זכור - אמונה בימי השואה

מאגרים


<< חזרה למן המחקר

נשים יהודיות מהונגריה באושוויץ-בירקנאו ב- 1944


קטעים מתוך מאמרה של לאה לנגלבן
(בתוך הגיגי גבעה ז' תשנ"ט)

מאמר זה בודק את הנרטיבה של 16 עדויות של נשים שהיו אסירות באושוויץ. קיימת מסגרת היסטורית חברתית משותפת לכל העדויות שמשליכה על הביוגרפיה שלהן ועל חמישה מכנים משותפים.
  1. רקע סוציו-אקונומי – רוב הנשים שהעידו נמנות עם משפחות המשתייכות לרובד כלכלי חברתי בינוני.

  2. רקע חינוכי קהילתי – כל הנשים נמנות עם הזרם היהודי האורתודוקסי. במרחב הגיאוגרפי של הונגריה של שנות ה- 40 היהדות האורתודוקסית איננה עשויה מקשה אחת בהיבטה החברתי הכלכלי. יש בה גיוונים רבים ואף הבדלים קיצוניים בין קהילה לקהילה באורח החיים הציבורי, החינוכי, הדתי. העדות בחיבור זה חיו בקהילות יהודיות שלא התבדלו ולא הסתגרו מפני הסביבה הנכרית.
    את אורח החיים הדתי ואת קיום המצוות למדו בקרב המשפחה, הן נהגו לבקר בבית הכנסת בחג ובמועד, ידעו להתפלל, אך ברוב המקרים לא הבינו את תוכן התפילות.

  3. המשפחה – המשפחות היו מרובות ילדים. קשרים הדוקים עם המשפחה הענפה, המורחבת, וחוויות משפחתיות תופסים מקום מרכזי בזיכרונם. הקשרים התהדקו עוד יותר בשעה שהתערערו החיים במשפחה הגרעינית עקב היעדרם של הגברים. מצב זה הצמיח עזרה בינמשפחתית וחוסן בקרב הנשים כדי להמשיך ולפתור את כל הקונפליקטים שנוצרו.

  4. גיל העדות – טווח הגילים של העדות משתרע בין 20-14, דהיינו רובן בגיל המתבגר.
    המאפיין את קבוצת המתבגרות, את עולמן הפנימי, את הערכים שהן מפנימות ואת היעדים שהן חותרות אליהם הוא, שהם נקבעו ע"י זולתם. ההורים, הקהילה והחינוך בבית הספר שימשו בבחינת חיזוק למערכת ערכים אלו. החינוך נהפך לתרבות האישית...
    השואה נכפתה על הנערות המתבגרות בעיצומם של התהליכים הללו. העדויות שלהן מגלות נטייה להגדיר את זהותן שלהן במונחים של הקשר שלהן למשפחתן ורואות את עצמן כהמשך ישיר וראי של הוריהן.

  5. בעת השחרור – כל העדות שבדיון זה חזרו לביתן, למחוזות שלהן לאחר השחרור, בתקווה למצוא ולפגוש בני משפחה שנותרו בחיים. אחרי התפכחות, כאשר נוכחו שמנוף הילדות נעלם הנוף האנושי המשפחתי היהודי, הן מצטרפות לפעילות ציונית במסגרת תנועת נוער ציונית "בני עקיבא", ושמו להן מטרה לעלות לארץ ישראל.
זמן ההלם
היהודים מהונגריה הגיעו לאושוויץ והרגישו את עצמם מרומים...
למאורעות אלה קדמה תקופה של חיים בגטו. לגטו הוכנסו בחופזה ובבהילות, ולמרות ששלטו בו חוקים חדשים, עדיין חיו בסביבה שבה נותרו שרידים של חיים נורמליים: בגטו היו רק יהודים, המשפחות גרו יחד, הקשר המשפחתי התחזק מאד...
העדויות הקשורות למפגש הראשון עם אושוויץ, טעונות אמוציות חזקות וקשות. תיאור עשיר, מלל רב ושוטף, ריבוי של פעלים, ובמוקד וידוי ההפרדה-הפרידה שלהן מהוריהן, אחיהן ובפרט מאימותיהן:
"כשהגענו, היהודים שעבדו שם פתחו את הקרונות ואמרו לנו למהר ולרדת ולהשאיר את החבילות. הם דיברו יידיש. היו מהם שהצליחו להתקרב אלינו ואמרו שנמסור את הילדים להורים המבוגרים. אבל רבים סירבו, וגם אחותי אמרה שהיא לא תמסור את הילדה. הגברים הוצאו מיד. כך הפרידו מיד בינינו ובין אבא. אני, אמי ואחותי עם בתה הלכנו בקבוצה. את הסלקציה עשה מנגלה. הוא תפס אותי וזרק אותי ימינה. הצעירים מן הכפר שלי כבר התקדמו ואני הספקתי לשמוע את צעקת אמי: רוצי מהר שלא תישארי לבד! אלה היו המילים האחרונות ששמעתי ממנה. לא ראיתי אותה עוד...". (אסתר שטיימץ)

"הרכבת עצרה וכל אחד חיפש את המשפחה שלו. אי אפשר לתאר את זה, כשאני נזכרת בא לי לבכות...". (לאה פוירשטיין)
"היא הצמידה אותנו לגופה ובדרך היא שאלה ביידיש: מה? למה? אמרו לה: להם יהיה טוב. היא אמרה לנו: אני אתכן לא אתן. אתן תבאנה אתי. כמו אמא טובה רצתה אותנו אתה. ה הלכנו התקדמנו, באמצע עמד ד"ר מנגלה... הכה במגלב שהיה ביד שלו. הלכנו ואפשר להגיד שהסתובבנו לצד שמאל, הלכנו צעד אחד או שני צעדים. אמא החליטה, שהיא מוסרת אותנו... הפרידה הייתה מאוד קשה בשבילנו... אמא עשתה לנו עם היד שלה וצעקה: "אל תבכו, אתן עוד תבואנה אחרינו". עד היום הזה זה מצלצל באוזנינו – המילים האחרונות שלה". (חדוה כץ)

העדויות מנציחות קולות של מאבק ולאו דווקא של פרידה. דאגה לזקנים, הגנה לתינוקות ולאחים צעירים, זרועות שנשלחו לכל עבר לאחוז או להיאחז במשהו...
תגובתן של הנשים הייתה הלם ושתיקה. ההתרחשויות שחוו הנערות ברמפה של תחנת הרכבת באושוויץ נותרו כמחזות. אימים וטראומה שיתלוו אליהן, ושלא ירפו מהן לאורך כל זמן השהות שלהם במחנה עד הגיען בחזרה לביתם, ועד היום הזה…

זמן הגעגועים למשפחה
עבור אדם מן היישוב התגלה המחנה כמהלומה שלא תאמה שום דגם אנושי. נגזלו מהאדם זהותו, שמו, הרגליו, הגדרה ברורה של מיניותו ומשפחתו, אולם כל הכוחות העוינים לא הצליחו למוטט את רגש הגעגועים למשפחה. הנערות האסירות נותרו בודדות בתוך ההמון. תוך כדי היכרות עם המחנה לאור יום, החלו להציק הגעגועים למשפחה...
"הסתכלנו זו על זו ושאלנו אישה את חברתה: מתי ניפגש עם ההורים, עם האחים, עם האחיות. כאשר שמעו אותנו
החלו לצעוק: 'אתן רואות את העשן שם? ההורים שלכם נמצאים שם!'. אז התחלנו לראשונה לתפוס מה קורה". (אסתר שטיימץ).

האם ההלם פג והן קלטו והבינו את מה שאמרו להן? ברוב העדויות מודגשת הגישה המכחישה, הן סירבו להכיר בעובדות והעלימו את המציאות:
"לא הסבל הוא שהעסיק אותי, כי אם אובדן המשפחה... לא האמנו שאת היקרים שלנו הרגו ושרפו... אף על פי שבאמת ראינו כל הזמן את הלהבות של הקרמטוריום". (אסתר אונגר)

"הייתה לנו תקווה כל הזמן שנשתחרר ואולי להורים זה לא קרה". (חיה קלה)
הנחישות והרצון לפגוש בהורים הביאו אותן לידי מעשה, למרות הסכנות שבדבר ובכלל זה עונש מוות. זה טיפח אצלן תחושה של עצמיות ותחושה של כוח החלטה. הן הרבו בשוטטות ליד גדרות התיל, התנדבו לעבודות שהיו קשורות בניידות בין המחנות השונים, בתקווה לגבות מידע או לזכות למפגש המיוחל:

"כל המטרה שלי לפגוש את ההורים... אני הצבעתי, אני התנדבתי להביא מים, לסחוב את הסירים מהמטבח (שייסקומנדו) למקום החלוקה. אני השתדלתי תמיד לקחת עלי את כל העבודות וככה הכרתי מקומות איפה שאנשים התחלפו, שבאו ממחנה אחר... רציתי למצוא את ההורים, הייתי בטוחה שהם בחיים... היה לי קשר עם אנשים שהעבירו את הסירים ושלחתי אתם פתקה... כך עשיתי במשך כל הזמן, רצתי אפילו כשהייתי חולה... זו הייתה משימת חיי".

דמות ההורים הייתה לנגד עיניהן של הנערות הצעירות גם בחלומותיהן. הערגה להם והעיקשות להאמין שהם חיים ושהן עתידות להתאחד עמם התגלתה כאסטרטגיה לשמור על שפיותן. הייתה כאן פעילות קונסטרוקטיבית שחיזקה את המוטיבציה שלהן לחיות.

זמן הפחד: התחברות – היחד
ההיצמדות לאדם נוסף, אם זה היה קרוב משפחה, או שכן או אח לצרה, הייתה ספונטנית, אינסטינקטיבית וללא מחשבה תחילה. מסקנה זו ניתן ללמוד מכמה עדויות.
"כבר הייתי לבד, כבר לא ראיתי את אמי, את אחי, וכבר הלכתי עם בנות שאף פעם לא ראיתי... ואיזו בחורה אומרת: 'בואי אתי גם אני נשארתי לבד' ". (נעמי אמסל)

במרקם ההתקשרויות תופסים יחסי התלות בין אחיות, ובפרט בין אחיות בוגרות לבין אחות צעירה, מקום מרכזי.
"כבר לא היה לי כוח, אבל אחותי סחבה אותי. יום אחד הרגישה כמוני, וכך סחבנו אחת את השנייה... תפסתי אותה והיא תפסה אותי... היא בכתה כל הזמן שאנחנו מוכרחות להגיע הביתה, קודם כל היו לנו אחים קטנים, הייתה מחשבה כזאת שאנחנו צריכות לגדל את האחים הקטנים... כיום קשה לי לקבוע איך נשארנו בחיים. לפי הרגשתי, אילולא היינו יחד, תומכות זו בזו... מעודדות זו את זו, לא היינו נשארות בין החיים". (שושנה עופר)

היו אלה הידוק יחסים כדוגמת אם-בת. האחות הגדולה קיבלה תפקיד אם, הייתה למשענת ולמחסה בשעת צרה.

זמן נשים צעירות
"לאחדים מהילדים הייתה אם בקרבתם. הקנאה הייתה גדולה. כולנו רצינו מאוד את אמא בקרבתנו. היום אני יכולה להבין, שלאותן האמהות בגיהינום הזה, היה קשה עד מאוד לעמוד במראה הזה של ילדיהן במצבן". (שרה שפר – בת ה- 6)

מסקנות
החזיון היומיומי של אושוויץ-בירקנאו לא תאם שום דגם של סדר חיים אנושי שהיה מוכר וידוע לנפשות הפועלות.
ניתן להבחין בעמדות שלדעתן עודדו את רגשות התקווה, ובמצבי לחץ הפכו לאתגר שצריך לשרוד.
התקווה לחזור ולפגוש את המשפחה, קשר עם חוויות ילדות ותמונות משפחתיות. קשה לקבוע כמה זמן נמשכת תחושת ההלם, אותה תחושה שצמצמה את התודעה ושיתקה את המחשבה וניתקה אותן מהמציאות, אבל חיפוש קרובים ובפרט אם ואב, עזר ללא ספק לרפא בכוח החשיבה החיובית. ברור, שפעל כאן שכנוע עצמי ששיפר את ההרגשה ואת רמת התפקוד, הייתה כאן ברירת היבטים חיוביים מתוך המציאות, תוך התעלמות מכל מה שעלול להפריע.

ברירת החיוב נעשה בשכנוע עצמי על ידי דיאלוג פנימי ששידר להן לצאת למאבק, או על ידי גורם שכנוע חיצוני, אחות או חברה. הפעילות בחיפוש אחרי ההורים, כמו כל פעילות אחרת תכליתית במחנה, הייתה רעיון גואל. היא טיפלה במצב עצמו וברגשות הכרוכים בו גם יחד, היא צמצמה את תחושת חוסר האונים. גם העדרם של הליכי אבל ודרכי התמודדות עם האובדן, פתח בין היתר תהליך של הכחשה, והביא לנטייה לשקוע בזיכרונות שהיו מלווים לעתים באידיאליזציה של המפגש עם מחוזות הילדות.



© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016