זכור - אמונה בימי השואה

קהילת שאוולי


רקע - מראשיתה ועד לאחר מלחמת העולם הראשונה

שאוולי (לחלופין שאבלי, שוול, שאולַיי) היא עיר מחוז בצפון-מערב ליטא, הגדולה ביותר בחבל ז'מוט. היהודים הראשונים התיישבו בה במחצית השנייה של המאה ה- 17. ב- 1731 ניתן ליהודים כתב זכויות לייסוד קהילה, לבניית בית כנסת ולרכישת חלקה לבית קברות, אולם עד סוף המאה ה- 18 היה מספר היהודים, וכן האחוז שלהם מתוך האוכלוסייה הכללית, קטן. מצב זה השתנה עם הזמן - בחלקו מתוך מגמת השלטונות לחזק את מעמד היהודים על חשבון התושבים הפולניים, ובחלקו בגלל תמורות בשטח הכלכלה. סלילת הכביש סנט פטרבורג-ברלין, שחצה את שאוולי, הביא לעיר פריחה כלכלית, בה מילאו היהודים תפקיד מרכזי. עד אמצע המאה ה- 19 עסקו יהודי שאוולי במסחר זעיר, כגון ברוכלות ובעגלונות. עם שינוי מגמת כלכלת העיר למודרנית יותר הפכו היהודים פעילים הן בענפי המלאכה והן במסחר ובתעשייה. בשנת 1903 היו כ- 80% מבעלי המלאכה בעיר יהודים. כמו כן, רבים מהבנקים ובתי המסחר הגדולים, בעיקר של עורות, טבק וסיגריות, היו בידי יהודים. הצד השני של המטבע הוא שבמאה ה- 19 פקדו אסונות טבע את ליטא בכלל ואת שאוולי בפרט - מגיפות, שריפות ורעב, אך אלה השפיעו על תושבי ליטא בכלל, יהודים וגויים כאחד.

במאה ה- 19 ראתה קהילת שאוולי תמורות לא רק מבחינה מספרית וכלכלית, אלא גם מבחינה דתית-חינוכית-קהילתית. הרי סקירה קצרה של תמורות אלה:
עד אמצע המאה ה- 19 למדו רוב הילדים היהודיים בשאוולי ב"חדר" (כמקובל במזרח אירופה דאז). ב- 1889 הוקם עבור ה"תלמוד תורה" בניין יפה, וכך נכנסה מגמה מודרנית יותר למסגרת ה"חדר" המסורתית. במקביל (ובחלק מהמקרים, בניגוד לנ"ל) נפתחו מסגרות אחרות. ב- 1840 נוסדה אגודת "קנה בינה", שמטרתה הייתה להפיץ השכלה בקרב היהודים. ב- 1853 נפתח בעיר בית ספר עברי מטעם הממשלה, וב- 1908 נפתח בית ספר עברי לבנות. משנת 1851 פעלה בעיר גימנסיה רוסית, אשר ילדי העשירים והמשכילים שלחו אליה. ב- 1887 נפתח בעיר בית ספר למלאכה לילדים יהודיים עניים. ב- 1909 נוסדה בשאוולי ישיבה ולמדו בה כ- 80 תלמידים, אך הבניין נהרס במלחמת העולם הראשונה. בשאוולי היה בית מדרש גדול אשר התקיימו בו תפילות ושיעורים כל השנה. כמו כן, היו קלויזים שונים שהתחלקו בדרך כלל לפי משלוחי היד של המתפללים - של החנוונים, הסוחרים, החייטים, הקצבים וכו'. התפללו בהם לא רק בעלי מלאכה (כפי ששמות הקלויזים מעידים) אלא גם בעלי בתים אמידים ובני תורה.
רבני שאוולי בתקופה הזו היו ר' יצחק אייזיק רבינוביץ ור' יוסף זכריה שטרן (במאה ה- 19) ור' מאיר אטלס (בתחילת המאה ה- 20).
כמקובל בקהילות ישראל מאז ומתמיד, קהילת שאוולי עסקה בגמילות חסדים. ב- 1867 נוסדה חברת "סומך נופלים", אשר נתנה הלוואות ללא ריבית. ב- 1881 הוקם מטבח לעניים. ב- 1891 נוסד בית החולים היהודי הראשון, וב- 1897 עבר בית החולים לבניין חדש, מאובזר ומודרני יותר. בבניין הישן של בית החולים הוקם מושב זקנים. הייתה אגודת "לינת צדק" אשר דאגה למכשירי עזר לחולים ולתרופות לעניים. כמו כן, היה בניין מטעם הקהילה להכנסת אורחים, עבור עוברי אורח מזדמנים שהיו זקוקים למקום לינה ולאוכל.

התנועות היהודיות של העת החדשה לא פסחו על שאוולי. ה"בונד" מצא בה קרקע פורייה לפעילותו בין מאות הפועלים ובעלי המלאכה. ב- 1904 הוא ארגן הפגנה של 300 פועלים יהודיים בשאוולי שמחו על הפוגרום שנעשה ביהודי ביאליסטוק. לעומת השפעת הבונד, הייתה לתנועת "חיבת ציון" אוהדים רבים בעיר. ב- 1895 ייסדו צעירים מבני העיר את אגודת "חובבי שפת הקודש" אשר עודדה את לימוד ואת דיבור העברית, וגם הקימה ספרייה. כמו כן, נוסד בעיר סניף של "המזרחי" (ב- 1903), וגם תנועת "אגודת ישראל" פעלה בעיר.
זוהי תמצית התמונה עד מלחמת העולם הראשונה (1914). במלחמה וכתוצאה ממנה נשתנה מצב היהודים מן הקצה אל הקצה. הצבא הרוסי נחל מפלות בקרב. היהודים היו שעיר לעזאזל. הצאר חיפש אמתלה לגירושם, ואמנם מצא. בכפר קוז'י שליד שאוולי (כפר שהיו בו ס"ה 6 משפחות יהודיות) הואשמו היהודים, שלא בצדק, במסירת אינפורמציה צבאית לגרמנים, אשר אִפשרה להם לכבוש את הכפר. כתוצאה מעלילה זו גורשו מבתיהם רוב יהודי ליטא, ובני שאוולי בתוכם, בגירוש אכזרי אשר התבצע תוך 24 שעות. בסופו של דבר הגרמנים הפסידו במלחמה, והבולשביקים השתלטו על רוסיה הצארית. אחרי המלחמה חזרו היהודים לשאוולי מרוסיה המרכזית אליה גורשו, ונוספו אליהם יהודים שהתיישבו בעיר מזמן הכיבוש הגרמני. אולם אחוז היהודים מתוך האוכלוסייה הכללית היה קטן בהרבה מכפי שהיה בתחילת המאה. ב- 1902 היוו יהודי שאוולי 58% מהאוכלוסייה, וב- 1923 25% בלבד. אחוז זה נשאר פחות או יותר יציב עד מלחמת העולם השנייה - ב- 1940 היוו היהודים 21% מכלל התושבים.

תקופת ליטא העצמאית - בין שתי מלחמות העולם
המלחמה הסתיימה, ואחת מתוצאותיה הייתה שליטא זכתה בעצמאות מדינית. להלכה היא הייתה דמוקרטית, אך למעשה שלטה בה דיקטטורה ימנית. ליהודים ניתנו זכויות מועטות בלבד, וגם זאת רק משום שהדבר ניכפה על ראשי המדינה הליטאית העצמאית על ידי בנות הברית (לפי חוזה ורסאי). הקו הלאומני-ליטאי הפך קיצוני עוד יותר ב- 1926, כשהתחוללה הפיכה פאשיסטית בליטא. בכל זאת, התקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה מיוחדת במינה עבור יהודי ליטא. ניתנה להם אוטונומיה קהילתית-תרבותית-דתית, תופעה נדירה עבור יהודי הגולה. עד 1926 אף היו להם נציגים בסיים הליטאי, הגוף המחוקק. על פי חוק האוטונומיה ליהודים (1921) פעל בשאוולי (וכמוהו ביתר ליטא) ועד קהילה, אשר רישומו היה ניכר בכל תחומי חיי היהודים בעיר- בשטח הדתי, הכלכלי והחברתי.
ב- 1926, בעקבות ההפיכה שהוזכרה לעייל, בוטל ועד הקהילה, וחברת "עזרה" לקחה על עצמה רבים מהתפקידים האלה. להלן פירוט הנעשה בקרב יהודי שאוולי דאז:

כשיהודי שאוולי חזרו לעירם אחרי מלחמת העולם הראשונה מצאו את רוב הבתים, בתי הכנסת ומוסדות הקהילה הרוסים. הם עצמם הגיעו בחוסר כל, כפי שקורה לפליטי מלחמה. הם השתקמו בעזרת קרובי משפחה שהיגרו לארצות הברית ולדרום אפריקה עוד לפני המלחמה, ארגון הג'וינט העולמי ומוסדות הקהילה שהוקמו מחדש. בית החולים היהודי שוקם והמשיך בפעילותו. ב- 1922 נוסדה חברת "אזע" בשאוולי (היו לה סניפים ברחבי ליטא), שמטרתה הייתה שמירה על בריאותם של ילדי בתי הספר היהודיים, וקיימה הרצאות ומסע הסברה בבתי הספר בענייני בריאות והיגיינה. הוקמה חברת "לחם עניים" במגמה לחסל את תופעת החזרה על הפתחים. כמו כן, הוקמו מחדש אגודות הסעד "ביקור חולים", "לינת צדק", "גמילות חסד", "מעות חיטים" ועוד. לסיכום, כשנתבטלו הקהילות האוטונומיות (1926) לא פסקו החיים הקהילתיים היהודיים. חברת "עזרה" קיבלה על עצמה את אשר עשתה קודם הקהילה היהודית האוטונומית לפי תנאי הסכם ורסאי, אך ללא סמכות משפטית מטעם ממשלת ליטא.
בשטח החינוכי חלו תמורות אשר שיקפו את התפתחויות המאה ה- 20 בעולמם של יהודי מזרח אירופה, ושהואצו כתוצאה מגירוש יהודי שאוולי לרוסיה בימי מלחמת העולם הראשונה. לפני המלחמה פעלו בשאוולי 30 "חדרים". ה"תלמוד תורה" היה בגדר "חדר מתוקן" שלימדו בו, נוסף ללימודי קודש, לימודים כלליים ואת השפה העברית.
אחרי המלחמה הוא הפך להיות בי"ס עברי דתי, שבראשו עמד ר' פנחס הופנברג. במקביל המשיכו להתקיים "חדרים" מהסוג הישן ואף "חדר" מודרני, שבראשו עמר ר' אלכסנדר ליפקין. גם לבנות הייתה מסגרת דתית - בי"ס מטעם רשת "יבנה". במקביל למסגרות הדתיות והחרדיות שתוארו לעיל, פעלו בשאוולי בי"ס אידישיסטי (שכוח משיכתו פחת עם השנים) ובתי ספר עבריים של רשת "תרבות". בבתי ספר אלה שררה רוח ציונות-עברית-חילונית. ב- 1920 נוסדה מטעמם גימנסיה עברית בשאוולי. נוסף ללימודים הפורמליים פעלו בה אחרי הצהרים חוגים שונים ברוח ציונית. רבים מבוגריה עלו אח"כ לארץ ישראל. בכלל, רבים מיהודי שאוולי השתייכו למחנה הציוני - מהשמאל ("הציונים הסוציאליסטים") לימין ("הרביזיוניסטים"), מהחילוניים ("גורדוניה") לדתיים ("הפועל המזרחי" ו"בני עקיבא") וכן לארגונים חרדיים ("צעירי אגודת ישראל").

השואה - לפניה ואחריה
כביתר ליטא ומזרח אירופה, הכל חוסל בשואה. אך קדם לה רקע אנטישמי מקומי. עוד בתקופת הזוהר של האוטונומיה, כשהיהודים היו מרכזיים בענפי המלאכה והמסחר, נקטו שלטונות ליטא בצעדים כדי להעביר את השליטה בכלכלה לידי הליטאים. הם עשו זאת על ידי שינוי מאזן האוכלוסייה והכלכלה בערים. לפני מלחמת העולם הראשונה היו הערים והעיירות בליטא מאוכלסות ברובן ביהודים. רק 5% מהעם הליטאי ישב בערים, היתר שכנו בכפרים. עם היווצר המדינה הליטאית, עודדה הממשלה את מעבר הליטאים מהכפר לעיר והעברת השליטה הכלכלית להם. את זאת היא עשתה בכמה דרכים - על ידי סיפוח הכפרים מסביב לעיר מסוימת לאותה עיר מבחינה מוניציפלית, כך שנוצר רוב ליטאי מלאכותי; על ידי העברת השווקים ממרכז העיר, בו שלטו היהודים, לפרוורים החדשים בעלי הרוב הליטאי; על ידי הכוונת המיסים כך שהיהודים שילמו באופן פרופורציונלי הרבה יותר מהליטאים; על ידי גזירות כלכליות על בעלי מלאכה, צעד שפגע בעיקר ביהודים כי הם היוו את רוב בעלי המלאכה, אך בלי לנקוט במפורש בשם "יהודי". בעיירות הקטנות היו היהודים חסרי כל כוח מול הגזירות האלה. בערים היו היהודים לפעמים לשון המאזניים בין מחנה השמאל לימין וכך זכו לויתורים מסוימים. כך היה המצב בשאוולי. בזכות נחיצותם בתמונה הפוליטית המקומית, יהודי שאוולי זכו לתמיכה רחבה מטעם השלטונות במוסדות הצדקה והחינוך היהודיים, להשפעת מה בוועדה למיסים ובדחיית העברת השוק לשנים האחרונות של קיומה של ליטא העצמאית.

אך כל זה היה בגדר דחיית הגזירה, לא ביטולה. בשנות ה- 30, בהשפעת עליית הנאצים ימ"ש בגרמניה השכנה ובעידוד הממשלה הפאשיסטית הליטאית (אשר כאמור עלתה לשלטון בהפיכת 1926), רבו מקרי האנטישמיות. הייתה תעמולה גלויה מטעם איגוד הסוחרים הליטאים "וֶרסלס" נגד קניות מיהודים. היו התנפלויות על יהודים ברחוב, והוכשרה הקרקע לתופעה הידועה לשמצה של השתתפותם הפעילה של הליטאים בשואה. קודם לשואה עצמה סופחה ליטא (ושאוולי בתוכה) לברית המועצות (ב- 1940). הולאמו בשאוולי בתי חרושת וחנויות, רובם בבעלות יהודית, תנועות הנוער הציוניות פוזרו ומוסדות החינוך היהודיים נסגרו.
כל זאת הייתה הקדמה לשואה הנוראה מכול. בין הקרבנות הראשונים היה רב העיר, ר' אהרון באקשט הי"ד, רבה האחרון של שאוולי. כפי שנעשה במקומות אחרים שנכבשו על ידי הגרמנים, היו גטאות, אקציות ומשלוחים למחנות (לשטוטהוף ולדאכאו ב- 1944). אך היה גם שוני מסוים: לעומת קהילות אחרות בליטא, שכמעט כולן חוסלו כבר ב- 1941, המשיכו גטאות שאוולי להתקיים כשכמעט לא היה כבר זכר ליהדות ליטא. מסוף 1944 עד 1946 פעל בשאוולי מרכז חשאי להעלאת הניצולים המועטים לארץ ישראל. אולם היו אלה בודדים, אודים מוצלים מאש. ערב השואה היוו היהודים 21% מהאוכלוסייה (6,600 מתוך 31,641), ב- 1959 - 1.4% (845 מתוך 59,700), ב- 1970 - 0.8% (786 מתוך 92,800). עם הזמן פחתו המספרים עוד יותר, בעקבות עלייה לארץ ישראל או הגירה לארצות אחרות, ובגלל ההתבוללות. ב- 1994 היו בשאוולי 470 יהודים, 70% מתוכם בני משפחות מעורבות - יהודיות-ליטאיות. נעשה ניסיון חיוור להחיות רוח יהודית על ידי הקמת סניף של "מרכז התרבות היהודית" (אשר מרכזו בווילנה) ומוזאון יהודי, כמו כן על ידי טיפול בשיקום בתי הקברות היהודיים הישנים בעיר. הפעולות האלה אינן יכולות לכסות על העובדה המרה שקהילת שאוולי, מהמרכזיות בקהילות ליטא ערב השואה, איננה עוד.

תחקיר וכתיבה: הדסה קליימן


ביבלוגרפיה:
  • האנציקלופדיה העברית, כרך לא, ירושלים-תל אביב, תשל"ט.
  • יהדות ליטא, תמונות וציונים, ירושלים, תשי"ט.
  • ירושלמי אליעזר, מחזיונות הגיטו, חיפה, תשכ"ד.
  • פנקס הקהילות - ליטא, יד ושם, ירושלים, תשנ"ו.
  • Greenbaum Masha, The Jews of Lithuania, Jerusalem, 1995

אתר 'דעת'


© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016