זכור - אמונה בימי השואה

<< חזרה למן המחקר

לברור הסטורי של שתי סוגיות הלכתיות
שנתעוררו בתקופת השואה


תידור-באומל יהודית
סיני צ"א, סיון-תמוז תשמ"ב, עמ' 156-162

המחקר בתקופת השואה התמקד ברובו עד לעשר השנים האחרונות במה שמכונה "מחקר הזוועות". נחקרו החיים במחנות ובגיטאות על פי יומנים, ראיונות ותעודות שונות ששרדו, נחקרה המדיניות הנאצית כלפי היהודים, ביסוס שלטונם באזורי הכיבוש וכן נושאים רבים על בחינותיהם השונות. אולם העוקב אחר מחקרי העשור האחרון בתחום השואה ייפגש בהתעניינות במחקר מסוג חדש – הוא המחקר בחיים הדתיים בשואה וב"מחקר האמונתי". אמנם יש נטייה אצל חוקרים רבים העוסקים בנושאים אלה לגלוש לתחום ההלכתי גרידא בלי להתייחס כמעט לנסיבות ההיסטוריות שנתעוררה בהן הבעיה הנידונה, ועובדה זו מקשה על ההיסטוריונים משתי בחינות:
  1. החוקר שאינו בקי בספרות ההלכה היהודית יימצא על פי רוב טובע בים של פוסקים מימי הביניים בלא שיהא בידו להוציא מן הסוגיה ההלכתית את הגרעין ההיסטורי.
  2. מרביתם של החוקרים מתמקדים היום בבעיות האמונה וההלכה, שנתעוררו אחר תקופת השואה (כגון העברת אפרם של הקדושים, טיפול בעגונות וכד').
על כן הולך ופוחת מספרם של החוקרים הזקוקים לתיעוד, ובעיקר תיעוד בעל פה של העמידה הדתית בתקופת השואה עצמה. החמצת ההזדמנות לראיון ניצולים בעלי ידיעות בנושאים אלה יהיו לה תוצאות לגבי חוקרים לא בדורנו בלבד, אלא לגבי הדורות הבאים. ובעוד מספר שנים – בעקבות תופעות טבעיות – לא יהיה נזק זה ניתן לתיקון.
המקורות על העמידה הדתית ועל בעיות ההלכה בתקופת השואה העומדים לרשות החוקר אינם רבים: הם כוללים בעיקר ספרות הלכתית שנכתבה לאחר המלחמה; קבצים של פסקי הלכה, שנכתבו בתקופת השואה ונשמדו ושוחזרו אחר זמן; מספר זעיר של ספרי הלכה ודרוש, ששרדו מתקופת השואה; רמיזות ביומנים וראיונות עם ניצולים, שהיו עדי ראייה ועדי שמיעה למעשי גבורה דתית בימי הזוועות. רק על נושא אחד מתוך מכלול נושאי ההלכה הקשורים בתקופה נתחבר ספר גדול ומקיף, הוא ספרו של הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל בנושא הימום בהמות לפני שחיטתן שנכתב בעקבות הגזרה הנאצית, שאסרה שחיטה יהודית בתחומי הרייך השלישי. ספר זה ישמש לנו מקור בסיסי בבירור ההיסטורי של הסוגיה ההלכתית הראשונה שאנו עומדים לדון בה.

גזרת השחיטה

ביום השישי 21 באפריל 1933 נאסרה רשמית שחיטת בהמות ועופות על פי דין ישראל בכל תחומי הרייך השלישי. האיסור הונהג לכאורה מטעמי "צער בעלי חיים". גזרה זו היתה בעיקרה חיקוי לגזרות מקומיות דומות, אשר הונהגו מספר שנים קודם לכן. גם בשווייץ היתה השחיטה היהודית אסורה, והחידוש שבחוק הגרמני היה באיסור שחיטת עופות.
בתחילה ניסו יהודים רבים שומרי מצוות לעקוף את החוק ע"י הבאת בשר שנשחט מחוץ לגרמניה (בעיקר מדנמרק). אולם במהרה נסתמה דרך זו בפניהם. זה היה המבחן הדתי הראשון, שהועמדו בו קהילות ישראל בגרמניה.
והנה תיאור ההתפתחות בלשונו של מהרי"י ויינברג:
"המלכות הרשעה של הנאצים גזרה איסור על השחיטה בלא הימום הבהמה קודם שחיטתה. לאחר מכן שללו הרשעים בתחבולות חוקיות אכזריות את האפשרות להביא בשר מן החוץ. ולא התירו את השחיטה הכשרה אפילו לזקנים וחולים מסוכנים. נשקפה סכנה חמורה, שמרבית היהודים לא יעמדו בניסיון חס ושלום, וייכשלו באכילת נבלות וטריפות".
שלטונות הקהילה היהודית בברלין, אף על פי שרוב חבריהם היו יהודים "ליברליים", נהגו להקפיד בכל הנוגע לשמירת הכשרות במוסדותיהם. עתה הודיעו, שהם "אנוסים בעל כורחם" להתיר אכילת נבלות וטרפות לזקנים וחולים במוסדות הקהילה מטעמים של פיקוח נפש. כתוצאה מכך החליטו הרבנים האורתודוקסים שבעיר להתייעץ עם גדולי התורה בפולין וליטא בעניין האפשרות להתיר הימום הבהמות לפני שחיטתן. אחת הדמויות המרכזיות בפרשה זו היה הרב ויינברג. לאחר שנסע לווילנא, לווארשא וללובלין, והתיעץ שם עם גדולי הדור, חזר לגרמניה, ועל פי הוראת ר' חיים עוזר גרדזנסקי מווילנא ור' מאיר שפירא מלובלין הכין קונטרס לבירור השאלה מצדה ההלכתי.
ידועים היו מספר דרכים להימום בהמות קודם שחיטתן. הדרך הנפוץ ביותר שבהם היה השימוש בזרם חשמל שהזרימו לראשה של הבהמה. השימוש בשיטה זו עורר בעיות הלכתיות מסובכות. נערכו ניסויים רבים כדי להוכיח, שהבהמה אינה ניזוקה ממכת החשמל, אלא רק נרדמת לתקופה קצרה בלבד. אולם ניסיונות אלה לא הועילו, וכפי שמעיד מהר"י ויינברג:
"למרות כל הניסיונות הרבים בחשמול הבהמות שהרבה עמלנו עליהם הוכחתי, כי הבחינות שנעשו בבהמות מחושמלות, שלאחר החשמול נשארו חיים, אינן מוכיחות כלום, כי לא כל הבהמות שוות בטבען ובמבנה גופן. מה שאינו מזיק לבהמה אחת יוכל לגרום מיתה ודאית לבהמה אחרת, ואין לנו אמצעים בדוקים ומנוסים להבחין, אם זרם החשמל לא גרם נזק של מיתה או של טריפה לאברים הפנימיים של הבהמה הנשחטת".
שיטות אחרות של הימום נידונו למן השקיית הבהמה בסם מרדים ("סמא דשינתא") לפני השחיטה, ועד להנשמתה באוויר המכיל יסוד הנקי בלבד. לאחר עיון מעמיק נאסרו כל השיטות על ידי גדולי ישראל.
בקונטרס שחיבר הרב ויינברג הביע את דעתו, שבהגבלות רבות ניתן להתיר הימום הבהמה קודם שחיטתה. קונטרס זה נשלח אל גדולי ישראל בתפוצות ובארץ ישראל וגרר פולמוס חריף. דעתו של הרב ויינברג לא נתקבלה על דעת רוב חכמי פולין וליטא, והם פסקו לאסור שחיטת בהמות מחושמלות.
עתה פנה הרב ויינברג לבעיית שחיטת העופות. גם בעניין זה חיבר קונטרס ושלחו אל החכמים בפולין ובליטא. מתוך תשובותיהם שנתקבלו הוסכם להתיר שינוי באופן שחיטת העופות מטעמי פיקוח נפש, והומלץ, שעופות אלה יהיו מיועדים לכתחילה לחולים ולחלשים בלבד.
אין למעט מחומרתן של הבעיות, שנתהוו כתוצאה מן החוק של 21.3.1933 למרות ההקלות שהונהגו בשחיטת עופות (וע"י הקהילה הליבארלית גם בשחיטה בהמות) היו יהודים רבים, צעירים וזקנים כאחד, שהקפידו על כל דיני הכשרות, ולא טעמו טעם בשר בהמה ועוף שנים רבות. במשך הזמן הפך המאבק על השחיטה הכשרה בעיני הרבנים לסמל המאבק על קיום הדת היהודית כולה, והעדי הרב ד"ר יצחק אונא זצ"ל:
"ובאמת לא הכשרות בלבד היא בסכנה אצל האנשים האלה, כי אם כל הדת בכללה. בדוק ומנוסה, שאם יחדלו מלהתנהג בכשרות, מתרשלים גם בשאר מצוות, בשמירת שבת ובטהרת המשפחה ועוד ועוד..."
גם בהונגריה נתעוררה שאלת הימום הבהמות קודם שחיטתן. בשנת תרח"ץ (1938) נתקבל בהונגריה חוק, הדומה לזה שהונהג בגרמניה בשנת 1933. ושוב נתעורר החשש, שיהודים רבים ייאלצו לאכול נבלות וטרפות. לאחר כישלונם של מספר ניסיונות לביטול הגזרה הועלתה הצעת פשרה, שהימום הבהמה ייעשה מיד לאחר השחיטה. התכנסו רבני ועד המרכז בהונגריה לדיון בהצעה הנ"ל. בדומה לאשר אירע אצל אחיהם בגרמניה, עמדו לפני רבני הונגריה שתי בעיות, האחת הלכתית והשנייה מוסרית:
  1. החיפוש אחר דעות להקל, שניתן לסמוך עליהן ולהתיר שינוי באופן השחיטה במקרה זה;
  2. החשש, שעצם השינוי באופן השחיטה יהיה לתקדים ויספק לשונאי ישראל כלי במלחמתם נגד השחיטה הכשרה.
לאחר "משא ומתן של הלכה ועיון בראשונים ואחרונים" הגיעו הרבנים לידי החלטה, שיש לסמוך על הפוסקים המקילים ולהתיר הימום הבהמה אחר השחיטה רק בפעם הזאת. שתי הגבלות צורפו לפסק זה והן:
  1. הימום הבהמה לא ייעשה ע"י שימוש במכשיר הנקרא "שיס אפאראט" והוא שיפוד של ברזל, המנקב את המוח וגורם למיתה פתאומית;
  2. אם יעמדו השלטונות על השימוש ב"שיס אפאראט", ייזהרו לחתוך את בשר הבהמה לחתיכות קטנות (כשמשקלה של כל חתיכה הוא כקילוגרם אחד) לפני המליחה, שדבר זה יאפשר הוצאה מקסימלית של הדם שלא זרם החוצה מחמת השימוש במכשיר.
לאור תשובותיהם אנו לומדים על ערנותם של החכמים לגבי המצב המדיני-הדתי, שהיו נתונים בו יהודי הונגריה. מכל מקום הושגה הסכמה כללית להתיר הימום הבהמות אחר שחיטתן.
בעיית השחיטה והשגת בשר כשר לא פסחה על מדינות אחרות אשר סופחו לרייך השלישי. על פי צו מיום 26.10.1939 נאסרה שחיטה כשרה ב"גנרל-גוברנמן". המודעות שפורסמו הזכירו שחיטת בהמות בלבד, אולם שוחטי העופות פחדו להמשיך במלאכתם. פחדם של השוחטים לא היה מפני השלטון הגרמני, אלא מפני המשטרה הפולנית, שהיה צורך לשלם להם "דמי הגנה", כדי שדו"חות על השוחטים לא יימסרו לשלטונות.
בניסיון לטשטש את הנעשה בבית המטבחיים תלו השוחטים שלטים בכניסות, ועליהם היה כתוב "שחיטה לא יהודית"; אף הצטיידו במקלות להימום עופות, שיהא אפשר להצביע עליהם כדי להוכיח את הכתוב על השלט במקרה הצורך. אך גם שחיטת בהמות לא נסתיימה כליל. שחיטה בלתי-חוקית התקיימה ברפתות, ולא בבתי המטבחיים, הפיקוח על הכשרות הופסק, ועל כן נמנעו יהודים חרדים מלאכול בשר, אלא אם כן השיגוהו מידי קצבים שהיה אפשר לתת בהם אמון רב.
הניסיונות לביול הגזרות על השחיטה הכשרה בפולין ובהונגריה נמשכו. אולם הצעות הפשרה שהוצעו ע"י היהודים נדחו על הסף, ועל כן לא עלה בידיהם לבטל את רוע הגזרה:
"אכן בעו"ה לשוא היה כל תקוותם. ולא עלתה בידם לבטל הגזירה. לא בפולין לא באונגארין, רק אדרבא הגזירות והרדיפות התרבו ונתחזקו ונתחדשו מיום ליום ומשעה לשעה..."
בסגירתם של הגיטאות נותק זמנית המגע בין היהודים לבין האיכרים, שהיו המקור לאספקת העופות לשחיטה. אמנם היו עופות יחידים, שהוברחו מעל לחומות ושנשחטו, אולם כמות זו לא הספיקה לתושבי הגיטאות. גם שחיטת הבהמות לא נפסקה. בשבועות הראשונים בגיטו וארשא נשחטו בהמות, שהוכנסו לגיטו ביחד עם היהודים. לאחר מכן הצליחו להבריח שוחטים אל מחוץ הגיטו, ואלה שחטו בהמות אצל גויים בפרברי העיר. כל השוטרים והגרמנים המקומיים שוחדו, ולאחר השחיטה הוברח הבשר לגיטו.
היהודים החרדים לא היו מרוצים מעצם קיומה של השחיטה החשאית, וכמה סיבות לדבר:
  1. הבשר לא היה מנוקר;
  2. לא היתה אפשרות לשוחט להטריף בהמה אשר פקפק בכשרותה;
  3. היעדר השגחה על הבשר
בשל כך חדלו יהודים אלה לאכול בשר, עד שלבסוף הצליחו שוחטים מקומיים לסדר הברחת בהמות לתוך הגיטו ולשחוט שם.
במקומות רבים לא נמצאו הזדמנויות כאלה לעקיפת החוק בדומה לוארשא, ושם הקפידו הגרמנים על ביצוע הפקודה, האוסרת שחיטה כשרה, ככתבה וכלשונה. בעת סגירת הגיטאות נותקו המגעים בין היהודים לבין מקור אספקת העופות, ומעתה כל האוכל המיועד לתושבי הגיאות סופק בידי הנאצים עצמם. המנות המזעריות של בשר או שומן בהמות, שנכללו בקצבות המזון הדלות היו ברובן מבשר סוסים.הברחת שוחט אל מחוץ לחומות הגיטו ברוב המקומות יצאה מכלל האפשרות, ועל כן גם הבשר שהיה אפשר להבריחו לתוך הגיטו היה מבהמה שלא נשחטה כדין.
משום כך יהודים שומרי מצוות גזרו על עצמם שלא לטעום בשר, בין שסיפקוהו הנאצים לגיטו, ובין שהוברח לתוכו. נוכח העובדה, שמרבית תושבי הגיטאות סבלו מתת-תזונה, הורו הרבנים להתיר אכילת בשר מטעמי פיקוח נפש. אך למרות ההיתר השיך קומץ יהודים להימנע מאכילת בשר, אף שהכירו בסכנה הפיסית השקפת מכך.אף במחנות היו יהודים, אשר במשך ימים וחדשים לא טעמו מן ה"מרק", מחשש של תערובת בשר טרפות.
במשך כל התקופה בא לידי ביטוי רצונה העז של היהדות החרדית, אשר למרות היתרי הרבנים הקפידו ככל האפר בשמירת הכשרות. בעקבות גזרת 21.4.1933 היתה השחיטה הכשרה לאבן-בוחן הראשונה מכלל מאות הגזרות, שהיתה מטרתן למצוא את נקודות התורפה בקהילה היהודית ולפגוע בהן. נוכח תנאי מצוקה הפיסיים והרוחניים שהיו בקהילות ישראל בגרמניה של היטלר, ולאחר מכן בגיטאות ובמחנות, היה בעצם ההקפדה על הכשרות סמל לעמידתם הדתית האיתנה של יהודים רבים נגד צורריהם.


בעית ההצלה

סוגיתנו השנייה מורכבת בעצם ממכלול סוגיות הקשורות בבחינות שונות של בעיית ההצלה בתקופת השואה. נושא ההצלה זכה לליבון היסטורי מעמיק בשנים האחרונות, אולם לא תמיד מצדו ההלכתי. נסקור כאן תשע בחינות שונות של בעית ההצלה ושאלות הלכתיות שנתעוררו בעקבותן.
צורה אחת של הצלה הצריכה קניית מה שנקרא בלשון ההלכה "תעודת עכו"ם", כלומר, תעודה מזויפת, המעידה, שמציגה אכן נוצרי הוא ולא יהודי. הדיון בהיבט זה של הצלה מסתמך על מקור הלכתי אחד בלבד – היחיד מן התקופה, הדן באותה סוגיה, הוא הספר "שאלות ותשובות ממעמקים" מאת הרב אפרים אשרי, אשר פעל בתוך גיטו קובנה, ולאחר מכן במחנה קרשעדר, ושם פסק הלכות והפיץ תורה בין יושבי חושך וצלמות.
בא' ניסן תש"ב נשאל הרב אשרי בקובנה, אם מותר לו לאדם לקנות תעודת עכו"ם, כשמגמתו היא לברוח מן הגיטו אל היער ולהצטרף שם לפרטיזנים. תשובתו של הרב אשרי מביעה גישה מחמירה, יוצאת דופן, אשר אינה תואמת את גישתו המקילה יחסית בבעיות אחרות. בהסתמך על הרמב"ם פסק הרב אשרי, כי סיכויי ההצלה של הקונה תעודת עכו"ם קלושים ביותר, ובנוסף לכך ה"שמד" החיצוני,
המשתמע מקניית התעודה, הוא מעשה שיש בו חילול השם. על כן אסור לו לאדם לקנות תעודת עכו"ם, כשהוא מנסה להינצל בכך מן הפורענות, הפוקדת את אחיו בני ישראל. והנה התשובה כלשונה:
"תבנא לדינא, שאין שום היתר כלל בנידון דידן לרכוש תעודת התנצרות ושמד, אף שהוא חושב, שע"י זה יצליח להינצל, אלא מצווה היא לקדש את שם השם, וכמו שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל".

מתוך עיון מעמיק בתשובותיו של הרב אשרי אנו מגלים דרך לעקוף את פסקי ההלכה, אשר לכאורה אינו משתמע לשתי פנים. בהזדמנות אחרת נשאל הנ"ל, אם מותר לו ליהודי המחזיק בדרכון לכתוב ליד שמו את האותיות R.K. , המעידות על היותו רומי קאתולי. אחר עיון קובע הרב, שלנוכח העובדה, כי ניתן לפרש את האותיות R.K באופנים אחדים, מותר להשתמש בדרך זו כדי להינצל. מתוך השוואה בין שתי תשובותיו של הרב אשרי מתבקשת המסקנה, כי בעניין הראשון ראה הרב גבול שאסור לעברו, אולם ברגע שמעשהו של היהודי משתמע לפנים שונים, נפתח פתח להיתר.
גם בעניין קניית תעודות לידה של גויים בשביל ילדים יהודיים פסק הרב אשרי לקולא:
"ובדבר קניית תעודות לידה של גויים בשביל היונקים הללו, עיין מה שכתבתי בתשובה בדבר פספורטים של עכו"ם ומשם תדרשנו..."
אפילו בשאלה של מסירת ילד יהודי לגויים כדי להצילו הקל הרב אשרי, אף על פי שספק הוא אם יישארו הורי הילד בחיים אחר המלחמה, ויש סכנה שהילדים יגדלו כנוצרים. ואף על פי שהביא את דעתו של רש"י , שגם ילדים יהודיים מחוייבים למסור את נפשם או להימסר על קידוש השם, פסק הרב להתיר מסירת ילדים לידי נוצרים. ידוע ש"אין לך ישראל שאין לו גואלים" – אמר הרב, ולכן אם יישארו ילדים אלה יתומים בתום המלחמה, יגאלו אותם קרוביהם. ובהערת אגב מציין הרב אשרי, שאכן הוא נמנה עם אלה שפעלו בתום המלחמה בגאולת ילדי ישראל מידיהם של נוצרים, ממנזרים וכדומה. שאלת מסירתם של יחידים למען הצלת רבים נידונה במספר גיטאות. כאן נתמקד בשניים מהם, קובנא ווילנא, אשר שם בקשו הנאצים להוציא אנשים "לא חיוניים" מן הגיטו. מעניין הדבר, שגדולי שתי הערים הגיעו למסקנות שונות לחלוטין בהסתמך על אותה ההלכה. בספרו "ממעמקים" מעלה הרב אשרי את הבעייה:
בט"ז אלול תש"א, 8.9.1941, הביא מפקד ס"ס געקע 5,000 כרטיסים לבנים לחברי המועצה היהודית. הם היו מיועדים לעובדים חיוניים בלבד. נציין כאן, שבאותה שעה היו כ-30,000 יהודים בגיטו. לא היו ספקות לגבי גורלם של אלה, אשר לא יזכו באחד מהכרטיסים הלבנים. בבהלה החלו בעלי המלאכה לחטוף את הכרטיסים. ביום ו' במרחשוון תש"א ציווה מפקד הנאצי ראוקה על המועצה היהודית לתלות מודעות בגיטו, ועליהם כתוב, שכל היהודים נדרשים להתייצב בעוד יומיים בדמוקראטה פלאץ.
היה מדובר בעריכת המסדר, שממנו חששו היהודים זה שישה שבועות – הפרדת בעלי הכרטיסים הלבנים משאר תושבי הגיטו. מייד לאחר קבלת הפקודה הבינו חברי המועצה היהודית את הבעיה העומדת לפניהם, היינו נטילת האחריות המוסרית של מסירת מעטים למען הצלת רבים, או – במקרה הנידון – מסירת רבים להציל מעטים. העירו את רבה הישיש של קובנה, הרב ר' אברהם דובער כהנא שפירא ושאלוהו, כיצד עליהם לנהוג. למחרת ענה להם הרב, שיש לתלות את המודעות, אף שבכך יצליחו להציל רק מעטים. בנוסף לדברים אלה מביא הרב אשרי דיון על מעשיהם של בעלי המלאכה: הצלת עצם "על חשבונם של אחרים" שאת כרטיסיהם חטפו. בעניין זה פוסק הרב אשרי, שהיה מותר להם לחטוף כרטיסים בשל אי-הוודאות שבעניין כולו ולפי אותו העיקרון של מסירת רבים לשם הצלת מעטים. "כן נראה לי וכן הוריתי להם" –
מסיים הרב את תשובתו.
בגיטו ווילנא היה מקרה דומה. בעת ה"אקציה" של ה"שיניים הצהובות" שיגרו רבני העיר משלחת של ארבעה רבנים אל ראש המועצה היהודית גענס והזהירוהו, שאסור לו להסגיר יהודים מן הגיטו לידי הגרמנים. אף הם הסתמכו על אותה ההלכה ברמב"ם, אולם מסקנתם היתה הפוכה ממסקנתו של הרב שפירא בקובנה. גענס דחה את טענתם באמרו, שע"י מסירת מעטים הוא מציל רבים – אותה ההנמקה, שמשתמש בה הרב שפירא להתרת המעשה בקובנה.
היבט נוסף לשאלת הצלת אחד על חשבונו של אחר מוזכר אצל הרב שמעון אפרתי, לשעבר אב"ד של בנדרי לפני המלחמה, בספרו "מגיא ההריגה". מצויה שם שאלה, הדנה בתינוק הבוכה בבונקר שבגיטו. בבונקר זה הסתתרו מספר יהודים בעת חיפושיהם של הנאצים בגיטו. פתאום פרץ התינוק בבכי, והבינו שאם לא ישתיקוהו, יתגלה מקום מחבואה של הקבוצה. מייד ניגש אחד היהודים בבנוקר והכניס כר בפיו של התינוק כדי להשתיקו. לאחר שהוסר הכר ראו הנוכחים, שהילד נחנק. בתשובה לשאלה, אם מתר לנהוג כפי שנהג יהודי זה, משיב הרב אפרתי, כי אף על פי שלפי דעתו של הרמב"ם "אין דוחין נפש מפני נפש", הרי בנידון דידן נחשב הילד ל"רודף", ועל כן מותר להשתיקו כדי להציל את הקבוצה כולה, ואפילו אם דבר זה מסוכן לילד, אף עלול לגרום למותו.
בהקדמה לספרו "מקדשי השם", מאת הרב צבי הירש מייזליש מובאים היבטים נוספים של שאלת ההצלה כגון: המותר לאדם אחד להציל אדם שני על חשבונו של אדם שלישי? וכך היה המעשה:
בערב ראש השנה נערכה באושוויץ סלקציה, ובה הופרדו 1400 נערים משאר האסירים והוכנסו לצריף להמתין למותם. ניגש יהודי אחד אל הרב מייזליש, והוא אביו של נער כלוא בצריף וביקש מן הרב שיפסוק, אם מותר לו לפדות את בנו. הרב סירב לפסוק וענה לו:
"ידידי יקירי, איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה בשאלה כזו... ואני כאן באושוויץ, בלי שום ספר של הלכה, ובלי עוד רבנים אחרים..."
מיד לאחר מכן הזכיר הרב לעצמו את העובדה הידועה, שדרכם של הקאפו"ס, השומרים על הנערים לחטוף תחילה בחור אחר, ורק אז הם משחררים את הבחור הנפדה. למרות סירובו של הרב לפסוק הפציר בו אבי הנער שוב ושוב. מאחר שלא ענה לו הרב, הבין האיש שהדבר אסור ואמר: "בין איך מקבל באהבה דעם פסק דין".
פנה אליו הרב וענה לו: "יהודי אהוב, את זה לא אמרתי... אינני פוסק כן או לאו. עשה כרצונך, ויהא כאילו לא שאלתני..."
ענה לו האב : אם לא רצית לענות לי, פירוש הדבר, שהתורה אינה מתירה מעשה זה. וכל היום הלך היהודי ודבר אל עצמו בשמחה על כך, שזכה להקריב את בנו יחידו.
בהמשך מזכיר הרב מייזליש סיפור נוסף על בחור בן 15, ושמו עקיבא מאנן, אשר ביקש למסור את עצמו תחת חברו התלמיד-חכם משה רוזנברג. ענה לו הרב, שלפי ההלכה של "חייך קודמים" אסור לו לעשות זאת. לאחר דקות מספר חזר הבחור ואמר לרב, שעדיין הוא מבקש ליכנס תחת חברו, ואפילו בלא היתר מפורש של הרב, אבל הוא מבקש מהרב שיבטיח לו, שלא ייחשב כמתאבד. גם זה סירב הרב לעשות וגער בנער שנית, עד שבסוף הלך לו הנער.


בבואם לפסוק בשאלות ההצלה התבססו מרביתם של הפוסקים על אותם המקורות ההלכתיים, ובעיקר על מספר הלכות ידועות המצויות אצל הרמב"ם. ואף על פי כן פסקי ההלכה שהוציאו הרבנים, ואפילו באותה סוגיה, לא תמיד היו זהים, ולפעמים אף היו סותרים. עובדה זו מוכיחה מעל לכל ספק את אמיתות הקביעה "שבעים פנים לתורה".
תחת הכותרת "שאלות ותשובות" כותב הרב הוברבנד ברשימותיו מגיטו וארשא את הדברים הבאים:
"שאלות, כמעט ואינן. ראשית, בימי מלחמה אדם מתיר לעצמו הרבה דברים, שבעת שלום שואל הוא עליהם את הרב. אבל בעצם, אין כמעט בימים אלה על מה לשאול. שחיטת בהמות ועופות אינה קיימת, בשר וחלב כמעט ואינם בבתי יהודים יושבי הגיטו".
כמדומני, שהמסקנה המתבקשת היא שונה. מאות השאלות והתשובות בספרים שהזכרנו מפריכות מעל לכל צל של ספק את קביעתו של הרב הוברבנד ש"שאלות כמעט ואינן". אמנם נכון, שהשאלות לרוב כבר לא דנו בנושאים, שנתעסקו בהם הרבנים לפני פרוץ המלחמה, אולם באשר למציאותן של "שאלות" בדרך כלל – היו אף היו! העובדה, שבנסיבות המוזכרות אצל הרבנים מייזליש, אשרי ואפרתי, כשהעולם הנודע ליהודים נעשה לתוהו ובוהו, עדיין ביקשו יהודים שומרי מצוות להסתמך על ראשונים ואחרונים, מעידה על השורשים העמוקים של נוהג זה בעם ישראל, ובעיקר במזרח אירופה.
אחריותם של הפוסקים בתקופת השואה היתה גדולה, לא עוד פסיקה על בשר וחלב, טיב האתרוג ובעיות של עירוב, אלא שאלות של חיים ומוות. לא תמיד נשאלו השאלות בבית-המדרש או בבית-הכנסת, כשיש לרב גישה חופשית אל ספרות הלכתית ענפה, אלא לעתים במחנות הריכוז, כשהשואלים והנשאלים נתונים בתנאי לחץ פיסיים ופסיכולוגיים גם יחד. מחד גיסא היו רבנים, אשר ביקשו להתחמק מלהשיב בנסיבות המתוארות לעיל, אולם מאידך גיסא היו שהתעקשו לתת מענה לשואליהם, ואף קיבלו על עצמם את מלוא האחריות המוסרית לתשובותיהם.
במאמרו על ההנהגה הדתית בתקופת השואה כותב ד"ר יוסף ולק את הדברים הבאים:
"בכל מקרה ומקרה אמרו רבני ישראל לבסס את הכרעותיהם על המקורות ההלכתיים – ראשונים ואחרונים – שהיו בהישג ידם, על פי דרך הלימוד התלמודי הגישה המשפטית, תוך כבוש מודע של רגשות הזעם, הכאב והחמלה העצורים בלבם, כדי להגיע לידי תשובה שקולה ומאוזנת, מעוגנת בתורה".
ובכל זאת לשונה של התשובה ה"שקולה והמאוזנת" רומזת לעתים על ייסוריו הפנימיים של הפוסק בעת מתן התשובה, על תמיהתו, שעדיין מבקשים ממנו לפסוק בנסיבות הקיימות ואף על הערצתו לגבי היהודי הנוהג לפנים משורת הדין בענייני ההלכה, כשכל כללי השכל מכוונים אותו להתנהג בצורה הפוכה. וכך בתשובתו של הרב מייזליש לאב אשר ביקש לפדות את בנו, ולבסוף לא פדאוהו:
"ואתה אחי יקירי, בין והתבונן בצדקת ובתמימות איש הישראלי, ואין שום ספק אצלי שבוודאי עשו דברי האיש הזה רעש גדול בפמליא של מעלה, וקוב"ה כינס את כל חיל שמיא ומשרתי מעלה, והשתבח והתפאר כביכול, ראו בריה שבראתי בעולמי גו'. ובצדק נאמר עליו: ישראל אשר בך אתפאר..."

ביקשתי לתרום כאן להבנה עמוקה יותר של שתי סוגיות הלכתיות אשר נתעוררו בתקופת השואה: בעיית השחיטה הכשרה ובעית ההצלה. שתי הסוגיות הצטיירו לפנינו כסוגיות המרכזיות, אשר העסיקו את היהדות האירופית האורתודוקסית בתקופה הנידונה – דבר אשר מודגש ע"י המקום הרב, אשר נושאים אלה תופסים בשו"ת אשר נשרדו – ועל כן החלטנו לבחון אותם בדיון זה. עצם קיומן של שאלות רבות, הדנות בשני הנושאים האמורים לעיל, אפשר לנו להציג לפני הקורא מקורות רבים ושונים, שניתן להשתמש בהם לצורך מחקרי על החיים הדתיים בתקופת השאה. עלינו להדגיש, שלא נתכוונו להקל בחשיבותם של נושאים אחרים המופיעים בשו"ת הקיימות. רבים מהם, כגון הבעיות הקשורות בתפילה בציבור, בחיי אישות ומשפחה בגיטאות ובשמירת שבת ומועד ואחרים ראויים למחקרים יסודיים, ונקווה שיעמדו עליהם במקום אחר.
נושא החיים הדתיים בתקופת השואה רחב הוא ומגוון, ואף לא ניתן למצות את שני הנושאים, שהתרכזנו בהם במסגרת המצומצמת. מחקרים היסטוריים בנושא החיים הדתיים בשואה, אשר נעשו לאחרונה, התחילו בניפוץ אשליות המושרשות מאוד בציבור ואף בציבור ההיסטוריונים באשר לעמדתה של היהדות הדתית בתקופת השואה.
תקוותנו היא, כי תרומה צנועה זו תתן דחף למחקרים נוספים, אשר ישפכו אור על בחינה זו של תקופה אפלה בחיי עם ישראל.



© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016