זכור - אמונה בימי השואה

מאגרים


<< חזרה למן המחקר

"אש קודש", ספרו של האדמו"ר מפיסצנא
ומקומו בהבנת החיים הדתיים בגטו ורשה


תידור-באומל יהודית
ילקוט מורשת כ"ט, אייר תש"מ, עמ' 173-187

"כי האם טעם כבר מלאך צערו של ישראל בשעה שמכים אותו, או את בושתו שרודפים אותו ומבזים אותו, או את ענותו בשעה שאין לו מזונות ח"ו". אלו הן מפרי-עטו של הרב קלמיש קלונימוס שפירא, האדמו"ר מפיאסצ'נה. הן מובאות מתוך ספרו "אש קודש", שהוא לקט של דרשותיו בגיטו וארשה, בין השנים ת"ש ותש"ב. לאחר המלחמה מצא פועל-בניין בדרך נס את כתב-היד של הספר כשהוא נתון בתוך כד וטמון באדמה; והוא נמסר לאחד מחסידיו של האדמו"ר. בצוואתו ביקש האדמו"ר מאחיו ר' ישעיה מירושלים, להדפיס את הספר בארץ ישראל. ר' אלימלך בנו של ר' ישעיה, קיים את צוואת דודו.והספר הוצא-לאור בירושלים בשנת תש"ך.
ועתה לעצם הענין: אנו רואים צורך להוכיח שהספר "אש קודש" יכול לשמש לנו כיומן החיים הדתיים בגיטו וארשה, על אף שהוא לא נכתב למטרה זו; כפי שכתב פייקאז': "אין ביאור המקראות אלא מסגרת חיצונית לעודד את שומעיו, לחזק את רוחם וכוח עמידתם בגזירות האיומות, ובמיוחד לייצב את אמונתם באלוקי ישראל ובהשגחתו". זו מטרה אחת של הספר ; אך אם משווים את התאריכים שבספר (הדרשות נכתבו לפי סדר פרשיות השבוע) לתאריכים המקבילים להם ביומנים שונים שנכתבו על-ידי אנשים מגיטו וארשה, כגון אלו של ראש היודנראט אדם צ'רניאקוב ושל חיים קפלן, אנו רואים שהאדמו"ר מתייחס לאירועים שוטפים בחיי הגיטו, פעמים רבות, מיד בדרשת השבת שלאחר המאורע הנזכר גם ביומנים הנ"ל. דוגמאות לכך נביא בהמשך.

מי היה האדמו"ר מפיאסצ'נה

מעט מאוד נכתב על אישיות מיוחדת זו, הרב קלמיש קלונימוס שפירא, האדמו"ר מפיאסצ'נה. מתוך הנספח לספר "אש קודש" ומן ההקדמה לספר "דרך המלך" מקבלים אנו תמונת-מה של האיש. נזכיר כאן בקצרה את הנקודות העיקריות שעיצבו את אישיותו, כפי שמתגלה בספרו.
קלמיש קלונימוס שפירא נולד בי"ט באייר תרמ"ט, בעיר גרודזיסק, למשפחה חסידית מדורי דורות. בילדותו חלה במחלה קשה, שנתרפא ממנה בדרך נס. בגיל שלוש שנים נתייתם מאביו. שנים רבות חי אצל אבי-אמו הרב חיים שמואל הלוי הורביץ-שטרנפלד, האדמו"ר מחנצ'ין; אך מורו ורבו האמיתי היה ר' ירחמיאל משה, האדמו"ר מקוז'ניץ, שמאוחר יותר היה לחותנו. לאחר מות חותנו, בשנת תרס"ט, עבר לגור בפיאסצ'נה, ובתרע"ג נבחר לרב-העיר כשהוא בן 24 בלבד.
מפורסם היה ספרו על החינוך, "חובת התלמידים", שיצא-לאור בשנת תרצ"ב. שיטתו, החוזרת בכל ספריו, היא השימוש במשלים והצגת השכר שבמצווה ולא הפורענות בלבד. במיוחד עומד האדמו"ר על ייחודיותו של עם ישראל : "ומעתה, גוף, נפש, רוח, ונשמה וכ' של איש ישראל, כולן להתגלות נשמת ההתגלות העילאה הס, כי על ידיהם ובהם מתגלה קדושתו יתברך".
בסוף ספרו "תובת התלמידים" כותב הוא משפט המתאר את השקפתו בעניין שייהפך לאקטואלי מאוד שנים מספר לאחר-מכן : "ומעתה כל עניינו ומהותו של האיש ישראל אשר היא רוצה לכל העולם כבר מובנים. המדרש איכה (פ"א) אומר שאומות העולם תמהים ושואלים מה זה שבני ישראל כל-כך נהרגים ונשחטים עליו, וברצונם על קדושת שמו יתברך לסקילה, שריפה, הרג וחנק את עצמם מוסרים, ע"ש. ואם על זה בלבד אתם אומות העולם תמהים, נוסיף לכם אנו תמיהה על תמיהתכם והשתוממות עד כדי לדהום על השתוממותכם, למה גם כל חייו של האיש ישראל חיים של מסירת נפש הם, לא בלבד כאשר חס ושלום יתנסה לכפור באלוקיו מדלג הוא כאיל על המוקד, רק גם כל חייו חיים של נסיונות הם".
האדמו"ר היה פעיל מאוד באגודת "שומרי שבת" ואף היה לנשיאה של אגודה זו. הוא פעל לעזרת ה,,התאגדות סוחרים יהודים", שעשתה רבות בנושא זה, להדגיש חשיבות המצווה. בספרו "דרך המלך" כתב : "אבל כאמור שמירת השבת ירדה פה הרבה לדאבוננו, לא שמירת שבת בלבד, רק גם שמירת המצוות, ויש אבות אשר רואים בניהם מחללים שבת או עוברים שאר עבירות ר"ל, ושותקים". אף בספרו "אש קודש" מספר הוא על הכאב בלבו בראותו בחורים יוצאים לשוק בשבת בכדי להשיג מזונות, ודאג לעתידם הרוחני לאחר המלחמה : "האם נחשוב שהנערים והבחורים שסבבו שנים בשווקים וברחובות במסחר או לבקש אפתחי נדיבים פרורי לחם בחול ובשבת הם ישובו לעת מצוא אל החדרים והישיבות כמקודם". כך דאג לא רק למצבו הרוחני של עם ישראל בעת המלחמה, אלא גם לאחריה, בעת ה"נורמאליזאציה".

פרוץ מלחמת העולם

חלק מן השנה היה האדמו"ר שוהה בווארשה וחלק בפיאסצ'נה. כשםפרצה המלחמה היה האדמו"ר בפיאסצ'נה וחזר מיד לווארשה. לעיר זו נהרו רבים מחסידיו להיות בקרבתו. בימים הראשונים של המלחמה נהרגו בנו, גיסתו וכלתו (על זה נרחיב בהמשך). אחרי טראגדיה זו היה לאדם רצוץ ושבור. פעמים רבו תאמר לחסידיו שבשבילו המלחמה נגמרה, אך עליהם להמשיך במאבק. הוא היה רשום כעובד באחת הפירמות הגדולות בגיטו, הפירמה של "שולץ", דבר שאיפשר לו להמשיך בלימוד התורה בסתר על אף הקשיים, מכיוון שבית-חרושת זה שימש ,"מחסה" לרבנים רבים בגיטו. בתחילת אביב 1943 נשלח האדמו"ר, עם שאר הנותרים בגיטו, למחנה בקירבת לובלין, ,שם נפטר בי"ד בחשוון תש"ד.

צורת כתיבתו של הספר "אש קודש"

כפי שהזכרנו כבר הספר "אש קודש" נכתב כספר דרשות על פרשיות השבוע, אך הוא גם מתאר את ההתרחשויות בחיי היהודים, בעיקר הדתיים, בעיר וארשה ולאחר-מכן בגיטו. "אכן, כבר בדרשותיו הראשונות מתנה האדמו"ר מפיאסצ'נה את התמוטטותן של מסגרות הדת והחיים המעקמת את חוט שידרתו של אדם מישראל כגון בפרשת ויגש ת"ש".ס

מות בנו, גיסתו וכלתו

אין אנו מוצאים בספר דרשות לשבתות שבין שבת שובה לפרשת חיי שרה ת"ש (4.11.39-15.9.39) וזה מכיוון ומבתקופה זו נהרגו בנו, גיסתו וכלתו של האדמו"ר. בנו נפצע מרסיסי פצצה והועבר לבית-הולים. למחרת עמדו גיסתו וכלתו מחוץ לבית-החולים ואף הן נהרגו מפצצה. ממקורות אחרים מוצאים עדות להפצצות הנוראות שהיו בתאריכים אלה. אצל צ'רניאקוב : "24.8.39. כל הלילה יריות תותחים. אין גאז, מים, חשמל, לחם. יום נורא. על הבית בו אנו גרים נפלו 4 פצצות תבערה ופגזים... אחר-כך פצצות ממטוסים. לאחר-מכן שריפות מכל הצדדים"." זה ביום שנפצע בנו של האדמו"ר. למחרת, ביום שנהרגו גיסתו וכלתו, מוצאים : "25.9.39. וארשה שוב מופצצת באופן נורא".

בתקופה זו חל שינוי באדמו"ר. מקודם הוא היה אדם חזק, בין בגופו בין ברוחו ; ועתה, לאחר האסון הכבד, היה רצוץ ושבור. נוהג היה להגיד לחסידיו ביידיש : "איך האב שוין די מלחמה פערשפילט", אך נצח ישראל לא ישקר ועם ישראל יתגבר על משבר זה.

בירור הנושאים

בספר "אש קודש" מצויה התייחסותו סל האדמו"ר לנושאים רבים. לפי שינדלר, יש ארבעה נושאים עיקריים, והם;
  1. הסבל והצדקת דרכי ה';
  2. קידוש-השם ;
  3. ביטויי מחאה ;
  4. דברי התרוממות וישועה. ניתן להוסיף עוד שני נושאים, והם :
  5. הכוונה לחסידיו ;
  6. אקטואליזם מהתקופה. על אף שוה לא יתאים לסדר הכרונולוגי של הדרשות, נדון בכל נושא בנפרד ולא ננתח את הדרשות בסדר שבו הן נכתבו.
לפני שנתחיל בניתוח הנושאים שבספר, כאן המקום להעיר מלה אחת על קביעתו של פייקאז כביהוא קורא לצווי הנאצים בנוגע ליהודים "גזירות ת"ש, תש"א וכו ". קביעה וו גורמת להשוואות (עקב האסוציאציה הלשונית שגורמת המלה "גזירות") בין "גזירות" אלו לבין "גזירות" אחרות על היהודים בדורות קודמים. השוואה כזאת אסור לעשותה בדורנו, שנים מועטות לאחר השואה. תקופה זו בחיי עם ישראל אינה דומה כלל לתקופות אחרות, וגזירות הנאצים שונות הן במהותן מגזירות שנגזרו על ישראל בדורות אחרים. גזירות ימי-הביניים התייחסו ליהודים ששמרו על דתם בלבד, וניתן היה ליהודי להציל את עורו על-ידי טבילה לנצרות. אך בגזירותיהם של הנאצים, י"ש, לא היתה אפשרות כזו. יתר על כן, אנשים שהוטבלו לנצרות שנים רבות לפני-כן, או שכבר הוריהם לא השתייכו לקהילה היהודית, נחשבו בעיני הנאצים ועוזריהם ליהודים ועליהם הוטלו ההגבלות בדומה לכל האוכלוסיה היהודית. עדיין קרובים אנו מדי לתקופה זו מכדי לשייך אותה לשאר תקופות ה,,היסטוריה" של עם ישראל ולכלול את חוקי הנאצים בין ה,,גזירות" האחרות שנגזרו על ישראל במשך הדורות. לפחות על-ידי הביטויים הלשוניים המיוחדים שמשתמשים אנו בהם כדי להתייחס לתקופה זו, לפתות לזמומה יכולים אנו לשמור על ייחודיותה של התקופה ולהצביע על השוני המהותי בין "גזירות" אלו לבין "גזירות" מתקופות קודמות.

הסבל כהצדקת דרכי ה'

בעיני האדמו"ר, הסבל הינו היבט בהתגלות האלוקית. מכאן הוא מסיק שמידת-הדין היא דרגה גבוהה יותר ממידת-הרחמים. הסבל הוא חלק מהתהליך המיסטי שחייב עם ישראל לעבור.
בספר "דרך המלך" מציין האדמו"ר את השקפתו על הפורענות והסבל שעובר עם ישראל. "נעשו ישראל בנים למקום, והאב, כשמטיל אימה על הבנים, לא לרחקם ח"ו כוונתו, רק גם להרים אותם אליו..."
דיונו של האדמו"ר בנושא הסבל מתחיל בספרו "אש קודש" תיכף ומיד בדרשה הראשונה דרשת ראש-השנה ת"ש. הוא מסביר שהסבל הוא היבט של התגלות ה' והתקרבות ה' לבני-אדם: "גם תוספת שבירת-לבו על ישראל על צרותיו צרות אוהביו וצרות כלל ישראל סימן של הרגשת התגלות מלכות שמים היא".
האדמו"ר מביא משל על בן המלך הנמצא רחוק מאביו אך מרגיש שעדיין נמצא בקירבתו. משל זה מובא בצורות שונות בספריו האחרים. מה חשיבותו של משל זה בעיני האדמו"ר ? לגביו - עם ישראל בני מלכים הם, וחייבים הם לזכור זאת בהתנהגותם.
בנוגע לצרות שרואה סביבו הוא אומר : "וכבר התחלנו להרגיש בצרותינו ומבקשים ומתחננים אותו יתברך, הוי כואב לנו אבינו, הוי זה חסר לנו, ולמה כל-כך נתרחקנו ממך מלכנו קרבנו אליך". הוא מוסיף בהערת-אגב שלפני 30 שנה לא היינו מאמינים שצרות כאלו יפקדו את עם ישראל, אך הצרות - סימן להתקרבות ה' הן... כפי שהוא אומר : "אבל אם נפשנו מרגשת בימים אלו כי ה' לפנינו..." לאחר מות בנו וכלתו ממשיך האדמו"ר את דרשותיו בשבת פרשת חיי שרה. הוא חוזר לנושא הסבל, אך יחד עם זה הוא מבקש מה' למתן את מידת הסבל : "מה מלח אם מוסיף יותר משיעור אי-אפשר לקבל הנאה מהבשר, רק דווקא אם נמלה כשיעור, כך היסורים יהיו ממוזגים שיהיה יכולת לקבלם ויהיו ממוזגים ברחמים". הוא גם מוסיף במלים כלליות את הרגשתו והרגשת אחרים שעברו טראומות בתקופה הראשונה של המלחמה : "ואפילו מי שבחמלת ה' נשאר חי גם אחר יסוריו, מכל מקום חלקי כוחו ומוחו ורוחו נשברו ונאבדו ממנו". בפרשה שלאחר-מכן, פרשת ויצא, ממשיך האדמו"ר במוטיב חשיבותו של הסבל : "והנה בשעה שצר לנו ואנו סובלים עתה בעת שהשרים עולים ויורדים ובכלל מהצרות לבבנו נכנע לפני ה'..." מעתה אין האדמו"ר מזכיר עוד את הסבל בקטעים שלמים, כפי שעשה מקודם. רק פעמיים נוספות מדגיש הוא את נושא הסבל כנושאה העיקרי של דרשה ; לדוגמה, בפרשת פנחס ת"ש ובדרשת חנוכה תש"ב. ייתכן מאוד שזה מכיוון שהתרגלו לסבל כמנת-חלקם של היהודים בעת זו; ייתכן שהרגיש האדמו"ר שחשוב יותר לעודד את שומעיו מאשר להדגיש את חשיבותו של הסבל כדבר נפרד. בכל אופן המוטיב שמעלה האדמו"ר בפרשת פנחס ת"ש הוא שקשה לאדם לסבול יסוריו. זה עקב השפעותיהם של הסטרא-אחרא ויצר-הרע. האדמו"ר חוזר על התפקיד שממלא הסטרא-אחרא בתקופת השואה פעמים רבות. כאן מקשר הוא אותו לאי-יכולתו של האדם לשאת סבל. כשמסתכלים אנו ביומניהם של קפלן וצ'רניאקוב אין אנו מוצאים ציונו של מאורע מיוחד שיכול היה להיות הגורם לאדמו"ר להעלות שוב את נושא הסבל דווקא בשבת זו, לאחר שאינו דן בו תקופה ארוכה. השאלה למה באמת הועלה הנושא דווקא כאן תישאר עבורנו חידה לעולמי עד. בפעם השניה שמעלה האדמו"ר את נושא הסבל כנושא מרכזי בדרשת חנוכה תש"ב. הוא אומר: "הן אמת שיסורים כמו אלו שאנו סובלים עתה באים רק אחת לכמה מאות שנים... כי אלו אנשים שאומרים שיסורים כמו אלו עוד לא היו לישראל טועים הם; בחורבן בית-המקדש, בביתר וכו', היו כמו אלו". אך בהערה מי"ח בכסלו תש"ג הוא מוסיף : "רק כהצרות שהיו עד שלהי תש"ב היו כבר, אבל כהצרות המשונים עלינו בית-ישראל משלהי תש"ב, לפי ידיעתי בדברי חז"ל... ובדברי הימים אשר לישראל בכלל, לא היה כמותם, וה' ירחם ויצילנו מידם כהרף עין". זהו שילוב תיאור אקטואלי של התקופה עם תיאור הסבל שנושא עם ישראל. גם כאן אין צ'רניאקוב וקפלן מציינים מאורע מיוחד שהיה הגורם לכתיבת מלים אלו. אך אנו יודעים שהנאצים אהבו במיוחד לבצע את ה,,אקציות" שלהם בחגי ישראל. ייתכן שהיהודים ציפו בתאריך זה לתגובה מצד השלטונות ודברי האדמו"ר משנת תש"ב באים לחזק רוחם של ישראל באומרו : אל לנו לחשוב שצרות כאלו לא היו לעם ישראל.,. היו אף היו! התגברנו על תקופות קשות בעבר וכך נוכל להתגבר עכשיו ובעתיד לבוא. מתוך הבאת התקדים הוא מכניס תקווה בלבותיהם של ישראל שניתן יהיה להתגבר על המצב. אך הערותיו של האדמו"ר משנת תש"ג מעידות על החמרת המצב בשנה זו, הקריאה בסוף הפיסקה "וה' ירחם ויצילנו מידם כהרף עין" באה מעומק לבו ומתוך ייאוש אמיתי, כשמטרת ההגהה אינה לעודד את שומעיו, אלא הוא מבטא את רגשותיו האמיתיים בנוגע למצב. בהערה זו אין הרבי מתבטא כאדמו"ר המנהיג ומעודד את עדרו, אלא כאדם פרטי בישראל הנמצא בעיצומה של תקופה נוראה ליהודים ולעם ישראל.

קידוש-השם

אצל האדמו"ר מתבטא נושא קידוש-השם בשתי צורות:
  1. העקידה;
  2. עשרת הרוגי מלכות. קידוש-השם מהווה הזדמנות לעם ישראל להשלים את מעשה העקידה. עשרת הרוגי מלכות משמשים לנו דוגמה של קידוש-השם אמיתי הקשר בין נושא זה לנושא הסבל הוא ששניהם שלבים הם באותו תהליך. האחד, הסבל, הוא תחילת התהליך כשגזירות הנאצים הם הקאטאליזאטורים במצב. השני קידוש-השם, הוא הסיום ההגיוני של התהליך הראשון - הסבל הנורא.
בנושא זה ובהשקפה הפסימיסטית הנ"ל טמונה מיסטיקה רבה, אך לא כאן המקום להרחיב עליה. בשתי דוגמאות פשוטות אדגים את התייחסותו של האדמו"ר לנושא קידוש-השם. ביום השני של חג הסוכות תש"א, יום ה,,יאהרצייט" הראשון לבנו, הוא אומר : "לכן גם העקידה לא נסיון ליצחק לבד היתה, רק התחלה לעבודה על מסירת נפש לה' ולישראל ; וכיוון שנסיונו של אברהם ויצחק היה רצון ומחשבה שלא נשלמו בפועל לגמרי, כי אמר לו המלאך ,אל תשלח ידך אל הנער' וכו', לכן כל מעשה ישראל הנהרגים על-ידי עכו"ם שהוא להיפך, מעשה בלא מחשבת תשלום, עקידת יצחק היא ששם היתה ההתחלה מחשבה ורצון וכאן הסיום והפעולה, היינו שהעקידה וכל הנהרגים מבני ישראל אחר-כך מעשה אחד הוא". הדוגמה השניה מצויה שנה לאחר-מכן, בדרשה של ב' סוכות תש"ב. שם מביא האדמו"ר דוגמה למסירות נפש של רבן שמעון בן גמליאל, אחד מעשרת הרוגי מלכות, שביקש ליהרג לפני אחיו ולא לראות את סבלם, על אף שכל דקה של החיים יקרים לאדם "וכל איש טבעו שאפילו איזה שעות רוצה להאריך בחייו", וכאן ויתר על חיי שעה כדי לא לראות בסבל אחיו - דוגמה אמיתית של מסירותנפש וקידוש-השם היא. זו אהבת ישראל אמיתית, אהבה המעוררת רצון באדם ליהרג לפני אחיו כדי לא להביט בסבלם.
לסיכום : בתקופה זו של שואה והשמדה הכניסו בקונספציה של קידוש-השם אלמנט חדש, מנחם, דבר המובן לנו לאור המצב הפסיכולוגי של יהודי הגיטו. כלומר, אם אדם רואה שסופו ליהרג, הוא בונה לעצמו תיאוריות והשקפות מיסטיות סביב לזה, כדי לנחם את עצמו. על-ידי יצירת קונספציה, כגון השלמת מעשה העקידה במותו, מרגיש היהודי שמותו אינו לשווא, וכל מעשיו, כולל מותו, יהיו לשם שמים. העובדה שהאדמו"ר מציג לנו השקפה זו מובנת לאור המצב בגיטו, מה גם שבחר לדרוש בנושא זה ביאהרצייט של בנו.

מחאה

קשה מאוד להפריד בין נושא זה לנושא הבא, שהוא דברי התרוממות וישועה. מחאתו של האדמו"ר אינה מחאה כפי שאנו רגילים אליה ובהחלט אינה מחאה פיזית. המחאה היא כלפי שמים, מחאה רוחנית, והיא מביאה להתחזקות והתרוממות רוח ולא יאוש. ה ה ת ר ו מ מ ו ת ה י א ה מ ח א ה , כפי שאנו רואים בפרשת יתרו תש"ב : "וכל איש ישראל מרגיש לפעמים התרוממות, אם בעת התפילה או בשבתות וימים טובים וכן לפעמים בשאר זמנים מרוממים, שבשכל אינו יודע מה לו עתה ואסור לו לחקור לשעה זו אחר התרוממותו מה לו, כי החקירה בשכל מקלקלת את ההתרוממות, ומכל מקום מרגיש אותה". כשהאדמו"ר מצווה על חסידיו להתמיד בלימוד תורה על אף גזירות הנאצים, ולשמוח בחגים על אף הטבח הנורא שבחוץ, זהו ביטוי של מחאה. בפורים ת"ש הוא אומר שחייב אדם לשמוח בפורים אפילו אם הוא נתון במצב שאינו רוצה לשמוח. אך הוא מוסיף שמי שאינו יכול לשמוח בחג, על אף שהשתדל, הקב"ה יסלח לו.
אם נבדוק את יומניהם של צ'רניאקוב וקפלן נבין יותר את הדברים האלה. בשנת ת"ש חל פורים ב24- במארס. בתאריכים 23 ו24- במארס מוצאים אנו אצל צ'רניאקוב : "אחר-הצהריים ברחובות יהודיים - הכאת יהודים ושבירת זגוגיות בחלונות. מעין פוגרום". כנראה בימים אלה התפרעו תושבי העיר באזורי היהודים, ויהודים רבים נהרגו ונפצעו. בהקשר זה מבינים אנו טוב יותר את דברי האדמו"ר. אם הצליח היהודי לשמוח בפורים לאחר התפרצויות אלו, זה באמת ביטוי של מחאה כלפי שמים, כאילו הוא אומר לקב"ה : כמה שיתדרדר המצב, כמה שתשלח אויבים להכות בנו, אני בך אאמין ואקיים את תורתך. זו מחאתו של האדמו"ר, כפי שזה מתבטא בספרו.

דברי התרוממות וישועה

מוצאים אנו דברי התרוממות וישועה לאורך כל הספר. בתחילה מנסה האדמו"ר להוכיח, בעזרת דוגמאות מהתנ"ך, שהצרות הפוקדות את ישראל סימן הן שהישועה חייבת לבוא במהרה. בפרשת מקץ הוא מביא דוגמה של חולה שחלה במחלה קשה ולא יכול להתקיים בלי ישועת ה'. במקרה זה אין הקב"ה מרפא רפואה טבעית, אלא מושיע מיד. כך כשצרותיהם של ישראל מתרבות הם יכולים לצפות לישועה שתבוא במהרה. "ולכן אמר וא-ל שדי, מי שאמר לעולמו די, שלא יהיו נמתחין והולכין רק תיכף ומיד תבוא הישועה". האדמו"ר מנסה לעודד את חסידיו, בהוכיחו שאף בזמנים קשים כגון אלה ניתן לשמור מצוות. הוא מביא דוגמה בפרשת יתרו ת"ש, כשהוא מסביר שה' נתן לבני ישראל את התורה בגלות כדי שיבינו שאף בגלות אפשר לקיימה. במובן שזה קשה יותר בגיטו תחת שלטון הנאצים, אך הדבר עדיין בהישג ידם. דברים אלה מקבלים חשיבות מיוחדת כשקוראים אנו את הכותרת בתחילת הדרשה ובה כתוב "בשבת זו הייתי בהחבא". צ'רניאקוב וקפלן אינם מזכירים "אקציה" מיוחדת באותם הימים שגרמה לאדמו"ר להסתתר, אך ניתן להבין שעת סכנה היתה עבור האדמו"ר ונאלץ היה להסתתר מפני הנאצים. ה,,אקציות" החדירו פחד בלבותיהם של היהודים, וידוע שאנשים הכינו לעצמם מקום מחבוא, כדי להסתתר בו בעת סכנה. ייתכן שגם האדמו"ר עשה כך.
בפרשת בהר ת"ש מזכיר האדמו"ר היבט אחר של הישועה, כשהוא קובע שאסור ליהודי דתי לטעון שאינו מבין מדוע הצרות פוקדות אותו אף שהוא יהודי שומר מצוות. אסור בימים אלה לשאול שאלה כזו. אין אנו מבינים את דרכי ה' ועלינו להתפלל שה' יושיע אותנו כדי שנוכל לעבדו.
החל מדרשות קיץ ת"ש מכניס האדמו"ר בקשה לישועה מה' ברוב דרשותיו. לדוגמה, בפרשת נשא הוא דורש על הפסוק "זה דור דורשיו" : "שלכן צריך הדורש להיות כפי הדור, כדי שיהיה קרוב להם יותר בנטיותיהם ויוכל להרגיל גם את העצמות שלהם לעבודה, וגם את הישועה שה' משפיע עליהם לא ישארו ממעל להם בעניינים רוחניים לבד, רק גם לעצמם וצרכיהם ימשך... כגון שהם בני-אדם וצריכים ישועה גם גופנית וכן בשבועות מזכיר הוא קיום מצוות ולימוד תורה כדרך לישועה : "לכן בשבועות זמן קבלת התורה, וכן תמיד כשלומדים תורה היא עת ישועה ואין מקטרג יכול לשלוט אז ח"ו בישראל". ועתה, חל מפנה אצל האדמו"ר בנושא הישועה. בפרשת שלח-לך ת"ש הוא מעלה את הנושא של ההצלה שלא בדרך הטבע. עד אז נושא זה לא הוזכר. התרכזות זו בנס על-טבעי באה כתוצאה מהחמרת המצב. באופן פסיכולוגי מחפש האדם הצלה שלא בדרך הטבע רק לאחר שהוא מתייאש מהצלה טבעית. שוב עדים אנו לשלב בהידרדרות המצב בגיטו. ואומר האדמו"ר: "אדרבה, בשעה שאדם אינו רואה הצלה בדרך השכל ודרך הטבע טוב שיתעקש להאמין בה' שיושיענו כי הוא למעלה מהטבע". לאחר חודשיים, בפרשת כי-תבוא, מזכיר האדמו"ר שוב את הנושא : "ולפי זה כשרואים שח"ו מענים אותנו ומייסרים בעניינים שלהמענה ומייסר אין שום טובה יוצאת מהם, ורק לענות אותנו, שהיא התגלות הדין בלי התלבשות בדרך הטבע, אז יודעים מזה שכאשר נשוב ונתפלל לה' אז גם יושיע ה' לנו בישועה בהתגלות שלא כדרך הטבע". מגמה זו של חיפוש ישועה שלא בדרך הטבע מעידה על החמרת המצב בקיץ ת"ש. ידוע לנו שבקיץ זה רווחו שמועות על הקמת הגיטו, על אף שהגזירה הסופית ניתנה רק בסתיו ובוצעה בתחילת החורף. עקב שמועות אלו התדרדר המצב הפסיכולוגי של היהודים בווארשה, וזה מתבטא גם אצל האדמו"ר בדרשותיו, בחיפוש אחרי ישועה שלא בדרך הטבע.
המוטיב של גאולה מהירה ממצב שפל חוזר פעמים אחדות בספר ; לדוגמה בדרשתו לשבת הגדול תש"א, כשהוא מזכיר שישראל נגאלו דווקא ממצרים, כדי להראות שקל יותר להיגאל ממקום של שפל גשמי ורוחני ומיד בפסח הוא מביע שוב משאלה לגאולה מהירה : "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, ובזה צריכים לחזק את תקוותנו שאפילו כשנדמה לנו שכבר אנו בידם, ח"ו, גם כן יצילנו".
בדרשת פרשת זכור תש"ב שוב מנסה הרבי לרומם רוחות שומעיו, כשהוא פונה אליהם בטענה זו : במלחמת-העולם הראשונה סבלו היהודים נוראות - אד מי צפה שהדבר יביא להורדת הצאר ברוסיה ! כך גם כאן, איננו יודעים איזה טוב יצא מהתופת הנאצית, אך חייבים אנו להאמין בהשגחה עליונה, שיש מטרה לכל מה שעובר עם ישראל זה עתה.
דברי התרוממות אלה הם מסוג שונה. כאן מציג האדמו"ר לחסידיו טענה שכלית, כמין גזירה שווה. במלחמת-העולם סבלו היהודים, אך כתוצאה מהמלחמה הורד שלטון הצאר ברוסיה. כך במלחמה זו סובלים היהודים, אך תיתכן תוצאה חיובית על אף הסבל (בעת כתיבת מלים אלו בשנת תש"ב לא חלם האדמו"ר שהקמת מדינה יהודית תהיה תוצאה אחת של השואה הנוראה). הכוונה

אחד מתפקידי הרבי, כתוצאה ממעמדו כמנהיג עדה חסידית, היה להשמיע לחסידיו לא דברי התרוממות בלבד אלא גם דברי הכוונה.
בנוגע לשמירת מצוות מביא האדמו"ר דוגמה מהתנ"ך בשבת פרשת ויגש ת"ש. הוא מציג את השאלה : "למה בפגישת יעקב ויוסף בכה יוסף כשיעקב הגיב באמירת.קריאת-שמע?" יוסף בכה על עול התורה ואיך יקימוה בני ישראל בארץ מצרים, ויעקב הראה לו תיכף באמירת קריאת-שמע.
בשבת פרשת פקודי ת"ש הוא מלמד שחשוב לחשוב על נשמות הנפטרים בעת עשיית מצווה. ייתכן שזה רמז לקורבנות הרבים שמתו ממחלת הטיפוס בווארשה, המוזכר עוד ב2.11.39- ביומנו של צ'רניאקוב : "בבית-העלמין קוברים אנשים שמתו מטיפוס, מדיזנטריה".
האדמו"ר יוצא נגד מה שמכונה "חוכמות העולם", ומזהיר את חסידיו מהן. הוא מביא דוגמאות מספרד, שם נמשכו יהודים לפילוסופיה וסופם היה גירוש, כך יוצא הרבי נגד תהליך ההתבוללות אפילו בווארשה הכבושה.
בדרשות אחרות מפציר האדמו"ר בחסידיו לעשות את התורה לעיקר חייהם, מגמה החוזרת לאורך כל הספר.

אקטואליזם

כל אחד מחמשת הנושאים שדנו בהם מהווים חלק בלתי-נפרד מהנושא העיקרי והאחרון, שהוא אקטואליזם מהתקופה. ומהו אקטואליזם ? הוא אינו אלא תיאור או איזכור מאורעות בחיי היהודים בגיטו. עד עתה נגענו באקטואליזם זה תוך דיון בנושאים שונים, כגון דברי האדמו"ר בפורים תש"ב לאור הפוגרום בתאריר זה. כאן נרחיב על הנושא הזה בנפרד.
כבר הזכרנו את נסיבות מותם של בנו, גיסתו וכלתו של האדמו"ר בהפצצות סוכות ת"ש, שמוזכרים ביומניהם של צ'רניאקוב וקפלן.
האדמו"ר מזכיר התעללות בגברים דתיים ברחוב בתחילת המלחמה. "כי כהצרות מתרבות עתה כל-כך וגם פשוט מספרים זקני ישראל שעל-ידי זה אינם ניכרים..." ידוע היה שהנאצים נהגו להוציא גברים בעלי זקנים ופיאות לרחוב ולהוריד פיאותיהם וזקניהם לעיני הכול. הרבי רומז לכך במשפט זה.
ביום 20.12.39 מופיע אצל צ'רניאקוב : "הוראה לסגור את בתי-הכנסת ולמנוע תפילות. שמועות על פראגה (גיטו)". בשבת שלאחר-מכן (פרשת ויחי, 23.12.39) דורש הרבי : "וכן גם תמיד כשרואין שהצרות מתגברות עד שהתורה ובתי המדרשים וישיבות ננעלות, והפגם מגיע לקטנים ולגדולים אז בטוחים אנו בה' שהקץ קרוב לבא". כאן התייחסות ישירה למאורע בחיי יהודי וארשה. האדמו"ר מזכיר במיוחד דאגתו לקטנים שיישארו ללא ישיבה - עדות לחשיבותו של החינוד אצל האדמו"ר.
ב5.1.40- מופיעה אצל צ'רניאקוב הגזירה הסופית על סגירת בתי-מדרש וכו' : "נקראתי היום אל השטאדט-פרזידנט... ציווה בשמו של ריכטר לסגור את בתיהתפילות, בתי-הכנסת, המקוואות". כתוצאה, למחרת בשבת פרשת וארא (6.1.40) דורש הרבי: "ולא בלבד (שה' יצילם - א.ב.) מפני שמתוך הצרות קשה לנו לעסוק בתורתך ולעשות ככל אשר עלינו לעשות, אך נם מה שעושים בלא רוח חיים עושים, רק בשבירה בנפילה ובלא שמחה ר"ל". זו תגובה ישירה למאורעות של היום הקודם.
בשבת פרשת מצורע (13.4.40), ערב פסח, שוב מזכיר האדמו"ר את מצב בתי-הכנסת וכו' בגיטו : "שכל מה שה' עושה לנו, אפילו כשחס ושלום מלקה אותנו הכל לטובה הוא, אבל כשרואים כעת שלא ביסורי הגוף לבד מלקה אותנו, רק גם בדברים שח"ו מרחיקים הם אותנו ממנו ית', אין חדר לתינוקות-של-ביתרבן ולא ישיבה, לא בית-המדרש להתפלל ב צ ב ו ר ולא מקוה, וכדומה, אז ח"ו ספק חשש עולה בקרבנו, האפשר שגם עתה כוונתו ית' לטובה, אם לטובה היה לו ליסרנו בדברים שיקרבו אותנו אליו, ולא ביטול תורה ותפילה וח"ו כמעט כל התורה..."
חשיבות מיוחדת יש לעובדה שהרבי משתמש בביטוי "בית-המדרש להתפלל ב צ ב ו ר . הוא בא לרמוז על מאות המניינים וחבורות-הלימוד שהתקיימו בסתר בווארשה במתכונת חבורת "תפארת בחורים" בגיטו קובנה שלמדה עם הרב אפרים אושרי.
בשבת פרשת נצבים ת"ש (28.9.40) דן האדמו"ר בבעיה זו ביתר הרחבה : "וכשמתפללים, מתפללים בקול, כמו שכתוב בספר הקדוש קול מעורר כוונה, כוונה מעוררת קול, אבל מה נעשה כשלא מניחים אותנו לצעוק ולא להתאסף יחד להתפלל ורק בסתר מוכרחים להתפלל וצריך לב כל איש ישראל לדאוב על זה בעצמו, ועלכל-פנים בעמקי לבו לצעוק על זה". כאן תיאור מנייני הסתר - תפילות בלהט במקום מחבוא עם לב המבקש לצעוק.
חוק הגיטו נכנס לתוקף ביום 15.11.40. דבר זה הקשה על החיים הדתיים והגשמיים כאחד. בשבת וישב (21.12.40) כותב הרבי: "...גם כשרואים את החורבות בדת ועבודת ה', אשר היסודים עושים, ולא עוד אלא שכל חלקי התורה ועבודה שטבעו וחקקו אבותינו וגם אנחנו בהדורות בהבנים ובני בנים וכו', הצרות מהרסות ועוקרות אותן עם שורשן, הן בענייני מאכלות הכשרות והן בענייני השבת, מקוה, חדר והחינוך בכלל וכו'..." תיאור מדכא מחד ומפחיד מאידך של החיים הדתיים בגיטו החדש.
בתקופת אביב וקיץ תש"א התרבו קורבנותיו; של מחלת הטיפוס, שפגעה בכל בית בגיטו בשבת נחמו (9.8.42) אומר הרבי שיש צרות שעליהן מקבלים תנחומים, אך לא על נפשות: "ועל זה בעיקר דוה לבנו ותבכה נפשנו על אותם הנפשות שנעקרו בדמי ימיהם".
בשבת פרשת עקב תש"א (16.8.41), דורש האדמו"ר דרשה מיוחדת, בה הוא מביע דאגה על המצב הרוחני בגיטו ומהרהר על מצבו העתיד של החינוך התורני לאחר המלחמה. בתחילה סוקר הוא את בעיות החינוך היהודי וההתבוללות עד פרוץ המלחמה ואחר-כך ממשיך : "וגם פשוט סיבת כל ההתרחקות עתה הן רק צרות ישראל המרות כל-כך, כמעט עד בלתי נשוא ר"ל, לכן גם כשירחם ה' ויושיענו עם מי נשאר. ח"ו לא יהיה מי שימלא את החדרים, ולא יהיה מספר תלמידים אשר יהיה כדאי לעשות בשבילם ישיבות..."
ואם תחזית זו אינה מספיק פסימיסטית, הבה נסתכל בהגהה לדרשה זו שנכתבה בשנת תש"ג : "דברים הנ"ל נאמרו ונכתבו בשנת תש"א, שאו אף שהיו הצרות רבות מאלו כפי שקצת מהן נראות בהנ"ל, מכל-מקום עוד היו יכולים לקונן עליהם ולספר קומץ מהן בדיבורים, לדאוג על הנשארים ולבכות על העתיד, איך יבנו שוב החדרים, הישיבות וכו', אף לייסד ולחזק את הקיימים, לתורה ולעבודה, לא כן בשלהי תש"ב שכמעט בכליון חרוץ כלו קהלות הקודש, ואך המתי-מספר שנשארו דווים בשעבוד ועבודת מצרים, נרמסים ובאימת מות נשארו. אין דברים אשר בהם נוכל לקונן על צרותינו, אין מי לייסר, ואין לב לעורר אותו לעבודה ותורה. בכמה נסיונות עולה התפילה ובכמה שמירת שבת גם למי שרוצה באמת לשמרהו, וכל-שכן לבכות על העתיד, ועל בנין הנהרסות בעת אשר ירחם ה' להושיענו, שאין רוח ולא לב רק ה' הוא יחוס ויושיענו כהרף עין, ובנין הנהרסות, רק בגאולה שלימה ותחיית המתים הוא יתברך יכול לבנות ולרפאות. אנא ה' רחם ואל תאחר מלהושיענו". אחרי הגהה כזו אין צורך להוסיף דברי הסבר.
ושוב מתפשטת מחלת הטיפוס. ב16.10.41- מוצאים אצל צ'רניאקוב : "הטיפוס ממשיך להתפשט. כל הצוות של מחלקת הקבורה... חולים". בתקופה זו חלה הרבי במחלה ושוב דורש הוא רק בפרשת תולדות תש"ב (15.11.41), כשהכותרת לדרשה היא "לאחר שריחם ה' וריפא אותי ואת חתני הרר"י הכהן שליט"א ממחלתנו המסוכנת ר"ל". דרשה זו חשובה לנו מאוד מכיוון שבה חוזר הרבי ומזכיר מאורעות מהיי היהודים בווארשה בתקופה זו, וכאן נביא את הקטע כולו :
"אבל בצרותינו אלו גם הפסוקים הללו מובנים לנו, כי כעת כשרבים מישראל נפלו כ"כ חללים בין על-ידי מאורעות שונות בין על-ידי תחלואים קשים ר"ל גם האיש שה' הושיע לו ויחי מצרתו ונתרפא ממחלתו אין לו לב לתמוה בישועתו, כי הגם שיהודי הוא... ולכל המוני אנשים נשים וטף שהיה להם לחיות עוד שנים רבות ועתה ממלאים כל-כך את קברי אדמות, כאילו ירדו חיים שאול... כי כשהתחילו הצרות לפני חיזה שנים במצור ויריות, ורבים מאחינו ומקרובינו נפלו חללים ר"ל אז אחר-כך אותם שנצולו שמחו, אבל רבים מהם לא היתה שמחתם שלימה כי כמה מהם שנעדרו אח"כ ע"י מחלת טיפוס הבטן ר"ל ומשאר צרות שהיו מהלכות ר"ל אז, ואותם שנתרפאו ממחלה זו, ואותם שניצלו משאר הצרות של או שמחו, אבל גם בהם היו רבים שלא היתה שמחתם שלימה, כי נעדרו אח"כ מרעב ר"ל, וכך בכל צרה וצרה, עד שכאשר ה' מושיע לאיש מצרה ומחלה ואינו יודע אם יש לו לשמוח בישועתו". בקטע זה מזכיר האדמו"ר שלבים שונים בחיי היהודי בגיטו: א) "מצור ויריות" - רמז הם לריכוז היהודים בגיטו ותחביב הנאצים לאסוף יהודים ולהרגם בכל עילה ; ב) "טיפוס הבטן ושאר צרות שהיו מהלכות" - מגיפות הגיטו שמהן נפלו רבים ; ג) "רעב" - גססו ברחוב מרעב, ובמיוחד אצל צ'רניאקוב צויין הרגלם של נערים רעבים בחטיפת חפצים מידי מבוגרים במקרה שהם מכילים דבר אכיל ; ד) החשוב לא פחות - מצבו הפסיכולוגי של הניצול. האדמו"ר חוזר ומדגיש שאין היהודי יודע אפילו אם לשמוח בישועתו כשעובר צרות אלו בשלום. מחד - הוא ניצול ממגיפות ויריות, אך מאידך - בדרך-כלל מבין קרוביו נפלו קורבנות כנ"ל, וייתכן שאף לו צפוי סוף מר יותר מזה.
בשבת פרשת זכור (28.2.42), בנסיון לעודד ולחזק את חסידיו, מזכיר שוב האדמו"ר את גורלם של יהודי הגיטו : "אבל בזמן שאנשים רבים מישראל נשרפים חיים לשם ה' ונהרגים ונשחטים רק מפני שהם יהודים, או צריכים גם אנו על כל פנים לעמוד בנסיון הזה ובמסירות נפש הזאת להתגבר על עצמם ולהתחזק בה'". ייתכן שהאדמו"ר מושפע משמועות על המחנות שהתחילו להגיע בשנה זו.
בקיץ תש"ב החליטו הנאצים לחסל את הגיטו ולהעביר את היהודים למחנות. שמועות על כך רווחו בקרב היהודים בגיטו, ואף האדמו"ר מתייחס לשמועות אלו באחת מדרשותיו האחרונות בפרשת מטות : "ובמה נקומם עצמנו מעט על כל פנים משמועות האיומות הישנות והחדשות, המפרקות את עצמותינו והממסות את לבבנו.."
בשבת חזון (18.7.42) מסתיימות הדרשות. ימים מיספר לאחר-מכן מתאבד אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט, והנאצים החלו לשלוח יהודים למחנות.

סיכום

מהו מקומו של "אש קודש" בספרות שיצאה מתור גיטו וארשה? בראש וראשונה הוא ספר דתי, דרשות על פרשיות השבוע ; אך ניתן להוציא ממנו תיאור כללי, ולעתים אף ספציפי, של חיי היהודים בווארשה ולאחר-מכן בגיטו. ראינו שהאדמו"ר מתייחס לנושאים אקטואליים דרך הצגתם של נושאים כגון "הסבל", "קידוש-השם" וכו'. רוב הזמן מתייחס הוא לצווי הנאצים בדרך עקיפין, במשפט בתוך קטע הדן בנושא אחר, אך לעומת זאת מוצאים אנו קטעים שלמים (כגון בפרשת עקב תש"א או תולדות תש"ב) הדנים בענייני דיומא. הספר "אש קודש" אינו יומן גרידא, אף לא ספר היסטוריה, ולכן אי-אפשר ללמוד ממנו עובדות ; אך הוא מיוחד במינו : דרכו ניתן לראות את המתרחש בווארשה בין השנים ת"ש לתש"ד דרך עיניו של אדמו"ר חסידי, החי בעיר זו ולאחר-מכן בגיטו.
נסיים בקטע שיתן לנו הארה פנימית לתוך עולמו של האדמו"ר מפיאסצ'נה. קטע זה נכתב על-ידי הלל ויידמן ובו מתאר הוא את המתרחש בפירמה של "שולץ" (שם "עבד" האדמו"ר) בהושענא רבה תש"ג :
"הנני בבית-המלאכה של "שולץ". אני בא בשעה שהקהל דופק במסמרים ואומר הושענות. כאן נתלקטו, תודות לאחד המנהלים מר אברהם הנדל, סלתה ושמנה של האורתודוכסיה: אדמו"רים, רבנים, תלמידי-חכמים, עסקנים דתיים, חסידים ידועים. הנה יושב ליד סדנת תיקון נעליים (העבודה אינה אלא הוצאת המסמרים בצבת) הרב מקוזיגלוב, יהודה אריה פרומר, ראש הישיבה לשעבר של "ישיבת חכמי לובלין". הוא יושב כאן ורוחו מתנשאת לעולמות אחרים. הוא איננו פוסק מללמוד בעל פה. שפתיו נעות כל הזמן. מזמן לזמן פונה לאדמו"ר מפיאסצ'נה ר' קלונימוס שפירא, מחבר "חובת התלמידים", היושב ממולו. מתפתחת שיחה חרישית בדברי תורה. מרחפים מאמרי חז"ל ודברי פוסקים. ועוד מעט מופיעים על סדנת הסנדלרים - יותר נכון במוחות ובפיות של הגאונים - הרמב"ם והראב"ד, בעל הטורים והרמ"א, ראשונים ואחרונים. בחלל בית-המלאכה עוברים בסך גאונים וגדולים - מה לי אנשי-ס.ס. מה לי משגיחים גרמנים. מה איכפת רעב ומצוק ונגישות ואימת-מות? הרי יושבים לא בבית-המלאכה ברחוב נובוליפיה 46, אלא - בלשכת הגזית, בסנהדרין".



© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016