלוי (יו''ר מרכז אגו''י בארץ), כשהראשון נאבק על מקומם המכובד של אנשי אגו''י בהיסטוריה של המרד, בעוד השני עשה הכל כדי להמעיט בערך המרד וגבורת המורדים. מתברר כי אגו''י כתנועה לא גילתה את דעתה על יחסה למרד וללוחמיו הגם שידעה כי בין הלוחמים נמצאו גם חבריה.
הפרק החמישי הפותח את חלק ב' , פעילותה של אגו''י בוועדות העזרה וההצלה, מעביר את המבט מההלכה למעשה. הפרק דן בפעילותה העצמאית של אגו''י להקמת ועד הצלה משלה, שיפעל בתחום העזרה והסיוע ליהודי פולין. אולם הדיון העיקרי של הפרק מוקדש לחלקה של אגו''י בהקמת ועד ההצלה היישובי ובפעילותה בו עד לסוף המלחמה. המסקנה היא כי אגו''י הייתה הממריצה העיקרית להקמת ועד ההצלה היישובי. כן מתברר כי שיתוף הפעולה בוועד ההצלה היווה נדבך חשוב בשותפות העתידית לאחר המלחמה עם היישוב והתנועה הציונית.
הפרק השישי, פעילות ההצלה של נציגי אגו''י בשווייץ ובטורקיה, מתמקד בפעילותם של אנשי אגו''י, אייז וגריפל בתחום ההצלה. הפרק דן בקשרי העבודה שהיו להם עם מינץ והרב לוין ובצורה שבה פעלו או הופעלו, ובהשתלבותם בעבודת ההצלה עם נציגי התנועה הציונית ופעילי ההצלה שלה בשווייץ ובטורקיה. הפרק מתמקד בפעילות המיוחדת של אייז ועוזריו הקשורה להשגת דרכונים, שליחתם ליעדיהם בגטאות ובמחנות, ובמעקב אחר תוצאות הניסיונות הנואשים שלהם להציל. כמו כן נדונה הפעילות המיוחדת של גריפל ועוזריו הן כנציג אגו''י וועד ההצלה היישובי והן כנציג ועד ההצלה הרבני באמריקה. המסקנה העולה מן הפרק היא כי אייז וגריפל היו פעילי הצלה מקוריים וחסרי לאות שראו עצמם כשליחי עם ישראל הגם שהקדישו (באופן טבעי) זמן רב להצלת רבני אגו''י, מנהיגיה ומקורביה. שיתוף הפעולה ביניהם לבין נציגי אגו''י בוועד ההצלה היה קבוע ופורה.
הפרק השביעי, פרשת ''ילדי טהרן'' והשפעתה על יחסי אגו''י עם ועד ההצלה, דן ביחסה של תנועת אגו''י על כל מרכיביה לפרשת ''ילדי טהרן''. עיקר הפולמוס בפרשה זו אירע במהלך שנת 1943 סביב אופן חלוקת הילדים וחינוכם במוסדות חינוך בארץ. אגו''י הרגישה עצמה מקופחת על כי ניתנו לה רק 4% מהילדים. הפרק דן בהשלכות הפרשה על שיתוף הפעולה בין אגו''י לסוכה''י, וכן בין אגו''י לתנועת ''המזרחי'' בעקבות הפרשה. מתברר כי על אף שהחינוך היה נשמת אפה של אגו''י ועל אף שנפגעה מאופן חלוקת הילדים למוסדות, לא ''שברה את הכלים'' ואת שיתוף הפעולה בוועד ההצלה. עם זאת, הפרשה הוסיפה חשדנות בינה לבין הסוכה''י ו''המזרחי''.
הפרק השמיני, קשיי הפעולה של אגודת ישראל בארץ ישראל: סוגיית מעמדה ביחס למרכזים בארצות הברית ובבריטניה (1945-1942), דן ביחסי העבודה בין הועד הפועל העולמי של אגו''י לבין שני סניפיו המרכזיים בתקופה זו - בארה''ב ובבריטניה. באמצעות מספר אירועים חשובים (כגון: המידע על ההשמדה, ''ילדי טהרן'', ועד ההצלה של הרבנים האורתודוכסים בארה''ב ושאלת ייצוגה של אגו''י ב''מועצה הפולנית הלאומית'' בלונדון) מצביע הפרק על השוני ברמת שיתוף הפעולה וההערכה שהיו קיימים בין הסניף האמריקני והסניף הבריטי ביחסיהם עם הגוף העליון של התנועה (הועה''פ) ועם היו''ר שלו (הרב לוין) בירושלים. המסקנה היא שהסניף האגודאי בארה''ב, בראשותו של הרב אליעזר, סילבר לא העניק לגיטימציה לועה''פ שלו וגילה סימנים של מאבק על הבכורה בתנועה העולמית. הסניף הבריטי, בראשותו של הארי גודמן, היה בדרך כלל לויאלי כלפי הועה''פ אבל לא קיבל את עליונותו של הועה''פ באופן מלא.
הפרק התשיעי שהוא הפרק היחיד בחלק ג', אגו''י בארץ ישראל והשפעת השואה על עמדותיה בבעיית ארץ ישראל, סוקר בחלקו הראשון את מדיניות אגו''י העולמית והארצישראלית בשאלה המדינית של ארץ ישראל בשנים שלפני השואה ובשנים הראשונות לשואה (1942-1939). בחלקו השני דן הפרק בשינוי שחל בקרב רוב מנהיגי אגו''י בארץ ישראל בעניין הפתרון המדיני של שאלת ארץ ישראל בשנים 1945-1944, שינוי שדבקו בו למרות התנגדותם של נשיא התנועה העולמית יעקב רוזנהיים (בניו יורק) ומזכירה המדיני גודמן (בלונדון). בסיום דן הפרק ב''הצהרה המדינית'' של אגו''י בנושא, במרכזיותה של ארץ ישראל במשנת התנועה ובהתייצבותה לצד היישוב בנושא המדיני. מתברר כי השואה השפיעה על המפנה המחשבתי של מנהיגי אגו''י וסייע להם לקבוע עמדה מדינית ביחס לארץ ישראל ולמרכזיותה במשנתה. עמדה זו סייעה למאבקו של היישוב ותרמה לתהליך ההשלמה של אגו''י עם המציאות היישובית ועם הנהגת היישוב.
ניתן לסכם את מסקנות העבודה כך:
אגו''י לא הייתה תנועה לכידה מתחילת דרכה. התרוצצו בקרבה זרמים מזרמים שונים: ליטאים וחסידים, ''אוסט-יודן'' ויהודי גרמניה, מתנגדים מובהקים לכל רעיון מודרני ומי שביקשו ליצור סינתזה בין מודרניות לאדיקות, מתנגדים ליישוב ארץ ישראל בזמן הזה וכאלה שייחסו לעלייה ולהתיישבות ערך תיאולוגי. מאפיין מובהק של התנועה הייתה העובדה, שלא השכילה ליצור מסגרות ארגון חזקות וסמכותיות דוגמת אלה שבמפלגות יהודיות אחרות.
באמצע שנות השלושים פעלו באגו''י בארץ ישראל זרמים שהשוני ביניהן היה רב והמחלוקות הרבות ביניהן לא פסקו. ''סוכנות אגו''י העולמית'', שהוקמה בארץ ב- 1935 על-ידי הועה''פ, אמנם ניסתה לגשר בין חלקי התנועה השונים ובין דעותיהם הקוטביות לפעמים. ברם, למרות מסגרת הגג המאחדת, נותר בעינו הבדל עקרוני בין הוותיקים נציגי היישוב הישן לחדשים שבאו לארץ בעיקר מפולין ומגרמניה בשנות העשרים והשלושים.
ליחסים המסובכים בתוך אגו''י בארץ ישראל היה משקל מוגבל עד לסוף שנות השלושים. ואולם דבר זה השתנה עם פרוץ מלחמת העולם השניה. מרכזי פעילותה של התנועה באירופה בכלל, ובפולין, ליטא וגרמניה בפרט חדלו לתפקד ומנהיגי התנועה, הפכו עתה למי שנזקקים לסיוע. יתרה מזאת, מעתה נוצרו שלושה מרכזי פעולה של אגו''י: ארץ ישראל, בריטניה וארה''ב. אמנם, לארץ ישראל הגיעו כמה מנהיגים והועבר אליה הועה''פ, אך לא היה די בכך כדי להפוך אותה באמת למרכז סמכותי חדש, ששני המרכזים האחרים יקבלו את מרותו. הועה''פ, שרוב חבריו נותרו בתחומי הכיבוש הגרמני, הפסיק לזמן-מה את פעולתו שכללה גם פיקוח על הנעשה בתנועת אגו''י בארץ ישראל, וחידשה רק בקיץ 1940 בארץ ישראל. בתנועה בארץ המשיך לשרור פיצול ארגוני ואידיאולוגי עמוק בין חלקיה השונים. פיצול, העדר הנהגה מוסמכת וניתוק הקשר עם ההנהגה העולמית של התנועה גרמו לשיתוק כמעט מוחלט ולמיעוט מעשים ותגובות על הקורה באירופה ערב המלחמה ובשנה הראשונה לה.
בעת בואו של הרב לוין לארץ באפריל 1940 הועברה גם פעילותו של הועה''פ לארץ ישראל. השינוי השפיע על מבנה התנועה בארץ והרכב הנהגתה. ברם, הפיצול הארגוני והאידיאולוגי בין סיעות שונות בתנועה המשיך לשרור בתנועה עד סוף המלחמה גם תחת הנהגתו. הרב לוין התקשה גם לפתור את הקשיים הכספיים העצומים של התנועה - משום שמקורות המימון באירופה כמעט שותקו, והדבר השפיע על מרכיביה השונים של אגו''י בארץ. הקשיים הכספיים של התנועה היו כה גדולים עד שבפרקי זמן שונים לא נשאר לה די כסף אף לקיום פעילותה השוטפת.
עם זאת, שינוי מבנה התנועה והנהגתה השפיעו בכל זאת על דרך התגובה למתרחש באירופה ועל היקף הפעולות של אגו''י בתחום ההצלה ואופיין. בהקשר זה מצאנו, כי הפעילות לא צמחה מתוך שורות החברים הוותיקים מהתנועה בארץ ישראל, אלא מתוך חלק ממנהיגיה שעלו מפולין לפני המלחמה או בראשיתה, בעיקר בנימין מינץ והרב לוין, אשר הובילו יחד עם אישים אחדים נוספים את פעילות התגובה, העזרה וההצלה במיוחד מאז 1942.
המאבק למען הצלה היה לכאורה צריך להיות דרך ללכד בה את אגו''י כתנועה. הנושא היה בעל ערך עליון כשלעצמו, ורק כתנועה מלוכדת היה לאגו''י סיכוי להטיל משקל כבד על כף המאזניים. אלא שבעת פקודה כזאת לא הצליחה התנועה להתעלות, להתלכד ולתפקד כתנועה מתואמת נוכח אתגרי התקופה.
פעילות התגובה וההצלה שנעשתה בשמה של אגו''י, נישאה למעשה על כתפיהם של יחידים מסורים שפעלו בשם אגו''י והיו נושאי תפקידים חשובים בה, ומאחוריהם אי אפשר להבחין בגדודים אקטיביים. היו אמנם רגעים ספציפיים שבה פעלה התנועה כגוף מלוכד, כמו בארגון כינוסי אבל ותפילה עם הגעת הידיעות על גורל יהודי אירופה. ברם, דווקא רגעים אלה מבליטים את העובדה כי אגו''י בארץ ישראל סבלה מחולשה מבנית שהודגשה עשרת מונים בתקופת השואה, חולשה שמקורותיה היו בשנות העשרים והשלושים. הועה''פ שהופקד מטעם התנועה העולמית של אגו''י על פעילות העזרה וההצלה של יהודי אירופה השקיע זמן רב ודיונים רבים, בין השאר, בניסיונות לפתור סכסוכים אישיים ואידיאולוגיים בין מרכיבי התנועה השונים. ניסיונות אלו היו אמורים לבנות בארץ תנועה מלוכדת הפועלת בהשראת ''גדולי התורה''. גם בתקופה כה גורלית וקשה לעם ישראל לא הצליחה אגו''י להגיע ללכידות. השואה האירה אפוא באור חזק במיוחד את חולשת אגו''י כתנועה.

בשנים הראשונות למלחמה (1942-1939), היה קיים דמיון רב בין אגו''י לבין שאר חלקי היישוב, מוסדותיו ומפלגותיו, בכל הקשור לתהליכי הבנת הידיעות על גורל יהודי אירופה והפנמתן. לאחר שהגיעו הידיעות מאירופה על ההשמדה ההמונית הגיב עליהן היישוב בהתרגשות. ברם, זמן קצר לאחר מכן חזר היישוב בכללותו לשגרת חייו. אגו''י הקדימה במקצת בתחושות הקשות לגבי המתרחש, וזעקה עוד לפני הפרסום הרשמי של הסוכה''י על הרצח ההמוני של יהודי פולין ומיד לאחריו. אך מבחינת החזרה לשגרה לאחר זמן קצר היא לא הייתה שונה משאר היישוב, גם אם פעלה באופן ייחודי. מינץ והרב לוין היו צריכים לעמול קשה כדי להוציא את ראשי אגו''י, פעיליה ואנשים מן השורה ולגייסם למאבק למען העזרה וההצלה של יהודי אירופה. עמלם נשא פרי בהתחלה וציבור רחב של חברי אגו''י השתתף בעצרות תפילה, אבל ומחאה שארגנו מנהיגי אגו''י משהגיעו הידיעות הרשמיות על הרצח ההמוני של יהודי פולין, אך בהמשך נשתנו הדברים.

בשלהי 1942 ובתחילת 1943 התאפיינו פעילים מרכזיים באגו''י בארץ בפעילות אינטנסיבית למען הקמת ועד הצלה יישובי. כינוסי האבל, התפילה והזעקה שארגנה אגו''י, הכותרות בעיתוניה, המאמרים ונאומי מנהיגיה, קראו באופן מתמיד לדעת הקהל היישובית ולמנהיגי היישוב והסוכה''י להקמת ועד זה. לפעילות הזו הייתה השפעה על הקמת ועד ההצלה היישובי. יוצא, אפוא, כי דווקא תנועת אגו''י, מהקטנות שבתנועות ביישוב, שלא הייתה חברה במוסדותיו ובמוסדות הלאומיים והציוניים, הייתה הדוחפת, היוזמת והפעילה להקמת ועד ההצלה. הגדרתו של הרב לוין (במכתבו לבן-גוריון) בדצמבר 1942 - כי הטרגדיה הנוכחית של העם היהודי היא ''הצרה הגדולה ביותר…לעם ישראל'' - מבטאת ייחודיות, נוכח הגדרתם הבנאלית של בן-גוריון והנהלת הסוכה''י כי הטרגדיה הזו היא רק עוד ''צרה חדשה'' ברצף ההיסטורי של צרות עם ישראל.
פעילות אינטנסיבית זו הייתה נחלתם של חלק ממנהיגי אגו''י ומפעיליה בעיקר בתחילתה של התקופה שבה עוסק מחקרנו, אז היה לאגו''י מקום בולט ומוביל ביישוב. ברם, מאביב 1943 ועד חורף 1944 לא עמד נושא השואה במרכז סדר היום הציבורי של אגו''י. הועה''פ של התנועה חזר לסדר יום שבמרכזו עניינים שוטפים של התנועה, ורוב מנהיגיו נתפסו לאותן תחושות הייאוש שאחזו בחלקים רבים ביישוב. כך קרה שענייני ההצלה ירדו ממרכז סדר היום של רוב פעילי התנועה לאורך תקופה ארוכה. גורל יהודי הונגריה והצלת ''שארית הפלטה'', עוררו את אגו''י מחדש, כמו את היישוב כולו.

תשומת הלב של אגו''י ושל פעילי ההצלה שלה התמקדה בעיקר ביהודי מזרח אירופה ובתוך זה בפרט ביהודי פולין. למרות שבין הנרדפים במערב אירופה ובמרכזה היו גם אנשי אגו''י, לא עלה עניינם אף פעם לדיון רציני. כך, למשל, ביקש הרב לוין מגרינבוים באוגוסט 1942 שיקים ''ועדה אחידה ומרכזית לעזרה והצלת אחינו מפולניה'', ואגו''י הקימה באוקטובר 1942 את ועד ההצלה ''לענייני יהדות פולין שליד אגו''י העולמית'' שכלל רק יוצאי פולין, ולא הקימה אף פעם ועדים דומים לענייני יהדות גרמניה, צרפת, הולנד או בלגיה. מגמה זאת הייתה בולטת יותר באגו''י מאשר בכלל היישוב.

נדבך חשוב ביותר בפעילותם של מינץ והרב לוין היה שיתוף פעולה עם נציגי אגו''י בחו''ל. ישראל חיים אייז בשווייץ, ויעקב גריפל בטורקיה נמנו עם פעילי ההצלה החשובים שפעלו בתקופת השואה. הצלחתם הגדולה של הרב לוין ומינץ בעניין שליחים אלה, הייתה לא רק בבחירתם המוצלחת, אלא אף בהפעלתם, וזאת למרות האופי האינדיבידואליסטי של שניהם. פעילי ההצלה של אגו''י השקיעו מאמצים מיוחדים בהצלת רבנים ותלמידי חכמים מאנשי אגו''י או ממקורביה. גם בתחום זה התנהגה אגו''י כמו שאר הזרמים ביישוב שאומנם החליטו לעזור לכל יהודי, אבל בפועל ובאופן טבעי, נתנו דגש לפעילות למקורביהם.
הרב לוין שמר על קשר עם סניפי הועה''פ בניו-יורק ובלונדון. בעוד שהקשר עם הסניף בלונדון היה פורה, והרב לוין אף שאב ממנו חיזוק, הרי הקשר עם התנועה בארה''ב הסב לרב לוין עגמת-נפש רבה. אגו''י בארה''ב פעלה בתחומי העזרה וההצלה לפי הבנתה, לא קיבלה את מרותם של הועה''פ ושל הרב לוין בירושלים וניהלה עמם ויכוח תמידי על מרכזיותה של ארץ ישראל. להעדר הלכידות של אגו''י העולמית היו השלכות על מעמדה של אגו''י בארץ ועל כושר פעילותו של הועה''פ.
דווקא על רקע חוסר הלכידות של הסיעות שהרכיבו את אגו''י בארץ ועל רקע חוסר הסמכותיות של הועה''פ של התנועה העולמית, יש לראות את פעילותם של הרב לוין ומינץ בתחומי העזרה וההצלה כמיוחדת במינה. בפעילותם הנחרצת הצליחו להגיע להישגים כאילו ייצגו תנועה גדולה. פעילותם השאירה את אגו''י ב''תמונת'' המפה הפוליטית היישובית, כשהיא מהווה גורם שיש להתחשב בו. הד לפועלם הנמרץ נשמע גם כשנה וחצי לאחר המלחמה כאשר יהושע סופרסקי - מ''מ יו''ר ועד ההצלה היישובי, איש ''הציונים הכלליים'' וחבר הנהלת ''הוועד הלאומי'' - הגיש דו''ח לקונגרס הציוני הכ''ב (נובמבר 1946) ובו דברי הערכה חמים: ''אגודת ישראל ממשיכה כל הזמן בשיתוף פעולה אמיץ ומנהיגי האגודה ופועלי האגודה: הרב לוין ומינץ תפשו תמיד, כמעט את המקום הראשון בעבודת ההצלה מתוך שיתוף פעולה נאמן''.
בהחלטתה של אגו''י לפעול בוועד ההצלה היה משום הכרה היסטורית דה-פאקטו של אגו''י בסוכה''י כמייצגת העם היהודי וככתובת להצלת יהודי אירופה. הפעילות בוועד ההצלה הכשירה את לבבות אנשי אגו''י להתקרב אל התנועה הציונית ולסוכה''י, ולפעול במשותף עם מוסדותיהם גם בלי שהצטרפה לשורותיהם. קירבה זו, תוך מו''מ מתמשך (ללא הצלחה) בדבר הצטרפות לסוכה''י, הגיעה לשיא שנים ספורות מאוחר יותר עת הצטרפה אגו''י לממשלה הראשונה שהקים בן-גוריון, כשהרב לוין מונה לשר הסעד.
אולם, השינוי באגו''י לא התחולל רק בפעילות המשותפת עם הסוכה''י. שינוי משמעותי התחולל גם בתפישתה של אגו''י ובהחלטותיה בכל הקשור למרכזיותה של ארץ ישראל. שינוי זה החל להסתמן אצל חלק ממנהיגי התנועה כבר ב- 1943, אבל קיבל ביטוי תנועתי פומבי וברור רק לקראת סוף המלחמה משלהי 1944 ואילך. הצורך להתאים את עצמם למציאות היהודית שהשתנתה לאחר חורבן אירופה, גרם למנהיגי אגו''י ולציבור חברי התנועה להבין כי הדיון על ארץ ישראל חדל להיות נושא תיאורטי, הלכתי או השקפתי, אלא עניין מעשי. אירועי השואה הם אלה שהביאו את השינוי באגו''י וסייעו לתנועה ולמנהיגיה לעבור מפנה מחשבתי ביחסם לעתידה המדיני של ארץ ישראל, ולהתגבר על הסתייגותם של מנהיגי התנועה בחו''ל ושל ''גדולי התורה'' בארץ מקביעת עמדה מדינית. שינוי תפישתי זה חייב את אגו''י לשתוף פעולה עם היישוב ומוסדותיו, לפחות בנושאים המדיניים. היה זה ביטוי, מתקדם יותר, להשלמתה של אגו''י עם המציאות בארץ ישראל ועם הנהגתו של היישוב המאורגן. עם זאת, 7 כי שינוי זה וההתקרבות ליישוב ולמוסדותיו, החלישו במידת-מה, אבל לא עמעמו, את ניסיונות ההיבדלות של אגו''י מהאתוסים הציוניים של היישוב.
גם אם הצלחותיה של אגו''י בתחום ההצלה היו בסופו של דבר מוגבלות, בכל זאת יש לראות בפעילותה בתקופת השואה ובתגובותיה לה, גורמים מרכזיים ששינו את האוריינטציה הכוללת של אגו''י מהדרך הראשית שאפיינה אותה עד סוף שנות השלושים אל עבר אופקים אחרים, שהשתלבו - למרות כל המתחים - בכיוון הלאומי הארצישראלי.



© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016