זכור - אמונה בימי השואה

קהילת וילנה


רקע - מהמאה ה-16 עד סוף המאה ה-18
קהילת וילנה נוסדה במאה ה-16 (בשנת 1543), כאשר המלך זיגמונד III נתן ליהודים כתב זכויות לפיו מותר להם לשכור ולקנות בתים בעיר ולסחור בה. כמו כן, מותר להם לייסד מוסדות ציבוריים הדרושים לקהילה. מאידך גיסא, לא נזכרת בכתב זכויות זה הרשות לעסוק במלאכה. את הזכות הזאת קיבלו כמאה שנה מאוחר יותר (ב-1633) מהמלך ולדיסלב IV. אולם, כתבי זכויות הם דבר אחד, והמצב בשטח הוא דבר אחר. למעשה, היו מאבקים מתמידים בין היהודים לבין העירונים הנוצריים על זכויות המסחר, המלאכה ואיזורי המגורים. היות והאצילים התנגדו לעירונים - הם תמכו ביהודים, והמלך ניסה לפשר בין הצדדים. מה שהעירונים לא השיגו בדרך של הגבלות מצד החוק - ניסו להשיג באלימות, בהתנפלויות על בעלי מלאכה יהודיים ועל בתיהם.

גזירות ת"ח ות"ט (1648/9) לא הגיעו לוילנה, אך השפיעו על הקהילה בכך שפליטים יהודיים רבים הגיעו לוילנה מאיזורי השחיטה. וילנה הפכה לחשובה עד כדי כך שב-1652 הוכרה כ"קהילה ראשית" בוועד המדינה של יהודי ליטא. כמו כן היא הפכה למרכז לרבנים בעלי שם: על כסא הרבנות ישב ר' משה בן יצחק לימא, מחבר הספר "חלקת מחוקק", ביאור על שלחן ערוך "אבן העזר". תלמידי חכמים נוספים היו הש"ך (ר' שבתי כהן), בעל "שפתי כהן" על "יורה דעה", המהרש"ק (ר' אהרן שמואל קוידנובר), מחבר הגהות וביאורים על הש"ס, ור' משה רבקה"ש, אשר הגיע מפראג והביא אתו ספרייה תורנית גדולה. כמו כן היה מחברו של הספר "באר הגולה".

שנת 1655 שמה קץ לפריחה זו. הרוסים כבשו את העיר. רובע היהודים נשרף, וכמעט כל היהודים נמלטו מהעיר. כמה שנים לאחר מכן (1661) שחררו צבאות פולין וליטא את העיר מידי הרוסים, והיהודים התחילו לחזור לעיר. נקודת הפתיחה לשיקום הקהילה לא הייתה קלה; המספרים מעידים על כך: ב-1645 היו בוילנה 2,630 יהודים (וזאת לפני זרם הפליטים היהודים של ת"ח ות"ט), ב-1662 היו בה רק 415 יהודים. בראשית המאה ה-18 הם סבלו ממלחמה נוספת, "מלחמת הצפון" בין רוסיה לבין שבדיה (1721-1700). שני הצבאות הטילו מיסים כבדים על הקהילה. גם אסונות טבע לא חסרו - היו שריפות גדולות בעיר, וגם מגיפות. אלה פגעו באוכלוסיית העיר בכלל אך ביהודים בפרט, בהיותם מוגבלים לאיזור מוגדר, רובע היהודים (הגבלה זו בוטלה כמעט כליל ב-1783 , ובאופן סופי ב-1851). אם לא די בצרות החדשות, נמשכה הצרה הישנה של המאבק עם הסוחרים ובעלי המלאכה הנוצריים, אשר התנגדו לשילובם של היהודים במסחר ובמלאכה בעיר.

באותם ימים קשים היו בין היהודים בעלי הון אחדים אשר עזרו לקהילה להתמודד עם העירונים בענייני מסחר. הראשון ביניהם היה ר' יהודה בן אליעזר, אשר שימש כ"ספרא ודיינא" (סו"ד) בקהילה. הוא בנה בכספו בית מדרש חדש, שנקרא על שמו "קלויז היסו"ד" . השני היה אליהו בן צבי פעסעלס, נכדו של ר' משה קרעמער. הגר"א נימנה עם משפחתו.

למרות הצרות שתוארו לעיל, יש לציין נקודות אור בקהילת וילנה דאז. היהודים נהנו מאוטונומיה מלאה בענייניהם הפנימיים - "הקהל" (שמו של הארגון הקהילתי הפנימי) טיפל בצרכי היהודים מבחוץ ומבפנים - הוא ייצג את היהודים בפני השלטונות, וגבה ושילם מיסים לממשלה. כמו כן הוא טיפל בעניינים הפנימיים של היהודים - בניקיון, בבריאות, בסעד ובחינוך ברובע היהודים. דוגמאות לפעילותו הן ועדות בשם "צדקה גדולה", "בדק בית", "ביקור חולים", "גחש"א" ו"תלמוד תורה". השמות מדברים בעד עצמם.

כמו כן, וילנה של סוף המאה ה-17, ובהמשך במאה ה-18, הייתה יכולה להתגאות בגדולי התורה שבה, ביניהם:
  • ר' צבי הירש מקוידנוב, בעל ספר המוסר "קב הישר";
  • ר' יוסף, חתנו של ר' משה קרעמער (אבי משפחת הגר"א), בעל הספר "ראש יוסף", חידושים בהלכות ואגדות;
  • ר' יקותיאל גורדון, אשר למד רפואה בפדואה והושפע מר' משה חיים לוצאטו;
  • ר' עזריאל ובניו, המדקדקים בלשון העברית;
  • ר' ברוך כהנא רפפורט (ר' ברוך חריף);

  • ועל כולם - הגר"א, ר' אליהו הגאון מוילנה, הענק אשר אחראי יותר מכל גדול אחר לשמה של וילנה כ"ירושלים דליטא". שנות חייו - ת"פ-תקנ"ח (1797-1720). הוא הראה כשרונות לימוד בלתי רגילים מילדותו. בתחילה למד ביחידות, כשהוא נתמך בידי ועד הקהל ומעזבונו של ר' משה רבקה"ש, שהשאיר קרן לסיוע ללמדנים מבני משפחתו. משנת הארבעים לחייו התחיל להרביץ תורה בחוג למדנים מרוסיה הלבנה ומליטא שבאו לשמוע תורה מפיו. היקף למדנותו היה עצום - הוא כתב פירושים על המשנה, על מדרשי ההלכה, על התוספתא, על התלמוד הבבלי, על התלמוד הירושלמי ועל הפוסקים; הקדיש תשומת לב רבה לתנ"ך ולדקדוק השפה העברית; עסק בלימוד הקבלה; כתב פירוש על ההגדה של פסח; כתב ספר על גבולות ארץ ישראל לפי ספר יהושע ועל בניין בית המקדש. כל הספרים האלה הוצאו לאור אחרי פטירתו על ידי תלמידיו ובני משפחתו. לימודיו והתעניינותו התרחבו למדעים שונים ומגוונים, מפני שהוא סבר שהם יכולים לשמש כלי עזר ללימוד התורה. לדעתו לימוד המתמטיקה, הגיאוגרפיה והדקדוק יכול לעזור להבנת הלכות וסוגיות מסוימות בגמרא, ולכן עסק בהם אישית או עודד את תלמידיו לעשות כן. אך הגר"א אינו ידוע רק בגלל למדנותו, אלא גם בעקבות התייחסויותיו לתנועות ולאירועים של תקופתו:

  • תנועת ההשכלה של מזרח אירופה הייתה בראשיתה בימיו, ותגובתו לכך הייתה יחסית מתונה. ההסבר לכך נעוץ בחלקו בעובדה שבסביבתו היו משכילים שנשארו קשורים למסורת (נגד אלה שרצו להכניס דעות חדשות ביהדות נלחם), ובחלקו בעובדה שהוזכרה לעיל שהוא עצמו התעניין בלימודים חיצוניים, אם כי ממניעים שונים מאלה של אנשי ההשכלה (ככלי עזר ללימודי קודש, ולא כערכיים בפני עצמם).
  • נושא ציבורי שני שהגיב עליו היה פרשת רבה דאז של וילנה, ר' שמואל בן אביגדור. במשך שלושים שנה (1791-1762) התנהל מאבק קשה בינו לבין ועד הקהל. לצד הרב עמדו בעלי המלאכה (אשר גדלו מספרית במשך השנים, אך לא הייתה להם נציגות בוועד הקהילה) והחסידים (שהיו במחתרת). הגר"א שוכנע על ידי ראשי הקהל שמניעי הרב פסולים, ולכן התנגד לו. גורמים ממשלתיים זרים (פולניים) הוכנסו לתמונה, והתוצאה הסופית הייתה שהרב הורד ממשרתו, אך תוצאה עמוקה יותר הייתה שכוחו האוטונומי של ועד הקהל ירד.
  • לעומת תגובתו המתונה יחסית בנושאי תנועת ההשכלה ופרשת הרב, בולט בקיצוניותו יחסו השלילי של הגר"א לתנועת החסידות. הגר"א חשש מירידת קרנו של לימוד התורה בעקבות הדגש ששמה התנועה החסידית על עבודת ה' מתוך שמחה פשוטה ואמונה ברבי, ולאו דווקא מתוך לימוד תורה. העובדות בשטח היו - בוילנה נוסד מניין של חסידי קרלין, וכן של חב"ד. ועד הקהל, אשר תמך בעמדת הגר"א, הטיל חרם על החסידים (תקל"ב 1772). הרדיפות והמאבקים החריפו עם הזמן, והגיעו לשיאם אחרי מותו של הגאון בשנת תקנ"ח (1797). גורמים זרים (ממשלת פולין) אף הוכנסו לתמונה. בסופו של דבר הושגה שביתת נשק מסוימת, כשהחסידים הורשו להחזיק מניינים בוילנה, אך היו שתי תוצאות חשובות נוספות: הראשונה שבהשפעת עמדת הגר"א נעצרה במידה מרובה התפשטות החסידות בליטא, והשנייה שהמאבק הפנימי המר פגע קשות בוועד הקהל ובאוטונומיה היהודית בוילנה.
  • שטח נוסף בו בלט הגר"א קשור לארץ ישראל. הוא החליט לעלות ארצה, ואף יצא לדרך. לבני משפחתו כתב מהדרך איגרת, שהיא מעין צוואה רוחנית, הנחייה בענייני חינוך וקיום מצוות. משום מה חזר לוילנה, וחי בה עד יום מותו. את העלייה לארץ ישראל שהתחיל אך לא סיים הגשימו תלמידיו. המפורסמים שבהם היו ר' מנדל ור' ישראל משקלוב, ור' בנימין ריבלה"ס, אף הוא משקלוב. קבוצות אלה התיישבו בצפת ובירושלים. הוקם כולל של יוצאי וילנה בירושלים, ובאמצע המאה ה-19 אף היו ממשיכי תלמידי הגר"א בין מייסדי השכונות החדשות בירושלים, ביניהן מאה שערים.


מהמאה ה-19 עד מלחמת העולם הראשונה
במאה ה-19 גדלה אוכלוסיית היהודים בוילנה בעקביות - מ-6,971 בשנת 1800 ל-20,706 בשנת 1832 (בה היוו היהודים רוב מוחלט בעיר), ועד 63,996 ב-1897 (40.9% מהאוכלוסיה). אולם, למרות הגידול המספרי, הזמנים לא היו פשוטים כל עיקר. שלטון הצארים הרוסיים בוילנה (1916-1795) היה תקופת ירידה נוספת ל"קהל", הוועד האוטונומי היהודי. ב-1827 הונהג גיוס חובה לצבא ל-25 שנה. ה"קהל" היה אחראי למילוי מכסת הנערים, וכך השניא את עצמו על היהודים שגזרת הגיוס פגעה בהם או בבניהם. המכה הניצחת הגיעה ב-1844, כשהשלטונות הרוסיים ביטלו את ה"קהל" והשאירו רק "הנהלות בתי כנסת", בעלי תפקידים מצומצמים בהרבה מכוחו של ה"קהל". נוסף על כך, ממשלת הצאר ייסדה בית מדרש לרבנים, כיון שרצתה לחנך דור של רבנים נאורים אשר יאמצו את השפה ואת התרבות הרוסית. בוגרי בתי המדרש האלה היו ל"רבנים מטעם". תפקידם היה לרשום רישומים טכניים של האוכלוסייה היהודית, ולדרוש דרשות הלל לממשלת הצאר. המשכילים תמכו בהם, אך ההשפעה הדתית האמיתית נשארה בידי הרבנים המסורתיים. ב-1873 הפך בית המדרש לרבנים לבית מדרש למורים. גם במתכונת זו לא השתנתה המטרה - להפיץ את הלשון הרוסית ואת ההשכלה הכללית בקרב הנוער היהודי.

השינויים ברחוב היהודי ובהנהגה היהודית בוילנה של המאה ה-19 לא באו רק מבחוץ, מטעם הצאר. גם מבפנים, מתוך היהודים עצמם קמו תנועות שונות. מצד אחד, המרכז הראשון לתנועת המוסר היה בוילנה. ר' ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר, הציע לייסד "מוסר שטיבל", חדר מיוחד בו יוכלו סוחרים עסוקים להתאסף במטרה לקיים חשבון נפש ולימוד מוסר. ה"מוסר שטיבל" הראשון נוסד בביתו של ר' זלמן בן אוריה, בפרוור של וילנה. ר' ישראל סלנטר עצמו ישב בוילנה שבע שנים
(1867-1860). הוא עזב את וילנה ב-1867 ועבר לקובנה, כדי להוריד מעליו את לחץ המשכילים שיעמוד בראש בית המדרש לרבנים הרוסי שהוזכר לעיל.

לעומת שרשי תנועת המוסר שצמחו בוילנה, היא הפכה גם למרכז תרבות עברית ואידישאית, לציונות ולמפלגות המאפיינות את סוף המאה ה-19 ואת תחילת המאה ה-20.
הרי כמה דוגמאות לכך:
  • בוילנה התקבצו סופרים משכילים עבריים: אד"ם הכהן לוינסון ובנו מיכה יוסף; שמואל פין (היסטוריון של קהילת וילנה); שלמה זלקינד; קלמן שולמן ומתתיהו סטראשון.
  • וילנה הייתה אחד המרכזים החשובים של התנועה הציונית: אחד העם ייסד את תנועתו "בני משה" בוילנה (1888); ועידת "חובבי ציון" התקיימה בוילנה (ב-1889); תנועת "המזרחי" נוסדה ע"י הרב יצחק יעקב ריינס בוילנה (1902), ובכך נוצרה התנועה הציונית הדתית הממוסדת.
  • אולם וילנה לא הייתה רק מרכז ציוני, אלא גם מרכז סוציאליסטי-אידישאי. ארגון ה"בונד" נוסד בוילנה ב-1897 כמפלגה סוציאל-דמוקרטית יהודית. הייתה תחרות בין הזרמים ההשקפתיים השונים בוילנה. כל זרם הקים מוסדות תרבות, ספרות, חינוך ותעמולה.
  • לעומת התנועות השונות שתוארו לעיל, המשיכה וילנה להיות מרכז תורני-חרדי חשוב, וזאת בעיקר בעקבות הנהגתו של ר' חיים עוזר גרודז'נסקי, רבה של וילנה. שנות חייו - תרכ"ג-ת"ש (1940-1863). בשנת תרמ"ז (1887) מונה לאחד מהדיינים בבית הדין של וילנה, ויהודי העיר התייחסו אליו כאל ראש הדיינים. הוא השתתף בוועידת היסוד של תנועת "אגודת ישראל" בקטוביץ (תרע"ד 1914), ומאז ועד מותו היה מראשי "מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל".

לסיכום התמונה ההשקפתית יש לציין שבתי הדפוס העבריים בוילנה היו גורם חשוב ביצירת מרכז רוחני יהודי בוילנה. נקודה זו נכונה במיוחד לגבי העולם התורני, כשבית הדפוס של ר' מנה ראם ומאוחר יותר של "האלמנה והאחים ראם" היה זה שהדפיס את ש"ס וילנה הידוע.


ממלחמת העולם הראשונה עד השנייה
מלחמת העולם הראשונה הביאה לוילנה פליטים רבים שגורשו מאיזורים הקרובים יותר לחזית.
לאחר שהעיר נכבשה על ידי הגרמנים (יום הכיפורים ע"ו - 1916) החלה תקופה קשה של רעב, של חוסר עבודה ושל מיסים גבוהים שהוטלו על היהודים. העזרה ליהודי וילנה אורגנה על ידי "ועד הסיוע היהודי" בראשות ד"ר יעקב ויגודסקי, וכן על ידי הג'וינט. משנת 1919 עד 1922 עברה העיר מיד ליד כמה פעמים - מהגרמנים לפולנים (1919), מהם לצבא האדום הרוסי (יולי 20'), ממנו לליטאים (בין אוגוסט לאוקטובר 20' מסרו הרוסים את השלטון לליטאים), כיבוש מחדש על ידי הפולנים (אוקטובר 20') וסיפוח סופי לפולין (בראשית 1922). מאז ועד מלחמת העולם השנייה נשארה העיר בתחומה של פולין. לעובדה זו היו השלכות רבות על יהודי וילנה, שהחשובה בהן הייתה ניתוקה של וילנה וסביבתה ממדינת ליטא העצמאית. עובדה זו הייתה קשה ליהודי ליטא וליהודי וילנה גם יחד, אך כשהיא הייתה סופית - ניגשו יהודי וילנה למלאכת שיקום מוסדות הקהילה מבחינה דתית, תרבותית וכלכלית. הוקם ועד קהילה אשר בו זכו תחילה הציונים לרוב, אך מפלגות השמאל עלו בכוחם בשנות ה-30'. את העולם החרדי המשיך להנהיג ר' חיים עוזר גרודז'נסקי, אשר זכה להערכה רבה בעולם התורני. נמשכה ביתר שאת הפעילות התרבותית העניפה בעברית ובאידיש. נוסדו בתי מדרש למורים, גימנסיות, בתי ספר יסודיים, תיאטרונים, אגודות לתרבות ולספורט. כמו כן למדו באוניברסיטה בוילנה סטודנטים יהודיים רבים. האידישאים הקימו בוילנה מכון מדעי אשר אסף חומר רב של פולקלור יהודי ושל לשון האידיש. נוסף לכך נוסד חוג של סופרים צעירים באידיש ("יונג ווילנע"). וילנה הפכה מרכז לאידישאים.


מלחמת העולם השנייה והשואה
כבכל אירופה הורגשה בשנות ה-30' גם בוילנה מתיחות רבה בין היהודים לבין האוכלוסיה הכללית, הפולנית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, במשך כמה חודשים (אוקטובר 39 - יוני 40) הייתה וילנה חלק מליטא. עם פלישת הנאצים לפולין מצאו פליטים יהודיים מפולין מפלט בוילנה, ומוסדות הקהילה עזרו להם. ביוני 1940 סופחו המדינות הבלטיות, ובתוכן וילנה, לרוסיה הסובייטית. השלטונות הסובייטים פגעו קשות במוסדות הדת והתרבות העבריים והאידישאים. ביוני 1941 נכבשה וילנה על ידי הנאצים, הוקם גטו והחלו האקציות והרציחות. הרוב המכריע של יהדות וילנה הוצא להורג ביער פונאר, מחוץ לוילנה. הוקם ארגון יהודי פרטיזני בראשות יצחק ויטנברג. הגטו חוסל בספטמבר 1943, והעיר שוחררה על ידי הצבא הרוסי ביולי 1944. מתוך כ- 60,000 יהודים שהיו בוילנה ערב השואה, נותרו 800 יהודים ב-1944. לאחר השואה נעשה ניסיון לשקם במידת מה את הקהילה. כמו כן נוסד מוזיאון להנצחת השואה בוילנה, מזכרת עצובה לקהילת הפאר שהייתה ואיננה עוד.

תחקיר וכתיבה: הדסה קליימן


ביבלוגרפיה:
  • קהילת וילנה, מחניים, י. קלויזנר, גיליון קכ, מרחשוון תשכ"ט.
  • וילנה - ערים ואמהות בישראל, י. קלויזנר, ירושלים, תש"ו.
  • האנציקלופדיה העברית, ירושלים - תל אביב, תשכ"ג, כרך טז.
  • The Jews of Lithuania, M. Greenbaum, Jerusalem, 1995.

אתר 'דעת'


© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016