זכור - אמונה בימי השואה

מאגרים

דמויות


לחצו כאן לאתר "רבנים שנספו בשואה" / מאת ד"ר פנינה מיזליש


א     ב     ג     ד     ה     ו     ז     ח     ט     י     כ     ל     מ     נ     ס     ע     פ     צ     ק     ר     ש     ת        


הרב דוד אביגדור





נולד: כ' תשרי תרנ"ח
נספה: ראש השנה תש"ג

הרב דוד אביגדור הבן זקונים לאבי, היה אחי הרב דוד אביגדור הי"ד, האבד"ק אנדריכאוו (אצל ביליץ בגאליציא המערבית). אם תרגום של בן זקונים הוא: בר חכים, הרי אחי זה היה בר חכים במלא מובנה של מלה זו. הוא היה מופלא ומצויין מאוד. כבר כשנולד, הביא עמו כשרונות מאוד נעלים ונשגבים. כידוע יש בכשרונות טיפוסים שונים. ולאוו כל אחד זוכה לשני כתרים. אולם אחי זה נשא על ראשו כתרים רבים. הוא היה: למדן, חכם, סופר, נואם, צייר ופייטן. ובכל אלה המקצועות הצטיין במעלה גבוהה ונפלאה, בהיותו עדיין ילד, כבר החל לפייט בקלות מרובה, וגם צייר באומנות גדולה. כידוע, בעיירה קטנה, בבית אבינו, לא היתה שום אפשרות לשמוע לקח בחכמה ומדע. אבל הוא לא היה צריך לזה. הוא נולד באינטואיציא מדעית. את החכמה שאב מכוחו ומנפשו – מן המעין הפנימי שלו עצמו. בקרבו פנימה הבין, שאין המדע לשם מדע, אלא שהמדע צריך לשמש לחיים. המדע הוא כלי שרת לחיים ואינו מהות החיים. מטבעו היה אומן ופייטן. באמנות ופייטנות ראה את רוח היצירה, השופעת חיים וברכה, כשהם לעצמם, לתכלית ומהות החיים. מלבד מעלותיו היה בעל מדות טובות, הוא היה עדין הנפש וטוב הלבב. חרד על אידיאלים אנושיים וחביב על הבריות.

בכאן אני מבקש סליחה מן הקורא, על אשר אני מפסיק באמצע ומקדים דברים אחדים לפני המשך דברי זכרון לאחי זה, הי"ד.
בנוהג שבעולם, אם באים לעשות מזכרת לאיזה איש מצויין, משתמשים בזה, שרושמים את מעלות האיש ואת עבודתו בחיים, וחסל. לדאבוני, אני לא אוכל לצאת ידי חובתי, במזכרת צנומה וריקה: מזכרת של זכרון מעשים, או זכרון מעלות של אחי זה. לי אי אפשר הפעם לכתוב בסגנון כזה. לי יש אותו האסון הנורא, שהייתי עד ראיה והנני עד חי, למאורעות כאלה, שאין דוגמתם ואין דמיונם – במלא רוחב כל ההיסטוריא האנושית. כשאני מתחיל לכתוב על הקורות אותנו במלחמה האחרונה, הרי אני עומד נדהם, וכמעט שלבבי יתפרץ לצאת החוצה, מגודל הצער והכאב. אני מוכרח מקודם להרגע מעט ולצמצם את מוחי ומחשבתי, כי רק בצמצום כזה, אני יכול לגרש מעט את אותם הרעיונות, המשתלשלים ומבצבצים ועולים מתוך הזכרונות הללו, ואינם נותנים לי מנוחה. ורק אחרי הצמצום, יכול אני לגמגם מעט בכתיבה, ממש לגמגם ולא יותר.

פרשת השבוע של היום, היא פרשת ויחי. כידוע פרשה זו סתומה. אין ריווח בין סופה של פרשת ויגש ובין התחלתה של פרשת ויחי. חז"ל הקשו: למה פרשה זו סתומה? ותירצו, שמכיוון שנפטר יעקב אבינו ע"ה נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד, שהתחילו לשעבדם. ולכאורה איזו שייכות יש לסתימה לבם של ישראל עם סתימת הפרשה? וכי סתימת הלב יש לה איזה קישור, עם סתימה הפרשה? הכי בזה, שאין שורה מפסקת בין הסדרות הללו, יש איזה רמז לסתימת לבם של ישראל, מקושי השיעבוד? אולם כידוע, הריווח שבין פרשה לפרשה ניתן, כדי לעמוד בין ענין לענין ולהתבונן בהענין, קריאה בעצמה אינה מספיקה. צריכים גם להבין את מה שקוראים. אדם מישראל, משקרא פרשה בתורה, מחוייב הוא להתעכב רגע ולהתעמק במה שקרא, כדי להבין את תוכן קריאתו. ברם, ישנם פרשיות כאלה שאין רשאים כלל להתעכב עליהם ולהתבונן בהם. אדרבא, צריכים לקרותם בנשימה אחת, כי אם נתעמק בהם יתפלץ הלב ולא נמצא מענה: על מה ולמה עשה ד' ככה לגדולים וטובים שבנו?

על שעבודם של ישראל במצרים גם משה רבינו עמד ותמה ואמר, שלא מצא בקורות עמים אחרים, שעם כולו יהא משועבד בעבודה, בחומר ובלבנים. וזו כוונת חז"ל באמרם, שפרשה זו סתומה, מפני שאין להתעכב ולעמוד ולהתבונן בפרשה זו, מכיון שכאן התחיל השעבוד של ישראל, ואין לעמוד להבין סוד שעבודם וצערם של ישראל.

ואם אין לעמוד על סוד שעבודם של ישראל במצרים, הרי ק"ו ב"ב של ק"ו, שאין לעמוד ולהתבונן במה שקרה לנו כעת, בימינו לעינינו. רוב בנינה ורוב מנינה של האומה; היהדות רבת הכשרון ספה, תמה. וגדול השבר עצום הכאב על רצח הצדיקים, החסידים, התמימים והישרים, שדוכאו עד עפר ושהומתו בכל מיני מיתות משונות.

בין הקדושים הללו היה גם אחי המופלא הרב דוד אביגדור הי"ד, ורעיתו הרבנית מייטל ובניהם אברהם ישכר בער ושלמה זלמן. אילן נאה זה נגדע, בעת שהיה בשיא פריחתו.

הוא נולד בהושענא רבא שנת תרנ"ח. כדרך כל ילדי ישראל נכנס לחדר בהיותו בן שלש והתחיל חומש בהיותו בן ארבע וגמרא בהיותו בן חמש. הצטיין מאוד בשכלו החד ובתפיסתו המהירה. עד שנעשה בר מצוה למד אצל מלמדי העיירה. אח"כ למד בעצמו בביהמ"ד תחת השגחתי המיוחדת. עבודתו הספרותית התחיל בהיותו כבן ארביסר, וכתב באידיש בסגנון נפלא, והשתוממו על סגנונו כל הסופרים המובהקים. מאמריו נדפסו בעתון הלבובי טאגעבלאט. ותוכנם היה בעיקר פיליטונים ותיאורים מן החיים היהודיים. בעת הזאת היה גם רושם לעצמו בלשון הקודש צחה קיצורי ספרות הבינים, והיה לו כמעט חיבור שלם על רבי יהודה הלוי, על ספריו ושיריו. כך היה הוא יושב ולומד בעיירה הקטנה הזו, ולמד תורה וחכמת ישראל ביחד.

פרצה המלחמה העולמית. הרוסים כבשו את גליציא המזרחית והיהודים עזבו את העיירות וברחו לאוסטריא. הוא לא עזב את אבינו הזקן ואת אמנו ונסע עמם יחד והיה עמם בפראג. שם השתלם ביתר שאת, והיה מיוצאי ובאי ביתו של הרב הראשי ד"ר חיים בראדי ז"ל. הלז היה מומחה גדול בספרות ימי הבינים. והצעיר דוד'ל העתיק לו שירים רבים, והעמידם במשקל, בחרוז ובסדר נכון ומדוקדק. באותה עת בקר בפראג גם את האקאדעמיא לציור, והשתלם במקצוע זה, והצטיין ברישום שחור על גבי לבן.

אחרי ששבנו הביתה ואני קבעתי את דירתי בעיר צאנז, בא הוא עמי לצאנז, והשתלם בלימודים תחת השגחתי. בשנת תרע"ט נשא את אשתו העדינה, וקבע את דירתו בעיר סאניק וישב שמה על התורה בהתמדה. בשנת תר"פ כשנתקבלתי אני לרב ראשי בקהלות דרוהוביץ ובאריסלאוו, קבע את דירתו בעיר דרוהוביץ, כדי להיות ביחד עמדי. הוא לא רצה להיות משועבד לאיזה קהל, ולא חשב לקבל משרת רבנות. מגמתו היתה להתפרנס מיגיעי כפו. ובדרוהוביץ פתח לו חנות של ספרים ותשמישי קדושה וערך שבועון באידיש, ומזה התפרנס.

כבר אז, בהיותו צעיר מאוד, הוא ראה שחלק גדול מישראל הולך וצועק בקול, שאין לו חלק ונחלה בתורת ישראל, ושהיהדות צריכה להיות מבוססת רק על שפה, ארץ ולאום. ועל זה היה הוא כואב מאוד. הוא העמיד לו למטרה, ללחום בכל עוז נגד שיטה כזאת. הודות לכשרונותיו הארגוניים, וקסמי אישיותו המרהיבה, הצליח לרכוש לו אוהבים נאמנים, מעסקני המזרחי בגליציא. אותם האוהבים, ביניהם הרב ד"ר הירשפלד מביאלא, הרב משולם קליגר מקראקא, והמזרחים הוותיקים מדרוהוביץ בוריסלוב: הרב שלמה בעסטער והרב אייזיק גליק, התחילו לדבר על לבו, שכל זמן שלא יהיה רב בישראל, לא יהיו דבריו נשמעים, ולא יצליח בעבודתו למען המזרחי. ואז השפענו אנחנו עליו שיקבל את המשרה בתור רב ואבד"ק אנדריכאוו שאצל ביליץ. וכאשר קוינו כן היה. בעיר הזאת התחילה עבודתו הגדולה בתנועת תורה ועבודה. מוואדאוויץ, מביאלא ומביליץ ומכל הסביבה, נתאספו אליו תלמידים רבים והרביץ תורה וחכמה בין הנוער. ולעתים היה גם נוסע מעיר לעיר וצועק, שאם לא נחנך את הנוער ביסודות תורניים, הסכנה נשקפת שיתערטל לגמרי מרוח התורה ומן העבר הגדול שלנו. כך נעשה למנהיג ולמדריך, לתנועת תורה ועבודה. היה גם מרצה שיעורים בביה"ס תחכמוני אשר בקראקא. לקח חבל בכל הכנסיות והאסיפות של המזרחי והיה תמיד בין ראשי המדברים.

הוא היה קל תנועה, זריו ומזורז, והיה תמיד שמח בחלקו. מן הכל התפעל לטובה: מן ספר, מן אנשים ומן הסביבה. על הכל הביט מתוך האספקלריא האופטימיסטית שלו, ולא התאונן מעולם. במדה זו הקסים את חבריו ותלמידיו. בזה היה מושך אליו כל איש. ובאמת נעים היה להמצא בקרבתו.

בשנת תרצ"ט לפני פרוץ המלחמה העולמית לקח חבל בקונגרס הציוני העולמי בשווייצריא בתור ציר המזרחי ותנועת תורה ועבודה.

חזר הביתה ימים אחדים לפני המלחמה. ביום ועש"ק התחילה המלחמה וביום ש"ק כבר היו הנאצים באנדריכאוו. כי עיר זו מונחת על הגבול שבין פולניא לאשכנז. והוכרח לעזוב הוא וכל משפחתו וכל היהודים שבעיר את המקום, ונסעו למזרח פולניא. הוא בא עם בני ביתו אלי, לעיר דרוהוביץ. קרוב לשתי שנים משלו הרוסים הסוביטים בדרוהוביץ, ובמשך כל העת ההיא ישב הוא אצלי עם כל בני ביתו. הוא סבל אז יסורים גדולים, לרגלי מחלת אשתו, אבל לא עזב את עבודתו התורנית-מדעית. הוא האמין שהזעם יעבור מהר, וצריכים לעשות מה בעבור העתיד. קודם כל הרגיש חוסר גדול בספרי לימוד למען הנוער. עבד על ספר חדש במינו שהתעתד להוציא לאור. בספר זה רצה לחבר תורה שבכתב עם תורה שבעל פה באופן זה: בכל אותם הפסוקים שיש בהם מ"ע או מל"ת הנוהגים בזמן הזה, נתן בסגנון קל ונוח את כל פרטי ודקדוקי המצווה, בצירוף דברי הסמ"ג, החינוך והרמב"ם בסה"מ ויד החזקה, אשר למצוות הללו.

בכל משך הזמן שישב אצלי כתב אז יומן גדול, ורשם בספר גדול את כל הקורות יום יום. בחורף שנת תש"א, שלחו הרוסים את כל היהודים הפליטים שבאו מן המערב לרוסיא. היו מתנפלים על הבתים בלילות, והוציאו את כל איש שבא מן המערב ושלחוהו ישר לתוך עומק מדינת רוסיא, ואז רצו לשלוח גם את אחי זצ"ל. ובהשתדלות גדולה עלה בידינו להוציאו מן המשלוח הזה. מה אנוש ותחשבהו! אנחנו היינו אז מלאי שמחה, שעלה בידינו להצילו בזה, שנשאר בדרוהוביץ. ומי יודע, אולי אם היה נשלח אז, היה נשאר עדיין בחיים. מי פילל שיבוא אסון נורא כזה.

כך ישבנו גם בכינו, בזכרנו את העבר שלנו, וציפינו על העתיד לבוא. בחודש יוני תש"א עזבו הרוסים את העיר ונכנסו הנאצים. אחרי האכזבה הנוראה מן הסוביטים ששררה אז בכל החוגים, כמעט כל אותם היהודים מן המערב שהיו עם הרוסים במזרח, החליטו לחזור למקומם למערב. וכך חזר גם אחי ומשפחתו והתיישב בטארנוב. בתחלה היה גם דואר וקבלנו ממנו מכתבים. אחרי כן נשתתק, והופסק הדואר, ואז שמענו שבר"ה שנת תש"ג נהרג הוא ואשתו הרבנית בהריגה הגדולה שהיתה אז בטארנוב (נהרג אז שם גם הגאון הקדוש הרב משהניו מבאיאן זצ"ל). שני בניו נשארו במחנה עבודה, וכשראו את הנעשה ברחו מטארנא על תעודות נכריים פולניים, ובאו לדרוהוביץ. אבל לא עלה בידם להציל את עצמם, ובחורף תש"ג נהרגו בדרוהוביץ, וכן נשמדה כל המשפחה.
ארץ אל תכסי דמם ויהא זכרם ברוך לעולם.

[הרב יעקב אביגדור, שבכתב ושבעל פה, מקסיקו תשי"ז] ]


© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016