זכור - אמונה בימי השואה

מאגרים


<< חזרה למן המחקר

ירושלים דליטא לא נמחקה


פראגר משה
ירחון בית יעקב גיליון 15-16 אב-אלול תש"כ

של נעליך מעל רגליך, כי בשעריה של ירושלים דליטא נעמוד דום.

ווילנה – גאון מתוך עוני
ראיתיך, ווילנה, בימי עניך וגאונך.
סימטאות צרות ומפותלות, אשר צלתן מרובה מחמתן. בתים שחוחים ושוקעים, אשר חלונותיהם נוטפי-יגון וחצריהם אפופי קדרות. חנויות דלות ושדופות, אשר כל רכושם הוטל לראווה כלפי-חוץ: קב של גרעינים, שק של תפוחי אדמה תפוחים, סל כעכים צנונים, אשר הפרוץ מרובה בהם מן העומד.
מתכווץ הלב לנוכח נוף-העוני הלזה. אבל לאט לך, הצופה, זוהי חזותה החיצונית בלבד של ווילנה, כזה הוא מעמדו של ה"קמח" בירושלים דליטא, אלא שתחת זאת ולמרות זאת פורחת ומשגשגת פה התורה. וכי למה היא נדמתה ירושלים דליטא? "מלך אסור באזיקים" ודווקא אלה אזיקי המציאות האפורה והמרה הבליטו פי כמה וכמה את הודה והדרה של מלכות התורה, אשר ווילנא היוותה אחת ממצודות עוזה.
לאן נחפזים הם, יהודי ווילנה? סימן זה מסור בידיך, משנחפזים הם היהודים אל בית המדרש, אל ה"קלויז" הם נחפזים. כל עסקי משא-ומתן שלהם מתנהלים בכבדות, מתוך יחס של מה—בכך, וכי על מה הוא נחפז, היהודי הליטאי?
וכי מה, בעצם, דרוש לו בן-תורה לחיותו ולכדי מחייתו? אמנם חדרו קטן ואפל, רטוב וטחוב, - אבל בין בית-המדרש רב-מידות הוא, שטוף-אור ורחב-ידים. וכי מאי נפקא מינה במה מרגיע הוא את האצטומך המצומק? בדיסה של גריסין, בפת חרבה, ולכבוד שבת קודש בפירור של "דג מלוח" כזכר ורמז ל"בשר ודגים וכל מטעמים". והלא כל זה הוא טפל שבטפל. העיקר כי רץ הוא לבית-המדרש ושם ממלא תא כרסו בש"ס ופוסקים.
עצור לרגע. הבו גודל לצניעותו של מתמיד הוילנאי. אף ניגון הגמרא שלו חרישי הוא, מאופק, שאינו פורץ מחוץ לתחומי הפנימיות.
עד מה רעים ורזים פניה של ווילנה זו – ועד מה דשנים מבורכים חיי-התורה שלה. מה דלים ומצומצמים השגותיהם של הווילנאים בעיניני העולם-הזה ועד מה גדלו ועצמו השגותיהם בתורה וביראה.
אנא, הבט, התבונן קמעה. פינה באחד הרחובות. בית ברחוב זאוואלנה. בנין פשוט וצנוע, עזוב ומוזנח ככל בתי ווילנה. אלא שפינה זו – בנין-תלפיות הוא, תל אשר הכל פונים אליו. כתובת, אשר אבן-שואבת היא: כתובתו של רבי חיים עוזר.
התדעו, על מי יש לחוס? בין כל העוברים ושבים שברחוב משרך את דרכו נושא-המכתבים הזקן, גוי בעל-שפם, הנשוא על כתפיו יום יום מטען כבד זה של זרם המכתבים הבלתי נפסק, הנמשך להנה מכל ארבע כנפות הארץ. מיום ליום מתגבר והולך זרם המכתבים – כי צרכי עמך ישראל מרובים וצרות ישראל מתרבות ואל מי יפנו עסקנים יהודיים בעטוף עליהם לבם ובאזני מי יתנו רבני ישראל את מבוכתם בשל מועקת הצרות והרדיפות, הגזירות והיסורין.
כי אכן רבי חיים עוזר סמל חי היה הוא לירושלים דליטא: למוד-סבל כמותה, פשטן וענוותן כמותה, קשה-עורף ורווי-חוסן כמותה, וכמותה להט-קודש עצור היה בכל חדרי פנימיותו.
זו היתה כתובת אשר אף פעם לא הכזיבה. כתובת אשר נשתתקה יחד עם ירושלים דליטא.

ב.
ווילנה – תשובתם של מורדים
ראיתיך, ווילנה, בימי מריך וריבך.
אז, כאשר כמה מבניך קמו להפוך, חלילה את אש-דת לאש-זרה. קמו לרתום אותה קשיות-עורף של נאמנות יהודית לרשויות של זרים ואויבים. מתוך בולמוס של מהפכניות אף העיזו לחלל את רום כבודה של ירושלים דליטא. "יונג ווילנע" – ווילנה הצעירה כך הם קראו לעצמם והם התיימרו להכניס את כל אוצרות היין הישן של ווילנה לתוך כליהם הריקים.
ועתה, שא עיניך וראה, מה עלתה לה לאותה "ווילנה הצעירה"? זו שהתנכלה לרשת כאילו את שטר-היוחסין של ירושלים דליטא, ולהמיר את הרוחניות המזוככת שלה בסיסמאות-סרק בני-יומן.
כי הנה התחוללה הסופה הנוראה והועידה למבחן את כח-העמידה של כל רעיון וכל השקפה ותוך כדי מבחן זה נתברר לעין כל במה טמון באמת סוד חוסנה הנפשי-מוסרי של ירושלים דליטא. אדרבא, אזור את עצמך במעט אורך-רוח והטה אזניך לקול דממה דקה של חשבון הנפש.
היו בני וילנה, אשר הצביעו מתוך גאווה יתירה על בנין דל בן קומה אחת, שבתוכו נתקבצה בחשאי ועידת-היסוד של"הבונד" הסוציאליסטי בתקופת המחתרת הצאריסטית. ואלה הוסיפו והדגישו: - אנו "האפיקורסים" הסוציאליסטיים, אנו שירשנו את ההעזה "הווילנאית" ואת רוח-הגבורה "הווילנאית"; אנו הצועדים במלוא ביטחת-הנצחון אל היחיד; אנו המבטיחים את המשך הפאר של מסורת ווילנה...
ברם, משפרצה סערת-האימים וירושלים דליטא טולטלה ע"י נחשולים של זוועות שאין לתארן- רשם בספר עדותו דווקא אחד מנושאי דגלו של הסוציאליזם הכפרני:
"הרגש החם של ההכרה האלוקית, אשר בימים ההם נתלקח אצל האנשים, לא זו בלבד שזיכך והעשיר עולמם הפנימי, אלא שחישל אותם מבחינה נפשית ואיפשר להם לשאת בנקל את עצמת האסון - - היה זה צמאון לנוחם? שיכחה עצמית? או גילוי של חשבון-הנפש המעמיק והמקורי- היהודי לקראת המוות? מנין נבע זה, אשר הפועל-הנגר לדרמן, שחונך בארגוני נוער סוציאליסטיים מקצועיים, דאג לרכוש לעצמו סידור ובכל רגע של פנאי התייחד בפינה ובקול שובה-לב ובלבביות יתירה אמר – לא: ילל! – את פרקי-התהילים? וכיצד להסביר זאת, כי ה"בונדאי" יוסל בלאנדר, כאשר חזר מגיטו ווילנה ובעברו דרך הבתים היהודיים ההרוסים בלבנדוב, מצא מזוזה מחוללת, הביא אותה לתוך המחנה ובהראותה לחברים נשפכו דמעות מתוך עיניו? - - זו היתה התגלות מחודשת של מקורות האמונה שבאומה העתיקים, המרעננים והמעודדים תמיד - - (לפי ספרו של אברהם אייזן: "הפרצוף הרוחני של הגיטו")

מאידך, נתעוררו אנשי ווילנה מבין החוגים החילוניים להציג בפניך את פסגת יצירתה של הלאומיות החילונית, היינו את "המכון המדעי האידישיסטי" בווילנה, המכונה איוו"א ("יידישיסטער וויסנשאפטליכער אינסטיטוט"). אמנם כן כמה להט ומרץ, חזון ודמיון, איזו מידה של עקשנות ווילנאית מובהקת השקיעו אלה החילוניים במוסד טיפוחם זה. והם הכריזו ואמרו: - אנו יוצרים מציאות רוחנית חדשה, תרבות לאומית-חילונית ככל הגויים; השתחררנו מנטל העבר היהודי ופנינו לקראת העתיד לעיצוב מהפכני של "היהדות החדשה".
אלא, משהרעימו הרעמים והבזיקו הברקים ונזדעזעו אמות הספים של הקיום היהודי – נתאושש דווקא אחד מבין ראשי בוניו ומעצביו של התרבות החילונית האידישיסטית על מוסד-הגג שלה, והוא שנשאר על משמרתו במרכז ל "איווא" בווילנה, התוודה ביומנו בצורה מדהימה שכזו:
"לפני שנה חיפשו החוגים האינטיליגנטיים בגיטו את הפשר על השאלה: מה זה יהודי? ומי זה יהודי? - - אני חושב, כי כן הדבר. להיות יהודי פירושו במקרה שלנו להימצא במעמד נעלה. הסבל והפורעניות הפוגעים ביהודי יש להם משמעות, אלה אינן נגישות סתם, ולכן אינן מדכאות את היהודי כי יהודי הנו חלק של האחדות המשולשת: קודשא ב"ה אורייתא וישראל חד הוא - - אבותינו נאחזו באחדות זו, והתקיימו בכוחה. וגם עתה: היהודי אשר איננו אוחז באחדות זו – רחמנות עליו, נקלע הוא לעולם התוהו, סובל הוא ואין לו פתרון לסבלו. התקופה היא נסערת מאד מתנהלת מערכה נגד היהודי, אבל המערכה איננה רק נגד אבר אחד של האחדות המשולשת כי אם נגד האחדות כולה; גם כנגד התורה וכנגד הקדוש ברוך הוא, נגד החוק המוסרי ונגד הבורא-עולם. הייתכן שיפקפק מישהו איזה צד יתגבר? - - " (לפי יומנו של זליג קלמנוביץ, שנדפס בשנתון "איווא", בניו-יורק)
אנא, שים לב, כל אלה הדברים נכתבו ונרשמו בתוככי גיטו ווילנה; ואין כל גוזמא להגיד, כי אותה אווירה מיוחדת של ירושלים דליטא עוררה והולידה דברי-ווידוי כגון אלה.

ג.
ווילנה- גווילין נשרפים ואותיות פורחות
ראיתיך, ווילנה, בימי שברך ושקיעתך. נדם הקול. נדמו הוויכוחים. פסו הווידויים. תם נגמר הכל. אלא שאחד המשוררים השרידים אשר הגורל השאירו לעדות חיה של השוד והשבר, נזכר בבת-אחת באותו באר מים חיים של תורה שנבע בווילנה והפיץ את מעינותיו על פני היהדות כולה, - כלומר: "דפוס האלמנה והאחים ראם" – והוא שר את שירו של מר גורלן של האותיות העבריות, אשר האויב האכזרי חילל אותן ויצק אותן לגושי עופרת פשוטה וגסה - -
אל בחרדתך, המשורר. גם הפעם קוימה אותה הבטחה של ניחומין: "גווילין נשרפים ואותיות פורחות". אלה מלאכי-החבלה, משרתי השטן הוציאו את הצו המפורש: לחסל כליל את הדפוס המקודש! להרוס את ה"אמהות " של "התלמוד"! להשליך את האותיות המרובעות לתוך כור היציקה! בקיצור – לעקור כל סימן וכל זכר למציירי הש"ס הווילנאי המפואר.
ברם, מכיוון שאותו דפוס מהודר של ירושלים-דליטא קשר את עצמו בנצחיותה של התורה – סגולת הנצחיות של התורה עמדה לו עד כה והיא תעמוד לו לעד.
אנא, חשוב רגע; ובאמונה כי החשבון כדאי הוא. וכי מה זמם השטן? להכרית את מכשירי-הדפוס של הש"ס הווילנאי. והנה, טרם עברו עשרים שנה מאז הריסתו של בית-הדפוס הווילנאי- ובכל שנה ושנה כמעט הופיעו פה ושם מהדורות מחודשות של הש"ס הווילנאי. תוך עשרים שנה הללו מאז החורבן נפוץ הש"ס הווילנאי כמספר הגדול פי מה וכמה בהשוואה לתפוצתו בזמנים כתיקונם.
מי יגלה עפר מעיניכם, מסדרי הש"ס הווילנאי ומגיהיו, מדפיסיו ועורכיו, מפרשיו ומשלימיו, ויוזמיו מגשימיו, אשר כולם כאחד עשו את מלאכתם מתוך אהבת התורה וחרדת קודש!
על כרכיו של הש"ס הוילנאי מתחנך עתה דור חדש, דור גאה של לומדי תורה מתוך רצון והכרה. על ברכיו של הש"ס הווילנאי צומח עתה לגיון חדש של תופשי תורה, המחשלים מחדש את חוליות השלשלת של המסורת התלמודית, הנמשכת מווילנה, ירושלים דליטא.
אמנם כן, הגווילין של דפוס ראם הווילנאי נשרפו, אבל אותיות פורחות באויר, והן מפריחות דור חדש של בני-תורה, כי זוהי זכותה של ירושלים דליטא.

של נעליך מעל רגליך, כי מעל הריסותיה של ירושלים דליטא עולה וצומח פלא הנצחיות.



© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016