זכור - אמונה בימי השואה

הניצולים ואנחנו

קהילת וינה


מתחילתה ועד המאה ה- 17

מפת אוסטריה

וינה, עיר הבירה של אוסטריה, יושבת על נהר הדנובה. תחילתה כיישוב קלטי בשם וינדובונה. בתקופה הרומית הייתה שם מצודה שהייתה מושב אחד הלגיונות. בתקופת נדודי העמים (המאות ה- 5-6) נהרס היישוב הרומי העתיק בידי ההמונים. היישוב החדש הוקם על חורבות המבצר הרומי. עד אמצע המאה ה- 12 הייתה וינה עדיין יישוב קטן. מהמאה ה- 13 והלאה גדלה, הן באוכלוסין, הן בחשיבותה ובמרכזיותה באירופה. ב- 1221 העניק לה הדוכס ליאופולד ה- 6 זכויות של עיר. מ- 1438 שימשה בירת הקיסרים הגרמניים. במאה ה- 16 נעשתה למושבן של הרשויות המרכזיות של הקיסרות ההאבסבורגית. במאות ה- 16 וה- 17 (1529, 1683) הטילו התורכים מצור על וינה, אך נהדפו. במאות ה- 18 וה- 19 הייתה וינה למרכז תרבות - אמנות, ספרות ומוזיקה, מרכז פעילותם של מלחינים מפורסמים כגון היידן, מוצרט, בטהובן, שוברט וברהמס. בניגוד לתמונה הנעימה הזאת הייתה וינה של המאה ה- 19 וה- 20 מקום התרחשותן של התפתחויות פוליטיות סוערות. בתקופת מלחמות נפולאון (1805, 1809) נכבשה פעמיים בידי הצרפתים. קונגרס וינה (1815) אשר החזיר את הסדר האירופאי הישן על כנו נקרא בשם זה כי התקיים בווינה. ב- 1848 התקיימו מרידות בעיר, כפי שקרה בערים רבות באירופה, אך הן דוכאו. במאה ה- 19 עברה העיר גידול מרשים באוכלוסייה שלה - מ- 400,000 נפש בשנות ה- 40' ל- 800,000 בשנות ה- 80' ול- 2,100,000 ב- 1914, ערב מלחמת העולם הראשונה. כתוצאה מהמלחמה התמוטטה הקיסרות האוסטרו-הונגרית ווינה נהייתה חלק מהפדרציה האוסטרית. בשנות ה- 20' וה- 30' של המאה ה- 20 היו בה התנגשויות בין אלמנטים דמוקרטיים לריאקציוניים. המתיחות הפוליטית הגיעה לשיאה במרץ 1938, כשאוסטריה סופחה לגרמניה הנאצית. במלחמת העולם השנייה הייתה וינה, כיתר אוסטריה, חלק מן הרייך הגרמני השלישי. באפריל 1945, לקראת סוף המלחמה, נכבשה בידי הרוסים. עם תום המלחמה נחלקה לארבעה איזורי כיבוש של ארבע מעצמות הברית (ארצות הברית, אנגליה, רוסיה וצרפת). ב- 1954 יצאו הצבאות הזרים מהעיר, ומאז ועד היום היא עצמאית.

אלה תולדות וינה הכללית על רגל אחת, אך מה עם וינה היהודית? ראשיתה מהמאה ה- 12. היהודי הראשון הידוע בשמו היה שלמה, והוא היה יועץ כלכלי לדוכס ליאופולד ה- 5. אך עם ראשית התיישבות היהודים בעיר התחילה רדיפתם. אותו שלמה, היועץ הכלכלי לדוכס, וחמישה עשר יהודים נוספים, נרצחו בידי נוצרים ממשתתפי מסע הצלב השלישי. המשך הקהילה משקף תמונה זו של צמיחה במקביל לרדיפות. במאה ה- 13 נבנה בית כנסת (נוסף לאחד שהיה קיים כבר במאה ה- 12). ב- 1298 נתן הקיסר פרידריך ה- 2 כתב זכויות לקהילה יהודית רשמית בווינה עם אוטונומיה נרחבת. ישנו רישום על בית שחיטה יהודי משנת 1320, כמו כן על בית קברות יהודי משנת 1368, אך כנראה הוא היה קיים עוד קודם לכן. קיצורו של דבר, בסוף המאה ה- 13 ובמאה ה- 14 נחשבה קהילת וינה למובילה בקרב יהדות גרמניה. ב- 1348, כשיהודי אזורים נרחבים באירופה נרדפו בעקבות המגפה השחורה, יהודי וינה לא נפגעו, ווינה שימשה מקום מקלט עבור יהודים שברחו מקהילותיהם בעקבות הרדיפות. בימי שלטונו של הקיסר רודולף ה- 6 (1339-1365) גדלה הקהילה, אך דווקא גידול זה הביא לקנאה ושנאה. אנשי הכמורה והעירוניים לחצו על המושלים להפלות את היהודים לרעה. הקיסרים, כדי לא לוותר על המסים הגבוהים שקיבלו מהיהודים, הגנו עליהם בדרך כלל והעמידו אותם תחת חסותם, אך עם כל זאת לא תמיד שמרו עליהם מעלילות שווא. דוגמה לכך היא עלילת חילול "לחם הקודש" נגד היהודים. לעלילה זו, הידועה כ"גזרת וינה", היו תוצאות קשות - חלק מהיהודים נהרגו על קידוש ה', חלקם נאסרו וחלקם גורשו. דוגמה נוספת היא העובדה שהן במאה ה- 16 והן בראשית המאה ה- 17 (1614) גורשו היהודים מווינה, אך לאחר שנים אחדות הורשו לחזור אליה.


תעודה לתולדות קהילת וינה משנת 1338- הכרזה על הפחתת שיעור המיסים

ככתוב לעיל, דרכה של קהילת וינה בימי הביניים לא הייתה סוגה בשושנים, הן בגלל רדיפת היהודים שהייתה קיימת בכל ארצות אירופה דאז והן בגלל ניגוד האינטרסים שבין הקיסרים, מצד אחד, לבין אנשי הכמורה והעירוניים, מצד שני. אולם, יחסית ליהדות אשכנז שסבלה באותה עת מחורבן קהילות שלמות כתוצאה ממסעי הצלב, מצב יהודי וינה היה טוב יותר. כתוצאה מכך, חלק מחכמי אשכנז וצרפת הגיעו לווינה ונולד המושג "חכמי וינה". הם פעלו בווינה במאות ה- 13-14. הידוע מתוכם הוא ר' יצחק בר' משה, הידוע בכינויו "אור זרוע" על שם הספר שכתב. הוא נולד בבוהמיה ולמד שם תורה מפי ר' אברהם בר' עזריאל. הוא נדד לישיבות הגדולות שבצרפת הצפונית ובאשכנז, אך בעקבות הרדיפות שם הגיע לווינה, שם ישב עד לפטירתו (בערך בשנת 1260). ספרו "אור זרוע" הוא ספר הלכה המסודר בסדר התלמוד וכולל פירושים ותוספות מאת חכמי הדורות שלפניו, שבדורו ושלו עצמו. נוסף לערך הספר מבחינה למדנית הלכתית, הוא גם משמש מקור לידע על הישיבות ושיטות הלימוד בארצות אירופה דאז. בין היתר, בספר גם נמצא המקור הראשון של התיאור הידוע על חיבור התפילה "ונתנה תוקף" בידי ר' אמנון ממגנצה. אחרי ר' יצחק "אור זרוע" שימש בקודש בווינה ר' אביגדור בן ר' אליהו הכהן. הוא היה גדול בתורה ופנו אליו בשאלות מארצות רבות. הוא עמד בקשר מכתבים עם מהר"ם מרוטנבורג. ר' אביגדור כתב את "ספר יסוד", שהוא ספר הלכה, ואת "ספר שערי מוסר". בסוף אותה מאה (המאה ה- 13) שימש ברבנות בנוישטאט-וינה ר' חיים בר' יצחק, בנו של ה"אור זרוע". הוא למד תורה מפי מהר"ם מרוטנבורג ועמד בקשר שאלות ותשובות עם כמה מחכמי דורו, ביניהם הרשב"א. הוא חיבר את הספר "אור זרוע הקטן" או "הקצר" שהוא תמצית וקיצור של ספרו הגדול של אביו. בהמשך, במחצית השנייה של המאה ה- 14, שימש ברבנות וינה ר' מאיר בר' ברוך הלוי. כמו ר' יצחק "אור זרוע" הוא היה קודם בארצות אשכנז, בפרנקפורט ובנירנברג, והגיע לווינה כתוצאה מהרדיפות בארצות אשכנז. ב- 1391 הושם במאסר בעקבות עלילה. שנה לאחר מכן שוחרר מהמאסר, עבר לווינה וכיהן שם ברבנות עד לפטירתו ב- 1404. כך אנו רואים שווינה, שבדרך כלל אינה נמנית עם מרכזי התורה הגדולים בימי הביניים, שימשה אכסניה מסוימת לתורה, לצערנו בגלל רדיפות היהודים בקהילות אחרות באירופה.

מהמאה ה- 17 ועד אמצע המאה ה- 18
המאה ה- 17 מהווה נקודת מפנה בתולדות יהודי וינה. תחילתה בהווי ימי הביניים, סופה בתופעה חדשה המהווה גשר לעת החדשה. והרי התמונה הממחישה זאת. ב- 1614 גורשו היהודים מווינה, אך לאחר שנים אחדות הורשו לחזור אליה. ב- 1624 הוכנסו לגטו על ידי הקיסר פרדיננד ה- 2. ב- 1632 היו 106 יהודים בתוך הגטו. ב- 1635 ניתן להם כתב זכויות ולפיו מותר היה ליהודים להיות בעיר הפנימית של וינה בשעות העסקים, ויהודים שהיו בעלי חנויות הותר להם הדבר גם ברחובות נוספים בעיר. באותן השנים התחוללה מלחמת 30 השנה באירופה (1618-1648), ובסופה היו אלה שנות גזרות ת"ח ות"ט. יהודי וינה אמנם סבלו מהמצב המעורער ביבשת, אך יחסית פחות מיהודי מזרח אירופה. כך קרה שבפרעות ת"ח ות"ט (1648-1649) הגיעו פליטים יהודיים מפולין לווינה. אחד מהם היה ר' שבתאי הלוי הורוויץ (1592-1660), בנו של השל"ה הקדוש, בעל ספר "שני לוחות הברית". הוא הגיע לווינה לאחר ששימש ברבנות בכמה קהילות, ביניהן פיורדה, פרנקפורט דמיין ופוזן. בווינה שימש בקודש עד לפטירתו ב- 1660. היה גדול בתורה, בנגלה ובנסתר. חיבורו החשוב הוא "ווי העמודים" ובו הוא מייסד את עיקרי היהדות על שישה עמודים - תורה, עבודה, גמילות חסדים, דין, אמת ושלום. כאמור, ר' שבתאי הגיע לווינה בעקבות ת"ח ות"ט, אך עוד לפני הפוגרומים הנוראים ההם היה בווינה גדול בתורה נוסף. הכוונה לר' יום טוב ליפמן הלר, הידוע כבעל ה"תוספות יום טוב" על שם פירושו על המשנה. הוא נולד בוולרשטיין באווריה ב- 1579 ונפטר בקראקוב ב- 1654. עיקר פעילותו היה בפראג, שם שימש כדיין במשך 28 שנה, ובקראקוב, שם פעל כרב וכראש ישיבה מ- 1644 ועד לפטירתו. ובכל זאת, שמו קשור גם בקהילת וינה. ב- 1625, לאחר תקופת כהונתו כדיין בפראג, התמנה לאב"ד בווינה. הוא היה בה סך הכול שנתיים, כי ב- 1627 חזר לפראג, אולם שנתיים אלו הן חשובות. מדובר בשנים מעטות לאחר חזרתם של היהודים לווינה, לאחר שגורשו ממנה ב- 1614. ר' יום טוב הלר ארגן את הקהילה מחדש, דאג לקביעת סדריה ולחייה התקינים.

ב- 1670 חלה שוב תהפוכה חמורה בחיי יהודי וינה. באותה שנה כבר הגיעו למספר משמעותי יותר מבמאות הקודמות. מדובר על בין 3,000-4,000 יהודים. בהסתת העירוניים והכמורה, אך בציווי הקיסר, גורשו היהודים, תחילה העניים אך לאחר מכן גם האמידים. נכסיהם הועברו לרשות העיר, ובית הכנסת הגדול נהפך לכנסייה קתולית. כפי שקרה בגירושים הקודמים, לאחר כמה שנים הם הורשו לחזור לווינה, אך בשונה מהחזרות לאחר הגירושים הקודמים הפעם לא הורשו היהודים בכללותם לחזור אלא רק "יחידי סגולה", יהודים שמסוגלים למלא את הקופה הריקה של השליטים שהתרוששו בעקבות המלחמות הרבות של המאה ה- 17. כך מתחילה תקופה חדשה בחיי יהודי הקיסרות ההאבסבורגית, עידן יהודי החצר. זוהי תופעה ייחודית בתולדות עם ישראל אשר הזמן, המקום והנסיבות הולידו אותה. מדובר ביהודים עשירים, אפילו עשירים מאוד, אשר בו בזמן דאגו לטובת השליטים, לטובת היהודים ולטובת עצמם ובני ביתם. והרי תיאור השיטה. ככתוב לעיל, היהודים גורשו מווינה ב- 1670. אולם הקיסר היה זקוק לכסף, הרבה כסף. כאן נכנסו לתמונה יהודי החצר. ב- 1675 הורשו יהודים עשירים לחזור לווינה, כיהודים "נסבלים", תמורת תשלום של 300,000 פלורין ומס שנתי של 10,000 פלורין. כלפי השליט היה התפקיד המרכזי של יהודי החצר לספק אשלג (לייצור אבק שרפה), תבואות, מספוא, סוסים וכסף, כסף רב לניהול מלחמותיו וצורכי המלוכה. אשר לקהילה היהודית, היא הייתה תלויה ביהודי החצר לחסות כלכלית קיומית, קהילתית ולעצם זכות המגורים במדינה. יהודי החצר ובני ביתם שימשו לרוב כפרנסים ושתדלני מדינה, לראשי הקהילה, למשפיעים הן בבית הן בחוץ. בשל פעילותם הייתה וינה מרכז שתדלנות וצדקה ליהודי הקיסרות כולה, ואף ליהודי ארץ ישראל דאז. דוגמאות לכך נפרט בהמשך.


תמונת שמואל אופנהיימר (צוירה שנת תס''ג)

ומהתמונה הכללית הזאת לפרטים האישיים של כמה מיהודי החצר. הראשון מתוכם הוא שמואל אופנהיימר (1630-1703). הוא הגיע לווינה מהיידלברג, שם היה הספק הנאמן של הנסיך לודוויג. ב- 1672 נהיה ספק הצבא האוסטרי. בתוך כך היה היהודי הראשון שהתיישב בווינה לאחר גירוש 1670. הוא ניהל את ענייניו הכספיים של הקיסר ליאופולד ה- 1, שהיה זקוק לכסף רב לניהול מלחמותיו עם התורכים (שהגיעו עד שערי וינה ב- 1683) ולמעורבותו במלחמת הירושה הספרדית. כלפי אחיו היהודים הוא זכור לטוב על מעשי החסד הרבים שלו למען קהילות ישראל באשר הן - על ידי עזרה כספית בהלוואות ותרומות, תמיכה בתלמידי חכמים, במחברים ובמוציאים לאור, בבניית בתי כנסת ובתי מדרשות, בפדיון יהודים שנישבו על ידי צבאות הקיסר בהונגריה ועוד כהנה וכהנה. בווינה היה פעיל בחידוש הקהילה היהודית. ב- 1696 רכש מחדש את בית הקברות היהודי (שעבר לידיים זרות בעקבות גירוש היהודים מווינה), כמו כן בנה בית חולים ליהודים עניים. הוא דאג לא רק ליהודי וינה או קהילות נוספות באירופה אלא אף תמך כספית בעליית ר' יהודה החסיד ואנשיו לארץ ישראל (1699). הוא העמיד לרשותו ספינות כדי להעביר את הנוסעים לארץ ישראל מווינה לקושטא. כפי שאפשר לתאר עוררה הצלחתו איבה וקנאה בחוגי האריסטוקרטיה והפקידות. ב- 1697 העלילו עליו עלילת שווא. העלילה נתבדתה והוא שוחרר מהכלא, אולם השנאה נשארה. ב- 1700 שרף אספסוף את ביתו המפואר. הוא נפטר בפתאומיות ב- 1703. בשעת פטירתו הייתה הממשלה חייבת לו 5,000,000 זהובין. כדי להיפטר מהחוב העלילה עלילות שונות על הבנק שלו ובית אופנהיימר הוכרז כפושט רגל. כך היה "שכרו" של יהודי שהציל את הקיסר אך הצלחתו עוררה את שנאת הגויים הסובבים אותו ואת קנאתם.

שמואל אופנהיימר היה אמנם חלוץ יהודי החצר בווינה, אך הוא לא פעל לבד. יהודי החצר פעלו באמצעות סוכנים ופקידים, בחלקם בני משפחה. אחד מאלה, והמפורסם מתוכם, היה שמעון ורטהיימר, בן אחותו של שמואל אופנהיימר. שנות חייו של שמעון ורטהיימר: 1658-1724. הוא נולד בוורמיזא ולמד בישיבות בוורמיזא ובפרנקפורט. ב- 1684 עבר לווינה לפי הזמנת דודו ונהיה מנהל משרדיו המסחריים של אופנהיימר. בין השנים 1694-1709 היה המנהל הראשי של העניינים הכספיים של הקיסרים ליאופולד ה- 1, יוזף ה- 1 וקרל ה- 6. עם מותו של שמואל אופנהיימר ב- 1703 נתמנה ורטהיימר לסוכן הראשי של החצר. כמו דודו עסק הרבה בטובת אחיו היהודים. הוא השיג ליהודים רבים רשות מגורים בווינה, וכזכור הייתה זאת זכות מיוחדת לאחר גירוש 1670. בנשיאותו התקיימו בביתו דיונים רבים בשאלות השנויות במחלוקת בקרב הקהילה היהודית המתחדשת בווינה. הוא היה נדבן גדול אשר דאג לעניים ומוסדות באירופה. הקים בתי ספר ובתי כנסת ותמך בבתי מדרשות. הוא תרם להוצאה לאור של ספרי קודש, בין היתר להדפסת התלמוד ב- 1722, וגם את יהודי ארץ ישראל לא שכח. הוא לקח חלק חשוב בפדיון קרקעות בירושלים העתיקה וזכה לתואר "נשיא ארץ ישראל". הוא גם נלחם את מלחמת היהודים נגד תופעה אנטישמית שהתעוררה ב- 1700 כאשר הודפס ספר מלא שנאה ליהודים בשם "היהדות שנתגלתה". בעידודו של שמואל אופנהיימר פנה שמשון ורטהיימר לקיסר לאסור את הפצתו, והקיסר נענה לבקשתו.


מגרש היהודים

השלישי מיהודי החצר, בעל רקע שונה, היה הברון דיאגו משה אגילר (1690-1759). הוא בא ממשפחה של יהודים אנוסים. ב- 1722 עזב את פורטוגל ולאחר נדודים הגיע לווינה, שם חזר בגלוי ליהדותו. בווינה תפס מקום חשוב בעסקי הממון והיה בעל המונופולין לטבק בשנים 1736-1747. הקיסרית מריה תרזה (שלא הייתה ידועה באהבתה ליהודים) העלתה אותו לדרגת ברון. הוא נמנה עם מייסדי הקהילה הספרדית בווינה. ממשלת ספרד הקתולית גילתה אותו במקום מגוריו בווינה ודרשה את הסגרתו לספרד כדי שיישפט על ידי האינקוויזיציה בתור אנוס. אז ברח לאנגליה, ובשנות חייו האחרונות השתתף הרבה בחיי הקהילה הספרדית בלונדון. כך נסגרת תקופה של גירוש היהודים, כנהוג בימי הביניים, ושל חזרתם וחידוש הקהילה בחסות יהודי חצר, יהודים עשירים אשר דאגו לקיסרות, לקהילה היהודית ולעצמם ובני ביתם, תופעה מיוחדת במינה אשר נסיבות הזמן, המקום והאישים הפועלים יצרו וקיימו אותה.

מאמצע המאה השמונה עשרה ועד סוף המאה ה- 19
ככתוב לעיל, תופעת יהודי החצר נוצרה בגלל נסיבות הזמן, המקום ואישים מסוימים, אך היא גם ירדה בגלל שינויים באותן נסיבות. כאשר גדל במחצית השנייה של המאה ה- 18 המנגנון הפקידותי במדינה הריכוזית, ירד הצורך ביהודי החצר. כתוצאה מכך נחלש מעמד היהודים באותן הארצות, כי גורלם עד אז היה תלוי במידה רבה ביהודי החצר. המעבר לא היה חד, ועובדה שב- 1748, בעזרת וולף ורטהיימר, בנו של שמשון ורטהיימר, בוטלה גזרה נגד יהודי פראג. כמו כן ב- 1740, כשהקיסרית מריה תרזה עלתה לשלטון, התכוונה לגרש את היהודים מרחבי האימפריה ההאבסבורגית, ולחץ יהודי החצר היה אחד מהגורמים לביטול הגזרה. כתחליף היא הטילה מס מיוחד על היהודים הנקרא "מס סובלנות". היהודים אמנם לא גורשו מהאימפריה ההאבסבורגית בכלל, ומווינה בפרט, אך תקופת שלטונה של מריה תרזה זכורה כעוינת כלפי היהודים.

שינוי משמעותי כלפי היהודים בממלכה ההאבסבורגית חל בימי שלטונו של בנה של מריה תרזה, יוזף ה- 2, שעלה לשלטון ב- 1780. הוא הוציא כתב סובלנות, הן כלפי הפרוטסטנטים הן כלפי היהודים בממלכה. במקום לדחות את היהודים ולרדוף אותם הוא שאף לשנות את תדמיתם, להפוך אותם לאזרחים נאמנים ופרודוקטיביים בממלכה ההאבסבורגית. לשם כך הקים בתי ספר ליהודים שבהם ילמדו לא רק לימודי קודש אלא גם לימודים כלליים, כמו כן שאף שגם לרבנים יהיה חינוך כללי במקביל ללימוד הלכתי. על היהודים היה לשנות את שפת הלימודים בבתי הספר לגרמנית, כמו כן לשנות את לבושם, והיה עליהם להתגייס לצבא הממלכה ההאבסבורגית. מטרת כל זה הייתה להפוך את היהודים מקבוצה נרדפת ושנואה על כולם לנתינים שהם חלק מהממלכה ההאבסבורגית, הן כלפי חוץ (לבוש, שפה) הן כלפי פנים (הווי החיים).

חוקי יוזף ה- 2 לא נחקקו בחלל ריק. מדובר על סוף המאה ה- 18, שנות המהפכה הצרפתית. דיבורים על השכלה, שוויון בין אנשים ואמנציפציה הושמעו באירופה בכללותה ולא רק בצרפת. כצפוי, אחת מתוצאות חוקי יוזף ה- 2 הייתה צמיחת תנועת ההשכלה בממלכה ההאבסבורגית בכלל, ובווינה בפרט. כתב הסובלנות של יוזף ה- 2 אפשר ליהודים לעסוק במשלוחי יד שהיו קודם לכן סגורים בפניהם. נהיה קרע בין היהודים העשירים, שהורשו לחיות בתוך וינה בעקבות הצלחתם הכלכלית, לבין היהודים העניים אשר נאלצו לגור מחוץ לעיר. בניגוד לשתדלנים היהודיים של ימי הביניים ויהודי החצר של העת החדשה, קמו אנשים יהודיים בולטים אשר מרכז התעניינותם הועתק מן החברה היהודית לחברה הכללית ושאיפתם העיקרית הייתה להיות חלק מהחברה הכללית. נראו סימנים של התבוללות בחיי המשפחה והחברה של יהודי וינה. וינה נהייתה מרכז של תנועת ההשכלה היהודית במרכז אירופה, במיוחד לאחר סיפוחה של גליציה לממלכה ההאבסבורגית. חלק מאנשי ההשכלה בווינה היו בעלי שורשים ביהדות, אך עם השנים נשתנה אופי התנועה ונהיה גרמני יותר. התפתח דור של אינטלקטואלים יהודיים שלא ידעו עברית, זאת בניגוד לתנועת ההשכלה במזרח אירופה, שם הושם דגש על תחיית השפה העברית. בקהילה היהודית נהיה קרע בין אנשי ההשכלה שניסו לשכנע את הממשלה לחייב את היהודים ברפורמות בשטח הדת ואורח החיים, לבין הדתיים שהתנגדו לכך. יש לציין שלפחות בתחילת המאה ה- 19 הייתה תנועת הרפורמה בווינה קיצונית פחות מהתנועה המקבילה בגרמניה. בהמשך המאה ה- 19 נהיו יהודי וינה מעורים יותר ויותר בחיים הכלליים של העיר. ב- 1849 (כתוצאה ממרידות 1848 שהתרחשו ברוב ארצות אירופה) קיבלו היהודים אמנציפציה מטעם הקיסר פרנץ יוזף ה- 2. זכויות אלה אושרו מחדש ב- 1867 כשהממלכה ההאבסבורגית הפכה לממלכה האוסטרו-הונגרית. האוכלוסייה היהודית בווינה גדלה מאוד באותן השנים. וינה, כעיר הבירה של האימפריה החדשה וכמרכז כלכלי מצליח, נהייתה אטרקטיבית ליהודים. והרי נתונים סטטיסטיים המדגימים את המגמה הזאת - ב- 1670 (ערב גירוש היהודים מווינה) היו בה 500 משפחות יהודיות. ב- 1752 היו בה 452 יהודים (אנשים, לא משפחות). הירידה הגדולה במספרים נעוצה בכך שהיהודים גורשו ב- 1670 והורשו לחזור רק כיחידים הנמצאים תחת חסות יהודי החצר. ב- 1846 קפץ המספר ל- 3,739, ורק ארבע שנים לאחר מכן, ב- 1850, עמד המספר על 9,731. הגידול המהיר המשיך, וב- 1,854 היו בווינה 15,000 יהודים. ב- 1869 היו בה 40,200 יהודים, וב- 1880 היו 72,000. מקור הטיפוס המהיר במספר היהודים בווינה של המאה ה- 19 הוא בהגירה מואצת אליה של יהודים מאיזורים שונים של הממלכה ההאבסבורגית (שנהפכה ב- 1867 לממלכה האוסטרו-הונגרית), במיוחד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה.

המאה ה- 20, ערב השואה, השואה ולאחריה
המאה ה- 20 של וינה היהודית מתחילה למעשה בעשור האחרון של המאה ה- 19. הגידול המשמעותי באוכלוסיית היהודים תואר לעיל. אך לא די בכך, היהודים גם הצליחו להתערות בהצלחה בחברה הסובבת אותם. מוריץ פולק, שהיה נשיא הקהילה היהודית מ- 1877 ועד 1904, היה גם חבר מועצת העיר של וינה. יהודים עסקו במקצועות שהיו סגורים בפניהם לפני המאה ה- 19. באשר לנעשה בתוך הקהילה - שגשגו בה קשת הזרמים שהיו קיימים ביהדות אירופה דאז: אורתודוקסיה, חכמת ישראל, השכלה, רפורמה, סוציאליזם וציונות. היו ארגוני צדקה וסעד, בית חולים יהודי בשם "רוטשילד", שלושה בתי יתומים, מרכז לספורט "הכוח" ו"מכבי", עיתון יהודי ועוד. בקיצור, קהילה גדולה המרגישה טוב, עם עצמה ועם הסביבה.

ואז באה הפצצה! ב- 1895 נתקיימו בחירות לעיריית וינה. לראשות העירייה נבחר אנטישמי מוצהר בשם קארל לואגר (1844-1910). עם ישראל סבל מאנטישמיות ומפרעות לאורך ההיסטוריה, אך נוראות ככל שהיו הן לא אורגנו מטעם השלטונות כי אם מטעם הכנסייה (המקרה של מסעי הצלב) או מטעם "גיבור" מקומי שמרד באדוניו, בעלי האחוזות, כשהיהודים היו בתווך ונטבחו בהמוניהם (במקרה של חמלניצקי בת"ח ות"ט). בחירתו של לואגר לראש עיריית וינה ב- 1895 הייתה רעידת אדמה, כי לא רק שלא היה משהו דומה לכך בתולדות ישראל לפני המאה ה- 19 אלא שזאת הייתה העיר היחידה באירופה דאז שנבחר בה מועמד על מצע אנטישמי מוצהר, בעצם לא רק אנטישמי אלא גם אנטי סלאבי, ובעצם אנטי כל מי שאינו ארי, גרמני טהור. עמדה זאת הייתה כל-כך קיצונית שהקיסר סירב לאשר את הבחירה. היו בחירות חוזרות, לואגר נבחר שוב והקיסר סירב שוב. היו בחירות בפעם השלישית ולואגר נבחר שוב, והפעם אישר הקיסר את הבחירה. בשנות הבחירות והבחירות החוזרות חי תיאודור הרצל בווינה. הוא היה אז כתב של העיתון הליברלי "נויה פרייה פרסה" (שהיה בבעלות יהודית). הוא הושפע מאוד מתוצאות הבחירות והסכנה הפוטנציאלית אשר טמונה בהן לכל יהודי אירופה. תגובתו למשפט דרייפוס (שם היה כתב מטעם אותו עיתון) באה על רקע תגובתו לבחירות בווינה ב- 1895.

למרות המכה הזאת, קשה להגיד שיהודי וינה הגיעו למסקנה שעליהם לעזוב אותה. ההפך הוא הנכון. ב- 1910 היו בווינה 175,000 יהודים וב- 1923 היו 201,500. באותה שנה הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה (אחרי ורשה ובודפשט). היהודים נכנסו יותר ויותר למקצועות חופשיים. הם מילאו את שורות עורכי הדין והרופאים בווינה במספרים לגמרי לא פרופורציונליים לאחוזים שלהם באוכלוסייה. במאה ה- 20 פעלו בווינה מדענים, מוזיקאים, סופרים וסוציולוגים ממוצא יהודי אשר חלקם נשארו יהודים וחלקם המירו את דתם בתקווה להיכנס עד הסוף לחברה הנוצרית. הסופרים ארתור שניצלר, פרנץ ורפל, סטפן צוויג, המוזיקאים גוסטב מאהלר וארתור שיינברג, הרופא אוטו לוי והפסיכיאטר ומייסד שיטת הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד, כל אלו פעלו בווינה. רובם נשארו יהודים, מיעוטם המירו את דתם, אך גם אלה שנשארו יהודים לא בלטו ביהדותם. הם היו מעורים בהווי התרבותי והאינטלקטואלי של העיר והם ידועים כווינאים או כאוסטרים אך לאו דווקא כיהודים.

ואז הגיעה השואה, אך קודם כול הרקע לה. יהודי אוסטריה של שנות ה- 30' הרגישו את אווירת הנאציזם שנשבה מגרמניה הנאצית השכנה. מספר היהודים ירד מהשיא של 201,500 ב- 1923 ל- 176,000 ב- 1936. נקודת המפנה הגורלית הייתה במרץ 1938, עם סיפוחה של אוסטריה לגרמניה הנאצית. לא ארך הזמן ונגזרו גזרות נגד היהודים. דירות של יהודים הוחרמו, כך גם עסקים שלהם, ונמסרו לארים. רבה של וינה, הרב ד"ר ישראל טגליכט, הושפל ברבים. דזידר פרידמן היה הנשיא האחרון של הקהילה. הוא ופעילים נוספים מהקהילה נעצרו ב"ליל הבדולח". באותו לילה נורא נשרפו 42 בתי כנסת בווינה. אשר לשואה עצמה, עד כמה שהדבר נשמע תמוה, דווקא אייכמן ימ"ש אחראי לכך שרוב יהודי וינה ניצלו. בשלבים הראשונים של השואה (עד סתיו 1941, כלומר לפני ההחלטה על הפתרון הסופי) היה אייכמן אחראי לגירוש יהודי וינה. כך אורגנה הגירה כפויה של יהודים מווינה. עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה היגרו מווינה, בגירוש או מיזמתם, 100,000 יהודים. 18,500 נוספים הצליחו לצאת מווינה לפני האיסור על יציאת יהודים מאוסטריה (סתיו 1941). באוקטובר 1939 היה המשלוח הראשון של יהודי וינה למזרח, למחנה ניסקו הידוע לשמצה באזור לובלין. המשלוח ההמוני האחרון, אשר כלל אנשים מרכזיים בקהילה, היה בספטמבר 1942, וחודשיים לאחר מכן היה חיסולה הרשמי של הקהילה. כ- 60,000 מיהודי וינה הושמדו בשואה.


אחרי האנשלוס ב 1938 נאלצו יהודי וינה לגרד מן הקירות והרחובות את סיסמות הבחירות

וב- 1945, עם תום מלחמת העולם השנייה, היו בווינה 2,227 יהודים, כאלה ששרדו את השואה או בווינה או במחנות. וינה נהייתה תחנת מעבר מרכזית עבור רבים משארית הפליטה (מפולין, רומניה והונגריה) שעברו דרכה בדרכם למחנות העקורים. ב- 1946 נערכו בחירות ראשונות לקהילה המתחדשת וב- 1948 נבחר הרב עקיבא אייזנברג כרב. עם השנים שימשה וינה מקום מקלט או מעבר לדור חדש של פליטים, מהונגריה ב- 1956 (לאחר כישלון המרד בסובייטים), מצ'כוסלובקיה ב- 1968 (אחרי הפלישה הסובייטית שם) ומברית המועצות משנות ה- 70' ואילך, כשהותרה היציאה ממנה. רבים מאותם יהודים השתמשו בווינה כתחנת מעבר, אך רבים אחרים נשארו, כך שב- 1950 היו בווינה 12,450 יהודים רשומים בקהילה, ב- 1962 - 14,000, ב- 1965 - 8,930, בשנת 2000 - 10,000 יהודים. בסטטיסטיקה הזאת צריך לקחת בחשבון שישנם יהודים נוספים שאינם רשומים בקהילה. בקהילת וינה כיום יש תלמודי תורה, בתי ספר, בית אבות, מרכז לנוער יהודי, בית קברות יהודי ואף מרכז לתיעוד השואה שנוסד בידי צייד הנאצים, שמעון ויזנטל. וכך ניצבת קהילת וינה כקהילה שגורל יהודיה היה שונה מזה של רוב יהודי אירופה. ראשית, כי רוב יהודיה ניצלו לפני שלב הפתרון הסופי בשואה, אם על ידי הגירה כפויה על ידי הנאצים אם על ידי בריחה, כל עוד ניתן הדבר. שנית, זוהי קהילה שגדלה ונתחדשה אחרי השואה, בעיקר בגלל הפליטים שהגיעו אליה מיד אחרי השואה או בהמשך.

תחקיר וכתיבה: הדסה קלימן


ביבלוגרפיה:
  • האנציקלופדיה העברית כרך טז, ירושלים - תל אביב, תשכ"ג.
  • Encyclopedia Judaica, vol. 16, Jerusalem, 1971 תשכ"ב.
  • וינה, מתוך הסדרה ערי הגולהאונגרפלד משה ספר ראשון, תל אביב, תש"ו.
  • וינה, מתוך ערים ואמהות בישראל זהבי-גולדהמר א', כרך ראשון, ירושלים, תש"ו.

אתר 'דעת'


© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016