זכור - אמונה בימי השואה

<< חזרה למן המחקר

חיי הדת בגטו קובנה


הרב פרסון אלחנן
יהדות ליטא ד'

קהילת קובנה, שהיתה מפורסמת בעולם היהודי בגאוניה וישיבותיה, נשארה ללא חת, מבחינה רוחנית, גם בימים הטרגיים, בעמדה על סף ההשמדה.
בעשרת הימים האחרונים של יוני 1941 עבר גל של מעשי רצח ושוד על ראש הקיבוץ היהודי בליטא. בימים הללו היו גדולי התורה ותלמידי הישיבות בין הקרבנות הראשונים. בשעת הפרעות הראשונות על יהודי קובנה, אור ליום ה', 26 ביוני, ניספו בסלאבודקה הרב המקומי, ר' זלמן אוסובסקי, וראש הישיבה הרב שרגא-פייבל הורביץ. אותו לילה ניספו גם הרבה בחורי ישיבה.
במעצרים ההמוניים הראשונים שבוצעו על-ידי האקטיביסטים היו בין העצורים הגאון המפורסם, רבי אלחנן וסרמן, ראש הישיבה בברנוביץ. יחד עם אלפי עצורים אחרים הובא הגאון אל "הפורט השביעי", שם עונו באכזריות ונרצחו.
בימים הללו התגלה הקשר העמוק של יהודי ליטא למקור היהדות. גם כשנשקפה הסכנה ליפול לידי הפורעים ולהיות מועברים לפורט, שפירושו היה מוות, לא נמנעו יהודי קובנה לבוא לבית-המדרש, לשפוך שם את שיחם לפני רבש"ע ולמצוא נחמה בתורה הקדושה. בית-המדרש החדש ברחוב בירשטן, שהיה מרכז ליהודי קובנה הדתיים משך עשרות בשנים, נשאר כזה עד היום האחרון לשבתם בעיר.
המניינים בבית-המדרש וב"שטיבלך" שעל-ידו נמשכו גם כשצפויה היתה סכנה להילקח מבית-המדרש בטלית ותפילין בשעת התפילה, כפי שקרה לא פעם. מדי בוקר, אחרי תפילת שחרית, למד הקהל פרק משניות בציבור עם הרב ר' דוד ורז'בלובסקי.
החל ב15- באוגוסט 1941 היו כבר כל יהודי קובנה כלואים בגיטו בסלאבודקה. כמו להכעיס הקימו הגרמנים את הגיטו במקום אשר ממנו נגה אור היהדות על פני הגולה משך 60 שנה ומשם יצאו מנהיגים רוחניים לכל העולם היהודי. רצה הגורל שסלאבודקה תשמש תחנתם האחרונה בדרך חיסולם הפיסי, ובאותה סלאבודקה לא נפסק הקשר בין יהודי ליטא והתורה עד רגעם האחרון.
בסלאבודקה, מרכז התורה והמוסר, היו הרבה בתי-מדרש. בשל המחסור בדירות הפכו רבים מהם, עם הקמת הגיטו, למעונות מגורים ברובע אחד של הגיטו, בו גרו היהודים עוד לפני המלחמה (בגיטו הוא נקרא "הרובע הראשון"). נשארו איפוא לצרכי תפילה בית-הכנסת "הלווית המת" ברח' דווארו וקומה אחת בישיבת "אוהל משה" ברח' הישיבות. בשבת היו עורכים מנין אצל הרב ר' אברהם גרודזנסקי, בעל-מוסר מפורסם בעולם היהודי ומנהלה הרוחני של ישיבת כנסת-ישראל בסלאבודקה. עד יומו האחרון נשאר הרב גרודזנסקי המחנך והמורה הגדול. מדי שבת, בדרכו לישיבה, היה משמיע דברי-מוסר עמוקים והורה לבני-הישיבה דרך לחיים. כל ימי קיומו של הגיטו הורגשה השפעתו הגדולה של ר' אברהם על בני התורה.
בשעת פינוי הגיטו, ביולי 1944, נמצא ר' אברהם בבתי-המלאכה של הגיטו. ביום הרביעי לפינוי (יום ג', 11 ביולי) גילו השוטרים הצבאיים הגרמנים, שהובאו במיוחד לחיסול הגיטו, את ר' אברהם בבית-המלאכה. גרמני אחד פגע בו באופן אכזרי. הוא התעלף מתוך יסורים קשים. מיד העבירוהו לבית-החולים בגיטו, שם קיבל זריקות, אבל כאביו לא פסקו. למחרת (יום ד', 12 ביולי, כ"א תמוז תש"ד) שלחו הגרמנים אש בבית-החולים והמוסד על כל חוליו עלה בלהבות. יחד עם כל הקדושים והטהורים עלתה השמימה גם נשמתו הגדולה של ר' אברהם.
השפעתו של ר' אברהם גרודזנסקי בגיטו היתה עצומה ; כל אחד מתלמידיו ראה עצמו שייך לישיבה וחייב לשאת בעול שהישיבה מטילה על תלמידיה. בימים הראשונים של הגיטו, עוד בטרם הונהגה חובת-עבודה טוטאלית, היו אנשים מתאמצים לצאת העירה כדי להביא מצרכי-מזון לשכך את הרעב. הצפיפות ליד שערי הגיטו היתה גדולה מאד ; אנשים נדחקו, גידפו זה את זה. אותו זמן ישבו בני-הישיבה ליד הגמרא ושיככו את רעבונם בחידושי-תורה ופלפול. בני-הישיבה הצטיינו בהתמדה עילאית בלימוד תורה. בלימודם גילו, מהיום הראשון לגיטו, התנגדות רוחנית למזימתם האכזרית של הנאצים להמית את הגוף והנשמה היהודית.
כאשר נאלץ הגיטו לספק כוחות-עבודה לבנין שדה-התעופה בקובנה וכן ל"בריגאדות העירוניות", היה על בני-הישיבה להיפרד מהגמרא, אבל רוח הספרים הקדושים ליווה אותם על כל צעד ושעל. כל מי שאזניו היו כרויות שמע, לפני צאת ה"בריגאדות" לעבודה ובשובן, את קול יעקב, את קול התורה של בני-הישיבה, הלומדים גמרא בכל רגע פנוי. לא מעטים היו בני-הישיבות שהיו מסתירים ספר, לוקחים אותו עימם לעבודה, ובכל שעת-כושר היו נחבאים באיזו פינה נידחת שעין-השומרים לא תשורם, והיו מתעמקים בתורה. בימי החורף הקצרים היו ה"בריגאדות" יוצאות לעבודה עוד בטרם האיר היום. בני-הישיבה היו משתמשים בהפסקה הראשונה, כדי להניח תפילין ולהתפלל.
עיקר לימוד התורה היה בערב, לאחר העבודה. בית-הכנסת "הלווית המת" הפך אכסניה של תורה. עם שובם מן העבודה רעבים, קפואים, חלושים ויגעים, היתה דרכם הראשונה משער הגיטו אל בית-הכנסת "הלווית המת". כאן למדו בחבורה ; בהתלהבות הסתערו על ים התלמוד שהשכיח את כל סבלם, יסוריהם ומצוקתם. הבעת-פניהם היתה משתנית בשעת לימוד התורה. לא ניכר היה שאנשים אלה נמצאים על סף האבדון וההשמד. קיץ תש"ג יישאר בזכרונו של כל יהודי שנזדמן לו לעבור ליד בית-הכנסת בין השעות 5 ל9- בערב, בני-הישיבה למדו אז בחבורה מסכת-בכורות וכאילו היו בישיבה-רבתי בימים כתיקנם.
רב-רושם היה הלילה הראשון של שבועות תש"י. אותו לילה החליטו בני-הישיבה לבלות בקריאת התורה כמו בימים הטובים.
הלילה עבר עליהם בביה"כ מתוך לימוד והתמדה יוצאים מן הכלל. כל אחד שכח שהוא עייף ורצוץ מהעבודה הקשה. ליל שבועות זה מצא הד חזק בכל הגיטו. הקרבה עצמית זו פקחה עיני רבים, שראו בפועל ממש ביטוי לגבורה יהודית וכוח עשוי ללא חת של ישראל. אנשים ראו בחוש עד מה צדק מאמר חז"ל : "חומה - זו תורה", חומה השומרת על יהודי שלא יישבר על-ידי פגעי הזמן.
בין בני-הישיבה היו גם יהודים שלא יכלו להשלים עם ביטול תורה משך כל היום. הם הסתתרו ולמדו ללא הפסק. לא פעם גילתה משטרת הגיטו, בשעת ביקורת וחיפושים, בניישיבה עומדים בתפילין, או שקועים בסוגיה של גמרא. ראובן דנציגר, בן-ישיבה, פליט מפולין, הסתתר למעלה משלושה חדשים בחורף בעליית-גג חרבה ולמד שם יום ולילה. לימוד התורה הגן עליו מהקור. לייבל אורלינסקי הסתתר כל חורף תש"ד ולמד מסכת-זבחים. פ. מרגלית ממשרד-העבודה של הגיטו, שמתפקידו היה לגלות את כל המשתמטים מעבודותהכפיה, ידע על כך ושתק, בידעו שזו שאלת חיים, כאוויר לנשימה בשביל הבחור.
לתשובת-לב מיוהדת זכה "החוט המשולש" מממל. אלה היו שלושה בחורים נלבבים : רחמיאל זימן ; חיים-יצחק יפה, בנו של ר' יצחק-מרדכי יפה ; ומשה שפירא, בנו של ר' אליהו שפירא. התנהגותם הן בין אדם למקום והן בין אדם לחברו היתה למופת. מסירותם ונאמנותם שגילו לזולת היו לאין שעור, והיו הם קשורים לתורה בלב ובנפש. "החוט המשולש" ניצל כל הזדמנות וכל אפשרות להתקדם בתורה ובמוסר. העילוי מטאווריג, ר' אברהם-מרדכי פוגרמנסקי, היה נוהג לנהל אתם שיחות במוסר. לכבוד רב זכה בגיטו הבחור דוד פקלנישקי, מתמיד יוצא מן הכלל, שכל מחשבותיו היו תמיד בלימוד התורה. וכך פעל בגיטו רוח הישיבה, שחושל בליטא משך דורות, מלבד בני-הישיבות שלא הפסיקו את משנתם היה בביתהכנסת "הלווית המת" "דף גמרא" של בני-תורה, וביניהם הרב ר' בנימין אוז'ינסקי, ר' זלמן פרמוט, ר' אלתר גיברלטר ור' אהרן גורביץ. רבה של סלאבודקה, ר' משה שקארוטא, היה מגיד שני שעורים בביה"כ. לפני מעריב היה מלמד "עין יעקב" ולאחר מעריב דף גמרא. בשבת, לאחר תפילת מנחה, היה הרב שקארוטא דורש בביה"כ מענייני דיומא ומסביר את בעיות היום לפי סדרת השבוע.
הרבנים משה שקארוטא ובנימין אוז'ינסקי ורבה של אלקסוט, הרב פרלמן, ניספו במחבוא בבלוק ב' בעת חיסול הגיטו. בביתהכנסת "הלווית המת" היה קיים חדר בהנהלת בן-הישיבה אברהם מקלישל. ר' אברהם גרודזנסקי השתדל בכל מאודו לקיים את החדר וללמד את הילדים. מכיסו היה קונה סוכריות ומחלקם בין הילדים כדי שיבואו לחדר, שם היה מלמד אותם את הברכות.
ב"רובע הראשון" של הגיטו התקיימה עד סוף 1943 חברת "תפארת בחורים". החברה נמצאה בביתו של הרב הירש לופיאנסקי ברח' לינקובה. רבה הראשון של החברה היה הרב משה בנדט, שהוצא להורג ב"אקציה הגדולה" (28.10.41) ומאז ועד חיסולה עמד בראש החברה הרב שמואל מארוק. ר' מארוק היה הולך ישר מהעבודה למעון החברה ללמד שם. מדי שבת בשבתו היו דורשים שם בפרשת השבוע הרב מארוק או הרב אפרים אשרי.
שמעון סגל יחד עם הרב אשרי יסדו חברת "תפארת בחורים הצעיר" והרב אשרי היה מדריכם. רבות עזרו לעבודת "תפארת בחורים" האחים אבאלוב.
בקיץ 1943 התקינה חברת "תפארת בחורים" אולם לתפילה ולימוד ברחוב קוקליו. בט"ו באב תשי"ג התקיימה חגיגית חנוכת-הבית, שהפכה הפגנה לכבוד התורה. בחגיגה הופיעו "פני" הגיטו. ר' שמואל מארוק פתח את המסיבה בנאום. ר' ברל פרידמן, יו"ר הכבוד של החברה, קבע את המזוזה כשהוא עטוף טלית. נשאו דברים גם ר' אפרים אשרי, ומזכיר ה"אלטסטנראט" אברהם גולוב. ר' שקארוטא הזכיר שביום זה נגמר דור המדבר והיהודים החלו להתכונן לעליה לארץ-ישראל. גם יום זה ישמש סימן למיפנה, לחיים חדשים לגאולה מהצרות והסבל. כן נשאו דברים אנשים אחרים, אנשי-ציבור בגיטו. עד שעת לילה מאוחרת נמשכה חנוכת-הבית שגרמה עונג רוחני רב למשתתפים. חגיגה זו שימשה מקור חיים ותקוה בגיטו וקירבה רבים לתורה.
ב"רובע הראשון" של הגיטו פעל מטעם הסתדרות "מזרחי" גם מוסד "בית יעקב". כל שבת היו מלמדים את החברות של "בית-יעקב" קצור שולחן-ערוך ופרק בתנ"ך. הרב היה ר' דוד לוין (נפטר בגיטו בחורף 1944).
גם ברובע השני והשלישי של הגיטו התנהלה פעולה דתית. באיזור זה לא התגוררו קודם לכן יהודים, ומשום כך לא היו שם בתי-מדרש. אך עם הקמת הגיטו נפתחו שם "מניינים". מניין גדול היה ברח' ויטניו 7, אצל החייט משה-מיכל גפנוביץ, אבי הקטיגור הסובייטי בווילנה, מרדכי גפנוביץ. מניין זה התקיים מיומו הראשון ועד האחרון של הגיטו. בין מנחה למעריב היו לומדים שם. ביום היה שם חדר בהנהלתו של הרב ורז'בלובסקי. מניין שני היה אצל החסיד הרב פייבל זוסמן, היה זה מניין של אנשי חב"ד בגיטו. ביום שישי לפני קבלת שבת היו לומדים שם תניא. בשבת היו עורכים שלוש סעודות ואומרים חסידות.
מניין היה גם ברח' מארגיו 31, שסודר על-ידי חיים שפר. במניין זה היה נוהג הרב ר' שמואל-יעקב שמוקלר, הרב משאנץ, לדרוש בשבת אחרי מנחה. מניין נוסף היה בבלוק ב' אצל משפחת הרב גרשון גוטמן. במנין זה היה דורש בשבתות הרב תנחום שטיינפלד.
אחרי פטירת רבה של קובנה, הרב שפירא (אדר תש"ב), היו עורכים מניין בביתו ומר אינטריליגטור היה מגיד שם דף גמרא. בהלוויתו של הרב שפירא השתתפו כל תושבי הגיטו. הקומנדטורה של הגיטו נתנה לכך רשיון מיוחד. מותו של הרב זעזע כל יהודי בגיטו. על אף העובדה שהיה חולה ולא השתתף בחיי הציבור, חש כל אחד את עצמו בטוח יותר כאשר ידע שהרב של קובנה נמצא אתו בגיטו.
בקיץ 1943 נערך מניין בבלוק ב. בבית-מדרש זה הגידו דף גמרא מחבר שורות אלו, ר' משה זר ופייבל רוזן. למדו שם מסכות ראש-השנה. אחרי האקציה לאסטוניה (26 באוקטובר 1943) הופקעו הבלוקים הגדולים והמניין חדל להתקיים. עם פינוי "הרובע הראשון" ניתן היתר להתיישב בבלוק C. שם התקינו חדר לבית-מדרש. גם חברת "תפארת בחורים" קיימה שם בית-מדרש משלה, בו התפללו כל יום ובערבים היה הרב מארוק מגיד דף גמרא.
בפורים ערכה חברת "תפארת בחורים" בבית-מדרשה סעודת פורים. בימים הנוראים התקיים מניין בבית-החולים של הגיטו ומניין אצל הרב יהודה-אליהו שפירא מממל ברח' קריקשצ'וקייצ'יו. במניין זה התפללו כמעט רק בני-הישיבה.
לאחר פינוי "הרובע הראשון" התקיים כל שבת מניין אצל הגב' כהן ברח' קריקשצ'וקייצ'יו 92. כאשר הפכו בתי-המלאכה בגיטו למקום-עבודה חשוב ובני-ישיבה נתקבלו שם לעבודה, קויים גם שם מניין ביזמתו של בן-הישיבה בנימין בלכמן ובעזרתו של דב-בר פרידמן, חבר הנהלת בתי-המלאכה. כל בוקר היו מתפללים שם ברוב עם. בשעת הצהרים היו מתפללים שם מנחה. בהשפעת בני-הישיבה שעבדו בבתי-המלאכה פתחו שם מטבח כשר : לאחר זמן אורגן שם על-ידי מחבר שורות אלה דף גמרא בשביל בני-הישיבה. בין השעות 5 ל7- בערב היה הרב בנימין אוז'ינסקי מגיד את הדף. למדו שם בחריפות ובפלפול. הואיל ולא היו מפרשים בגיטו, היתה שם תחרות בין החריפות והבקיאות. שם עברו על מסכת ביצה ויומא. בפורים תש"ד עשו חברי הדף סיום על מסכת ביצה והפורים עבר במצב-רוח מרומם.
בני-הישיבה יחד עם הנהלת בתי-המלאכה היו עורכים מפעם לפעם מסיבות חגיגיות. חגיגת שמחת-תורה תש"ד וחגיגת שבועות באותה שנה חיזקו את האמונה ועודדו את הרוחות בגיטו.
בשמחת-תורה תש"ד היתה מתיחות רבה בגיטו, ובאוויר ריחפה כבר גזירת ה"קסירקוט". הדאגה ליום מחר דיכאה את הלבבות. קשה היה למצוא דברי נחמה, אבל יהודי בית-המדרש עודדו את הרוחות. בחגיגת שמחת-תורה אצל ר' אברהם גרודזנסקי, היו הקפות של בני-הישיבה בצורה שהזכירה את הימים הטובים בישיבה.
פרק מיוחד בגיטו היה ענין שמירת השבת, אנשים היו בפועל ממש מקריבים עצמם למען השבת. אנשים חלשים היו עובדים בשארית כוחותיהם זמן רב יותר משנדרש מהם, רק כדי שיוכלו להבטיח לעצמם מנוחת שבת. היו כאלה, שמתוך חשש לחילול שבת ויתרו על התוספת המיוחדת לאלה שעבדו בכל שבעת ימי השבוע, וזה היה בימים שהרעב היה ללא נשוא, היו כאלה שעבדו בגיטו בבריגאדות קלות, בשבת לא היה יום עבודה מלא, וב12- בצהרים כבר היו היהודים חוזרים לגיטו, ובכל זאת היו רבים מבריגאדות אלה נמנעים מלעבוד בשבת ותמורת יום זה עבדו ביום ראשון בשדה-התעופה, או עבודה קשה בבריגאדה "גרין ובילפינגר". האנשים היו מקבלים עליהם כל זאת באהבה. עונג שמירת השבת המתיק להם את צערם בימי החול. בבתיהמלאכה בגיטו ניתנה רשות לשומרי השבת להיות חופשיים בשבת, וביום ראשון עבדו בחצר או בניקוי בתי-מלאכה. היו גם כאלה שכל ימות השבוע עבדו תחת גג בענפי-עבודה מקצועיים וביום ראשון עשו עבודה שחורה בחצר, רק כדי להבטיח לעצמם את מנוחת השבת, כאן קויימו דברי חז"ל : "הבא לטהר מסייעין אותו". יהודי קובנה, הנאמנים לתורה ולמסורת, והזהירים מאכילת טריפות, לא יכלו בשום אופן לקיים מטבח כשר בנסיבות האכזריות של הגיטו. אך נמצאו יחידי-סגולה אשר בעקשנות יוצאת מן הכלל שמרו על בשרות. היו אלה רבנים, בני-ישיבות ויהודים שלא יכלו ולא רצו לטמא עצמם במאכלים אסורים. מובן מאליו שבתנאים של הגיטו היה סבלם כפול.
לפסח דאג כל אחד לקבל מצות. בתש"ג אפו מצות ב"רובע הראשון", ברח' לינקובה. מאות אנשים עמדו בתור כדי למסור את הקמח שלהם ולקבל מצות. כל מי שרצה לקבל מצה, חייב היה להביא קמח. משקל המצות שקיבל היה ב- 15% פחות ממשקל הקמח, ועוד היה עליו להוסיף 15 מרק לק"ג למען אלה שלא יכלו לספק לעצמם מצות. הוקם "ועד מעות-חיטין" אשר בראשו עמד הרב שמואל-יעקב שמוקלר.
בשנת תש"ד היה ענין המצות קשה. "הרובע הראשון" הוצא מהגיטו, מכונות לאפיית מצה לא היו וכן לא היו תנורים פנויים לאפיית מצות. המאפיות בבתי-המלאכה אפו אמנם מצות, אך רק בשביל העובדים בבתי-המלאכה. מחבר שורות אלה, יחד עם בן-הישיבה יעקב מלמד, מקלאצק, ארגן מאפייתמצות באחד הבלוקים. עזר להם הרבה דב-בר פרידמן. בימים האחרונים של אדר התחילו לאפות מצות ואפו 300 ק"ג. הדרישה היתה גדולה, אבל השטן התערב. ה-ס.ס. ביצעו אז את ה"אקציה" נגד הילדים...
אחרי ה"אקציה" לא המשיכו לאפות מצות. קומץ בני-תורה התאספו ואפו קצת מצות לעצמם. העבודה היתה כרוכה בסכנה כפולה, שכן באותו זמן נמצאו בגיטו משמרות של ס.ס.
מסירות-נפש מיוחדת גילה ר' אליהו שפירא מממל, יהודי זה נזהר גם בגיטו בכל תרי"ג מצוות והיה אוכל רק מצהשמורה. עוד בימי הקציר הכינו, הוא ועוד כמה חסידים מהגיטו, חיטה וטחנו אותה לחוד. ר' אליהו הסתפק ב250- גרם מצהשמורה בכל ימי הפסח. כאן יש לציין, שבביתו של ר' אליהו בגיטו רעבו כל השנה.
באוגוסט 1942 הוציאו הגרמנים פקודה, שבין היתר הטילה איסור מוחלט על עריכת תפילות בגיטו. חייבים היו לסגור את כל בתי-התפילה בגיטו, אך זמן קצר אחרי גזירה זאת התאוששו שומרי-המצוות ושומרי-הדת בגיטו ושוב פתחו את בתי-התפילה הסגורים והיו מתפללים שם בציבור ולומדים משניות וגמרא בלי להתחשב בסכנה הכרוכה בכך. ראוי להזכיר כאן מקרה אופייני שאירע. באותה שנה (1942) כבשנה שלפניה נתארגנו "מניינים" כדי להתפלל בימים הנוראים, אחד מהם היה בביתהחולים של הגיטו. והנה, ביום-הכיפורים באמצע תפילת-המוסף פשטה שמועה ששני פקידי ה"שטאדט-קומיסריאט" הגרמני באו לגיטו והולכים בכיוון בית-החולים. בן-רגע טושטשו כל העקבות של "העבירה הגדולה" והמתפללים הוחבאו בחדר מיוחד. שני הגרמנים אמנם באו לבית-החולים, אך לא מצאו שום דבר חשוד והסתלקו. מיד הוחזר הכל למקומו ותפילת-המוסף נמשכה עד סופה.
כאלה היו היי הדת בגיטו קובנה. יהודים נשאו ברמה ובגאוה את עול התורה והיהדות. עד הרגע האחרון לקיום הגיטו אפשר היה להבין מה פירושו של "יהודי ליטאי", יהודי מארץ שהתורה והיהדות עלו בה כפורחת ומושרשות היו עמוק בלבבות.
ומניין אצל הרב יהודה-אליהו שפירא מממל ברח' קריקשצ'וקייצ'יו. במניין זה התפללו כמעט רק בני-הישיבה.
לאחר פינוי "הרובע הראשון" התקיים כל שבת מניין אצל הגב' כהן ברח' קריקשצ'וקייצ'יו 92. כאשר הפכו בתי-המלאכה בגיטו למקום-עבודה חשוב ובני-ישיבה נתקבלו שם לעבודה, קויים גם שם מניין ביזמתו של בן-הישיבה בנימין בלכמן ובעזרתו של דב-בר פרידמן, חבר הנהלת בתי-המלאכה. כל בוקר היו מתפללים שם ברוב עם. בשעת הצהרים היו מתפללים שם מנחה. בהשפעת בני-הישיבה שעבדו בבתי-המלאכה פתחו שם מטבח כשר : לאחר זמן אורגן שם על-ידי מחבר שורות אלה דף גמרא בשביל בני-הישיבה. בין השעות 5 ל7- בערב היה הרב בנימין אוז'ינסקי מגיד את הדף. למדו שם בחריפות ובפלפול. הואיל ולא היו מפרשים בגיטו, היתה שם תחרות בין החריפות והבקיאות. שם עברו על מסכת ביצה ויומא. בפורים תש"ד עשו חברי הדף סיום על מסכת ביצה והפורים עבר במצב-רוח מרומם.
בני-הישיבה יחד עם הנהלת בתי-המלאכה היו עורכים מפעם לפעם מסיבות חגיגיות. חגיגת שמחת-תורה תש"ד וחגיגת שבועות באותה שנה חיזקו את האמונה ועודדו את הרוחות בגיטו.
בשמחת-תורה תש"ד היתה מתיחות רבה בגיטו, ובאוויר ריחפה כבר גזירת ה"קסירקוט". הדאגה ליום מחר דיכאה את הלבבות. קשה היה למצוא דברי נחמה, אבל יהודי בית-המדרש עודדו את הרוחות. בחגיגת שמחת-תורה אצל ר' אברהם גרודזנסקי, היו הקפות של בני-הישיבה בצורה שהזכירה את הימים הטובים בישיבה.
פרק מיוחד בגיטו היה ענין שמירת השבת, אנשים היו בפועל ממש מקריבים עצמם למען השבת. אנשים חלשים היו עובדים בשארית כוחותיהם זמן רב יותר משנדרש מהם, רק כדי שיוכלו להבטיח לעצמם מנוחת שבת. היו כאלה, שמתוך חשש לחילול שבת ויתרו על התוספת המיוחדת לאלה שעבדו בכל שבעת ימי השבוע, וזה היה בימים שהרעב היה ללא נשוא, היו כאלה שעבדו בגיטו בבריגאדות קלות, בשבת לא היה יום עבודה מלא, וב12- בצהרים כבר היו היהודים חוזרים לגיטו, ובכל זאת היו רבים מבריגאדות אלה נמנעים מלעבוד בשבת ותמורת יום זה עבדו ביום ראשון בשדה-התעופה, או עבודה קשה בבריגאדה "גרין ובילפינגר". האנשים היו מקבלים עליהם כל זאת באהבה. עונג שמירת השבת המתיק להם את צערם בימי החול. בבתיהמלאכה בגיטו ניתנה רשות לשומרי השבת להיות חופשיים בשבת, וביום ראשון עבדו בחצר או בניקוי בתי-מלאכה. היו גם כאלה שכל ימות השבוע עבדו תחת גג בענפי-עבודה מקצועיים וביום ראשון עשו עבודה שחורה בחצר, רק כדי להבטיח לעצמם את מנוחת השבת, כאן קויימו דברי חז"ל : "הבא לטהר מסייעין אותו". יהודי קובנה, הנאמנים לתורה ולמסורת, והזהירים מאכילת טריפות, לא יכלו בשום אופן לקיים מטבח כשר בנסיבות האכזריות של הגיטו. אך נמצאו יחידי-סגולה אשר בעקשנות יוצאת מן הכלל שמרו על בשרות. היו אלה רבנים, בני-ישיבות ויהודים שלא יכלו ולא רצו לטמא עצמם במאכלים אסורים. מובן מאליו שבתנאים של הגיטו היה סבלם כפול. לפסח דאג כל אחד לקבל מצות. בתש"ג אפו מצות ב"רובע הראשון", ברח' לינקובה. מאות אנשים עמדו בתור כדי למסור את הקמח שלהם ולקבל מצות. כל מי שרצה לקבל מצה, חייב היה להביא קמח. משקל המצות שקיבל היה ב%15 פחות ממשקל הקמח, ועוד היה עליו להוסיף 15 מרק לק"ג למען אלה שלא יכלו לספק לעצמם מצות. הוקם "ועד מעות-חיטין" אשר בראשו עמד הרב שמואל-יעקב שמוקלר.
בשנת תש"ד היה ענין המצות קשה. "הרובע הראשון" הוצא מהגיטו, מכונות לאפיית מצה לא היו וכן לא היו תנורים פנויים לאפיית מצות. המאפיות בבתי-המלאכה אפו אמנם מצות, אך רק בשביל העובדים בבתי-המלאכה. מחבר שורות אלה, יחד עם בן-הישיבה יעקב מלמד, מקלאצק, ארגן מאפייתמצות באחד הבלוקים. עזר להם הרבה דב-בר פרידמן. בימים האחרונים של אדר התחילו לאפות מצות ואפו 300 ק"ג. הדרישה היתה גדולה, אבל השטן התערב. ה-ס.ס. ביצעו אז את ה"אקציה" נגד הילדים...
אחרי ה"אקציה" לא המשיכו לאפות מצות. קומץ בני-תורה התאספו ואפו קצת מצות לעצמם. העבודה היתה כרוכה בסכנה כפולה, שכן באותו זמן נמצאו בגיטו משמרות של ס.ס.
מסירות-נפש מיוחדת גילה ר' אליהו שפירא מממל, יהודי זה נזהר גם בגיטו בכל תרי"ג מצוות והיה אוכל רק מצהשמורה. עוד בימי הקציר הכינו, הוא ועוד כמה חסידים מהגיטו, חיטה וטחנו אותה לחוד. ר' אליהו הסתפק ב250- גרם מצהשמורה בכל ימי הפסח. כאן יש לציין, שבביתו של ר' אליהו בגיטו רעבו כל השנה.
באוגוסט 1942 הוציאו הגרמנים פקודה, שבין היתר הטילה איסור מוחלט על עריכת תפילות בגיטו. חייבים היו לסגור את כל בתי-התפילה בגיטו, אך זמן קצר אחרי גזירה זאת התאוששו שומרי-המצוות ושומרי-הדת בגיטו ושוב פתחו את בתי-התפילה הסגורים והיו מתפללים שם בציבור ולומדים משניות וגמרא בלי להתחשב בסכנה הכרוכה בכך. ראוי להזכיר כאן מקרה אופייני שאירע. באותה שנה (1942) כבשנה שלפניה נתארגנו "מניינים" כדי להתפלל בימים הנוראים, אחד מהם היה בביתהחולים של הגיטו. והנה, ביום-הכיפורים באמצע תפילת-המוסף פשטה שמועה ששני פקידי ה"שטאדט-קומיסריאט" הגרמני באו לגיטו והולכים בכיוון בית-החולים. בן-רגע טושטשו כל העקבות של "העבירה הגדולה" והמתפללים הוחבאו בחדר מיוחד. שני הגרמנים אמנם באו לבית-החולים, אך לא מצאו שום דבר חשוד והסתלקו. מיד הוחזר הכל למקומו ותפילת-המוסף נמשכה עד סופה.
כאלה היו היי הדת בגיטו קובנה. יהודים נשאו ברמה ובגאוה את עול התורה והיהדות. עד הרגע האחרון לקיום הגיטו אפשר היה להבין מה פירושו של "יהודי ליטאי", יהודי מארץ שהתורה והיהדות עלו בה כפורחת ומושרשות היו עמוק בלבבות.



© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016