זכור - אמונה בימי השואה

קהילת ריגה בין שתי מלחמות עולם


ריגה היא עיר הבירה של לטביה, והעיר הגדולה ביותר בה. הקהילה היהודית שבה נוסדה באופן רשמי בשנת 1842, אם כי יהודים ישבו בה קודם לכן. שנה לאחר מכן נוסד בית הכנסת הראשון בעיר. היהודים נחשבו לתושבי חסות של הממשלה הצארית. הקהילה גדלה במספרים ובמוסדות קהילתיים-דתיים, תרבותיים וחברתיים. ערב מלחמת העולם הראשונה היו בה 33,651 יהודים, 7% מהאוכלוסיה הכללית. בתקופת המלחמה הגיעו לקהילת ריגה יהודים אשר גורשו מקורלנד, אחד מאיזורי לטביה. כתוצאה מחוזה ורסאיי הפכה לטביה לעצמאית, ובכך התחילה תקופה חדשה בתולדות יהודי לטביה, ובתוכם קהילת ריגה, מרכזם העיקרי.

כתנאי למתן עצמאותה חויבה ממשלת לטביה העצמאית לתת זכויות למיעוטים, שהיוו רבע מהאוכלוסיה במדינה. היהודים, שהיו המיעוט השני בגודלו, היוו 4.8% מהאוכלוסיה הכללית במדינת לטביה, אך בין 11%-13% מתושבי ריגה. התרחשה תופעה ברורה של מעבר צעירים יהודים מערי השדה ומהעיירות לריגה, בתקווה לשיפור מצבם הכלכלי והחברתי. כמו כן העדיפו יהודים לטביים, פליטי המלחמה שחזרו מרוסיה ללטביה, להתיישב בריגה ולא לחזור למקום מושבם הקודם. נטיות אלה הגיעו לשיאן ערב מלחמת העולם השנייה, כשהיו בריגה כמעט חצי מיהודי לטביה, 43,672 איש, 46.7% מכלל יהודי לטביה.
כלכלת לטביה נפגעה קשה במלחמת העולם הראשונה, ויהודי לטביה מילאו תפקיד חשוב בשיקומה.
בריגה היו 48% מכלל הסחר ו- 28% מהתעשיה בידי היהודים. כמו כן, בשנים 1924-1922 ייסדו סוחרים ובעלי הון יהודיים חמישה בנקים בריגה. אולם נתונים אלה מטעים, כי הם משקפים את מצבם של מיעוט היהודים שהתעשרו. מצבם הכלכלי של הסוחרים הזעירים ובעלי העסק הקטנים, שהיוו את מרבית המפרנסים היהודיים בריגה וערי השדה, היה קשה. נטל המיסים הכבד והתחרות הבלתי הוגנת שנכפתה עליהם מצד הקואופרטיבים הלטביים, הביאה אותם אל סף ההתמוטטות. מוסדות עזרה יהודיים, כגון איגודים לאשראי, ארגונים להגנת הסוחר ובעל המלאכה ומוסדות צדקה באו לעזרתם. כמו כן, הג'וינט הקים בריגה ובמקומות נוספים בלטביה רשת בתי ספר מקצועיים כדי לעזור לצעירים יהודיים לעבור הסבה מקצועית. בשנת 1934 ארעה בלטביה הפיכה ימנית קיצונית. אחת מתוצאות אותה הפיכה הייתה הרעה ניכרת במצבם הכלכלי של יהודי לטביה, ובעיקר של יהודי ריגה, כיון שכפי שמתואר לעיל הייתה בין שתי המלחמות נהירה מיתר איזורי לטביה לריגה.

בעקבות שיוויון הזכויות למיעוטים שהוכרז על ידי ממשלת לטביה העצמאית, היו היהודים יכולים להשתלב בתחום הפוליטי. בסיים, הפרלמנט של לטביה, אשר מקום מושבו היה בריגה, היו ליהודים שישה צירים בשנות ה- 20', אך רק שלושה בסיים הרביעי (1931-1934), ערב ההפיכה הימנית הקיצונית אשר חיסלה את המסגרת הדמוקרטית של לטביה. בבחירות לסיים השני (1925) היו שש רשימות יהודיות, שהן לפי סדר גודלן: "אגודת ישראל", "המזרחי", "צעירי ציון", "הבונד", "הדמוקרטיים הלאומיים" ו"ההסתדרות הציונית". באשר לרשימות הדתיות, ההתפלגות שלהן הייתה כדלקמן: בלטביה בכללותה קיבלה "אגודת ישראל" 13,465 קולות ו"המזרחי" 10,544, יחד כ- 24,000 קולות מתוך 39,828, כלומר ששתי הרשימות הדתיות קיבלו 60% מהקולות. בריגה קיבלה "אגודת ישראל" 6,048 קולות ו"המזרחי" 3,287, יחד 9,335 קולות מתוך 14,795 לרשימות היהודיות, כלומר ששתי הרשימות הדתיות יחד קיבלו 63%. ההבדל שבין "אגודת ישראל" לבין ה"מזרחי" בולט יותר בריגה (כמעט כפול - 6,048 קולות מול 3,287) מאשר בלטביה בכללותה (13,465 מול 10,544). את התמיכה הרבה ל"אגודת ישראל" בריגה יש לזקוף במידה לא מבוטלת לאישיותו של ר' מרדכי דובין, שנודע בעיר כשתדלן נמרץ בעל לב יהודי חם, שהיה מוכן לעזור לכל יהודי באשר הוא, דתיים וחילוניים כאחד. הוא עצמו היה חסיד חב"ד נלהב. בימי הכיבוש הסובייטי של לטביה (1940) הוא הוגלה לרוסיה ונפטר שם. ציר נוסף מטעם "אגודת ישראל" היה שמעון ויטנברג, עורך דין ועסקן.

באשר ל"מזרחי", הדמות המרכזית בה היה הרב מרדכי נורוק, מייסד תנועת ה"מזרחי" בלטביה, אשר היה ציר בסיים מטעמה כל שנות קיום לטביה העצמאית. כמו כן, השתתף בקונגרסים הציוניים שנערכו בין שתי מלחמות העולם. הוא עלה לארץ ישראל, ובאחרית ימיו היה חבר כנסת במדינת ישראל. את "צעירי ציון" ייצג בסיים פרופ' מתתיהו ליזרסון, ואת ה"בונד" ייצג ד"ר נח מייזל. בגלל ההבדלים האידאולוגיים ביניהם לא הקימו הצירים היהודיים סיעה יהודית משותפת, אך היה ביניהם שיתוף פעולה בנושאים שהייתה להם חשיבות מבחינת האוכלוסיה היהודית בכללותה, כגון בעיית האנטישמיות או מגמת הלטביזציה במוסדות הממלכתיים, תופעה שדחקה את רגלי היהודים. דוגמאות נוספות לשיתוף הפעולה בין הרשימות היהודיות השונות הן עידוד חוק האזרחות (שהתקבל ב- 1927 ועזר ליהודים, בין יתר הלטביים, לקבל אזרחות לטבית), וביטול חוק חובת המנוחה ביום ראשון ובחגים נוצריים, דבר שהיה מהווה מכה ניצחת לסוחרים היהודיים. כתוצאה מהפיכת אולמאניס, ההפיכה הימנית הקיצונית ב- 1934, נאסרה פעולתם של עשרות ארגונים פוליטיים, ביניהם המפלגות הציוניות והיהודיות. כך היה להלכה, אולם למעשה פעולתן המשיכה תחת שמות אחרים וכותרות שונות. כל הפעולה הפוליטית, היהודית והלטבית כאחת, הופסקה עם כניסת הסובייטים ללטביה ב- 1940, ועם כיבוש לטביה על ידי הנאצים ימ"ש ב- 1941.

את קשת הדעות שהשתקפה ברשימות היהודיות בסיים אפשר לראות גם במוסדות התרבות והחינוך בעיר. הרי מספר דוגמאות לאותה פעילות: היו בריגה עיתונים וכתבי עת באידיש - "דאס באלק", "אונזער וועג", "פרימארגן" ו"היינט". לאחר הפיכת 1934 נסגרו כמעט כל העיתונים וכתבי העת היהודיים, פרט ל"היינט", בטאון "אגודת ישראל" ("אגודת ישראל" זכתה לעמדת כוח כמעט בלעדית בתחום החינוכי המצומצם שנשאר). בלטביה העצמאית שבין מלחמות העולם נוהלו בתי הספר היהודיים בידי מיניסטריון החינוך, שנקרא בשם "ההנהלה להשכלת היהודים". החלוקה הפנימית במסגרות החינוך הייתה כך:
  • מועצות החינוך היסודי והעל-יסודי התורניים השתייכו לרשת "תורה עם דרך ארץ", ונתמכו בידי "אגודת ישראל";
  • בתי הספר העבריים הדתיים השתייכו לזרם "תושיה", ונתמכו בידי "המזרחי";
  • בתי הספר העבריים החילוניים השתייכו לרשת "תרבות", ונתמכו בידי ההסתדרות הציונית;
  • בתי הספר האידשאים השתייכו לרשת "ציש"א", ונתמכו בידי הבונד.

    בכל בתי הספר הנזכרים הייתה השבת יום מנוחה. היה מאבק פנימי בין בתי הספר באשר לשפת ההוראה. בכל התקופה הזאת התקיימו בתי ספר עבריים ואידישאים זה לצד זה, תוך תחרות ביניהם. באשר להשכלה גבוהה, היו אמנם יהודים באוניברסיטת ריגה, אך במשך הזמן, ובמיוחד לאחר הפיכת 1934, הייתה ירידה שיטתית במספרים ובאחוזי היהודים שלמדו בה. כתוצאה מהפיכת 1934 חוסלה מערכת החינוך היהודי האוטונומי, וב- 1940, כתוצאה מפלישת רוסיה ללטביה, עברה כל מערכת החינוך הלטבית, והיהודית בתוכה, למרות הסובייטית.

    התמונה המתוארת לעיל כללה את קשת יהדות לטביה בכלל, ואת ריגה בפרט כמרכז היהודי הגדול ביותר בלטביה, במידה ואותה רשת השתיכה ל"הנהלה להשכלת יהודים". כאמור, היא כללה גם את רשת בתי הספר של "אגודת ישראל" ו"המזרחי", אולם היא לא כללה את שתי הישיבות שהיו בה: "ישיבת ריגה" ו"ישיבת תומכי תמימים". "ישיבת ריגה" נוסדה בשנת תרפ"א (1921) על ידי רב העיר ר' מנחם מנדל ז'ק, תלמיד ישיבת וולוז'ין, אשר נבחר לרב העיר בשנת תרע"ה (1915). ראש הישיבה היה ר' ישראל משה כלאב, מתלמידיו המובהקים של ר' שמעון שקופ. הישיבה גידלה רבנים, מורים, אנשי ציבור דתיים ובעלי בתים תלמידי חכמים. שנים רבות היא הייתה הישיבה היחידה בלטביה, לאור העובדה שישיבות ליטא השכנה היו בהישג ידם של שוחרי לימוד התורה בלטביה. מאוחר יותר נוסדה בריגה ישיבת "תומכי תמימים" מטעם חב"ד, בעקבות שהייתו של ר' יצחק יוסף שניאורסון בעיר, וריגה הפכה למרכז חסידי חב"ד באיזור הבלטי.


    נוסף לשטח הלימודי פעלו בריגה ארגונים יהודיים שונים. היו מוסדות גמילות חסדים, כגון: מושב זקנים, ארגון הכנסת כלה, מלביש ערומים, בית יולדות ובית חולים. כמו כן היו תנועות נוער והכשרות מטעם התנועות אשר באמצעותן התכוננו חבריהן לעלייה לארץ ישראל, ואמנם בין שתי המלחמות עלו לארץ ישראל 4,500 איש מלטביה.
    לטביה היא ערש הולדת המפלגה הציונית הרוויזיוניסטית (1923), ועד 1930 הייתה מקום מושבה של ההנהגה העולמית של בית"ר. לבחירות לקונגרס הציוני הט"ו (1927) קיבלה המפלגה הציונית הרוויזיונסטית את רוב הקולות בריגה. כנקודה מסכמת וחשובה, יש לציין שלטביה תיזכר לטובה על ששימשה מקום מקלט או מעבר ליהודים רבים בעת צרה. דוגמה לכך היא ההיסטוריון שמעון דובנוב, אשר השתקע בריגה אחרי שנאלץ לעזוב את גרמניה עם עליית הנאצים לשלטון. קהילת ריגה עמדה על פרשת דרכים בין מזרח למערב אירופה וייצגה קשת רחבה של דעות ואורחות חיים - מהעולם הישיבתי נוסח ליטא או נוסח חב"ד ועד לאלה הנוטים להתבוללות. בכך היו יהודים מגוונים שונים יכולים למצוא את מקומם בה.

    קהילת לטביה, ובתוכה מרכזה העיקרי ריגה, באה לקיצה בשני שלבים. ביוני 1940 (ת"ש) פלש הצבא האדום, הקומוניסטי, ללטביה. הרבה עסקנים ציוניים ודתיים נאסרו והוגלו, ביניהם הרב מרדכי נורוק ור' מרדכי דובין. שנה לאחר מכן, ב- 1941, נכבשה לטביה בידי הצבא הנאצי. בין הניספים היו רב העיר, הרב מנחם מנדל ז'ק, ראש ישיבת ריגה, הרב ישראל משה כלאב והרב יוסף קרליבך, אשר נשלח מהמבורג לריגה (ב- 1941) עם רבים מקהילתו, ומשם הובלו להשמדה. כמו כן ניספה עם יתר יהודי ריגה ההיסטוריון פרופ' שמעון דובנוב. רצח יהודי ריגה התרחש בעיקר תוך ימים ספורים בכסלו תש"ב, דצמבר 41'. עם כניסת הצבא הסובייטי לריגה ב- 1945 נותרו בה 150 יהודים בלבד מתוך 43,672 יהודים שהיו בה ערב המלחמה. ד' יקום דמם!



















    תחקיר וכתיבה: הדסה קליימן


    ביבלוגרפיה:
    • האנציקלופדיה העברית, ירושלים, תשל"ח, כרך ל.
    • פנקס הקהילות - לטביה ואסטוניה, יד ושם, ירושלים, תשמ"ח.
    • קהילת ריגה, מחניים, ש. דניאל, גיליון קכ, מרחשוון תשכ"ט.

    אתר 'דעת'


  • © כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016