זכור - אמונה בימי השואה

מאגרים


<< חזרה למן המחקר

ימיו האחרונים של ה"בונקר" החסידי בגיטו ורשה


שארהריץ בר בילה מלוד'ז – וורשה
ירחון בית יעקב גיליון 25, סיון תשכ"א

עדות על תנועת המרי הרוחנית בגדול הגיטאות

אני מסתכלת על התמונה ונדמה שלבי פורח ממני. מנין לכם התמונות גיוואלד, לא צפיתי כלל, שעוד אמצא בחיי תמונה של בעלי הקדוש, דוד ניישטעדטער, וכלום צריכה אני את התמונות הללו, אשר הרשעים הארורים צילמו אותן? בין כה וכה כל זה נעמד תמיד לנגד עיני. הרי גם אני לא רציתי בשום אופן להיפרד מבעלי אז, ברגע האחרון. רק הוא שביקש ממני, גזר עלי להתרחק ממנו מחבריו החסידים שיצאו, בשמחה ובהתלהבות כנגד הרוצחים הארורים…
הנה זהו בעלי הקדוש, איך הוא עומד ומביט ישר לעבר הרוצחים. בעלי הוא השני בתמונה, והראשון – הרי זה גיסי, שאול טייטלבוים, שניהם הלכו יחד בכל שנות האימים ולא נפרדו זה מזה. אני רואה אותם עתה, שניהם עומדים ישר, בלי כל מורא ופחד מפני המוות.
ואת ראש-המדברים של החבורה החסידית אני מכירה היטב, הלוא זהו ר' השיל רפופורט. הוא העומד מול הקצין הנאצי, המצוייד במשקפת ובכל מיני מכשירים. וודאי זה היה איזה מפקד שפקד והשגיח על הצתת הגיטו כולו, והוא, ר' השיל רפופורט, מצחק לו בפרצופו, כאילו כלום. השיל וודאי שלא היתה בו כל אימה מפני הרוצחים. להיפך, הוא הלך בשמחה רבה על קידוש השם, לא אשכח לעולם את הדרשה האחרונה שלו בבונקר שלנו.
היה זה כמה ימים לפני הסוף. ידענו כבר הכל. הגיטו עמד כולו בלהבות. הגרמנים הציתו רחוב אחרי רחוב, בית אחרי בית, והאש התקרבה אלינו. אז קרא השיל ל"אסיפה" מכל אנשי החצר שלנו, ודיבר אלינו. שעתיים הוא דיבר ודיבר. כולנו בכינו בדמעות שליש. גם הגברים גם הבחורים החסידים האמיצים, גם האברכים שנשארו מכבר שכולים ממשפחותיהם. כולם בכו. רק השיל היה היחידי שלא בכה. הלוא הוא היה מדריך ומחנך, וידע מה לדבר. כל מה שרצה מאיתנו, שכולנו נעמוד בנסיון של הרגע האחרון ונקבל הכל בשמחה, והרי גם אני רציתי ללכת עם כולם, אבל בעלי ציווה אלי לעזוב אותו. דבריו עדיין מצלצלים באזני, "אני מאמין בהשגחה פרטית , אמר, ואת וודאי תשארי בחיים לכי מכאן, חבל כל רגע"...הכל רותח בקרבי. לבי מתפלץ. אני זוכרת הכל . אני רואה הכל. כל זה חי בזכרוני. כמו שבעלי אמר, כן היה. הקצין הגרמני, וודאי אחד מבין המרצחים הנוראים בתמונה, קרא בקול מבדח וצוחק: "כל אלה עם הזקנים שיגשו אלי". והם ניגשו בעוז וברצון. גם בעלי ניגש בשמחה, ואז הוא ציווה עלי: "אל תלכי אחרי, את תנצלי, אני מאמין בהשגחה פרטית, את תשארי בחיים". ואותו ואת כל החסידים מגודלי-זקן של הבונקר שלנו, לקחו הרוצחים הארורים בקבוצה מיוחדת והוציאום להורג אחת-שתיים, בחצר של נובוליפיה פינת לשנו. שמעתי זאת מפי עד-ראיה. אני נלקחתי ל"אומשלאגס פלאץ" ומשם הועברתי למיידאנק, ובדרך פגשתי אישה, שהסתתרה אצלנו בחצר והיא סיפרה לי הכל.
כן אנסה להבליג על רגשותי הסוערות, ואספר הכל בסדר. הלוא אני מכירה את כל האנשים, המופיעים בתמונה השניה. אמנם זוהי תמונה מוקטנת ובעלי עם גיסי אינם נראים בה. הראשון, הנראה בשורה השניה, בעומק מצד שמאל זה ר' ליפא קאפלאן. הכרתי אותו היטב, כי היה מנאמני חסידי גור בוורשה, אצלנו בחצר סיפרו תמיד, שהוא מסר את נפשו למען הרבי. בימי המלחמה, בשעת ההפצצות הנוראות על וורשה, הוא סיכן את עצמו לרדת כל יום את חופי הוויסל (הנהר החוצה את וורשה), כדי לשאוב שני בקבוקים מים עבור הרבי החולה, כי וורשה היתה בלי מים, ואנשים גוועו ממש מצמאון. כזה היה ר' ליפא. כמה פעמים גזזו הרשעים את זקנו, וחייו היו בסכנה בגלל זה. אבל הוא גידל הלאה את זקנו והחביא את פיאותיו מתחת לכובעו. הוא תמיד היה רגיל לבוא אלינו, כדי לבקש "טובות" עבור החסידים הנצרכים, בגיטו.
הראשון בחזית – הרי זה, שקראו לו "דער פראגער" (הפרגאי). הוא יהי אולי הנועז ביותר מכל החסידים הצעירים. בפסח האחרון הוא הלך לחפש תפוחי-אדמה ושאר ירקות בבונקרים העזובים, כדי להחיות את כל אנשי החצר שלנו. גם לפני כן, היה מבקר אצלנו בבית לקבל מזון ואס פקה עבור המרתף החסידי שברחוב נאלבקי. הסתכן לבוא אף בימים של מצור וסכנה מרובה.
העומד לידו, זה אלי' לווין, בנו של הרב מבנדין; הוא התגורר אתנו בחצר זמן רב, גם אחיו ... יוסל, היה אתנו. רק ביום האחרון יצא כך, כי שני האחים נתפרדו. אלי' נשאר אתנו ויוסל נתגלגל למקום אחר, אשר משם נלקח למחנה מיידאנק, שם נפגשתי אתו, אבל הוא לא נשאר בחיים.
הגבוה בשורה השניה, זה מנדל אלטר, בנו הצעיר של הצדיק ר' נחמיה'לי וחתנו של ר' מאיר יוסקוביץ מלודז'. גם הוא היה אתנו כל הזמן. ושוב, זה בפנים העצובים, שעומד בשורה הראשונה, הוא יאנקל לווין, בנו של ר' מוטל לווין מלודז' ונכדו של הרב מבנדין. הוא אולי היה הצעיר מכל החבורה. את זה שלפני האחרון- אינני זוכרת כרגע את שמו. הכרתי אותו היטב, אבל שכחתי, חבל מאד, אולי עוד אזכר בו. והאחרון הרי זה ר' השיל רפופורט, הראש של החבורה שהיה בעל האופי החזק ביותר מכולם.
אני נזכרת, מתי השיל רפופורט בא אלינו לבונקר. זה היה לאחר ה"דוד" ("דער קעסעל"- כך נקראה פעולות-הרצח ההמונית שבוצעה בחוצות גיטו וורשה, בסיום הגירוש הגדול בקיץ של שנת תש"ב). הוא נשאר לבדו, כי נלקחו ממנו אשתו ובתו. ודוקא הוא היה תמיד מעודד את כולנו. גם אני עם בעלי עברו "סלקציה", באותה השבת הנוראה, שאז נרצח בחצר שלנו הצדיק והקדוש הרבי מרדומסק. בעלי היה אז בסכנה גדולה ואני התחננתי לפניו שיגזוז את הזקן, כי זה מרגיז ביותר את הרוצחים ורבים שילמו עבור זאת בחיים ממש. ואז, בשעת ה"סלקציה" הזאת התחלנו לבצר את החצר שלנו, לבנות "בונקר" גדול ונוח עם כל הסידורים האפשריים. ה אמנם הבונקר שלנו החזיק מעמד עד השעה האחרונה, והגרמנים לא היו מגלים אותו, אפילו היו הופכים את כל הגיטו. רק השריפה הגדולה של הגיטו, כאשר הגרמנים העלו באש בפצצות-תבערה את כל הבתים, אילצה אותנו לעזוב את המחבוא הבטוח. סידרנו בעצם כמה מחבואים. הבית שברחוב נובוליפיה 37, שהיה רכושו של משפחת חותני השתייך באופן רשמי ל"טרוי-הנדר" (המפקח) הגרמני. אבל בעלי עם אחיו הצעיר, עקיבא שומאן, שהיה חתנו של הצדיק ר' שלמה'לי אלטר, אחיו של הרבי מגור, ידעו איך להסתדר עם הגרמני הזה, שהיה רודף-שלמונים וחשב כל הזמן להתעשר על חשבון היהודים. "טרוי-הנדר" זה קיבל שוחד ומתנות ותמורת זאת אפשר היה לסדר הכל בתוך הבית, בלי ידיעתו ופיקוחו.
כך חפרנו "פודקופ" (מנהרה) מתחת למרתף ובנינו "בונקר" קטן ממלט, אשר בתוכו החבאנו את המצרכים החשובים ביותר, כגון צנימים סוכר ועוד. אולם מכיוון שנתוספו אצלנו לחצר אנשים מבחוץ, ותמיד היו נכנסים ובאים אברכים ובחורים חסידיים, מבין השארית הקטנה שניצולה לאחרי הגירושים, לכן סידרנו עוד מחבוא גדול ונרחב, וזה דווקא בעלית-הגג של הבית.
בכל העבודות הללו עסקנו בעצמנו, והאברכים החסידיים נתגלו אז כאנשים מוכשרים ביותר, היודעים כל מלאכה נחוצה. גם השיל רפופורט לקח חלק פעיל בכל הסידורים האלה, אם כי תמיד היה מזכיר לנו שזה זמן של קידוש השם וצריך להתכונן לשעה גדולה כזו. השיל רפופורט גם עזר בתכנון כל הסידורים לערוך כדת וכדין את חג הפסח בחצר המבודדת שלנו.
ואז פרצה הסערה הגדולה.
בשבוע לפני פסח הלך בעלי אל המרתף החסידי שברחוב נאלבקי כדי להיות יחד איתם. אני התעסקתי בינתיים באפית מצות בחצר של השכנים שלנו ברחוב נובוליפיה 41 או 43. שניים ממשפחת גור-אריה, מחסידי חב"ד בגיטו וורשה, עסקו במצוה זו יחד איתנו. גם ר' אברהם הנדל עזר לנו בכך. השגנו שק קמח בקושי רב ובמחיר גדול וסידרנו תנור-אפיה בחשאי. רק בלילה עסקנו בעבודה זו. ורבים מדיירי החצר שלנו באו, כדי שיהיה להם חלק במצווה. גם צימוקים השגנו מתוך איזה חבילת-מצות שהגיעה מחוץ לארץ והכינונו יין-צימוקים כשר לפסח.
והנה יום לפני החג חזר בעלי מן המרתף החסידי והביא אתו קבוצה של כמנין בחורים, ובתוכם היה גם ה"פראגאי". אז כבר היתה התכוננות נמרצת בגיטו לקראת המרד. והבחורים במרתף, שהתמסרו רק ללימוד התורה ולעיסוק בחסידות, נשארו כמעט ללא כל צרכי-החג. לכן חלק מהם הוזמן אלינו. בין כה ידענו, שנרעב בחג הפסח וטוב שיבואו עוד חסידים להצטרף אל "הסדר".
ופתאום בערב פסח פרץ המרד.
אמנם הקרבות התנהלו ביום הראשון בריחוק מקום מרחוב נובוליפיה אולם כל שארית הגיטו עמדה על רגליה. רעש התותחים והפצצות וטרטור היריות לא נפסקו לרגע, המלחמה היתה בעיצומה.
ואז נשמעה קריאתו של ר' העשיל רפופורט, שיש להכין ולערוך את שולחן הסדר, כדת וכדין.
מתחילה התחלנו לערוך את הסדר בתוך דירתנו שגבלה עם דירתה של משפחת ר' מוטל לווין מלודז'.
הבחורים ישבו אצלנו בחדר וכל יתר האנשים הסבו בדירה השכנה, מסביב לשולחנות המקושטים לכבוד החג. נתאספו לערך 60 או 70 איש. רובם היו חסידי גור, אברכים ובחורים. אבל אל "הסדר" נצטרפו גם כעשרים איש מבין יתר דיירי החצר.
ביניהם היה רופא מפורסם, שהגיע לגיטו וורשה מהפרובינציה, רופא זה היה "חפשי" אבל בתנאי המצור התקרב מאד אל החסידים, ואמר כי הוא שואף לכך "שנשמתו תצא ביחד עם יהודים כשרים". הוא הוזמן להשתתף ב"סדר" שלנו ולאושרו לא היה גבול.
כאמור ניהל את שולחן הסדר ר' השיל רפופורט, אשר בנועם דבריו ובשטף חדוותו השפיע על כל הנאספים. בינתיים הוגברה ההפצצה על הגיטו. מטוסים גרמניים הרעישו את הגיטו מן האוויר, התותחים הכבדים הפגיזו מסביב לחומות, נאלצנו להפסיק את "הסדר" ונחפזנו אל "המחבוא" ("סחרון" בפולנית) שבעלית-הגג, שם היתה לנו עמדה נוחה, הכניסה היתה מוסתרת, והוליכה מן הגג של הבית הסמוך, והדבר החשוב ביותר – כי על הגג יכולנו לסדר אשנב מוסווה, אשר דרכו ראינו את כל מה שמתרחש בחוץ. העמדנו שמירה יום ולילה ליד האשנב, וכולם נתחלפו בשמירה לפי התור.
ר' השיל רפופורט זכר לקחת אל המחבוא את ספר-התורה, שהיה אתנו במקום סתר מיוחד. דרך האשנב ראינו את המערכה הכבדה שנטושה בפנים הגיטו. בחוץ בערה המלחמה, ובתוך המחבוא הוחג חג הפסח במידת האפשר, התפללו בציבור, שוחחו בדברי תורה ואף שרו ניגונים חסידיים, כך עבר ליל שני של "הסדר" במחבוא זה. אכלנו רק "כזית" מצה וקורטוב של ירקות ובכל זאת הורגשה שמחת החג על אף הכל.
בינתיים החריף המצב. הגרמנים לא הסתפקו בהפצצת הגיטו מלמעלה ומלמטה, רק החלו להצית את כל הרחובות והבתים באופן שיטתי, דרך האשנב על הגג ראינו איך להבות אש עוטפים את הגיטו. ידענו, כי התבערה תגיע גם אל הרחוב שלנו, כי מסביבנו היו סדנאות רבות-ערך, שעבדו בשביל הצבא הגרמני. בגלל השריפות שהשתוללו בתוך הגיטו נפסקה כליל הברחת המזון והירקות מבחוץ, בגלל ההתאספות הגדולה בחצר שלנו התחלנו להרגיש מחסור חמור במזון, רעבנו ממש. והקושי העיקרי היה כי היה זה בימי חג הפסח.
זוכרת אני, כי באמצע הלילה נערכה אסיפה מיוחדת של החבורה, בענין אספקת המזון. אמנם בבונקר הטן שלנו, שחפרנו מתחת למרתף שמורים היו מצרכים חשובים, אבל לא רצינו לגשת אל הבונקר בגלל החשש של חמץ. באסיפת החבורה הוחלט על כן לחפש אחרי המחסנים של תפוחי-אדמה וכל מיני ירקות, שנמצאו בחצרות השכנים. כי ביני לביני נתרוקנו החצרות על-ידי הציידים הגרמניים, וכל האנשים נלקחו, רק את המחבוא שלנו לא גילו. לכן הוחלט, כי שניים מהחבורה, גיסי שאול וה"פראגאי" שהיה זריז ונועז מאד, הם שירדו בלילה לחטט ולחפש צרכי-אוכל הכשרים לפסח.
אני ידעתי על מחסן חשאי אחד, שבו הוטמנו תפוחי-אדמה, גזר ועוד דברים. הלכתי להראות להם הדרך, והנה בחשכת הלילה שמענו צעדים בחצר, ופנינו הוארו בפנס. חשבתי שנפלנו בידי המרצחים. אבל אלה היו שוטרים פולנים, שבאו לאסוף את רכושם של היהודים שהובלו מכאן. "ניע בויצ'ה שיען!" (אל תפחדו!) קראו השוטרים הפולניים. אני הצעתי להם את טבעת-הזהב שלי, והם החזירו, גיסי רצה לתת להם את השעון שלו, והם לא רצו לקבל. כנראה שהיו להם אז מספיק רכוש ותכשיטים ומכיון שלא היו רוצחים גרידא לא פגעו בנו ואף הציעו לנו לחם. "פסח אצלנו", הסברנו להם, וסירבנו לקבל, והם אומרים שהם יודעים וגם הגרמנים יודעים בדיוק על כך. "אתם כולכם אבודים פה"!, אמרו השוטרים הפולניים. ואנו בין כך ידענו זאת.
לילה אחד שמענו דפיקה בכניסה למחבוא. מקודם נתרגשנו, אחר כך התברר שדופקים לפי הסימן שלנו, פתחנו. היה זה ר' אברהם הנדל שהתגורר במחבוא קרוב ובא להגיד לנו כי הוא בורח מן הגיטו לעבר הארי של וורשה, משום שהמצב הוא נורא מאד. הוא גם אמר, כי מנהלי-העבודה הגרמניים, שעמדו בראש ה"שופים" (סדנאות) הכריזו, שכל מי שרוצה להתגייס לעבודה יכול לעזוב את הבונקרים והם לא יגעו באנשים אלה לרעה. אז נתעורר וויכוח במחבוא שלנו. היו כאלה שהחליטו לצאת ולהתייצב בפני הגרמנים. אבל החסידים אמרו: לא! גם הרופא אמר, שהוא לא יזוז מן המקום ויישאר עם החסידים. כך נשארנו לערך 40 נפש – עד שלהבות התבערה הגדולה חדרו ממש לתוך הבית.
בעצם כולנו היינו מוכנים מבחינה נפשית לרגע זה. עוד בליל שביעי של פסח חשבנו, כי האש הגרמנית מכוונת כבר את רחוב נובוליפיה. מבעד לאשנב ראה המשמר שלנו, שקלגסים גרמניים מזויינים מכף רגל ועד ראש נכנסים לשער. ובטחנו, כי עוד מעט והבניין כולו יוצת. השיטה הגרמנית להצתת הגיטו היתה אז ברורה לכולנו. הם היו מכניסים פצצות תבערה רבות-עצמה לתוך כל בית ובית, והם כיוונו את מנגנון-הפיצוץ, שהפצצה תתלקח בעוד חצי שעה, לאחר שהם יספיקו לצאת ולהתרחק כליל מתחום הסכנה. מכיון שחשבנו אז, שהכל יגמר במהרה, אסף אותנו ר' השיל רפופורט ופתח לנאום לפנינו. היו אחדים במחבוא שלנו, שדרשו לצאת בטרם יאחרו את הרגע האחרון, "נלך החוצה, ניכנע בפני הגרמנים והם יקחו אותנו למחנה-עבודה". כך אמרו אחדים.
אבל בעלי וגיסי שאול, וכן הבחורים הצעירים שבאו מן המרתף ברחוב נלבקי החליטו שוב פעם: לא! לא ניכנע!" ואז החל ר' השיל רפופורט לדבר.
מי יכול לזכור את כל מה שאמר? הוא רצה לחזק ולעודד אתנו. ובכל מילה שאמר היה עידוד רב. "הנה הגיע הזמן, אמר, וכל מה שהיה עד כה לא נחשב כמו הרגע הזה . דווקא בשעה האחרונה יש להתחזק הרבה שלא תבוא חלילה איזו מחשבה פסולה, שהקדוש ברוך הוא עזב אותנו חס וחלילה. אל לנו לערוך את חשבונו של אבינו שבשמים, זה לא ענין שלנו. אמנם היינו רוצים עוד להמשיך ולחיות, כדי לעבוד הלאה את השם יתברך. אבל רצונו הוא שנלך לקדש את השם, אז אנו מקבלים זאת בשמחה ובהתלהבות. כולנו בכינו, אך הוא לא בכה כלל. כשגמר את דבריו נתלהבו כולם. אף אני שהבינותי רק מקצת מדבריו נתרשמתי חזק, ולא חשבתי יותר על הצפוי בשעות הקרובות או בימים הקרובים. בינתיים התברר, שהגרמנים לא הציתו את הבית שלנו, משום שהיה להם עוד איזה חשבון משלהם. אולי היו עוד סחורות שלהם בשכנות, או שהיתה איזו סיבה אחרת.
נשארנו, איפוא, עוד מספר ימים במחבוא, ועל כניעה בפני הגרמנים לא חשב עוד שום איש. עד שבא הרגע המכריע, היה זה ביום של ראש חודש אייר, זוכרת אני היטב את התאריך הזה, במחבוא התפללנו תפילה הציבור, תפילה של ראש חודש ופתאום אומר לי בעלי: "יהיה לך זה לסימן, היום ראש חודש, ואני אומר לך שאת תישארי בחיים".
והנה באותו יום בבוקר הופיעה בחוץ פלוגת חיילים גרמנית ושמה פצצת תבערה בשער הבית. התורני ליד האשנב ראה זאת בדיוק. אז החלטנו לעזוב את המחבוא. היתה לנו דרך יציאה מוסתרת, שהוליכה לבית שכן, היוצא לרחוב השני. כאשר להבות האש אחזו במדרגות אנו ברחנו לבית השכן, ואז אמר לי בעלי: "לא נברח יותר!".
כל הבתים מסביב הוצתו. אנשי הס.ס. המזויינים בקסדות מצאו אותנו והוליכונו החוצה לרחוב נובוליפיה. ראשית כל לקחו מאתנו את כל הרכוש שנשאר לנו לפליטה. ואמרו, שעומדים לירות בנו. אני פרצתי בבכי, ובעלי אמר: "אל תבכי! עשינו את שלנו. בפני בית-דין של מעלה יש לי מה להגיד. ואת שותפה לכל המעשים הטובים כי בלעדיך לא הייתי יכול לעסוק בכל זה".
בעלי היה שקט מאוד. גם את ר' השיל רפופורט ראיתי, איך הוא היה מתון ושקט כל-כך. קצין גרמני גבוה הופיע ברחוב וקרא ישר לעבר ר' השיל רפופורט: "דו ביזט ראבינר! (אתה, רב!) אחר כך ניגשו עוד קצינים וחיילים וצעקו: " על אלה בעלי הזקן שיתייצבו בשורה הראשונה". והקצין הגבוה צווח וזעם: "בגללכם לא יכולתי לחסל את הגיטו! יש לי תפקידים יותר דחופים!" ברגע זה ניגש איזה קצין אל בעלי ופקד: " קום, יודע!" (בוא, יהודי!). ואני רציתי ללכת אחריו, אבל בעלי לא נתן לי. חייל אחר נתן לי מכה ברובה ומיד נלקחתי לעבר השני של הרחוב, אשר משם הובלו כולם לאומשלאגס-פלאץ.
אני לא ראיתי מה שנעשה אחר-כך עם אנשי המחבוא שלנו, רק אשה אחת, שהגיעה יותר מאוחר ל"אומשלאגס-בלאץ" סיפרה, כי הקצינים חשבו, כנראה, שכל החסידים מגודלי-זקן הם "ראבינער'ס". והם אמרו שהם מיד, בו במקום, יתנקמו ב:ראבינער". וכך הווה.
וכי מה אני יודעת להוסיף עוד? את פניהם השקטים של החסידים, ואת התלהבותם הפנימית לא יוכל לתאר לעצמו שום איש, שלא ראה זאת בעצמו, צדק ר' השיל רפופורט. כולם הלכו על קידוש השם ברצון ובחשק. ובעוד משהו צדק ר' השיל, אני נזכרת כעת, כי הוא אמר בדרשה שלו דבר מה חשוב מאוד. "אין לנו לדאוג, חלילה, לקיומו של כלל-ישראל, אמר, גם אחרי ה"אינקויזיציה" בספרד נשאר קיים כלל-ישראל. העיקר להתמסר למען קידוש השם ובזכות זה ימשיך להתקיים הכלל-ישראל"...



© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016