זכור - אמונה בימי השואה

<< חזרה למן המחקר

על המוקד


הרב אשרי אפרים
הצופה, ח' שבט תש"ז 29.1.47

איכה היה לשריפת אש חכם המוסר מסלובודקה הגאון ר' אברהם גרודז'נסקי הי"ד

רבות היו הטראגדיות האיומות המזעזעות שנתחוללו בחיי היהודים בסלובודקה, בימי הכיבוש הגרמני. אולם נורא מכל נורא היה קיצם של בני התורה, של בני הישיבות - ושל האינטליגנציה היהודית על כל גווניה ובני גווניה, בכלל.
עובר להשמדת העם רצו הנאצים, קודם כל, לכלות את רוח ישראל, את ראשי היישוב, כדי שתהא היכולת בידם לעשות ביהודים אחר כך כחפצם, ראשית דבר באו להשמיד, להרוג ולאבד את רועי ישראל, את מנהיגיהם בעת צרה זו; הם התכוונו בכך להתיז ראשו של הציבור, לקחת ממנו את הכוח החושב כדי לעשותו חסר-ישע, נטול מאורו, מאור שתורה.
כל זה בוצע בתכנית, בשיטה. כשם שכל פרשת ההשמדה התנהלה בסדר קבוע מראש, בשיטתיות, כך היתה אף פתיחתה, בהמטת כליון על האינטליגנציה היהודית הנהדרת בליטא, האינטליגנציה לכל סוגיה וגווניה, הן הדתית והן החילונית, הן גדולי התורה והן העסקנים החילוניים.
הגרמנים עצמם היו מתגדרים בכך, כי מטרתם היא להפוך יהודים לחיות מהלכות על שתיים.
זכורני, גרמני אחד בקובנה היה אומר :
- ייתכן שיישארו יהודים מתי מספר, אבל הנשארים יהיו חיות מהלכות על שתיים...
מעשה זה של נטילת אנושיותם של יהודים פתחו הגרמנים עוד בילדים תמימים.

לעולם לא ימוש מזכרוני אותו מחזה בשדה-התעופה שבקובנה, מקום שם עבדו היהודים עבודת פרך.
גרמני אחד קרא אליו חבורה של ילדי ישראל, מזי רעב, יגיעי כח וחתך בנחת תפוח אדמה לעיניהם. לכשגמר לקח את החתיכות וזרקם לילדים, כאשר ישליכו אוכל לכלבים רעבים, להבדיל. מתכוון היה בכך, שילדי ישראל ירימו יד זה על זה בגלל חתיכת תפוח-אדמה. יודע היה אותו רוצח, כי הילדים רעבים עד כלות הנפש, שלא יעצרו כוח להתאפק, שיתנפלו על חתיכות תפחזי חאדמה בחיותן... מתכוון היה, איפוא, להפכם לחיות, רחמנא ליצלן...

אחרי העבודה היו בחורים צעירים וילדים קטנים לומדים תורה אצלי. עלה בידי בעזרת-השם ליסד במחנה "תפארת בחורים" בחשאי, שם למדו כ-60-70 בני נוער וילדים.
אותו ערב, אחרי המעשה הנורא שהילדים התכתשו על חתיכת תפוח-אדמה חי, ניסיתי להסביר להם מה מטרת הגרמנים בהשלכת אוכל לילדי ישראל.
- כוונת הגרמנים לגזול ממנו מה שאין בכוחם לנצחנו בו - את צלם האלוקים - אמרתי להם.
- ילדים יקרים - התחננתי לפניהם
- יודע אני כי רעבים אתם. אבל זכרו ושמרו בלבכם, כי אסור לנו להראות לגרמנים, שאנו, היהודים, מוכשרים, אפילו במצוקת רעב, לרדת למדרגה שווה להם...
נמצאתי אז כולי תחת רושם המחזה האיום ההוא בשדה התעופה. דמעות עמדו בעיני. לא יכולתי להתאפק מלגלות לילדים את הרושם הקשה שעשה אותו מאורע עלי.
קם בחורון דל-גוו אחד, מאיר אבאלוב, בנו שי הרב מוורונה, חיוור-פנים, אדוםשער וארשת פניו רצינית ועגומה, ואמר לי בקול חנוק :
רבי; כלום תעלה על דעתך שאין אנו יודעים זאת? אך מה נעשה אם רעבים אנו.

ואותו בחורון (הוא ואביו הרב נהרגו אף הם על קידוש-השם) הזכירני מאמרם ז"ל : "רעב קשה מחרב".
ומה יכולתי אני לענות אחריו? כבר באותה שעה ראיתי, אללי לי, את חרבו של מלאך המוות מתנופפת מעל לראש כולנו. וכי היה ביכלתי לומר לו, כי ברצוני, כבר עכשיו בדרך לקידוש השם, שלא נאבד חם ושלום את צלםהאלוקים היהודי ?...


כאמור, פתחו במלחמתם בצלם אלקים שביהודי - וקודם כל כלפי הללו המגלמים בקרבם את רוח ישראל. בערי השדה, למשל, הרגו הגרמנים
ביריה קודם כל את הרבנים, את תלמידיהחכמים.
יום-יום היו מגיעות אלינו בשורות איוב חדשות על כליונם של רבנים ובני ישיבה. את הבחורים מישיבת סלובודקה, את אברכי ה"כולל", היו חוטפים בזה אחר זה ומביאים אותם אל המצודה השביעית והתשיעית להוציאם להורג שם.
ביתר ייחוד זיעזע אותנו מעשה נורא שנתרחש אז.
היה זה מאורע מותו הטראגי על קידוש-השם, של בחור-הישיבה הסלובודקאי היקר, העילוי, חיים לופט, הידוע בשם חיים האוטיאני, על שם עיירת מוצאו אוטיאן.
בעלת-הבית שלו מרת רוגאלסקי, מרחוב בוינה בסלובודקה מסרה לי פרטי קידוש-השם שלו.
חיים לופט נאסר בימי הכיבוש הראשונים, כאשר היו חושפים יהודים ברחובות וחודרים לבתים ומוציאים יהודים משם. משנכנסו שני פאשיסטים ליטאים (שאוליסטים), לחדרו עמד חיים בתפילת שחרית באותה שעה, עטור בתפילין.
כשראו הרוצחים אותו בחור ופארו חבוש עליו עלתה חמתם עד להשחית.
אחד מהום צווח בכל רתיחת רצחנותו:
- אם כן, ראבינאס (רב) אתה? בוא! אנו נתעסק כך ונראה לך כיצד נוהגים ברבנים!
חיים לופט ענה בקור-רוח ובתקיפתו : עליכם להמתין עד שאסים תפילתי
ואז אלך אתכם !
הרוצחים, כמובן, לא המתינו. הם קרעו את התפילין מעל ראשו והשליכום ארצה. מיד סחבו את חיים והוציאהו בכוח מן הבית. אך הוא לא השגיח בכל מה שמתעללים בו. לא הפסיק מתפילתו ובקול רם המשיך להתפלל לאורך כל הדרך אל המצווה התשיעית עז ובוטח.
במצודה ההשיעית הוציאוהו אחר כך להורג על קידוש-השם, ביחד עם עשרות מחבריו בישיבה.
בין הנספים יחד עם חיים לופט, שהשיבו נשמותיהם הקדושות אל על במצודה התשיעית, היו: השל פוהן, בנו של הרב מטריסק (שניהם נבג"מ) לייבל הלבידובי, לייב אהרליך , יצחק קוטלר, הרב ליפא זילבר, הרב חיים ווצרביין, הרב חיים גילמאן, שאר-בשרו של הרב הראשי הרצוג, ישראל סיגאל מפוז'יליבה ועוד.

מעשה נורא עוד מזה היה מותו של קופל פנטינסקי מפילווישק שהיה ידוע בסלובודקה בשם קופל הפילווישקי. אחד מטובי הבחורים בסלובודקה היה.
כשעמדו הגרמנים להיכנס לקובנה קם קופל וברח לביתו לפילווישק, הוא ואחיו יצחק.
שניהם, יצחק וקופל, עלה בידם להימנע מגורלם של יהודי פילווישקי, כאשר חיסלו הנאצים את יהודי המקום. הם נתחבאו ונשארו בחיים. אצל גוי הסתתרו בעליית ביתו.
חדשיים היו שרויים שם בעליה ולא נראו לעין השמש. אולם לאחרונה נתגלו ונתפסו. נורו שניהם כאחד ונקברו ליד הנהר בעיירה.
כעבור- זמן, כשנמס הקרח והמים באו ועלו, פלטם הנהר ליבשה. היה שם באותה עיירה עוד אברך אחד שעלה בידו להתחבא, יקותיאל פרידמאן שמו והוא נשאר בחיים בעזרת-השם. הוא שסיפר אחר כך, שראה כלביס טורפים בשר גוויותיהם של הקדושים, אך בחשאי וברוב מסירות-נפש הצליח להציל את הגוויות ולהביאן לקבר ישראל.


אחד גדול מראשי ישיבת סלובודקה הגאון ר' אברהם גרודז'נסקי, חכם המוסר המפורסם, עלה בידו להסתתר כמה שנים מידי העריצים, על אף כל החטיפות ופעולות ההשמדה.
המופלא שבדבר היה, שהצליח ר' אברהם להתחבא זמן רב, אף על פי שהיה בעל מים ברגלו... והכל ראו בזה מעשה נסים... אך גם צדיק זה אבד לנו באופן טראגי.
היה הדבר בשבת בין השמשות, בגיטו קובנה שרידי בני הישיבה מתי מספר, נתכנסו, כדרכם בכל שעת "שלוש סעודות" בשבת ברחוב פורמאן 8. שם היה ר' אברהם משמיע שיחות המוסר העמוקות שלו בכל שבת ושבת, חרף אימת הגיסטאפו, שיחות שהיו כובשות את הלב ועוצרות את הנשימה, בימים ההם היה מרחיב את הדיבור על קידושהשם ומפיח רוח ונשמה בשארית הפליטה של יהדות התורה בליטה.
ר' אברהם היה חוזר ומעלה בזכרון כולנו כי מי שעולה לגרדום בכוונת אמת לקדש שם שמים אין יסורים שולטים בו, ואינו מרגיש ביסורים כלל וכלל. אדם צריך להתחזק ולעלות בזכרונו מעשה קידוש השם של ר' עקיבא והרי הוא נמצא למד, כי בקידוש השם באמת אין מרגישים אפילו באיומים שביסורים.
שלוש שנים רצופות היה מחיה נפשות בדבריו וקורא לעליית נשמה לשרידים היחידים בבני התורה. ובשבת ההיא י"ז תמוז תש"ד, בשעת חסולו של המחנה בקובנה עלה בידו של ר' אברהם להתחבא אלא שנגלה מחבואו. בריצתו נשברה רגלו ומן ההכרח היה להכניסו לבית החולים של המחנה.
הגרמנים התכוננו אז לשרוף את בית החולים על כל היהודים שבו. ר' אברהם ידע אף הוא על כך. הגיעה השמועה לאוזניו, כי בדעת הגרמנים להבעיר את בית החולים על כל שוכביו.
אחד מבחורי הישיבה, שמואל יעקב רוז, הנמצא כיום במחנה בגרמניה היה במחיצתו של אותו גאון וצדיק ברגעיו האחרונים. שמואל יעקב רוז מסר דבריו האחרונים בזה הלשון: לא איכפת לי מה יעשה בגופי אבל על שום מה דיני במיתה משונה איומה כזו?
ועוד אמר ר' אברהם:
לא יסורי גופי יענו את נשמתי, אלא יסורי אחי היהודים : לשכב ולשמוע אנחותיהם ואנקותיהם של אחי ואחיותי שיתפתלו בייסורי חניקה על ערש דווי בתוך השריפה.
למחרת היום נשרף ר' אברהם יחד עם כל החולים היהודים בבית החולים שהבעירוהו הנאצים הארורים, ימח שמם.
כך נספה על קידוש השם הגאון והצדיק ר' אברהם גרודז'נסקי הי"ד.

("די אידישע וועלט")



© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016