זכור - אמונה בימי השואה

קהילת לודז'


מתחילתה ועד מלחמת העולם הראשונה (1914)

מפת איזור לודז'

בהשוואה לערים אחרות בפולין, כגון קראקוב ווארשה, לודז' היא עיר חדשה יחסית. אמנם היה במקום יישוב קטן כבר במאה ה-14, אולם עיקר גידולה החל משנות ה-20 של המאה ה-19, אז הוכרה כעיר תעשייה. ואכן, הגורם לגידולה המרשים במאה ה-19 הוא היותה עיר תעשייה. הנתונים הדמוגרפיים מדגימים יפה את גידולה: ב-1827 היו בה 2,837 נפש, ב-1857 זינק המספר ל-26,655, וב-1897, לקראת סוף המאה, ל-309,853. היא כונתה "המנצ'סטר של פולין" בגלל ריבוי בתי החרושת שבה. הענף המרכזי בה, מיום היותה לעיר ועד היום, הוא ענף הטקסטיל.

ראשית היישוב היהודי בלודז' עוד בסוף המאה ה-18, לפני שהייתה לעיר גדולה. בשנים 1775–1784 גרו בעיירה לודז' משפחות יהודיות אחדות שראשיהן היו חוכרים ופונדקאים. ב-1775 הם צורפו לקהילת סטריקוב, וב-1782 לקהילת לוטומיירסק, שתיהן עיירות שכנות. ב-1793 כבר היו לקהילה נפרדת. בתחילת המאה ה-19 התחילו לדאוג לצורכיהם הדתיים כקהילה. ב-1809 נבנה בית הכנסת הראשון וב-1811 נקנה מגרש לבית עלמין יהודי. עם קידוש בית העלמין נוסדה חברה קדישא. בית עלמין ראשון זה שירת את הקהילה עד 1892, ואז נחנך בית עלמין חדש. רבה הראשון של לודז' היה ר' פנחס הילר הכהן. הוא שירת את הקהילה בשנים 1818–1823. במהלך כהונתו, ב-1820, הוכרה לודז' כעיר תעשייה. ב-1822 כבר היה לקהילה היהודית בית חולים, ומאותה שנה היא חלשה על יהודי הכפרים הסמוכים. בשנים 1825–1832 היה ר' מנדל ירוזולימסקי רבה של לודז'.

כאמור, אוכלוסיית לודז' גדלה מאוד במאה ה-19, הן האוכלוסייה הכללית הן האוכלוסייה היהודית, אולם לא באותה מידה. בין השנים 1820–1863 הכפילה האוכלוסייה הכללית את עצמה פי 43 – נתון מדהים. באותה תקופה גדלה האוכלוסייה היהודית פי 22, גידול מרשים כשלעצמו אך רק חצי מקצב הגידול הכללי.

ב-1822 נקבע רובע יהודי בלודז'. ברובע הייתה צפיפות רבה. אמנם שטחו הורחב ב-1861, אך הבעיה לא נפתרה מפני שהאוכלוסייה היהודית גדלה בקצב מהיר יותר מהיקף הרחבת הרובע היהודי. רק יהודים עשירים הורשו לגור מחוץ לרובע היהודי, בתנאי שלא ילבשו לבוש מסורתי יהודי ושישלחו את ילדיהם לבתי ספר ציבוריים; זאת כדי שלא יורגש שהם יהודים. מקום מגורים נוסף של היהודים היה הכפר באלוטי שהיה קרוב לרובע היהודי, אך עד 1915 לא היה חלק מהתחום המוניציפלי של לודז'. הוא היה מאוכלס בצפיפות על ידי יהודים מהשכבות העניות.

כמתואר לעיל, האוכלוסייה הכללית בלודז' גדלה מאוד בין המחצית הראשונה של המאה ה-19 למחצית השנייה. גם האוכלוסייה היהודית גדלה מאוד אז, אם כי לא בקצב של האוכלוסייה הכללית. אלה הנתונים: ב-1823 היו בלודז' 288 יהודים (36% מהאוכלוסייה), ב-1856 – 2,886 (11.7%) וב-1897 – 98,676 (31.8%). זה היה זינוק מספרי מדהים תוך ארבעים שנה.

בשנים אלו חל שינוי גם בהרכב אוכלוסיית היהודים: חצרות החסידים התרבו, בתחילה (אמצע המאה ה-19) בעיקר מחסידות קוצק, ובהמשך מחסידות פשיסחא, ובעיקר מחסידות גור. שני הרבנים של לודז' באמצע המאה ה-19 היו מחסידי קוצק: הרב יחזקאל נאומברג (בשנים 1832–1856) והרב משה ליפשיץ (בשנים 1857–1873). אך לא כל בני לודז' היו חסידים, ולא כל החסידים היו חסידי קוצק. עובדות אלו גרמו לפילוג בקהילה, וכל זאת נוסף לאתגרים שעמדו בפני היהדות במאה ה-19 בדמות תנועת ההשכלה והתנועה הציונית.

מי שלמרות כל האמור הצליח להרים את קרן הרבנות בלודז' היה רבה המפורסם של לודז', הרב אליהו חיים מייזל. להלן תקציר מפעלו העצום של הרב מייזל: הוא נולד ב-1821 בהורדוק שבפלך וילנה. ב-1829 התקבל כתלמיד בישיבת וולוז'ין. ב-1840 נבחר לרבה של הורודוק, אך התפטר לאחר שנתיים כדי לחזור ולהתמסר ללימוד תורה. ב-1861 חזר לתפקיד הרבנות והיה רבם של דרוהיטשין, פרוז'אני ולומז'ה, בזו אחר זו. בלומז'ה שימש ברבנות בשנים 1867–1873. לאחר מכן נתמנה לרבה של לודז', וכיהן במשרה זו מ-1873 ועד לפטירתו ב-1912 – כמעט ארבעים שנה. שמו מזוהה עם גדולתה של רבנות לודז', ולא בכדי. הוא הגיע ללודז' בשעה שהתחילה להיות כרך של ממש. זו הייתה עיר מגוונת מבחינה דתית, והוא הצליח להטיל את מרותו הן על חצרות חסידים, הן על ה"מתנגדים", הן על העשירים, הן על המון העם, הן על המשכילים, הן על הציונים. הוא היה בין הצירים לאספות הרבנים בענייני כלל היהודים ברוסיה. מלבד גדולתו בתורה, הוא הצטיין כאיש ציבור וכשתדלן למען עניינים יהודיים בחוגי השלטון הרוסיים. באישיותו התמזגו תקיפות של מנהיג העומד על דעתו, יחד עם טוב לב ורחמים על העניים ומסירות בלתי מוגבלת להקלת מצבם. אכן, הוא היה גדול רבני לודז', ולא היה לה רב בשיעור קומתו לא לפניו ולא לאחריו.


המצבה של הרב אליהו מייזל זצ"ל

לעיל אוזכרה העובדה שלודז' היא עיר חדשה יחסית. עד המאה ה-19 היא הייתה רק בגדר כפר. אולם במאה ה-19 זינקה לודז' זינוק ענק קדימה, בעיקר בגלל פיתוח ענף הטקסטיל שבה. לעובדה זו הייתה השלכה חשובה על היהודים שבה: היהודים שנהרו אליה במאה ה-19 הגיעו לעיר חדשה שלא הייתה לה מסורת ארוכה של ההווי האנטישמי של ימי הביניים. משום כך, יהודים שהיו בעלי יזמה וכישרון יכלו להשתלב בה באופן פעיל ולהשפיע על החיים בה. לדוגמה, שניים מתוך שלושת העיתונים הפולניים היומיים שיצאו לאור בלודז' היו בבעלות יהודית. כמו כן, אחוז גבוה יחסית של היהודים היו בעלי בתי חרושת ואנשי מסחר מצליחים.

גדול התעשיינים היהודים היה ישראל פוזננסקי (נפטר ב-1900), אך היו תעשיינים יהודים נוספים, כגון אשר כהן, האחים אטינגון, חיים וישליצקי, יעקב קסטנברג ועוד. יהודים אלה היו גם פעילים בקהילה ותרמו לה מבחינה כלכלית ובעיסוק בגמילות חסדים. למשל, ישראל פוזננסקי בנה את "בית הכנסת הישן" המפואר (שם זה ניתן לו מפני שהוא נבנה בשטחה העתיק יותר של לודז'). כמו כן, בית חולים מודרני נקרא על שמו.


בית הכנסת הישן "אלטשטאטישע שול"

מצד שני, עושרם של בעלי בתי החרושת היהודים גרם לפער בינם לבין היהודים שהיו פועלים פשוטים. רבים מן היהודים שחיו בלודז' השתייכו למעמד הפרולטריון – הם היו חייטים או כובענים שעבדו בבתי חרושת (בדרך כלל של יהודים) או בביתם. מצבם של אלו שעבדו בביתם היה פחות טוב משל העובדים בבתי החרושת. הם היו הראשונים לסבול בתקופת משבר כלכלי כיוון שהיו תלויים בתעשיינים שנתנו להם חומר גלם ואשראי ושיווקו את תוצרתם. היות שהם עבדו בבתיהם הם גם לא היו מאוגדים בארגון פועלים. לעומתם, פועלי בתי החרושת היהודים היו מאוגדים בארגון פועלים. בהתחלה הם היו חברים בארגון הפועלים הכללי. אולם ב-1892 הסתיימה הפגנת פועלים גדולה בלודז' בפרעות נגד היהודים בבאלוטי, ומאז התאגדו הפועלים היהודים בארגון נפרד.

בעלי מלאכה יהודים התאגדו באגודות, ולכל אחת מהן היה בית כנסת משלו בלודז'. חברי האגודה זכו לעזרה כספית מקופת הגמ"ח של אותו בית כנסת. היו גם פעולות עזרה נוספות, חלקן מטעם הפועלים או הסוחרים הזעירים היהודים עצמם, וחלקן מטעם הקהילה. ב-1883 ייסד הרב מייזל אגודת "הכנסת אורחים", וב-1899 הקימו הרב מייזל וישראל פוזננסקי את חברת "לינת צדק" שהושיטה עזרה לחולים ולבני משפחותיהם. ב-1908 נוסד בית הבראה, וב-1912 הוקם בית יולדות. באותה שנה נוסדה חברת "מלביש ערומים", וממש ערב מלחמת העולם הראשונה נחנך בית חולים לילדים. כמו כן, ב-1910 נוסד האיגוד הראשון של הסוחרים היהודים, וב-1912 נוסד איגוד התעשיינים והסוחרים היהודים.

זו תמונתו של המצב הכלכלי-חברתי של יהודי לודז' למן המחצית השנייה של המאה ה-19 ועד למלחמת העולם הראשונה. אך כמובן יש היבטים מקבילים, ולא פחות חשובים, של קהילת יהודי לודז': זה של החינוך והתרבות וזה של ההתארגנויות האידאולוגיות השונות.

אשר להיבט החינוכי, עד שנות ה-80 של המאה ה-19 התנהלה הוראת הבנים בחדרים פרטיים, רובם רשמיים ונתונים לפיקוח השלטון הרוסי, ומיעוטם לא רשמיים. בניהם של בעלי המלאכה ושל הסוחרים הזעירים סיימו את השכלתם בגיל 10–12, ואחר כך יצאו לעבודה. חלק קטן מבוגרי החדרים המשיכו את לימודיהם בבתי מדרש ובשטיבלאך. הרב מייזל, שכאמור דאג לעניי הקהילה, ייסד בשנת 1873 תלמוד תורה ובו למדו בעיקר בני העניים. בבוקר למדו לימודי קודש, ואחר הצהריים למדו לימודים כלליים. כמו כן קיבלו תלמידי תלמוד התורה מזון, מלבושים וסיוע רפואי. ב-1899 נוסדה בלודז' ישיבת "מחזיקי הדת", אך היא הושלמה רק ב-1912. באותה שנה נוסדה גם ישיבת "תורת חסד" ובה למדו על פי דרכן של ישיבות ליטא. בראשית המאה ה-20 נוסדו חדרים מודרניים יותר, בנוסח "חדר מתוקן", ובהם למדו גם מקצועות חול.

אך לא רק חדרים וישיבות היו בלודז'. ב-1860 נפתח שם בית ספר פרטי יהודי. ב-1912 הוקמה בלודז' הגימנסיה הראשונה בפולין ששפת ההוראה בה הייתה עברית. באותה שנה ייסד ד"ר מרדכי בראודה גימנסיה דו-לשונית לבנים. ד"ר בראודה היה המטיף בבית הכנסת הרפורמי בלודז'. בניגוד למקובל בתנועה הרפורמית הייתה בבית הכנסת הרפורמי רוח לאומית-ציונית. כמו כן, הוא היה אחד ממייסדי "המכון למדעי היהדות בפולין" שפעל בוורשה.


בית הטהרה, בית הקברות בלודז'

בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 פעלה בלודז' קשת של תנועות ציוניות, דתיות וחילוניות, כשלכל קבוצה נלוותה גם פעילות תרבותית. כמו כן, היו פעילים שם שני קצוות העולם היהודי: הבונד, מצד אחד, ששאב כוח מהפרולטריון היהודי בלודז', ותנועת "אגודת ישראל", מצד שני, שנתמכה בידי חסידי גור, שהיו הרוב בקרב היהודים הדתיים בלודז'.


מלחמת העולם הראשונה, בין שתי מלחמות העולם, ערב השואה, השואה ואחריה
מלחמת העולם הראשונה גרמה לירידה דרסטית במספר היהודים בלודז', זאת עוד לפני שהגרמנים כבשו את העיר. מיום פרוץ מלחמת העולם הראשונה ועד לכיבוש העיר ב-6/12/1914 עזבו את העיר כ-50,000 יהודים. מספרם ירד מ-200,000 יהודים ערב המלחמה לפחות מ-150,000. היהודים שברחו מהעיר מחשש לכיבושה בידי הגרמנים זרמו מזרחה או לכפרי הסביבה. עם פרוץ המלחמה פחת מאוד הייצור התעשייתי. היה קיפאון במסחר ובשוק הכספים. ירדה מאוד תעסוקת הפועלים, והפועלים היהודים בתוכם. כדי להתמודד עם הרעב, התחלואה והתמותה שהיו פועל יוצא מהמלחמה, יזמה הקהילה פעולות עזרה הדדית. בעזרת הג'וינט הוקמו קואופרטיבים יצרניים וצרכניים והורחבו פעולות ארגוני החסד.

כשכבשו הגרמנים את העיר הם הנהיגו משטר פוליטי ליברלי, וזאת מתוך שיקולים של כדאיות, מבחינתם. כך קרה שדווקא בתקופת המלחמה היה בלודז' גידול בשטח החינוך והתרבות, ודוגמאות אחדות לדבר. נוסדו בתי ספר חדשים: גימנסיה דו-לשונית לבנים, בית ספר דו-לשוני לבנות, בית ספר "יבנה" וגימנסיה "בית אולפנא". שני האחרונים נוסדו בחסות "המזרחי", ולשון ההוראה בהם הייתה עברית. חל גם שינוי בחלק מהחדרים: הונהגו בהם לימודי חול אחר הצהריים, לאחר לימודי הקודש של הבוקר. הייתה גם פעילות תנועתית מוגברת, הן בקרב הציבור היהודי החילוני והן בקרב הציבור הדתי.

ב-1916 נוסד סניף "אגודת ישראל" בלודז', סניף שנהיה מרכזי מאוד בפעילות "אגודת ישראל" בפולין. ב-1917 נוסדה בלודז' הסתדרות "צעירי המזרחי". ב-1915 הופיע לראשונה עיתון יומי חדש ביידיש בשם "לאדזער פאלקסבלאט". באותה שנה ייסדו פעילי ארגון "הזמיר" תזמורת סימפונית יהודית. כמו כן הייתה בעיר פעילות רבה מטעם התנועה הציונית. דוגמה לכך היא ייסוד המועדון והספרייה "עברייה" מטעם חברת "חובבי שפת עבר". כל הפעילות שתוארה לעיל התקיימה בשנות מלחמת העולם הראשונה (1914–1918), למרות התמעטות האוכלוסייה היהודית בעיר והמצב הפיזי הקשה.

בתום המלחמה זכתה פולין בעצמאות, והייתה עצמאית עד לפלישת הגרמנים לפולין ב-1939. כאמור ירד מספר היהודים בלודז' בעקבות המלחמה, מ-200,000 ערב המלחמה לכדי פחות מ-150,000 ביום כיבוש העיר בידי הגרמנים. מספר זה עלה רק במעט בשנים הראשונות אחרי המלחמה: היו בה 156,155 יהודים ב-1921 (34.5% מהאוכלוסייה הכללית). אך המספר טיפס ל-202,497 ב-1931 (33.5%) ול-233,000 (37% מכלל האוכלוסייה) ב-1/9/39, יום תחילת מלחמת העולם השנייה. מקור גידול זו אינו בריבוי הטבעי (בגלל המחלות והתנאים הקשים הייתה אפילו ירידה בריבוי הטבעי) אלא בזרימת יהודים ללודז' מערים אחרות ומעיירות הסביבה.

הכוח הכלכלי של לודז', מרכז הטקסטיל הגדול של פולין, נחלש מאוד כתוצאה מהמלחמה. בגלל החולשה הכלכלית של פולין הצטמצם גם השוק הפולני הפנימי. ממצב קשה זה סבלו היהודים אף יותר מן הפולנים. רבים מהיהודים היו מועסקים עוד לפני המלחמה בעסקים קטנים, בבתי מלאכה ואף בבתיהם. אלה היו הראשונים שסבלו מהמשבר הכלכלי הכללי. נוסף לכך נוהלה מדיניות פרו-פולנית ואנטי-יהודית מטעם העירייה ומטעם השלטון הפולני המרכזי, במיוחד על ידי שר האוצר הפולני גראבסקי. לפי הנתונים של תשלומי המסים בקהילה היהודית ב-1929 היו שמונים אחוזים מהאוכלוסייה היהודית שייכים לשכבה הענייה או הענייה מאוד. כדי להתמודד עם המצב הזה תגברו מוסדות הקהילה את פעילותם בתחום הסעד. רשימה חלקית של סוגי התמיכה: בתי חולים, מרפאות אזוריות, פנימיות לילדים, בתי יתומים, מושב זקנים, בית חולי נפש, חברת תומכי אורחים (שארגנה, בין היתר, קמחא דפסחא), "טיפת חלב", בתי מחסה ועוד. מלבד זאת התארגנו היהודים באיגוד סוחרים יהודי נפרד מאיגוד הסוחרים הפולני הכללי.

למרות המצב הכלכלי הקשה שתואר לעיל הייתה דווקא פעילות ציבורית ערה בקרב יהודי לודז' בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. חלק מזה היה המשך ליזמות שהתחילו בשנות מלחמת העולם הראשונה או לפניה, אבל היו גם יזמות חדשות. הקהילה הייתה מורכבת בעיקר מיהודים פולניים, ברובם המכריע חסידי גור, אך היה גם מיעוט של יוצאי רוסיה, ואלה היוו את האלמנט הליטאי. הנהגת הקהילה הייתה בידי חסידי גור שהתארגנו במסגרת "אגודת ישראל". לאחר פטירת הרב מייזל (1912) זכה ברבנות לודז' הרב אליעזר טרייסטמן, מועמדם של חסידי גור. הרב טרייסטמן נפטר ב-1923, אבל לא נבחר רב אחר למלא את מקומו בגלל מחלוקות קשות בתוך המחנה הדתי בלודז', כך שהוא היה רבה הראשי האחרון של לודז'.

בתחום החינוך – בתקופה זו היו בלודז' בתי ספר רבים אשר שיקפו את קשת הדעות בקהילה. היו עשרים חדרים וישיבות, ביניהם ישיבת "בית ישראל" של חסידי אלכסנדר וישיבת "תורת חסד" הליטאית. היו בתי מדרש ושטיבלאך, תלמוד תורה לגילאי בי"ס יסודי (נוסד ב-1873), בי"ס "יבנה", בי"ס לבנות "תחכמוני", בי"ס לבנות "בית יעקב" וסמינר למורות "בית יעקב". כל אלה היו מסגרות דתיות, אך פעלו בלודז' גם מסגרות חילוניות, אם יידישיסטיות ואם ציוניות. ב-1918 נוסד בי"ס יידישאי על שם בער בורוכוב. כמו כן הקים בשנים אלה יצחק קצנלסון (ראה עליו להלן) בי"ס תיכון. מלבדם המשיכו לפעול הגימנסיה היהודית והגימנסיה העברית שנוסדו ב-1912.

בין שתי מלחמות העולם הייתה קהילת לודז' פעילה לא רק בשדה החינוך אלא גם בשדה הרחב יותר של תרבות ושל תנועות אידֵאולוגיות שונות. הרשימה הבאה מדגימה את התופעה הזו ואת גיוון הדעות המשתקף בה: יצאו לאור ספרים בעברית וביידיש, בעיקר בתחומי הספרות הרבנית, הפרשנות והחסידות, אך גם קובצי שירה ופרוזה. המפורסם במשוררי לודז' היה יצחק קצנלסון שחי בלודז' בשנים 1896–1939. הוא ייסד את תאטרון "הבימה העברית" בלודז'. ב-1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נמלט לוורשה. הוא התמסר לפעילות ספרותית בגטו ורשה ואף ניהל להקה דרמטית בגטו. ב-1943 נשלח למחנה המעצר ויטל שבצרפת, ומשם לאושוויץ, שם נרצח. מלבד זאת הופיעו בלודז' עיתונים יומיים, שבועונים וירחונים ביידיש ובעברית.

היו בלודז' תנועות אידאולוגיות שונות – מה"בונד" בקצה האחד ועד ל"אגודת ישראל" בקצה השני. בין שני הקצוות האלה היו ארגונים ציוניים שונים – דתיים (מחוגי "המזרחי") וחילוניים ("פועלי ציון"), מן השמאל ומן הימין. לארגונים הציוניים השונים – קרן היסוד, קק"ל, ויצ"ו – לכל אלה היו סניפים בלודז'. ב-1929 נוסד סניף "יִיווא" (YIVO) בלודז'.

גם בשאר שטחי התרבות הייתה פעילות ענפה בלודז'. היו בה כמה תאטרונים יהודיים, זה של יצחק קצנלסון שהוזכר קודם וזה של דז'יגאן ושומאכער. היו איגודי ספורט יהודיים, וגם מקהלה יהודית. הפסנתרן המפורסם ארתור רובינשטיין נולד בלודז'. הצייר הנודע ארתור שיק, שאייר את העותק הרשמי של מגילת העצמאות של ישראל, אף הוא מוצאו מלודז'.


בול מגטו לודז' - ליצמאנשטאט

ב-8/9/1939, עם כיבוש לודז' בידי הגרמנים, כל זה נפסק. אך, למען הדיוק, היה בעיר רקע אנטישמי עוד קודם לכן. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, בזמן מהפכת הנפל של 1905, קראה המשטרה הרוסית להמונים להכות ביהודים. היו גם שביתות של פועלים לא יהודיים נגד העסקת יהודים בבתי החרושת. ב-1919 (קצת אחרי גמר מלחמת העולם הראשונה) ביצעו חיילים מיחידותיו של הגנרל האלר מעשי אלימות נגד יהודים. בין שתי המלחמות הייתה עלייה באנטישמיות, מגמה שקיבלה עידוד מטעם הממשלה. כדי ללחוץ על היהודים מבחינה כלכלית נחקק חוק שחנויות ובתי חרושת חייבים להיות סגורים ביום ראשון. משמעות הדבר הייתה שיהודי שומר מצוות חייב היה לסגור את חנותו יומיים, בשבת וביום א, דבר שפגע מאוד בפרנסתו.

בשנות ה-30 הייתה עלייה באנטישמיות, חלקה על רקע עליית הנאציזם באירופה בכלל, וחלקה בגלל התעמולה האנטישמית בעיתון "אורנדובניק" ומטעם האנדקים. העובדה שהמיעוט הגרמני בלודז' הזדהה עם תעמולת הנאצים הגבירה את אווירת האנטישמיות. כתגובה לכך התנהל מאבק נגד האנטישמיות, בעיקר מטעם יהודי לודז', אך גם מטעם גורמים פולניים מסוימים. ב-17/2/36 כונסה אספת מחאה נגד האנטישמיות, ובאותו חודש הוחלט באספת נציגים של איגודים פולניים ויהודיים לקרוא לפועלי לודז' להתנגד לאנטישמיות באופן פעיל. למרות כל האווירה האנטישמית המשיכו הקהילה ומוסדותיה לפעול במרץ, והפעילות החינוכית והתרבותית שתוארה לעיל נמשכה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.

כל זאת עד 8/9/39. ביום הזה כבשו הגרמנים את לודז'. הם פירקו את ועד הקהילה שבראשו עמד לייב מינצברג (איש "אגודת ישראל") למן 1931, ואת כל הארגונים היהודיים העצמאיים. בתי הכנסת הגדולים הוצתו, והבנקים ובתי העסק של היהודים הוחרמו. חייהם ורכושם של היהודים הוכרזו כהפקר.

שמה של לודז' הוסב ל"ליצמאנשטאט". במקום ועד הקהילה הוקם יודנראט, ומרדכי חיים רומקובסקי מונה ל"זקן היהודים", יושב ראש היודנראט. בתקופת הגטו היה שלטונו של רומקובסקי מוחלט. הוא ופקידיו שלטו בכל תחומי המשטרה, הכלכלה (הוא הדפיס כסף חדש), הדיור, התעסוקה, החינוך והתרבות. רומקובסקי הוא אחד מראשי היודנראט השנויים ביותר במחלוקת. הוא שיתף פעולה עם הנאצים, ולא פעם היה אכזרי כלפי היהודים. מנגד, המגֵנים עליו טוענים שהוא היה משוכנע שעל ידי ציות לגרמנים ואספקת כוח עבודה וייצור יוכל להציל מספר מרבי של נפשות. הוויכוח בשאלה זו עדיין נמשך.

בסוף 1939 הוצאה פקודת הגירוש הראשונה למחנה ריכוז. בחודש מרץ 1940 הועברו יהודי לודז' לגטו, לפרבר העוני של לודז', באלוטי. גטו לודז' היה הראשון שהוקם בידי הנאצים ימ"ש, והיה האחרון שהושמד.

התנאים בגטו היו נוראים, והתמותה הייתה גבוהה מאוד. הנתונים הסטטיסטיים הם: עם פרוץ המלחמה היו בלודז' כ-233,000 יהודים (37% מכלל האוכלוסייה); ב-1/5/40 – 163,777, ב-1/10/41 – 143,800, ב-1/12/41 – 163,623. העלייה במספרים למרות התמותה הגבוהה נובעת מכך שבנובמבר 1941 הובאו לגטו לודז' שרידיהן של קהילות שכנות שחוסלו ומגורשים מגרמניה, אוסטריה, צ'כיה ולוקסמבורג, יחד כ-40,000 איש. עובדה זו הגבירה מאוד את הצפיפות הנוראה ואת הרעב. בראשית 1942 הועברו 74,000 איש מהגטו למחנה ההשמדה חלמנו. מנקודה זו והלאה המספרים רק ירדו.

הגרמנים עיכבו את השמדת יהודי לודז' מעבר לשאר יהודי פולין בגלל חשיבות תעשיית הטקסטיל שבה. משום כך, ביוני 1944 היו עדיין בגטו 76,701 נפש. אך באוקטובר 1944, רק ארבעה חודשים לאחר מכן, נותרו בה רק 900. סיבת הירידה הדרסטית במספר היהודים היא החלטת היטלר ימ"ש לחסל גם את גטו לודז' ולהסיע את שרידיו לאושוויץ. בין המגורשים היה רומקובסקי (באוגוסט 1944), ראש היודנראט.

בתום המלחמה והשואה חזרה לודז' להיות שוב חלק מפולין העצמאית. עם שחרור העיר (1/1945) היו בה כ-900 יהודים בלבד, כאמור. חצי שנה לאחר מכן היו רשומים בה 20,000 יהודים. חלק מן העלייה העצומה במספרם מקורה ביציאה של הניצולים המעטים ששרדו את השואה בלודז' ממחבואיהם, ובחזרתם של יהודי לודז' ששרדו את מחנות הריכוז. אך עיקר התוספת נבע מאלפי יהודים פולניים שהגיעו אליה מברית המועצות במסגרת מבצע הרפטריאציה. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השנייה, כשוורשה לא שוקמה עדיין מהריסותיה, שימשה לודז' למעשה כבירת פולין הודות למיקומה המרכזי בפולין והודות לעובדה שהעיר עצמה, לעומת ורשה, לא נהרסה. משום כך, בשנים 1945–1948 התמקמו בלודז' השלטונות של פולין ומוסדותיה המרכזיים. מאותה סיבה הייתה הקהילה היהודית בלודז' לחשובה ביותר בפולין, הן מהבחינה הכמותית והן מהבחינה הארגונית והמוסדית.

בגלל האתגר הזה הוקם ועד יהודי לודז'. תפקידו המרכזי היה שיקום שארית הפליטה, ובכלל זה דיור, לבוש, מזון, עבודה, עזרה רפואית, עזרה בחיפוש קרובים ואיחוד משפחות. מקור הסיוע העיקרי היה הג'וינט אשר חידש את פעולתו בפולין ב-9/46, וה-ט.א.ז. כמו כן חידש ארגון אור"ט את פעולתו בפולין בערך באותו זמן. גודל האסון של השואה, והמספר הגדול של היהודים שהגיע ללודז' תוך כמה חודשים לאחר השואה, העמידו בפני הוועד משימות רבות וקשות. בתחום העבודה, נוסדו קואופרטיבים יהודיים יצרניים בעזרת הג'וינט ואור"ט. הוועד פעל גם בתחום הילדים, שכמעט כולם היו יתומים. חודשה פעילות בית היתומים, ונעשו מאמצים להוציא מהמנזרים יתומים יהודים שהוחבאו בהם במשך שנות השואה.

היות שלודז' הייתה באופן זמני המרכז היהודי הגדול ביותר בפולין מיד אחרי השואה, חודשו בה כמה סממנים של קהילה יהודית. ב-1945 נוסד בה בית ספר עברי יסודי ובית ספר יידישאי (הוא נסגר ב-1969 מחוסר תלמידים). סופרים ועיתונאים יהודים אחדים ייסדו בלודז' איגוד משלהם. נוסדה להקת תאטרון יהודית. פעלה שם "חברה יהודית להפצת האמנויות". ב-1945 עברה ללודז' "הוועדה המרכזית להיסטוריה יהודית", אך ב-1948 היא עברה לוורשה ושמה שונה ל"המכון היהודי ההיסטורי". בשנים הראשונות שאחרי מלחמת העולם השנייה היו בתי הדפוס של כל כתבי העת היהודיים בפולין בלודז'. כמו כן היו בה סניפים של מפלגות ציוניות וארגוני נוער אשר מטרתם הייתה להכין את הנוער לעלייה לישראל.

ב-1949 השתלטו הקומוניסטים על פולין, וכל הפעילות שתוארה לעיל נאסרה, כולל פעילותם של הג'וינט ואור"ט. הוועד המרכזי של יהודי פולין, שמרכזו היה בלודז', פורק, ובמקומו בא "האיגוד החברתי תרבותי של יהודי פולין" שלקומוניסטים הייתה בו השפעה מכרעת. במקביל ל"איגוד" התקיימה בלודז' "הקונגרגציה", קהילה יהודית שתפקידיה הוגבלו לענייני דת טהורים בלבד. היא העסיקה רב ושוחט.

רבה של לודז', הרב מורינו, עזב את לודז' ב-1973, ובכך הסתיימה הפעילות הדתית בלודז'. כמו כן ירד מספר היהודים בלודז' בהדרגה בעקבות שלושה גלי עזיבה: 1949–1950, לאחר קום מדינת ישראל ולפני שסטלין אסר על יציאת יהודים מפולין; 1956–1959, לאחר עליית גומולקה לשלטון; 1967–1970, לאחר מלחמת ששת הימים ובמקביל לגל אנטישמיות בפולין.

בעיר לודז', השנייה בגודלה בפולין, מקום שבו היוו היהודים בעבר שליש מהאוכלוסייה, ולפעמים אף יותר מכך, ישנם היום כמה מאות יהודים בלבד, צל מעברה של הקהילה. בכך מסמלת לודז' את תולדות גולת ישראל באירופה, בעלייתה ובשקיעתה.

תחקיר וכתיבה: הדסה קלימן


ביבלוגרפיה:
  • אשכולי, אהרן זאב, קהילת לודז', תולדות עיר ואם בישראל, ספריית קו לקו, ירושלים תש"ח.
  • פנקס הקהילות, פולין כרך ראשון, לודז' והגליל, יד ושם, ירושלים תשל"ו.
  • האנציקלופדיה העברית, כרך כא, ירושלים-תל אביב, תשכ"ט.
  • יידיש לאדזש, א זכרון בוק, מלבורן, תשל"ד.
  • Encyclopedia Judaica, Vol. II , Jerusalem 1971.
  • Muszynscy, Danuta i Lech, Jewish Cemetery in Lodz, Lodz 1995.

אתר 'דעת'


© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016