זכור - אמונה בימי השואה

מאגרים


<< חזרה למן המחקר

כיצד השמידו את ילדי ישראל בליטא


קול ישראל, שבט תש"ז 6.2.47


ככל שהגייסות הרוסיים, נתקרבו יותר אל ליטא כן הלכה רציחת הגרמנים ונעשתה פראית יותר.
דומני, שהגדול מכל הפשעים – פשע שאמור להישכח זוהי ההשמדה של ילדינו.
הם השמידו כמעט את כל ילדינו, ומי שנוכח וראה בהרג ילדים זה, לא ישכחנו לעולם. כזאת לא ראה העולם מימיו עד עלות הנאצים לשלטון! והבה נקוה, ששוב גם לא יראה. כל דבר אצל הגרמנים הפך – "פעולה" רצח נקרא "פעולה". פעולה של ילדים, פעולה של זקנים וכדומה. השמדת הילדים נקראה "פעולה של ילדים".
ובגיטו קובנה נערכה זו במרץ 1944 – בשעה שהגייסות הרוסיים התקרבו אל ליטא. לפני שהרוסים נכנסו הספיקו הנאצים לגזול מאיתנו את היקרים מכל שהיו לנו...
אותו היום , בו החלו מעשי זועה אלה, לא אשכחנו לעולם. היום יום ראשון – יום ראשון של העשרים ושישה למרץ, 1944.
מפקד המחנה שלנו, הרוצח הגרמני והחיה בצורת אדם, גיקא (לא, ד"ר גיקא, אולי קבל את תואר הד"ר שלו עבור רצח המונים, הלא זהו מדע גרמני), הוציא פקודה, שעל כל השומרים היהודים להועד, למחר, לפנות בוקר של יום שני, ליד בנין הנהלת העיר.
" אני רוצה לדבר אליהם בענין הגנה אוירית " – הסביר הרוצח.
על שומרי הגיטו, השוטרים היהודים, לבוא במועד הנכון, הוסיף, אחד בל יעדר!
נוסף לזה הוציא, מעשה גרמן, פקודה שניה: "יש לבוא רחוצים – מגולחים"!
הבחנתי, שמשהו לא בסדר... במקום בו עבדתי, מורגש, כי משהו שלא כשורה. כל המסוגלים לעבודה נמצאים בעבודה. רק זקנים וילדים כאן. מה פשר כל זה? אני מעיף עין כעבור רגע, ותמונת האימים מתחילה להתבהר אצלי יותר: אני ראוה את השוטרים היהודים יושבים על הארץ לפני בנין הנהלת העיר הם מוקפים על ידי אני ק.מ. מיד מופיעה ברחובות המחנה מכונית עם רם קול ומוסר בלי הרף פקודות על פקודות. אני מאזין לפקודה אחרונה:
"על כולם להישאר בבתים"!
"אסור למישהו לצאת מהבתים"!
"על אי ציות – מות במקום"!
הבנתי אל מה הדבר מתכוון. זאת אומרת, שרוצים להוציא את משהו מן המחנה. אם האנשים המוכשרים לעבודה אינם ונישארו רק הילדים עם הזקנים, סימן, שרוצים לקחת את הילדים והזקנים!. אני מבין, כי זמן רב להציל אין כאן. אבל משהו מן ההכרח לעשות!.
אני רץ לכל מקום שאוכל להזהיר את היהודים. אני אומר להם:"דעו, כי הולכים אל הילדים! ראו והצילו מה שניתן להציל"!
אך הבעיה קשה ביותר. הקשיים הסיבוכים בדבר החבאת ילדים שונים הם.
ראשית, ילדים עלולים לבכות, לצעוק. שנית, איך אפשר לשאת ילדים דרך הרחובות ולא ירגישו בזה? שלישי, היכן מוצאים על אתר מחבואים?
בונקרים אחדים, מיני מחבואים תת-קרקעיים, כאלה, הכינונו לנו. אני עצמי היה לי בונקר במקום עבודתי. והתחלתי בהצלה.
השקו את הילדים סמי שינה כדי שלא יתעוררו ויבכו בשעה שיעבירום דרך הרחובות. וכך לאחר שהשיות המסכנים הללו כבר נרדמו, והיו שקועים בשינה חזקה, שינה רווית חלומות הילדות היפים ביותר בדבר עולם יפה ואנשים טובים הרוצים לאהבם ולהיטיב עמהם, הכנסנו אותם לתוך שקים והעברנום למחבואים. מובן, שלא את כולם יכלו להחביא, אפילו לא את רובם של הילדים. ואיומים היו המחזות בעת שחטפו ילדים בתוך הרחובות במחנה. גרמנים חטפו ילדים על ידי מקלות כמו שתופסים, להבדיל כלבים שוטים, וככלבים שוטים הוטלו לתוך המכוניות.
אחד הרוצחים המובהקים ביותר של המחנה, קיטל, ניהל באופן אישי את ה"פעולה".
אמהות שלא רצו למסור ילדיהן נורו, אחרות השאירו דוקא בחיים. היו אמהות שהתחננו:
"קחו גם אותי! אני רוצה לילך ביחד עם ילדי"! אם כזו נדחפה בגסות בידי הרוצחים שהוסיפו:
"יבוא תורך! אנו לוקחים בעת שאנו רוצים, לא בעת שאת תרצי"!
ובשעת דברם הכו את האמהות מכות רצח. נוכחתי בעת מחזה אימים אחד כשרצו לקחת ילד מאת אחות אמו. האם היתה בסיביר ואת הילד השאירה אצל אחותה. האחות צעקה בלי הרף: "תנו לי ללכת ביחד עם הילד"! אולם את ה"תענוג" הזה לא אבו לגרום לישה האומללה! לא, בשום פנים! בסופו של דבר נשארה, אמנם האם בחיים גם אחותה נשארה בחיים אחרי מפלת המרצחים. אך, הילד אינו!
למחרת, לאחר שהרוצחים כבר לקחו את כל הילדים שמצאו, באו עוד הפעם, עוד פעם באו לחפש אחרי ילדים... הם הבינו, כי החביאו ילדים יהודים שלא את כולם מצאו, ראשית דבר, עינו את מנהלי המשטרה היהודית, את הפקח הראשי משה לוין, גרינברג, זופוביץ והשאר. את כל השוטרים העבירו למקום מיוחד על מנת להשמידם. את מנהלי המשטרה היהודית עינו למען יגלו איפה מוחבאים הילדים,, איה הם הפרטיזנים היהודים? כשרוצח ההמונים קיטל דרש מראש המשטרה היהודית משה לוין, לגלות את הכל, הצטחק לוין ממנו ואמר לו: " אנו היהודים חזקים יותר מכם".
לוין היה הקרבן הראשון, עלי ידי שריפה.
אולם המרצח לא אמר נואש, וחשב, שיוכל לצוד ברשתו נשמות אחרות של המשטרה היהודית. הוא לקח אל המבחן את גרינברג ואת זופוביץ. קיטל סח להם כיצד עינה את לוין, אך גם מהם לא השיג שם מענה על כל שאלותיו. הגרמנים התבטאו כאן: "גרינברג הוא קר רוח כקצין אנגלי. הוא עינה אותם ביחד עם שאר חברים מהמשטרה היהודית. וכך הוציאו הקדושים הגיבורים את נשמותיהם. הגרמנים טעו. הם חשבו, שהמשטרה היהודית שייכת למרותם, אך לא,, למרות היהודית היתה שייכת.
כעבור ימים אחדים חזר רק חלק קטן מהשוטרים אל הגיטו. כשבאו בפעם נוספת לחפש ילדים יהודים, חפרו ברצפות, שמו דינמיט בבתים שחשדו בהם ששם נמצאים ילדים וכן עוד. היה רגע בו נדמה לי, כי הילדים שאני החבאתי, אבודים.
בקרבת מקום הוציאו מבונקר אחד, אחד עשר ילדים יהודים. בעיני ראיתי איך הובילו את הילדים לשחיטה.
מה יכולתי לעשות? איך להצילם?
עמדתי ולחשתי חרש אל האלוקים את התפילה: "ריבונו של עולם,עשה למען תינוקות של בית רבן"!
אלוקים שמע לתפילתי, את הילדים שלי לא מצאו. כך נערכה הפעולה של הילדים... כך השמידו את ילדי ישראל.
ילדים אחדים עזר לי להציל בישוף קובנאי בכלל, רק מספר קטן ניצל.
השאר אינם
אל תחפשו ילדים יהודים, אלה הילדים שמאז, המצחקים והמשתעשעים שבליטא, ברחובות קובנא וסלבודקא, וילנא ואישישוק – הם אינם.
גזלו מאיתנו את היקרים מכל שהיו לנו.
ה' ינקום דמם!
כך חיסלו אותנו צעד אחרי צעד, פעולה אחרי פעולה, רצח המונים אחרי רצח המונים. כך חרבה ליטא היהודית.
רק שאריות קטנות שרדו, שאריות הפליטה המצפות לגאולה יחד עם העם היהודי בכללו.
אולם, בינתיים, עד הגאולה, מצפות הן לעזרה, להקלה של גורלם המזעזע. מכל קצווי אדמת אירופה החוטאת, משועים הם לעזרה ודורשים נקמה על דמם החף של קרוביהם שנשפך.



© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016