זכור - אמונה בימי השואה

קהילת טיקטין (טיקוצ'ין)



מפת טיקטין

טיקטין היא עיירה בצפון-מזרח פולין, במחוז ביאליסטוק. היא שוכנת על גדות הנהר נארֶב אשר משמש גבול טבעי בין פולין לליטא. היא נוסדה במאה ה- 15, ובשנת 1542 קיבלה מעמד של עיר מלכותית. היא התפתחה במהירות הודות למיקומה הגיאוגרפי. בימים שלפני עידן הכבישים הסלולים ומסילות הברזל היה הנהר נארב עורק התחבורה המרכזי באזור. סחר העצים והתוצרת החקלאית שעברו דרכה לארצות אחרות גרמו לגידולה המהיר ולהתפתחותה מכפר קטן לעיר המחוז, למטרופולין של האזור. כל זה נשתנה בחצי השני של המאה ה- 19, אך על כך בהמשך.

ראשוני היהודים הגיעו לטיקטין ב- 1522. הם הוזמנו לבוא מגרודנה ולהשתקע במקום. אף הוענקו להם פריווילגיות כדי למשוך אותם לבוא ולפתח את המקום. זכויות אלה אושרו על ידי מלכי פולין סטפן בטורי (1576) וולאדיסלב (1639). בנוסף לכך נתנו בעלי העיר ליהודים מגרשים לבניית בית הכנסת ובית העלמין. היהודים השתלבו יפה בגידולה המהיר של העיר. רובם עסקו במסחר, במלאכה, בחכירת אחוזות בסביבה ובתיווך בין האיכר הפולני לבין מדינות הים הקונות את תוצרתו העוברת דרך הנהר נארב. כל זאת היה לצנינים בעיני בעלי המלאכה הנוצרים שרצו לדחוק את רגלי מתחריהם היהודים. כבר במאה ה- 17 התארגנו גילדות של בעלי מלאכה נוצרים, ולעומתם יהודים. לפעמים הגיעו שני הצדדים לפשרה, ולפעמים התפרץ עימות אלים בין הצדדים. הייתה אפילו סכנה לגירוש היהודים מהעיר, אך האיום לא מומש.

זוהי על רגל אחת התמונה אשר ליחסי יהודי טיקטין עם הנוצרים במקום. אולם היה פן נוסף להתמודדות קהילת טיקטין עם הסביבה והוא התחרות הפנים-יהודית, כלומר התחרות בין טיקטין לקהילות השכנות. כאמור לעיל, טיקטין התפתחה במהירות מכפר קטן לעיר, וכך היה המצב באשר לקהילה היהודית שבה. במאה ה- 17 היא הגיעה למעמד של קהילה גלילית מרכזית. ב- 1642 נבנה בה בית כנסת מפואר, גדול ממדים ומרהיב ביופיו מבחוץ ומבפנים. (בתקופת השואה הפכו אותו הגרמנים למחסן, ובזכות עובדה זו לא נהרס ואפשר לראותו גם היום.) כמו כן כיהנו בה כמה רבנים ידועי שם. המפורסם ביניהם הוא המהרש"א, ר' שמואל אליעזר איידלס (1565–1631), הידוע בגין פירושיו וחידושיו על הש"ס ובזכות היותו ראש ישיבה מפורסם. (למען האמת ישנם חילוקי דעות באשר לעצם עובדת כהונתו של המהרש"א בטיקטין, אך שמו טמון עמוק במסורת בני טיקטין המתגאים בייחוס זה.) רבנים נוספים אשר שימשו בקודש בטיקטין דאז היו הרב יהושע בר יוסף (1593–1648), בעל ספר "מגיני שלמה", הכולל תירוצים לקושיות והשגות בעלי התוספות על רש"י, והרב אריה יהודה לייב (1640–1718), בעל שו"ת "שאגת אריה", המכונה "שאגת אריה הקטן".


בית הכנסת מבחוץ

על רקע הצלחתה כקהילה הן מבחינה דתית הן מבחינה כלכלית עמדה קהילת טיקטין במרכזן של מחלוקות עם הקהילות הסובבות אותה. ב- 1623 פרשה ליטא מוועד ארבע הארצות אשר מרכזו היה בפולין, והקימה ועד נפרד של הקהילות העיקריות בליטא. כל אחד מהוועדים (של פולין ושל ליטא) ניסה לצרף את גליל טיקטין לוועד שלו. טיקטין העדיפה להצטרף לוועד ארבע הארצות שבמסגרתו היה קיים גליל נפרד שכלל את הקהילות הקרובות לטיקטין. ועד מדינת ליטא ערער על כך, אך טיקטין נשארה במסגרת ועד ארבע הארצות. אולם, בכך לא תמו הסכסוכים הפנימיים. היה לקהילת טיקטין ויכוח ממושך עם קהילת גרודנה (אותה קהילה שממנה הגיעו יהודי טיקטין הראשונים) באשר לשליטה בכמה יישובים בגליל, בעיקר היישוב זבלודובה. ואם לא די בכך, היה לקהילת טיקטין סכסוך עם קהילת מזריץ בעניין השליטה על היישובים הסמוכים, וכמו כן עם קהילת סמייטיצה שרצתה לפרוש מחסות קהילת טיקטין. בכל המקרים הנ"ל פסק ועד ארבע הארצות לטובת טיקטין, עדות למצבה האיתן של קהילת טיקטין במסגרת ועד ארבע הארצות. מצב עליונות זו של קהילת טיקטין נמשך עד קרוב לסוף המאה ה- 18, אז עברה השליטה האזורית לביאליסטוק. טיקטין אמנם המשיכה להתפתח, אך ביאליסטוק עשתה זאת בקצב מהיר יותר. ב- 1771 העבירה טיקטין לביאליסטוק את השליטה על היישובים הקטנים באזור, ובכך הפכה ביאליסטוק, במקום טיקטין, לקהילה הראשית באזור.

אמנם שרביט העליונות האזורית עבר מטיקטין לביאליסטוק, אך אם מסתכלים רק על טיקטין נוכחים שעד סוף המאה ה- 19 הוסיפה העיר להתפתח יפה. כמו כן, אחוז היהודים מתוך כלל האוכלוסייה עלה בהתמדה. ב- 1765 היו בטיקטין 2,694 נפש, מתוכם 1,253 יהודים (47%). ב- 1808 היו בטיקטין 2,978 איש, מתוכם 1,652 יהודים. (55%). ב- 1827 עלה אחוז היהודים ל- 64% (2,701 יהודים מתוך 4,246 נפש), וב- 1857 הגיע לשיא של 70% (3,456 יהודים מתוך אוכלוסייה כללית של 4,947 איש). כמו כן המשיכה העיר לשגשג מבחינה כלכלית על סמך מקורות הפרנסה המסורתיים – מסחר עם עיירות, ערים וארצות שכנות דרך עורק התחבורה המרכזי, הנהר נארב. כל זה נשתנה לקראת סוף המאה ה- 19. אמצעי תחבורה מודרניים הגיעו לאזור, אך פסחו על טיקטין. הוחל בסלילת כביש ורשה-גרודנה-וילנה, אך בעקבות לחץ סוחרי טיקטין אשר חששו משודדי דרכים הועבר מסלול הכביש למרחק של שבעה ק"מ מטיקטין. כמו כן נסללה מסילת ברזל בקרבת טיקטין, אך גם היא עברה במרחק כמה ק"מ ממנה. כך נחרץ גורלה של טיקטין. הכביש ומסילת הרכבת לקחו את מקום נהר הנארב, וטיקטין ירדה מגדולתה. המספרים מדברים בעד עצמם. ב- 1897 היו בטיקטין 4,210 נפש (לעומת 4,947 ב- 1857) מתוכם 2,484 יהודים (לעומת 3,456 ב- 1857), ירידה מ- 70% מהאוכלוסייה ל- 59%. הירידה המשיכה: ב- 1921 היו בטיקטין 2,993 נפש, מתוכם 1,461 יהודים, ירידה מ- 59% ל- 49% מכלל האוכלוסייה.


קיבוצי ההכשרה של אגודת ישראל

כך נכנסה טיקטין, והקהילה היהודית בתוכה, לתחילת המאה ה- 20 כשהיא יורדת מעיר משגשגת לעיירה צדדית וענייה. מצב זה רק החריף עם הזמן. ואם לא די בכך, טיקטין נכבשה בידי הגרמנים במלחמת העולם הראשונה (1915). הם הנהיגו סדרת הגבלות שגרמו למשבר גדול עוד יותר במצב הכלכלי של בני טיקטין, והיהודים בתוכם. ראשי הקהילה לא נשארו אדישים למצב. הם הקימו מוסדות ציבור כדי לעזור ליהודי טיקטין שנקלעו לצרה, ותגברו פעולות עזרה שהיו כבר קיימות מסוף המאה ה- 19, כדוגמת קופת "גמילות חסדים" (גמ"חים), חברת "ביקור חולים" וארגון "לינת צדק". כמו כן נוסדה "אגודת הסוחרים היהודים" (1925), והוקם בנק קואופרטיבי ליהודי העיירה.

למרות התמונה העגומה במישור הכלכלי הייתה דווקא פעילות רוחנית-חינוכית-תרבותית ערה. פעילות זו התפצלה לאורך הקשת הדתית והפוליטית של יהודי העיירה וראשיה. היו בה ישיבות וחדרים, בי"ס "בית יעקב" לבנות, אך גם בי"ס ממשלתי פולני מיוחד ליהודים. כמו כן הייתה פעילות ציונית ערה. הסיעות הציוניות העיקריות בעיירה היו הציונים הכלליים, המזרחי, הליגה למען א"י העובדת והרוויזיוניסטים. דווקא ירידת הקהילה בכמות ובאיכות עזרה לתנועות הציוניות: במסגרת ההגירה השלילית מהמקום, אם כבר עוזבים את טיקטין, אז עדיף לעזוב בכיוון ארץ ישראל. נוסף על התנועות שהוזכרו לעיל נוספו בשנות העשרים בזה אחר זה ארגוני "אגודת ישראל" ופא"י. רבים מחברי "פועלי אגודת ישראל" יצאו להכשרה, ואף עלו ארצה.


הרב אברהם צבי פנחס

אשר לרבני טיקטין במאה ה- 20 והתמודדותם עם המצב הקשה שאליו נקלעה הקהילה, יש לציין בראש ובראשונה את הרב אברהם צבי פנחס (תרכ"ה–תש"ד, 1864–1944). הוא למד בישיבת וולוז'ין, בגיל צעיר הוסמך על ידי הנצי"ב והתיישב בביאליסטוק, שם התגלה לא רק כלמדן מופלג אלא גם כעסקן ציבורי רב פעלים. בשנת תרס"ט (1909) נתקבל כרב ואב"ד בטיקטין. נוסף לבקיאותו בלימוד התורה וחריפות מוחו, היה נואם מזהיר ועסקן ציבורי מסור ופורה. כרב העיר דאג לעניי הקהילה במידת האפשר, ואכן הצרכים של יהודי העיירה היו מרובים, כפי שתואר לעיל. חיבה מיוחדת הייתה לו לנוער. את הבנים שלח לישיבות גבוהות מחוץ לטיקטין, ואת הבנות לסמינר "בית יעקב" בקרקוב. היו לו נטיות ציוניות מהימים שבהם למד בחברותא עם הראי"ה קוק. את חיבתו לארץ ישראל הגשים כשעלה ארצה בשנת תרפ"ח (1927). נפטר בארץ ישראל בשנת תש"ד (1944) ונקבר בהר הזיתים. את מקומו כרב קהילת טיקטין מילא הרב ישראל יעקב לידר. אף הוא למד בצעירותו בישיבת וולוז'ין, ובדומה לרב פנחס היה לא רק למדן מופלג אלא גם נואם בחסד. בין היתר נאם בכנסייה של תנועת "אגודת ישראל". אולם תקופת כהונתו בטיקטין הייתה קצרה – רק שנתיים (תרפ"ט–תרצ"א, 1929–1931), אז נפטר ונקבר בטיקטין. אחריו שימש בקודש הרב אברהם קלמנוביץ שהיה רבה של טיקטין בין השנים תרצ"א-תרצ"ז (1931–1937). הוא התבלט בעסקנותו הציבורית עבור מוסדות התורה, בעיקר למען ישיבת מיר. במשך הזמן נעשה מנהלה, והיה פעיל מאוד בהעברת ישיבת מיר מליטא לשנחאי ומשם לארצות הברית. בעקבות עסקנותו הציבורית למען ישיבת מיר נסע תכופות לארצות הברית, ולבסוף השתקע שם. הוא הפך לאחד מראשי היהדות החרדית במקום, ולאחר השואה היה מראשי "ועד ההצלה", עמד בראש ישיבת מיר בארה"ב והיה מפעילי "אגודת הרבנים" שם. אחרון רבני טיקטין היה הרב אבא סויאטיצקי הי"ד, והוא נספה בשואה עם בני קהילתו (תש"א 1941). הוא כבש את לבות בני עדתו באישיותו הקורנת, בענוותנותו ובהתעקשותו להסתפק במועט נוכח מצבם הכלכלי הקשה של בני קהילתו. הוא נטמן עם בני עדתו ביער לופוחובה, הי"ד.

לאחר מלחמת העולם הראשונה זכתה פולין לעצמאות. הפולנים רצו להוכיח שהם אדוני הארץ והיהודים הם נטע זר. יהודים הוכו ולעתים היו פוגרומים של ממש, והם תוארו בעיתונות הפולנית כקטטות מקומיות. אולם, למרות המתואר לעיל, נבלמה האנטישמיות הקיצונית בגלל מנהיגותו של נשיא פולין דאז, יוזף פילסודצקי. עם מותו, ב- 1935, חל מפנה לרעה עבור יהודי פולין. הפרעות והגזרות האנטישמיות כלפי יהודי גרמניה חיזקו את שונאי ישראל בפולין. הייתה לכך השפעה גם על יחסי היהודים והפולנים בטיקטין. אם עד אמצע שנות ה- 30 שררו יחסי שכנות פחות או יותר תקינים בין היהודים לפולנים, כשאלה תלויים באלה עבור פרנסתם, אזי עם מותו של פילסודצקי חל שינוי לרעה. התפרצו התפרעויות בעלות אופי אנטישמי מובהק. התחיל חרם על קניות מיהודים ומקורות הפרנסה שלהם נסתמו. שבע השנים האחרונות של הקהילה (תרצ"ה–תש"א, 1935–1941) היו הקשות ביותר. בצר לה פנתה קהילת טיקטין ליוצאי העיירה הגרים בארה"ב. כמו כן באה לעזרתה קהילת ביאליסטוק הסמוכה. המהנדס אפרים ברש, ראש קהילת ביאליסטוק, ביקר בטיקטין והביא לענייה עזרה מסוימת.
יום אחד בלבד לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה (2/9/39) נכנסו יחידות הצבא הגרמני לטיקטין. ביום כיפור ת"ש (24/9/39) הם עזבו את העיירה בהתאם להסכם בין גרמניה לברית המועצות, וטיקטין עברה לתחום השלטון הסובייטי. היהודים השתדלו להסתגל למצב החדש. הם עבדו בקואופרטיבים למלאכה, במפעלים ובמשרדים הסובייטים. בהיותה קרובה לגבול הפכה טיקטין למרכז לפליטים יהודיים שברחו מעיירות שהיו תחת הכיבוש הגרמני. ב- 22/6/41 פלש הצבא הגרמני לברית המועצות. בעקבות תפנית זו עזבו השלטונות הסובייטים את טיקטין. לא ארך היום ובסוף יוני הגיעו לטיקטין אנשי צבא גרמניים. יהודים נשלחו לעבודות כפייה תחת פיקוחם של שוטרים פולניים שהתעללו בהם. הסוף המר היה כחודשיים לאחר מכן, בימים ב'–ג' אלול תש"א (25-26/8/41) היהודים כולם, אנשים, נשים וטף, הוצעדו ליער לופוחובה, במרחק 15 ק"מ מטיקטין, ורב הקהילה בראשם. הם נצטוו לחפור בורות גדולים ביער, שם נורו ואליהם הושלכו, הי"ד. רק 17 יהודים מטיקטין ניצלו משום שברחו ליערות או הסתתרו בכפרים לפני חיסול הקהילה.


בית הכנסת מבפנים

במרשם האוכלוסין של טיקטין רשום שהיו בה 1,712 נפש בשנת 1952, המשך ממגמת הירידה המתמדת בעיירה (ב- 1921 היו בה 2,993 נפש). לא רשום שום נתון לגבי מספר היהודים, וזאת בגלל סיבה פשוטה. לאחר השואה לא נותר אפילו יהודי אחד בטיקטין. המבקר היום בטיקטין יכול לראות את בית הכנסת המפואר (שככתוב לעיל לא נהרס בשואה כי שימש מחסן עבור הגרמנים) אשר מעורר התפעלות הן מבחוץ, הן מבפנים, עדות אילמת לקהילת פאר אשר פרחה במאה ה- 17, ירדה בתקופה המודרנית עקב תמורות כלכליות, ונכחדה סופית בשואה.

לצפייה במצגת על בית הכנסת בטיקוצ'ין - מאת יוסי וילנר
לפרטים: willnery@rafael.co.il

תחקיר וכתיבה: הדסה קלימן


ביבלוגרפיה:
  • האנציקלופדיה העברית י"ח, ירושלים-תל אביב, תשכ"ו.
  • פנקס הקהילות פולין, כרך רביעי, וארשה והגליל, ירושלים, יד ושם, תשמ"ט.
  • ספר טיקטין ארגון יוצאי טיקטין בישראל, תל אביב תשי"ט.

אתר 'דעת'


© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016