זכור - אמונה בימי השואה

הניצולים ואנחנו

קהילת וירצבורג


מתחילתה ועד שנת 1637

מפת Unterfranken

וירצבורג היא עיר בגרמניה היושבת על גדות הנהר מיין, בצפון מערב בוואריה. היא נזכרת בשמה לראשונה בשנת 704. ראשיתה של הקהילה היהודית שבה מתחילת המאה ה-12.

בתקנות "שלום המדינה" של המלך הנריך הרביעי (תקנות משנת 1103) מוזכרים יהודים; יש להניח שהיו אלה מניצולי קהילות הריינוס שנחרבו בגזרות תתנ"ו, מסע הצלב הראשון (1096).

תולדות יהודי וירצבורג בימי הביניים משקפות את מציאות קהילות אשכנז דאז – גירוש מהמקום, חזרה אליו, שוב גירוש ושוב חזרה – ובין גירוש לגירוש תפקוד ואף פריחה. והרי פרטים על כך: היהודים היו נתונים לחסדי המשולש הנצחי של ימי הביניים – המלך, ההגמון והעירוניים. היהודים שילמו מסים הן למלך הן להגמון, אך בגלל חולשת המלך היו למעשה תחת חסות ההגמון, דבר שעורר התנגדות מטעם העירוניים הלא-יהודים. התמרוּן בין שלושת הגורמים האלה עלה ליהודים בכסף רב.

נוסף לכך היו מסעי הצלב אשר היזמה להתחלתם מקורה באפיפיור ברומא, אך השלכותיהם הורגשו בכל קהילה וקהילה באשכנז. וירצבורג לא הייתה שונה בכך. במסע הצלב השני (1147) נהרגו יהודים בידי כנופיות צלבנים והמון פרוע מתושבי המקום. בין ההרוגים היו שלושת רבני הקהילה – ר' יצחק בן אליקים, ר' משה ור' יצחק בן משה. הגמון העיר ניסה להגן עליהם, אך ללא הצלחה. לאחר הטבח הוא קבר את גופות הרבנים בגנו הפרטי. חלקת אדמה זו נרכשה על ידי ר' חזקיהו בן אליקים ונהפכה לבית העלמין של יהודי וירצבורג.

במסע הצלב השלישי (1188) הגיעו הצלבנים לווירצבורג, אך יהודי העיר הצליחו להימלט למבצר העיר וניצלו. בגזרות רינדפלייש (1298) נטבחו 900 יהודים מווירצבורג והסביבה.

למרות זאת, כעבור זמן מה חזרו לווירצבורג שרידי הקהילה מפרעות 1298 והתיישבו בה מחדש. ב-1334 התחייבה מועצת העיר בפני ההגמון שתושיט עזרה ליהודי וירצבורג אם יהיו צפויים לסכנה, אולם הבנות אלו התמוטטו בשעת הסכנה הבאה, המגפה השחורה (1349). כביתר קהילות אשכנז הואשמו גם יהודי וירצבורג בהרעלת בארות המים. עם התקרבות כנופיות הפורעים הסתגרו יהודי וירצבורג עם משפחותיהם בבתיהם והעלו את עצמם באש. בין בני הקהילה שמתו על קידוש ה' היו שלושת רבני הקהילה – מהר"ר גולטקנא פפא, ר' דוד הכהן ור' משה הדרשן, שעד אותה שנה עמד בראש ישיבת וירצבורג. שרידי היהודים ברחו לערים אחרות, והקהילה חוסלה.

אך ככתוב לעיל, בין מסע צלב למשנהו, בין גזרה לגזרה, הייתה קהילה בווירצבורג שתפקדה ואף שגשגה. בניגוד למצב במקומות אחרים בגרמניה יכלו יהודי וירצבורג לקנות קרקעות ובתים. לאור זאת, ב-1230 קנתה קהילת וירצבורג מגרש מאחד המנזרים והקימה עליו בית מדרש. כמו כן היו מגדולי התורה באשכנז דאז שפעלו בווירצבורג, אם כי זו לא הייתה מרכז פעילותם העיקרי. והרי רשימה של עיקר תלמידי החכמים האלו: ר' אליעזר בן ר' נתן ממגנצה, ראב"ן (1090–1170), היה מראשוני בעלי התוספות באשכנז וגם פייטן. חתנו של הראב"ן, ר' יואל בן ר' יצחק מבונא (נפטר ב-1200), חיבר תוספות למסכתות שונות בתלמוד. כמו כן חיבר פיוטים, סליחות וקינות המשקפים את המאורעות הנוראים של מסע הצלב השני. בנו, ר' אליעזר בן ר' יואל הלוי, הראבי"ה (1140–1225), נדד בקהילות רבות באשכנז, ביניהן וירצבורג. הוא ידוע גם כ"אבי העזרי" על שם ספרו שכולל ענייני הלכה ופסקים המבוססים על התלמוד וספרות השו"תים. בין תלמידיו היה ר' משה מווינה. הוא ידוע גם כ"אור זרוע" על שם ספרו. זהו ספר הלכה המסודר בסדר התלמוד וכולל פירושים ותוספות על סוגיות התלמוד, פסקים ותשובות מאת חכמי הדורות שלפניו ושל חכמי דורו, ואף שלו עצמו.

המפורסם ביותר ברשימה מכובדת זו הוא המהר"ם מרוטנבורג. בהיותו בווירצבורג למד אצל ר' יצחק, ה"אור זרוע", ואף כיהן כרבה של וירצבורג תקופה מסוימת.


דפים מכתב היד של פירוש רש"י לתורה משנת ד"א תתקצ"ג (1233), שנכתב על ידי שלמה ברבי שמואל "ממדינת וירצבורק"

כך אנו רואים את וירצבורג של המאות ה-12–13 כמרכז תורה, אמנם לא בסדר הגודל של קהילות אשכנז העיקריות אך בכל אופן כאכסניה מכובדת של תורה והלכה. פריחה זו נגדעה בעקבות שני אירועים נוראים – גזרות הצורר רינדפלייש (1298) והמגפה השחורה (1349).

כאמור הקהילה חוסלה אז, אך לא ארכו השנים ושרידי הקהילה אשר ברחו ממנה ב-1349 חזרו אליה ב-1377. הקהילה חודשה, אם כי לא הגיעה לפריחתה שבמאות ה-12–13. בראשית המאה ה-15 (1403) העניק ההגמון ליהודים שבתחום ההגמונות שלו, ווירצבורג בתוכו, כתב חסות שהסדיר את מעמדם החוקי והכלכלי, ואף מינה להם רב, את ר' זיסליין. פריווילגיה זו חודשה ב-1408 ושוב ב-1411, בהשתדלותם של חמישה מנכבדי הקהילה. באותה שנה גם הוענקה ליהודים זכות לעסוק במסחר ובעסקי כסף, כל זאת תמורת דמי חסות. אך, כפי שקרה בדרך כלל בימי הביניים, מזלם של היהודים היה תלוי בשלושת הגורמים העיקריים – ההגמון, המלך ומועצת העיר.

כך קרה שב-1422, בעקבות הסכם בין ההגמון לבין השליטים לבית המלוכה ברנדנבורג, נאסרו כל יהודי וירצבורג והוחרמו שטרי החוב שבידיהם. ב-1429 נמכר בית העלמין היהודי וב-1434 הגיעה מועצת העיר לידי הסכם עם ההגמון בדבר הריסת כל בתי היהודים ברובע היהודי.

אך למרות כל זאת, רק ארבע שנים לאחר מכן, ב-1438, היו כבר כמה יהודים בודדים בעיר. החל מ-1445 שוב גדל היישוב היהודי במקום. שנה לאחר מכן הוחזר בית העלמין היהודי לקהילה תמורת תשלום להגמון. קהילת וירצבורג עלתה שוב על מפת יהודי אשכנז. במשך שנתיים (1466–1468) אף שימש בה ברבנות ר' משה בן ר' יצחק הלוי, הידוע כמהר"ם מינץ, מהחשובים שבפוסקי אשכנז. אך תחייה רוחנית-קהילתית זו הייתה קצרה. מ-1453 והלאה הורע מצב היהודים בהדרגה. ב-1488 (רק ארבע שנים לפני גירוש ספרד) נחקקו תקנות נגד היהודים בווירצבורג. ב-1541, ושנה לאחר מכן, נחקקו צווים נוספים. ב-1556 חודשה גזרת "העיגול הצהוב" על בגדיהם כדי להבדילם משאר התושבים. ב-1558 תבעה מועצת העיר את גירוש היהודים, וב-1559 הוצאה פקודת גירוש נגד יהודי המדינה, ביניהם יהודי וירצבורג. ב-1565 נסגר רשמית הרובע היהודי, וב-1575 הוחרם בית העלמין היהודי. למרות כל זאת, במאה ה-17 שוב נמצאו יהודים בודדים בווירצבורג. הם גורשו ב-1637, ונשארו בווירצבורג רק שלוש משפחות יהודיות אשר היו להן פריווילגיות מיוחדות. במשך שנים רבות לא הורשו יהודים לשבת בווירצבורג דרך קבע. כניסתם לעיר הותרה רק לעסקי מסחר במשך היום, והם היו חייבים לשאת על בגדיהם "עיגול צהוב" ולשלם "מכס הגוף".


מהמאה התשע עשרה ועד אחרי מלחמת העולם הראשונה
כזה היה המצב עד תחילת המאה ה-19. ב-1805 הוענקו היתרי ישיבה בווירצבורג לספק הצבא משה הירש ובניו. בעקבותיו הגיעו יהודים נוספים לווירצבורג. ב-1813 הם מנו 14 משפחות, ב-1816 הם היו 138 נפשות מתוך 22,719 (0.6%), ב-1837 היו 230 נפשות מתוך 27,353 (0.8%) וב-1840 כמעט הכפילו את המספר ל-425 מתוך 26,814 נפשות (1.6%). עם הגידול באוכלוסייה היהודית וזכויותיה התגברה האנטישמיות. ב-1819 התרחשו מהומות "הפ! הפ!" נגד המגמה להשוות את זכויות היהודים לאלה של שאר האזרחים, כלומר לתת להם אמנסיפציה. הסטודנטים באוניברסיטת וירצבורג היו אלה שפתחו במהומות, אך הצטרפו אליהם רבים מתושבי העיר, בייחוד בעלי העסקים שרצו להתנקם במתחריהם היהודים. משפחת הברון הירש תרמה רבות לעזרת יהודי וירצבורג מול גילויי אנטישמיות אלה. מדובר בעיקר באחים שלמה ויעקב אשר עזרו רבות ליהודי בוואריה, ויהודי וירצבורג בתוכם, במאבקם לשוויון זכויות. בנו של יעקב, יואל פון הירש, היה יהודי שומר מצוות אשר תרם רבות לפיתוח המסחר והתעשייה בווירצבורג ותמך במוסדות צדקה יהודיים בעיר.

עם כינונה מחדש של קהילת וירצבורג באה גם תחייה רוחנית-קהילתית. יש להודות על כך לכמה רבנים גדולים אשר ראו למרחוק את האתגרים הלא-פשוטים שעמדו בפני יהדות גרמניה במאה ה-19, ונערכו בהתאם. ראשון מתוכם היה הרב אברהם בינג (1752–1841) שהיה רב המדינה. ב-1814 הוא העביר את רבנות המדינה ממקום מושבה בהיידינגספלד לווירצבורג. כבר אז חזה את התפתחותה העתידית של וירצבורג כעיר וכמרכז יהודי. ישיבתו של הרב בינג בווירצבורג משכה אל העיר לומדי תורה רבים. מתלמידיו המפורסמים היו ר' יצחק בן יעקב ברנייס ("החכם ברנייס") – רבה של קהילת המבורג, ר' יעקב אטלינגר – הרב ואב בית הדין של אלטונה, ר' נתן אדלר – רבם של יהודי בריטניה מ-1845, ור' אליעזר ברגמן – מחלוצי היישוב הישן בירושלים. הרב בינג השאיר אחריו כתבי יד רבים, אך רק שלושה ראו אור – "זיכרון אברהם" לשלחן ערוך, פירושים למסכתות ברכות ושבת והספר "הגהות לשלחן ערוך". בשנה האחרונה לכהונתו כרב המדינה (1839) פירקו השלטונות את מוסד רבנות המדינה וחילקוהו לשש רבנויות מחוז, מהן אחת בווירצבורג, כך שרבה של וירצבורג היה גם רב מחוזי.

את מקומו של הרב בינג ירש הרב יצחק דב הלוי במברגר (1807–1878), שהיה כל כך מזוהה עם פעילותה הדתית של הקהילה עד שהיה ידוע בכינוי "הרב מווירצבורג" וכולם ידעו על מי מדובר. האתגר העיקרי שעמד בפניו ובפני היהדות האורתודוקסית בקהילות גרמניה דאז היה המאבק בתנועת הרפורמה. קודמו, הרב בינג, כבר התחיל במאבק זה. ב-1836 הייתה בעיר ועידת רבנים ומנהיגי דת מכל קהילות האזור בנושא תיקונים בתפילה. הצעות הרפורמים נדחו, אך רק לאחר ויכוח חריף. הרב יצחק במברגר המשיך בהתמודדות, אך הוא לא היה יחיד בכך. הבעיה נגעה בכל רחבי גרמניה, והיו חילוקי דעות בין הרבנים האורתודוקסים באשר לדרך הנכונה בניהול המאבק. הרב שמשון רפאל הירש בפרנקפורט דגל בפרישתה של היהדות החרדית בגרמניה מהקהילות הכלליות במדינה. לעומתו דגל הרב במברגר בהישארות במסגרת הקהילות היהודיות, אף על פי שהיה לרפורמים רוב בגוף זה, בתנאי שהקהילה הכללית תתחייב לספק לחבריה החרדיים את צורכיהם הדתיים ותאפשר להם לקיים את מוסדותיהם הציבוריים ברוח התורה והמסורת. לפולמוס זה הייתה השפעה רבה על דרכה של היהדות הדתית-חרדית בגרמניה ומחוצה לה.

על אף חילוקי הדעות בנושא הפרישה, קו מנחה דומה לרב הירש ולרב במברגר היה הדגש הרב על מוסדות חינוך דתיים המחנכים את הדור הבא ברוח ישראל סבא, אך בשימוש באמצעי חינוך מודרניים. לשם כך נחנך בית כנסת חדש ב-1842 ובית ספר יהודי עממי חדש ב-1856. גולת הכותרת במגמה זו הייתה פתיחת בית מדרש למורים יהודיים ב-1864. הרב במברגר יזם את הקמתו יחד עם עוד ארבעה רבנים מבוואריה כדי לפתור את בעיית המחסור במורים להוראת לימודי קודש. עד שנת הלימודים 1877 (שנה לפני פטירתו של הרב במברגר) יצאו מבין כתליו 164 מורים שפעלו בכל רחבי גרמניה. בהתאם לשיטתו להתאים את לימוד התורה לבני המאה ה-19 מבלי לוותר כמלוא הנימה על קדושתה הוא יזם את תרגום התורה מעברית לגרמנית. מטרתו בכך הייתה להגיש לקהל הלומדים, ואף לנוער, תרגום לפי המסורת בניגוד לתרגום התורה שהתפרסם אז על ידי הרפורמים. נוסף לכך השאיר הרב יצחק במברגר כתבים בענייני הלכה: "מלאכת שמים" בענייני כתיבת התורה (1860), "אמירה לבית יעקב" בענייני נשים (1858), "מורה לזובחים" בענייני שחיטה (1864), "נחלי דבש" בדיני חליצה (1867) ושו"תים שלו שהוצאו לאור על ידי יוצאי חלציו.


בית המדרש היהודי למורים, הבניין החדש

הרב יצחק במברגר נפטר ב-1878, כשחמישה מתוך ששת בניו המשיכו את מסורת הקודש שלו כרבנים בקהילות בגרמניה. אחד מהם, הרב נתן במברגר (1842–1919) ירש את מקומו כרבה של וירצבורג והמחוז (1878–1919), כלומר עד אחרי מלחמת העולם הראשונה. הוא המשיך את עבודתו הברוכה של אביו בבית המדרש למורים, והעלה אותו לרמה גבוהה. ב-1884 עבר בית המדרש לבניין חדש וגדול. בימיו הגיעה האוכלוסייה היהודית בווירצבורג למספריה ואחוזיה הגבוהים ביותר. ב-1880 היה האחוז הגבוה ביותר – 2,271 מתוך 51,014 (4.5%), וב-1900 היה המספר הגבוה ביותר – 2,567 יהודים מתוך 75,499 נפש (3.4%).

בהשוואה למצב במזרח אירופה דאז היו אלה מספרים ואחוזים נמוכים, אך יחסית למצב בווירצבורג קודם לכן הייתה זו עלייה של ממש, והרב נתן במברגר וראשי הקהילה נערכו בהתאם. ב-1885 הוקם בית חולים מטעם הקהילה. אגף נוסף הוקם ב-1913. ב-1908 נפתח בווירצבורג מעון יום עבור ילדים יהודים עניים בגיל בית הספר. כמו כן הרחיב הרב נתן במברגר את קרנות הצדקה והסעד שנוסדו בימי אביו ואף ייסד חדשים – עבור כוללים בארץ ישראל, ועבור נכי מלחמה יהודיים (1917) ממלחמת העולם הראשונה. כאביו כתב הרב במברגר הבן ספרי קודש – פירוש למסכתות ברכות ותענית, ספר להוראת לימודי קודש בבתי ספר יהודיים, הספר "ליקוטי הלוי" – על מנהגי הדת של וירצבורג (1907), "פקודת הלויים" – ספר שנכתב בשיתוף עם אחיו שמעון, כמו כן ספר זיכרון על אביו הדגול, הרב יצחק במברגר (1897).

הרפוליקה הווימארית, ערב השואה, השואה ואחריה
הרב נתן במברגר נפטר ב-1919, שנה לאחר מלחמת העולם הראשונה. את מקומו כרבה של וירצבורג והמחוז מילא הרב שמעון האנובר (1880–1964). הוא שירת בקודש בין השנים 1920–1938. לאחר "ליל הבדולח" אולץ לצאת מגרמניה. תקופת כהונתו היא בין שתי מלחמות העולם, כלומר הרפוליקה הווימארית, ומעליית הנאציזם ועד אחרי "ליל הבדולח".

תקופה זו התחילה בתקוות גדולות של דמוקרטיה וזכויות למיעוטים, והיהודים בתוכם. ב-1919 נבחרו ארבעה יהודים למועצת העיר, וזאת למרות גל אנטישמיות שהציף את העיר עם תום מלחמת העולם הראשונה. ב-1920 נערך בווירצבורג כינוס של רבנים, מורים ופרנסי הקהילות בבוואריה. נוסדה "ברית הקהילות החרדיות" בבוואריה, בנשיאותו של הרב שלמה שטיין. בשנות העשרים נערכו בווירצבורג ארבע ועידות של איגוד המורים היהודיים בבוואריה. היו אלו שנות פריחה עבור בית המדרש למורים בווירצבורג. בבניינו נערכו קורסים להשתלמות פדגוגית, עברית ויהדות מטעם איגוד המורים היהודיים. ערב מלחמת העולם הראשונה, ב-1914, הוענקה לבית המדרש הזכות לערוך בחינות גמר ממשלתיות. ב-1919 נתמנה כמנהל בית המדרש למורים יעקב שטול. הוא עמד בראש המוסד עד לחיסולו בידי הנאצים ב-1938. רב המוסד היה הרב יקותיאל יעקב נויבאואר (1895–1945) אשר ניספה בשואה במחנה ברגן בלזן. מ-1926 ואילך הונהגה בבית המדרש הוראת הלשון העברית. הרב האנובר גם ייסד בווירצבורג חוגי השתלמות בלימודי היהדות ובעברית עבור תלמידי בתי הספר התיכוניים. הייתה גם תכנית השתלמות דומה עבור מבוגרים אשר כללה הרצאות ושיעורים ביהדות, ביניהם חוג קבוע לתורה ולתלמוד וגם ערבי עונג שבת לנוער. במקביל הייתה גם פעילות ציונית אזורית בווירצבורג, וכמו כן פעילות של ארגוני נוער נוספים.


הרב האנובר

אולם, בווירצבורג של שנות ה-20 וה-30 היה צורך לדאוג לא רק לרוח אלא גם לחומר, כמו כן לבעיות חברה ולהתמודדות עם האנטישמיות הגואה. מצבם הכלכלי של יהודי וירצבורג הלך ורע עם השנים. לאור זאת דאגה המחלקה לעזרה כלכלית מטעם הקהילה לתמיכה במשפחות נצרכות.

ב-1924 נוסדה לשכה לתיווך עבודה וייעוץ מקצועי לנשים ונערות יהודיות. ב-1926 נפתחה בבית החולים היהודי מחלקה מיוחדת לאשפוז זקנים. ב-1928, ביזמת הרב האנובר, נוסדה אגודת "שומרי שבת" ולידה לשכת עבודה וייעוץ מקצועי לשומרי שבת. ב-1929, נוכח איום גזרת איסור השחיטה בבוואריה, נערכה בווירצבורג הוועידה הראשונה של ארגון השוחטים בבוואריה. ב-1930 נכנסה גזרת השחיטה לתוקפה.

גזרת השחיטה הייתה רק אחד מסימני הבאות. היו אלה תחילת שנות ה-30. המפלגה הנאצית גדלה בהשפעתה ובכוחה, ורפובליקת וימאר הלכה ונחלשה. ב-1933 חל השינוי הרשמי והמפלגה הנאצית עלתה לשלטון בגרמניה, והיטלר ימ"ש בראשה. הרקע לרדיפת היהודים היה קיים מלפני כן, עוד בימי הרפובליקה הווימארית. ב-1929 הייתה הסתה אנטישמית של ארגוני הסטודנטים הגרמניים הלאומניים. הם הפעילו לחץ על שלטונות האוניברסיטה להנהיג "נומרוס קלאוזוס" כלפי הסטודנטים היהודיים. בנובמבר 1930 הייתה התנפלות אלימה על צופים שיצאו מהצגת "הדיבוק" מטעם תאטרון "הבימה" שהתארח בווירצבורג. המשטרה עמדה מהצד, ובמשפט שנערך בפברואר 1931 לאחד עשר חברי המפלגה הנאצית שהשתתפו במהומות אלה זוכו חלקם ואחרים קיבלו עונשים קלים מאוד. גילויי האנטישמיות התגברו עם תחילת שלטון הנאצים בראשית 1933. ב-11–12 במרץ 1933 הוכו יהודים רבים באכזריות, מכוניות של סוחרים יהודיים הוחרמו ונסגרו חנויות ובתי מסחר יהודיים. ב- 7/15/33 פורק בפקודת השלטונות ארגון "ברית חיילי החזית היהודיים" וכל ארגוני הסטודנטים היהודיים באוניברסיטת וירצבורג. ב-8/33 הונהג חרם נגד בתי מסחר יהודיים בווירצבורג מטעם ההסתדרות הנאצית של האיגודים המקצועיים המקומיים. ב-7/33 נאסרו פעולותיה של אגודת "בני ברית" בעיר. ב-5/35 התפרצו בריונים לחנויות יהודיות רבות, ניפצו חלונות ראווה ושדדו סחורות. מ-10/35 חל איסור על התיישבותם של יהודים זרים בווירצבורג ועל מכירת קרקעות ליהודים. מ-1935 ניכרת ירידה כלכלית ברורה של יהודי המקום. בלחץ השלטונות העבירו היהודים את בתי המסחר שלהם לידיים אַריות. הרשימה מתארכת עוד ועוד, וכל זאת עוד לפני "ליל הבדולח", בנובמבר 1938.

ומה הייתה תגובת היהודים במצב הנורא הזה שרק נהיה גרוע יותר ויותר עם הזמן? מוסדות הקהילה לא ישבו בחיבוק ידיים. כבר באפריל 1933 הוקמה "ועדה לעזרה ולשיקום" שהגישה סיוע חומרי וגם ייעוץ והדרכה בענייני הכשרה מקצועית והגירה. הוועדה גם טיפלה בייעוץ לאקדמאים וסטודנטים יהודיים שהורחקו ממקומות לימוד ועבודה ועזרה להם במעברם למקצוע אחר או להגירה. הוועדה גם ניהלה את המטבח הציבורי הכשר ועסקה בתיווך דירות בין היהודים. בית הספר היהודי הורחב כדי לקלוט את התלמידים היהודיים שהורחקו מבתי הספר הכלליים. רב המחוז דאז היה הרב שמעון האנובר שהוזכר לעיל. הוא שימש כרב המחוז בין השנים 1920–1938, עד אחרי "ליל הבדולח". רבנות המחוז הקיפה 18 קהילות, כשהמרכז היה בווירצבורג. ברשות הקהילה היו בתי כנסת, בית קהילה, מקווה, בית עלמין וארגוני צדקה וסעד הקיימים בכל קהילות ישראל באשר הן. כל אלו הגבירו את פעילותם לאור הגברת האנטישמיות ודחיקת רגלי היהודים מהזירה הציבורית והכלכלית. כמו כן הייתה פעילות חינוכית תרבותית רבה. אגודות הנוער היהודי בווירצבורג פתחו בתכנית עשירה של הרצאות, חוגים ועונג שבת. הן ייסדו קורסים לעברית ושפות זרות והשתתפו במפעל ההכשרה המקצועית שאורגן על ידי מוסדות הקהילה. באפריל 1934 נוסד ארגון גג של כל אגודות הנוער היהודיות בעיר. בבית המדרש למורים בווירצבורג נפתחו באותו חודש קורסים אינטנסיביים לעברית. רב המוסד, ר' יעקב יקותיאל נויבאואר, היגר להולנד באותה שנה והרב משה אונא נבחר במקומו. כשהוא עלה לארץ נבחר הרב שמעון וייס במקומו לרב בית המדרש למורים. וכך, לאחר ההלם הראשוני של השלכות עליית הנאציזם על יהודי וירצבורג והסביבה, באה ההתאוששות ופעילות הקהילה הרשמיים והלא רשמיים כתגובה.

אחת התגובות הייתה יציאה מגרמניה בכלל, ומווירצבורג בפרט. מתחילת 1936 עד פרוץ מלחמת העולם השנייה היה מספר היהודים בווירצבורג בירידה מתמדת – משיא של 2,200 יהודים ב-1/1/36 ל-930 ב-30/11/39, שלושה חודשים לאחר פרוץ המלחמה ושנה לאחר "ליל הבדולח". היעד המועדף ביותר היה ארצות הברית, במקום השני הייתה אנגליה ובמקום השלישי ארץ ישראל (זוהי העלייה החמישית). "ליל הבדולח" היה אכזרי במיוחד בווירצבורג. היו פשיטות על דירות ובתי מסחר של יהודים, הרס רהיטים ומכשירי לימוד בבית הספר היהודי העממי, התפרצות לבניין הישן של בית המדרש למורים והובלת התלמידים המבוגרים לבית הסוהר, משם הועברו רבים מהם למחנות הריכוז בוכנוואלד ודאכאו. ספריות בית הספר היהודי העממי ובית המדרש למורים הוחרמו. בשונה מהנעשה בקהילות אחרות בגרמניה, דווקא בית הכנסת לא הועלה באש בגלל קרבתו לבניינים אחרים והחשש שמא האש תתפשט, אך תכולתו נחרבה, כולל תשמישי קדושה. לבניין בית הכנסת העבירו הנאצים חלק ממשרדיהם. (הבניין עצמו נהרס ב-3/45 כתוצאה מהפצצות מהאוויר של בעלות הברית.) למחרת הפרעות נאסרה הכניסה לבית הקהילה, ומוסדות הקהילה נתבעו לשלם עבור הנזקים שנגרמו לרשת החשמל על ידי הפורעים. כך חוסלה הקהילה הלכה למעשה.

בתחילת 1942 פונו כל הדירות היהודיות בווירצבורג מתושביהן והם אולצו לעבור ל"בית היהודים" או לבית החולים היהודי בעיר. מכאן יצאו במשלוחים למחנות ריכוז והשמדה או לגטאות אחרים – לריגה (11/41), לאיזביצה שבסביבות לובלין (3-4/42), לטרזינשטאט (ב-9/42 ושוב ב-6/43). באותו יום ממש היה גם משלוח לאושוויץ. לאחר אותו יום נותרו בווירצבורג 29 יהודים, מתוכם 24 שחיו בנישואי תערובת. חיסולה הרשמי של הקהילה היה שבועיים אחרי המשלוח הראשון לטרזינשטאט. ימים אחדים לפני כן הביאו בני הקהילה הנותרים אל בית העלמין היהודי ארגז עם 25 ספרי תורה והטמינו אותו באדמה.

המלחמה נגמרה, ועמה השואה הנוראה. כבר ב-1945 חזרו לווירצבורג 52 יהודים, ובכך נוסדה הקהילה מחדש. לראשות הקהילה הקטנה נבחר דוד רוזנבאום. ב-1/4/61 היו בה 129 יהודים, וב-1/1/70 עלה מספרם הזעום ל-149. באותה שנה נחנך בית כנסת חדש עבור מעט היהודים שבעיר. אשר לזיכרון השואה, בנובמבר 1945, רק כמה חודשים לאחר תום המלחמה, הוסר הלוט מעל לוח הזיכרון לחללי השואה. באותה שנה נתגלו בקירות בתים ובחומת העיר 17 מצבות יהודיות מהמאה ה-14, מזכרת עצובה למרכז היהודי שהייתה פעם וירצבורג ואיננה עוד.

תחקיר וכתיבה: הדסה קלימן


ביבלוגרפיה:
  • האנציקלופדיה העברית,כרך טז, ירושלים - תל אביב, תשכ"ג.
  • פנקס הקהילות, גרמניה, באוואריה, יד ושם, ירושלים, תשל"ג.
  • Encyclopedia Judaica , vol. 16, Jerusalem, 1971.
  • אנציקלופדיה של גדולי ישראל א, תל אביב - ירושלים, תש"ו.
  • אנציקלופדיה של גדולי ישראל ג, תל אביב - ירושלים, תשי"ט.

אתר 'דעת'


© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016