זכור - אמונה בימי השואה
דרום אירופה: רומא  | סלוניקי  | אתונה

קהילת סלוניקי


רקע - מתחילתה ועד סוף המאה ה- 17
מקורה של העיר סלוניקי (לחלופין שאלוניקי או תסלוניקי) בתקופה ההלניסטית. מאוחר יותר, כשנכבשה על ידי רומא, הפכה למטרופולין של גליל מוקדוניה. את ראשיתה של הקהילה היהודית שבה יש לייחס לתקופה זו. תחת שלטון רומא האלילית היו ליהודים זכויות ואף אוטונומיה בענייניהם הפנימיים. עם הופעת הנצרות הפכה סלוניקי למרכז חשוב של הדת הנוצרית. עובדה זו גרמה למִפנה לרעת יהודי העיר. בתקופה הנוצרית-ביזנטית של סלוניקי
(395 - 1423) סבלו היהודים מרדיפות ומפרעות, אשר תכיפותן ומידת חריפותן היו תלויות בקיסר הביזנטי השליט. למרות זאת, ניתן לראות במאות ה- 15-11 תחילתה של עדה אשכנזית מאורגנת בסלוניקי, כתוצאה מבריחת היהודים ממערב אירופה מזרחה בעקבות מסעי הצלב, והגירושים השונים מקהילות אשכנז.

אך כל זאת לא הייתה אלא הקדמה להגירה העיקרית של יהודים לסלוניקי, זו של יהדות ספרד. החל מהמאה ה- 14 (ובעיקר בעקבות גזירות קנ"א -1391) ובהמשך, במאה ה- 15, הגיעו יהודים מקטלוניה לסלוניקי. ההגירה הספרדית הפכה המונית לקראת סוף המאה בעקבות הגירושים התכופים - מספרד ב- 1492, מסיציליה ב- 1493, מפורטוגל ב- 1497 ומממלכת נפולי
ב- 1510. הגירה המונית זו הניחה את היסוד ל"תור הזהב" של יהודי סלוניקי. גורם נוסף אשר תרם להתבססות הקהילה היה העובדה שסלוניקי נכבשה בידי העות'מאנים ב- 1430 (ובכך שמו קץ לשלטון הקצר של הרפובליקה הוונציאנית בסלוניקי). העות'מאנים העניקו ליהודים תנאים טובים יחסית. הם השוו את מעמדם למעמד הלא-מוסלמים האחרים, ואת מעמד הרבנים למעמד כהני הדת הנוצריים. בואם של המתיישבים היהודיים היה גם לטובת התפתחותה הכלכלית של העיר. היהודים הביאו עימם ידע רב, והיו בקשר עם סוחרים יהודיים מוונציה.

יהדות סלוניקי במאה ה16- הייתה מגוונת ביותר. היא הייתה מחולקת לקהילות שונות - רומניוטים (יהודים שאבותיהם חיו בסלוניקי כבר בתקופה הביזנטית ונקראו בשם זה מלשון "רומא"), אשכנזים (שכאמור הגיעו החל מהמאה ה- 11) וספרדים, הרוב המכריע (שהגיעו בעיקר מהמאה ה- 14 והלאה). נוסף על כך התיישבו בסלוניקי אנוסים רבים, והרבנים התלבטו באשר להתייחסות הראויה אליהם. ב- 1514 פורסמה "הסכמה" מיוחדת המכירה באנוסים אשר שבו ליהדות כיהודים לכל דבר. נוסף על החלוקה אשר תוארה לעיל, הייתה גם חלוקה פנימית של כל קבוצה, בעיקר בקרב הספרדים. כל תת-קהילה גרה בשכונה משלה, עם בית כנסת, בית דין, חברא קדישא, מערכת צדקה ומערכת שירותים קהילתיים משלה. לצורך משא ומתן עם השלטונות וגביית מסים היה שיתוף פעולה בין הקהילות השונות במסגרת "מעמד העיר". במרוצת הדורות הביאו הצרכים המשותפים בין הקהילות לאיחודן הרשמי, אם כי כל קהילה המשיכה לקיים את מסגרתה ולהתפלל בנוסח תפילתה. באשר לשפה, הרומניוטים והאשכנזים סיגלו לעצמם את השפה היהודית-ספרדית, השלטת ברחוב היהודי בסלוניקי. ההווי הספרדי הוא זה שנתן את הטון - זוהי התמונה בשורה התחתונה.

אכן, המונח "תור הזהב של יהודי סלוניקי" לא ניתן לשווא. היהודים היו רב האוכלוסייה. ב- 1520 היו בעיר 13,225 יהודים, מתוך אוכלוסייה של 24,315 תושבים. ההישגים המרשימים היו לא רק בכמות כי אם גם באיכות. הקהילות היו מאורגנות להפליא. מערכת התקנות של הרבנים הקיפה את כל חיי היהודים, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. בראש הקהילה עמד ה"מרביץ תורה". תפקידיו היו ללמוד תורה, לשמש כדיין ולדרוש לפני הקהל בשבתות ובחגים. לידו פעל בית דין. הרבנים אסרו על היהודים לפנות לערכאות של התורכים. לעתים, כדי לתת תוקף לדבריהם, הוכרחו הרבנים להטיל חרם על העבריינים. לצד הרבנים פעלו ראשי הקהילה, שנקראו "פרנסים". סלוניקי נקראה במאה ה- 16 "ירושלים של הבלקן", ולא בכדי, כיוון שלימוד התורה פרח. הבחורים למדו תחילה ב"חברת תלמוד תורה", ואז עברו לישיבה. היו ישיבות בהן למדו רק לימודי קודש, ואחרות בהן למדו, בנוסף לתלמוד ולהלכה, גם דקדוק השפה העברית, שירה ופיוט, הנדסה ועוד - צירוף של תורה ומדע. היה גם בית מדרש יהודי ללימודים כלליים - רפואה, מדעי הטבע ותכונה. כמו כן, במאה ה- 16 הייתה סלוניקי, כמו צפת דאז, מרכז ללימוד הקבלה. ר' שלמה אלקבץ, מגדולי המקובלים בצפת, הושפע בסלוניקי מהמקובל ר' יוסף טאיטאצק, וכמוהו ר' שלמה מולכו, שהגיע לעיר ב- 1526. סלוניקי סיפקה בתור הזהב שלה רבנים ומורי הוראה לקהילות רבות בארצות הבלקן ובאסיה הקטנה. תשובותיהם של פוסקים אלה הודפסו בבתי הדפוס העבריים שפרחו אז בסלוניקי. לסיכום הצד הרוחני של תקופה מיוחדת זו, יש לציין שתי דמויות בולטות: את ר' שמואל די מודינה (הרשד"ם), אשר בנוסף לתשובותיו הרבות בענייני הלכה עמל רבות כדי להשכין שלום בין הקהילות השונות בעיר, ואת ר' משה אלמושנינו, שהיה רב דרשן, עסקן ציבור ופילוסוף.

פן נוסף בחיי הקהילה דאז הוא זה של הכלכלה וההישרדות היום יומית. מצד אחד, גם נקודה זו מראה על הצלחה. יהודי סלוניקי עסקו באריגה ובצביעת חוטי משי וצמר, וכמו כן במסחר בין-לאומי. הם קשרו קשרי מסחר עם ערי הנמל של איטליה, במיוחד עם ונציה. מצד שני, מסחר זה היה כרוך לפעמים בפגעי הים ובשודדים. כמו כן, פגעי טבע לא חסרו גם ביבשה. עם כל ההצלחה הרוחנית והחומרית שתוארה לעיל, המאה ה- 16 בסלוניקי ידעה גם התפרצויות של מגפות ודבר. צרות אלה המשיכו גם במאה ה- 17, וגרמו למגמת הגירה מהעיר. ההגירה לא הייתה המונית, וסלוניקי נשארה מרכז תורני חשוב גם במאה ה- 17, אך לא ברמת השיא שהייתה במאה הקודמת. והנה קמה צרה חדשה, מכה מסוג שונה - זו של שבתי צבי. סלוניקי תופסת מקום חשוב בתולדותיו, ואף יותר אחרי מותו. הוא הגיע לסלוניקי ב- 1657. רבני סלוניקי המרכזיים, ר' משה חיים שבתי ור' אברהם די בוטון, התנגדו לו בחריפות. ב- 1675 נשא לאישה את בתו של אחד מתומכיו הנלהבים בסלוניקי. הוא הוגלה לאלבניה בגזירת הסולטן ושם נפטר, ביום הכיפורים תל"ו (1676). אך הנהירה אחריו בסלוניקי לא תמה עם מותו. ב- 1683 יצרו מאמיניו בסלוניקי את כת "הדונמה". הם הכניסו את עצמם למצב של "אנוסים מרצון" - כלפי חוץ היו מוסלמים, ובסתר דבקו במיזוג של יהדות מסורתית וכופרת. במרוצת הזמן הוסיפו להרחיק לכת ונטמעו בסביבה המוסלמית.
הטראומה של השבתאות זעזעה את קהילת סלוניקי, אך מצד שני ראתה המאה ה- 17 בסופה גם התפתחות קהילתית חיובית מאוד, כשב- 1680 התמזגו קהילות סלוניקי השונות תחת הנהלה מאוחדת, שכללה שלושה רבנים ושבעה טובי העיר. עם ליכוד הקהילות נוצר מוסד שיפוטי משותף, בית דין אשר דן בכל תחומי החיים של הפרט והכלל. בתי דין אלה התקיימו עד חורבן הקהילה בשואה.

מהמאה ה- 18 עד ראשית המאה ה- 20 (1912)
במאה ה- 18 חלו תמורות מסוימות בקהילת סלוניקי. היהודים המשיכו להוות אחוז לא מבוטל מהאוכלוסייה (בין שליש לחצי), אך הייתה הגירה מסוימת מסלוניקי לאיזמיר. ההגירה הישירה של אנוסים מספרד ומפורטוגל לסלוניקי פסקה, כיוון שהאינקוויזיציה בטלה בארצות אלה. מאידך גיסא היגרו לסלוניקי מליוורנו שבאיטליה אנוסים פורטוגזיים שחזרו ליהדותם. רובם הסתופפו בצל קונסוליית צרפת, ולכן נקראו "פרנקוס". הם היו סוחרים, בני מעמד אריסטוקרטי מיוחד. צאצאיהם עמדו אחר כך בראש הקהילה. הם מסמלים את המעבר למודרניזציה בסלוניקי. אכן, במאה ה- 19, במיוחד במחציתה השנייה, חלה האצה של מגמה זו. פרוורים חדשים הקיפו את העיר. נסללו רחובות, כמו כן נסלל קו של מסילת ברזל אשר קישרה בין סלוניקי לבין ארצות ארופה. עם תחילת המאה העשרים (1901) ניבנה נמל בטוח. היהודים היו מעורבים מאוד בתהליך המודרניזציה. הם שלטו במסחר הסיטונאי והקמעוני ובבנקאות, ייסדו את חברות הספנות וכן את חברות הביטוח הגדולות, וכמו כן היוו גורם מרכזי בפיתוח נמל סלוניקי. שליטתם בו הייתה כל כך מרכזית שבשבתות ובימים טובים הנמל שבת, דבר שאין לו אח ורע בקהילות ישראל בגולה. הם גם בלטו מבחינה דמוגרפית. בראשית המאה ה- 20 היוו בה היהודים כ- 60% מהאוכלוסייה, כלומר רוב מוחלט.
באשר למצבה הפנימי של הקהילה, הייתה זו בבחינת "מדינה בתוך מדינה". היא הייתה מאורגנת יפה עם מוסדות חסד ועזרה הדדית רבים. היא כללה יותר משלושים בתי כנסת, חמישים "מדרשים" (בתי כנסת קטנים) וכעשר ישיבות. מאידך גיסא, גם בתמונה זו חלו שינויים מסוימים - ב"תלמוד התורה" בהנהלתו של הרב משה אוטולנגי (סוף המאה ה- 19), וממשיכו יצחק אפשטיין, הונהגו שיטות חינוך חדשות. תופעה מרחיקת לכת יותר הייתה ייסוד בית ספר כי"ח (אליאנס) ב- 1873, אשר החדיר אווירה של השכלה ושל תרבות המערב. עם זאת, בניגוד למצב בארצות אירופה האחרות, התחוללו שינויים אלה בלי זעזועים ולא הובילו לאווירה של כפירה והתבוללות.

תחת שלטון יוון (1941-1912)
"תור הזהב" השני של יהדות סלוניקי זועזע קשות על ידי שני מאורעות טראומטיים, האחד ב- 1912, השני ב- 1917. הראשון היה כיבוש מוקדוניה (וסלוניקי בתוכה) בידי יוון כתוצאה משתי מלחמות הבלקן (ב- 1912 וב- 1913). היוונים דגלו בהלניזציה של סלוניקי, והיהודים נדחקו מענפי כלכלה רבים. תהליך זה כוון מלמעלה, מטעם ממשלת יוון. נוסף על כך, יהודי סלוניקי הוצרכו להיאבק בגזירת ממשלת יוון בנושא השבת. יום א' נקבע ליום המנוחה הכללי, בו נאסר המסחר. יהודי סלוניקאי שומר שבת נאלץ לשבות ממסחר יומיים בשבוע, דבר שהפחית בהרבה את אפשרותו להתמודד בזירה הכלכלית. נערכו מחאות רבות על כך - מטעם רבה של סלוניקי הרב יעקב מאיר ומטעם גופים יהודיים מארץ ישראל והתפוצות, אך החוק אושר ב- 1923. נוסף לבעיות הכלכליות והחברתיות שהשפיעו על יהודי סלוניקי כתוצאה מהכיבוש היווני, נתווספה תופעת אנטישמיות שיהודי סלוניקי לא הורגלו אליה עד כה - הכיבוש היה מלווה במעשי שוד וביזה נגד יהודים, וכמו כן בשוד בתי כנסת וחילול ספרי קודש.

מלחמת העולם הראשונה הביאה להתאוששות מסוימת בפעילות הכלכלית בסלוניקי, כי העיר שימשה תחנת מעבר לאזורי הקרבות ומקור אספקה לכל החיילות. אולם, אז נחת האסון השני - השריפה הגדולה של שנת תרע"ז, 1917. גודל הנזק היה לא ייאמן - כשלושה רבעים מהעיר העתיקה נהרסו (היהודים היו מרוכזים באזור זה). 34 מתוך 37 בתי הכנסת של העיר עלו בלהבות, ובתוכם 400 מתוך 600 ספרי התורה הקיימים, וכמו כן כ- 80 בתי תפילה קטנים יותר. כל הבניינים הקהילתיים חרבו, וכן יותר מעשרה בתי ספר של הקהילה. גם בתי עסק רבים של יהודים עלו בלהבות. אם לא די בכל אלה, הרי שממשלת יוון הכינה למחרת השריפה חוק להפקעת כל נכסי דלא ניידי בשטח השריפה. הצעת החוק ביטלה למעשה את בעלות היהודים על מגרשי בתיהם.
שני האירועים הטראומטיים האלה - כיבוש סלוניקי בידי יוון והשריפה הגדולה - טשטשו למעשה לחלוטין את צביונה היהודי של העיר. המכות היו קשות ביותר והצריכו תגובות של ממש, ברמת הפרט וברמת הכלל, ואמנם, ראשי הקהילה ומוסדותיה עשו כפי יכולתם להתמודד עם השינויים הקשים. רבניה הראשיים בתקופה זו היו הרב יעקב מאיר (רבה של סלוניקי בשנים 1920-1908) ואחריו (1923-1921) הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (שניהם שימשו בתפקיד הראשון לציון בארץ ישראל לאחר עלייתם ארצה). לקהילות יוון (ובתוכן סלוניקי) ניתנו זכויות אוטונומיות, ובכך הייתה הקהילה יכולה לתפקד מבפנים על אף הקשיים מבחוץ. במערכת החינוך היו בתי ספר פרטיים, קהילתיים וכלליים. בכל בתי הספר הקהילתיים נלמדה השפה העברית, אך הם נבדלו האחד מהשני בשפת ההוראה הכללית - ספרדית-יהודית, יוונית או צרפתית. ההבדל בשפת ההוראה שיקף את קשת הזרמים השונים מבחינה תרבותית. במקביל לבתי ספר אלה המשיכו להתקיים הישיבות המסורתיות (המפורסמת בהן היא זו של הרב חיים קובו), תלמודי התורה ובתי המדרש. בוגריהם שימשו כרבנים וכדיינים בקהילות הבלקן, ובכך תרמו תרומה גדולה. פעולות נוספות בשטח הדתי היו דרשות שפורסמו לקראת החגים, וכן קיום אגודות פייטנים "נעים זמירות", "הלל וזמרה" ועוד. הנהלת הקהילה גם נחלצה לעזרת סוחרי ופועלי סלוניקי היהודיים שנפגעו ממדיניות ממשלת יוון. הוקמו "ליגת שומרי שבת", קואופרטיב לבשר כשר, ועדה שפיקחה על מחירי המצות לפסח ועוד כהנה. הקהילה פנתה בבקשת עזרה לגורמים יהודיים מחוץ לסלוניקי, כגון הג'וינט, במאמץ להיחלץ מהמיצר.

במקביל אירגנה הקהילה מוסדות צדקה ועזרה אשר שמותיהם מעידים על מטרתם - "בית החולים היהודי על שם הירש", "מתנות לאביונים", "ביקור חולים", "תורה ומלאכה", "משגב לדך", "הכנסת אורחים" ועוד. כמו כן נוסדה קופת הלוואות לאומנים ולבעלי מקצועות יצרניים, כדי להרחיב את מעגל העובדים היהודיים. באותן השנים ניכרה פעילות קהילתית רבה לא רק לעזרה כלכלית-סוציאלית, אלא גם בשטח התרבותי. בבניין ארגון "בני ברית" הייתה ספרייה גדולה לענייני יהדות. אורגנו קורסים ביהדות לסטודנטים יהודיים שלמדו באוניברסיטה של סלוניקי. יצאו לאור עשרות עיתונים וכתבי עת בספרדית-יהודית. הייתה תנועה ציונית פעילה אשר לחמה ברוח ההתבוללות וההלניזציה שטיפחו השלטונות.
אגודת "מכבי" הייתה מעין ארגון גג של הפעילות הציונית. אברהם רקנאטי עמד בראשה, והפך אותה לתנועת נוער המונית. מאוחר יותר פרש מ"מכבי" והקים את תנועת "המזרחי" בעיר. תנועת "המזרחי" הייתה פעילה במלחמה על שמירת השבת, וכמו כן בעידוד העלייה לארץ ישראל ברוח התורה. "המזרחי" גם השתתפה במועצת עיריית סלוניקי. ב- 1929 נבחר אברהם רקנאטי לסגן ראש העיר של סלוניקי, וזאת על אף האווירה האנטישמית שהחלה לבצבץ מאז כיבוש סלוניקי בידי יוון והתגברה עם הזמן. לעוינות כלפי היהודים היו תוצאות בשטח שלא איחרו לבוא. ב- 1930 נוסדה החברה האנטישמית "התאחדות לאומית של יוון" (E.E.E.). העיתון הרשמי של סיעת וניזילוס (ראש הממשלה של יוון) במוקדוניה התקיף את היהודים בשיטתיות. הרקע האנטישמי הזה התפרץ ב- 1931 בדמות פרעות בשכונה היהודית קמפבל - כאלפיים אנשי כנופיות מזוינים פרצו לשכונה. במהלך ההתקפה עלתה כל השכונה בלהבות. לאחר התגובה הראשונית של תדהמה וזעם, הגיעו רבים מיהודי סלוניקי למסקנה שמקומם אינו בסלוניקי, והיגרו לארצות אחרות. למעשה היה זה המשך של מגמה שהתחילה עם כיבוש סלוניקי בידי יוון, ונישול היהודים ממקומם הבטוח מבחינה כלכלית וחברתית. ההבדל היה ביעד. בעוד שמהגרי תחילת המאה הגיעו לארצות הברית (בעיקר לניו יורק), לצרפת ולאיטליה, מהגרי שנות ה- 30 עלו לארץ ישראל. המספרים מדברים בעד עצמם - מספר יהודי סלוניקי ירד מ- 80,000 בתחילת המאה ל- 53,000 ב- 1935. בשנים שבין 1931 ל- 1936 עלו לארץ ישראל 20,000 איש מסלוניקי. את המספר המרשים הזה אפשר לזקוף בחלקו לגורמים שליליים (שלטון יוון, השריפה הגדולה, פרעות קמפבל), אך גם לגורמים חיוביים. החינוך הציוני בסלוניקי היה חזק עוד לפני פרעות קמפבל. ראשי היישוב היהודי בארץ ישראל היו מעוניינים בעליית המלחים ועובדי הנמל היהודיים בסלוניקי כדי לבנות את נמל חיפה ונמל תל אביב בידיים יהודיות, ועודדו עלייה זו. כמו כן, היה ריכוז של יוצאי סלוניקי בדרום תל אביב, בייחוד בשכונת פלורנטין, שנקראה על שם אחד הפעילים הציוניים בסלוניקי. כאן המקום להזכיר שמות של אנשים נוספים שעלו ארצה מסלוניקי ומילאו בארץ תפקידים חשובים. הרי רשימה חלקית:
  • חיים עזרתי - תלמיד חכם אשר למד בישיבות בסלוניקי; היה פעיל בתנועת "המזרחי" ובמוסדות קהילתיים; עלה ארצה לתל אביב.
  • אשר מלאך - היה חבר מועצת העירייה של סלוניקי; היה חבר ועד הקהילה בסלוניקי ויו"ר הפדרציה הציונית של יוון. ב- 1934 עלה ארצה לתל אביב. לאחר השואה (1947) יצא ליוון כדי לטפל בשיפור מצבה של שארית הפליטה ובהצלת רכושה על ידי העברתה לידי הסוכנות היהודית.
  • משפחת רקנאטי - בניה הטביעו חותם עמוק על קהילת סלוניקי ועל היישוב היהודי בארץ ישראל. במיוחד בולטת נקודה זו ביחס לאחים אברהם וליאון רקנאטי. מוצא המשפחה מצאצאי הסוחרים היהודיים שהגיעו לסלוניקי מהעיר ליוורנו אשר באיטליה, ואשר נימנו עם האריסטוקרטיה היהודית בסלוניקי. הבנים גדלו בבית יהודי שורשי, אשר טיפח את המחויבות למנהיגות בקהילה.

אברהם היה מראשי התנועה הציונית בעיר, בהתחלה כראש "מכבי" ומאוחר יותר כמייסד הסתדרות "המזרחי", בראשה עמד עד עלייתו ארצה. הוא היה פעיל בכל זירה יהודית בכלל וציונית בפרט, והרי רשימה חלקית של מעשיו: ב- 1917 ייסד את "פרו ישראל", שבועון בספרדית-יהודית ובצרפתית; בעל השפעה רבה על התנועה הציונית בעיר;
ב- 1924 נאבק נגד החוק המחייב לסגור בתי מסחר ביום א'; ב- 1929 נבחר לסגן ראש העיר בסלוניקי; השתתף כציר בקונגרסים ציוניים; היה פעיל ביותר בהעלאת 20,000 יהודים מסלוניקי לארץ ישראל (חלקם ברשיונות עלייה רשמיים, חלקם בדרכים אחרות) בשנים 1936-1931, וכך ניצלו מהשואה. עלה ארצה עם משפחתו ב- 1933, וגם כאן לא פסקה פעילותו. הוא הקים את ועד השכונות בדרום תל אביב, כשהוא משמש כסגן יו"ר הוועד והרב יצחק ידידיה פרנקל כיו"ר. אברהם רקנאטי היה בין מייסדי "ארגון הספרדים הלאומיים" וסגן יו"ר "הסתדרות הספרדים" בארץ. ב- 1934 נבחר כחבר הוועד הפועל של "המזרחי" בתל אביב, ובמקביל לפעילותו בתנועת "המזרחי" היה חלק מהצמרת המדינית של התנועה הרוויזיוניסטית בארץ ישראל. ב- 1952 נבחר כחבר כנסת מטעם "חרות". באותה שנה נסע ליוון כדי לבדוק את מצב הקהילות שם אחרי השואה. ב- 1976 הוענק לו תואר "יקיר תל אביב". נפטר ב- 1980.

אחיו, ליאון רקנאטי, ידוע יותר בשטח המסחר, התעשייה והבנקאות. אף הוא היה פעיל ביותר בתנועה הציונית בסלוניקי. שימש פעמים רבות במועצת הקהילה, וב- 1933 נבחר לנשיא הקהילה. ב- 1934 עלה ארצה והשתקע בתל אביב. יחד עם משה קרסו (יבואן המכוניות המפורסם) ויצחק ארואסטי, שניהם יהודים מסלוניקי, ייסד את בנק דיסקונט. הוא עמד בראשו עד לפטירתו, והבנק המשיך להתנהל על ידי בניו.
בתקופת השואה טיפל בפליטים המעטים שהגיעו מסלוניקי. נוסף לעשייתו הכלכלית היה פעיל בחיים הציבוריים של היישוב, ובמיוחד בעידוד וביצירת אפשרויות לימוד וחינוך לתלמידים ספרדים-סלוניקאים. נפטר בפתאומיות ב- 1945. הדמויות שתוארו לעיל משקפות את מיטבה של יהדות סלוניקי בין מלחמות העולם. עוד לפני השואה עצמה חל שינוי דרסטי ביוון. ב- 1936 עלה לשלטון הדיקטטור מטאקסס, והוא שלט עד פלישת הנאצים. מגמת ההלניזציה בבתי הספר היהודיים הוגברה. החינוך היהודי צומצם. הבחירות למוסדות הקהילה, שהיו אמורות להתקיים ב- 1938, בוטלו. שררה דאגה רבה בקרב יהודי סלוניקי באשר לעתיד הקהילה. מעניינת העובדה שאותו משטר דיקטטורי של מטאקסס תרם למפעל ההעפלה הציוני (אולי כדי להיפטר מהיהודים), ומטאקסס אף זכה להירשם בספר הזהב של קק"ל.

השואה והשלכותיה
המכה הניצחת באה עם השואה. ב- 1941 פלשו הנאצים ימ"ש לסלוניקי. ב- 1943 רוכזו יהודים בשני גיטאות גדולים, ובאותה שנה החלו המשלוחים לאושוויץ. במשך שלושה חודשים נשלחו למחנות הריכוז 43,891 נפש. בין הנספים היה הרב חיים חביב הי"ד. אם כי לא היה הרב הראשי הרשמי של סלוניקי, למעשה מילא את התפקיד במסירות רבה, והיה סמל ליהודי סלוניקי בחייו ובמותו. ערב השואה (1940) היו בעיר 56,000 יהודים (11.74% מהאוכלוסייה, אך כ- 60% מיהודי יוון). ב- 1945, כתוצאה מהשואה, היו בסלוניקי 1,950 נפשות יהודיות. אחרי השואה חזרו לסלוניקי 1,800 יהודים, במגמה לשקם את הקהילה ולהציל את מה שאפשר מרכושם. עם השנים פחת מספרם, בחלקו בגלל ההגירה לארצות הברית והעלייה לישראל, ובחלקו בגלל התבוללות. ב- 1991 היו בסלוניקי כ- 1,000 יהודים, אשר היוו 0.13% מהאוכלוסייה. צל חיוור של העיר היהודית "ירושלים של הבלקן".

תחקיר וכתיבה: הדסה קליימן


ביבלוגרפיה:
  • האנציקלופדיה העברית, כרך לב (תסלוניקי), ירושלים-תל אביב, תשמ"א (1981).
  • האנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל, כרך ד, תל אביב, 1959.
  • זיכרון שלוניקי, גדולתה וחורבנה של ירושלים דבלקן, כרכים א, ב, הוועד להוצאת ספר קהילת שלוניקי, תל אביב, תשל"ב (1972).
  • פנקס הקהילות - יוון, יד ושם, ירושלים, תשנ"ט (1999).
  • שאלוניקי, עיר ואם בישראל, המכון לחקר יהדות שאלוניקי, תל אביב, תשכ"ז (1967).

אתר 'דעת'


© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016