לעמוד הקודם

ישיבת סלבודקה הַישיבה בהא הידיעה בסלבודקה הייתה ישיבת "כנסת ישראל", אך היא לא הייתה היחידה. עוד לפני ששמה התפרסם בעולם התורני היו בסלבודקה מסגרות ישיבתיות: ישיבת "אור חיים", ישיבת "חפץ חיים" וחברת "מחזיקי עץ החיים" אשר הקימה ארבע ישיבות בעלות מסגרת פנימייתית כדי לאפשר לבחורים צעירים לימודים תורניים. אך כל אלה היו הקדמה לגולת הכותרת- ישיבת "כנסת ישראל". בחירת השם לא הייתה מקרית: הכוונה לר' ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר. אכן, ייחודה של ישיבת "כנסת ישראל" היה בהדגשת לימוד המוסר והאווירה הנלווית ללימוד זה, שהיו אמנם חידוש בעולם הישיבות הליטאי. ראשיתה של תנועת המוסר עם ר' ישראל סלנטר (הנקרא כך על שם לימודו וחינוכו בסלנט, אך שמו המקורי היה ר' ישראל ליפקין). הוא נולד בז'אגארה אשר בליטא ב- 1810. בגיל 12 התחתן ועבר לישיבת ר' צבי הירש ברוידא בסלנט. שם הושפע בכיוון תורת המוסר, בעיקר בהשפעת ר' יוסף זונדל מסלנט. ר' ישראל סלנטר גיבש השקפת עולם המבוססת על אחדות משולשת בין שלושה גורמים- האדם עם הקב"ה, האדם עם חברו והאדם עם עצמו. ב- 1849 כתב לראשי הקהילה בוילנה והציע לייסד "שטיבל" מיוחד למוסר, מקום בו יוכלו סוחרים להיפגש כדי לעשות חשבון נפש במטרה לשפר את עצמם. הוא גם הציע שנשים תלמדנה מוסר. אכן באותה שנה נוסד ליד וילנה ה"שטיבל" הראשון ללימוד מוסר. הלימוד היה מבוסס על "מסילת ישרים" לרמח"ל ועל "חובת הלבבות" לרבינו בחיי אבן פקודה. ב- 1860 עבר ר' ישראל סלנטר עצמו לוילנה והיא הפכה למרכז ללימוד מוסר. בשלב מאוחר יותר עבר לקובנה ומשם לסלבודקה. מבין תלמידיו המפורסמים ביותר היו כאלה אשר שימשו כראשי ישיבות ורועי צאן מרעיתם בקהילות רבות בישראל: ר' אליעזר גורדון (טלז), ר' ירוחם לייב פרלמן (מינסק), ר' יעקב יוסף (וילנה - ניו יורק), ר' יצחק בלזר (סן פטרבורג), ר' ירוחם ליבוביץ (מיר) ור' שמחה זיסל זיו (קלם). ר' ישראל סלנטר ראה את תנועת המוסר כתגובה המתאימה לאתגרים הקשים של התקופה - תנועת ההשכלה, תנועת הרפורמה (אם כי זו היוותה איום בעיקר במערב אירופה), פיתוי התנועה החסידית (אשר שורשיה היו זרים לאווירת הישיבות בליטא), בקיעים בהשפעתם הבלתי מעורערת של הרבנים, ונוסף לכל גם בעיות נפוצות של מחלות ועוני. גם לפני הופעת תנועת המוסר היו נסיונות לפתרונות חלקיים, אך ר' ישראל סלנטר היה הראשון להציע אלטרנטיבה של ממש - תכנית מקיפה המציבה את המוסר, לימודו והגשמתו במקום מרכזי, ליד הלימוד המסורתי בישיבה. בסיכומו של דבר, תנועת המוסר לא היכתה שורשים עמוקים בקרב העם הפשוט. היא דרשה מנאמניה לעבוד על עצמם בקביעות על ידי חשבון נפש מתמיד ולימוד שיטתי בספרי מוסר; בכך היא התאימה יותר לתלמידי חכמים, לבחורי הישיבות, לאלה שהיו יכולים להתמודד עם דרישותיה. אכן, מתוך קהל הישיבות באה עיקר תמיכתה, אך גם עיקר ההתנגדות אליה. את שני הכיוונים האלה אפשר לראות בסלבודקה. נסקור תחילה את התמיכה. ישיבת סלבודקה, "כנסת ישראל", כשמה כן הייתה. היא נקראה על שם ר' ישראל סלנטר וחרתה על דגלה את לימוד המוסר ואת ההליכה לאורו. ר' נתן צבי פינקל ("הסבא מסלבודקה"), המשגיח המפורסם אשר השפעתו בישיבה הייתה עצומה, האמין בפוטנציאל המוסרי הכביר הנמצא באדם. בניגוד לישיבות מוסר אחרות (למשל נובהרדוק), שהדגישו את הפן השלילי, את הצורך להתגבר על היצר הרע אשר תמיד אורב לאדם, הוא הדגיש את הנקודה שהאדם נוצר בצלם אלוקים, שישנו אידיאל חיובי שאליו צריך לחתור, ושהדרך האידיאלית להגיע למטרה נשגבה זו היא ישיבת המוסר. הוא פעל בישיבה כמשגיח, ובכך היה הדמות המרכזית בה. עצם העובדה שלמשגיח יכולה להיות עמדה כל כך מרכזית הייתה גם היא חידוש בעולם הישיבות הליטאי. גם בסדר היום של ישיבת "כנסת ישראל" היה חידוש: אמנם בהיותה ישיבה על כל המשתמע מכך הוקדש בה רובו המכריע של היום ללימוד הגמרא, אולם היה בה חידוש בעצם הקביעה של סדרי לימוד מוסר: חצי שעה כל ערב, בין מנחה לערבית, שעה בשבת אחרי הסעודה השלישית, ושיחות מוסר שבועיות מטעם ראש הישיבה והמשגיח. מלבד עצם קיום סדר מוסר היה חידוש מהפכני יותר בצורת הלימוד- לא רק לימוד פרק מסודר מתוך ספר מוסר, אלא תוספת של שינון פסוקים ואמרות חז"ל, צעקות, בכי ויללות- כל זאת כדי להפנים את תוכנם. בעצם קיומן של ישיבות המוסר היה אלמנט מהפכני, אווירה שנגדה את המקובל בעולם הישיבות בליטא, ואמנם התחולל פולמוס סביב ישיבות המוסר. בסלבודקה הגיע ויכוח זה לשיאו. לאחר ר' נתן צבי פינקל ("הסבא מסלבודקה") הייתה הדמות המרכזית ר' משה מרדכי אפשטיין. בימיו הייתה מסגרת לימוד המוסר ממוסדת אף יותר מאשר בימי קודמו, אך התפתחות זו גרמה גם לתגובות נגד. היו רבנים שחששו שהלימוד וההתעסקות במוסר דורשים יותר מדי זמן ונשמה, וכל זאת על חשבון לימוד הגמרא והאוירה המקובלת בעולם הישיבות. הללו הקימו ישיבה שנייה בסלבודקה, אשר נקראה בשם "כנסת בית יצחק" על שם הרב יצחק אלחנן ספקטור, רבה המפורסם של קובנה, אשר היה ממתנגדי תנועת המוסר. מייסדי ישיבה זו היו הרב צבי הירש רבינוביץ (שעמד בראשה) והרב משה דנישבסקי. היה שקט זמני בסלבודקה כששתי הישיבות פעלו, כל אחת לפי השקפתה. אולם השקט הופר כאשר ר' יוסף זוסמנוביץ (הידוע בכינויו "הירושלמי"), ממתנגדי תנועת המוסר, נתמנה לרבה של סלבודקה. כתגובת נגד מינו ראשי ישיבת "כנסת ישראל" ותומכיה את ר' זלמן אוסובסקי לאותה משרה. היה פילוג גדול בקהילה שנגמר בסופו של דבר בכך שהרב זוסמנוביץ עבר לוילקומיר והתמנה לרב הקהילה שם, והרב אוסובסקי נותר הרב של סלבודקה. שניהם נספו בשואה, הי"ד. באשר לישיבת סלבודקה המקורית ("כנסת ישראל") - גלגוליה היו רבים. במלחמת העולם הראשונה (עדיין בראשותו של "הסבא מסלבודקה") נדדה הישיבה למינסק (בביילורוסיה), משם לקרמנצ'וק (ברוסיה) וחזרה לסלבודקה אחרי המלחמה. הנדודים והפילוג לא פסקו בכך. ב- 1924 ביטלה ממשלת ליטא את פטור בחורי הישיבה מגיוס צבאי, והיה חשש שהישיבה תיסגר. לאור זאת עברו מספר תלמידים לארץ ישראל, לחברון, ושם נוסד סניף של ישיבת סלבודקה. השלוחה בחברון משכה אליה תלמידים מכל העולם היהודי - מליטא, מפולין, מרוסיה, מאמריקה ומתוך ארץ ישראל עצמה. כאשר חרבה הקהילה היהודית בחברון עברה הישיבה לירושלים, ושם היא פועלת עד היום הזה בשם "ישיבת חברון". בינתיים, בסלבודקה המקורית, המשיכה ישיבת "כנסת ישראל", כשראש הישיבה היה ר' יצחק אייזיק שר, חתנו של ר' נתן צבי פינקל, והמשגיח היה ר' אברהם גרודז'ינסקי. ישיבה זו גדלה ופרחה, וב- 1938 למדו בה קרוב ל- 500 תלמידים. כפי שקרה ליתר הישיבות בליטא, נסגרה הישיבה ב- 1940 על ידי הקומוניסטים. שנה לאחר מכן פלשו הנאצים לליטא, ורוב רבני ישיבת סלבודקה ותלמידיה נספו בשואה. ב- 1947 נוסדה בבני ברק ישיבת "כנסת ישראל" המחודשת, בראשות ר' יצחק אייזיק שר. עם פטירתו ב- 1950 לקח ר' מרדכי שולמן, חתנו, את מקומו כראש הישיבה, ועם פטירתו ב- 1982 לקח בנו, ר' נתן שולמן, את מקומו. ישיבת סלבודקה איננה. היא אבדה בשואה כשם שאבדו קהילות סלבודקה וקובנה, אך השפעת רבניה ותלמידיה פרושה על כל העולם התורני על פזוריו: על ישיבות אחרות באירופה - ישיבת סלוצק (ר' איסר זלמו מלצר נשלח על ידי "הסבא מסלבודקה" להיות ראש ישיבה שם); ישיבת מיר (בנו של "הסבא", ר' אליעזר יהודה פינקל); ישיבת קלצק (ר' אהרן קוטלר). על ישיבות באמריקה: ר' יצחק הוטנר (ראש ישיבת "ר' חיים ברלין"); ר' יעקב קמינצקי (ראש ישיבת "תורה ודעת"); ר' דוד ליבוביץ (ראש ישיבת "חפץ חיים"); ר' אהרן קוטלר (ראש ישיבת "ליקווד"); ר' יעקב יצחק רודרמן (ראש ישיבת "נר ישראל"). על ישיבות בארץ ישראל: ר' נתן צבי פינקל, ר' איסר זלמן מלצר, ר' משה מרדכי אפשטיין, - כולם עלו לארץ ישראל והמשיכו את פועלם בישיבה פה. כמו כן, על ידי העברת חלק מישיבת "כנסת ישראל" לחברון ועל ידי ייסודה המחודש של ישיבת סלבודקה "כנסת ישראל" בבני ברק אחרי השואה, עבר מרכז ישיבת סלבודקה מליטא לארץ ישראל. נוסף לכל הנ"ל, ישיבת "כנסת ישראל" ותנועת המוסר שהיא מייצגת השפיעו, וממשיכות להשפיע, על העולם התורני בישראל ומחוצה לה בכך שהיא שמה דגש על השילוב שבין לימוד התורה והגמרא, מצד אחד, לבין תיקון המידות וחשבון נפש מתמיד מצד שני, שילוב המקיף את עולם האמונה, הלימוד וקיום המצוות, בין אדם לחברו ובין אדם למקום. תחקיר וכתיבה: הדסה קליימן ביבלוגרפיה: ישיבות ליטא – פרקי זכרונות, ע. אטקס וש. טיקוצ'ינסקי (עורכים), ירושלים , תשס"ד. קהילת קובנה, מחניים, גיליון קכ, מרחשוון תשכ"ט. פנקס הקהילות – ליטא, יד ושם, ירושלים, תשנ"ו. האנציקלופדיה העברית, כו, כז, כט, ירושלים, תשל"ד. שלוש ישיבות ליטאיות, שטמפפר שאול, ירושלים. The Jews of Lithuania, Greenbaum M., Jerusalem, 1995. Reflections on Slabodka, The World That Was: Lithuania, The Living Memorial, Miller A., Cleveland, 1996 הדפס שלח תגובה