זכור - אמונה בימי השואה
אוקראינה ורוסיה הלבנה: טשרנוביץ'  | ברודי  | לבוב  | סלונים  | פינסק

קהילת לבוב


רקע - מראשית הקהילה בלבוב ועד אחרי מלחמת העולם הראשונה
העיר לבוב, ובגרמנית למברג, נמצאת בגליציה המזרחית. העיר נוסדה במאה ה-13, והקהילה היהודית שבה במאה ה-14, כשהמלך הפולני קזימיר נתן לה כתב זכויות. מקובל שהיהודים הראשונים שהגיעו ללבוב היו קראים (היה ישוב קראי בלבוב עד המאה ה-15). אחריהם הגיעו יהודים מאשכנז, ליטא, פולין, ורוסיה. בקרב היהודים האלה התהוו שתי קהילות מקבילות: האחת מחוץ לעיר, והשניה בתוך העיר. לכל קהילה היה רב משלה וועד אשר מילא את כל הפונקציות הדרושות לקהילה - בתי כנסת, בתי מדרש, בתי דין וכדומה. מיום היווסדה במאה ה-14 ועד למלחמת העולם הראשונה ידעה קהילת לבוב מתחים מבית ומחוץ. היו מאבקים עם הגויים העירוניים ובפרט עם היישועים. כמו כן, יהודי לבוב סבלו מאד מפרעות חמלניצקי, גזירות ת"ח ות"ט (1648-1649). נוסף לכך, היו מאבקים פנימיים נגד נאמני שבתי צבי והמשכם, הפרנקיסטים. מאידך, לבוב של המאה ה-17 היתה מקום מושבם של רבנים גדולים ומפורסמים, ביניהם ר' דוד ב"ר שמואל הלוי, בעל "טורי זהב" (הט"ז), ר' יהושוע ב"ר יוסף, בעל "פני יהושע" ור' צבי הירש אשכנזי, המכונה "חכם צבי". במאה ה-18 סופח איזור גליציה, ולבוב בתוכו, לאימפריה האוסטרו- הונגרית, מצב אשר נמשך עד מלחמת העולם הראשונה. באותה תקופה קמו בלבוב תנועות העולם היהודי המודרני: ההשכלה, הרפורמה, והציונות מצד אחד, ולעומתם החרדים והחסידים מצד שני. היו מוסדות קהילה מפותחים ומגוונים אשר שיקפו את תפיסות העולם השונות בעולם היהודי בלבוב.

מלחמת העולם הראשונה והשלכותיה גרמו לזעזועים לקהילת לבוב.
עם פרוץ המלחמה זרמו ללבוב אלפי יהודים מאיזורי הכיבוש הרוסי. מעשי רצח, שוד ואונס נעשו ביהודים על ידי הרוסים.
כ-16,000 יהודים, במיוחד האמידים, הצליחו לברוח מלבוב. נותרו כ-40,000 יהודים, תושבי המקום ופליטים, רובם עניים מחוסרי כל. הוקם ועד הצלה יהודי שהשתתפו בו כל המפלגות והארגונים הציבוריים היהודים.
שנה לאחר מכן, ב-1915 היתה בריחה חפוזה של הרוסים, היהודים נשמו לרווחה, ופעילויות הקהילה מבחינה תרבותית וחינוכית חודשו, אולם מצב זה לא נמשך זמן רב והצרות התחדשו עם גמר המלחמה (11/1918). עם התפוררות השלטון האוסטרי בלבוב פרץ מאבק מזויין על השלטון בין הפולנים לאוקראינים. היהודים נקטו עמדה ניטרלית, אך התוצאה היתה שכל צד האשים את היהודים בתמיכה בצד שכנגד. היו פוגרומים נגד היהודים שכללו הרג רב ברובע היהודי וחילול בתי כנסת וספרי תורה.
כתגובת נגד, ארגנו היהודים משמר אזרחי יהודי כדי להגן על עצמם מהתנפלויות מצד הפולנים והאוקראינים. כמו כן, אורגן "הועד היהודי להצלה" כדי לשקם את היהודים מבחינה כלכלית ולתת עזרה רפואית, רפואת הנפש ורפואת הגוף.

בין שתי מלחמות העולם
מאבק הפולנים והאוקראינים נמשך עד שנת 1922, עם נצחון הפולנים. שלטון זה נמשך עד 1939, פרוץ מלחמת העולם השנייה.
בתקופה זו ישבו בלבוב כ 100,000 יהודים, כמעט שליש מאוכלוסיית העיר. היהודים היוו את המיעוט הלאומי הגדול ביותר בעיר. בדרך הטבע עובדה זו גררה גילויי אנטישמיות רבים. והרי דוגמאות לכך: ב1924 הרסו פורעים את הדפוס של העיתון הציוני "חווילה", ועובדיו הוכו נמרצות. באותה שנה היה ניסיון התנקשות בנשיא פולין, סטניסלב וויצ'כובסקי. האנטישמיים העלילו על סטודנט יהודי בשם שטייגר שהוא ביצע את המעשה. הוא נאסר, אך זוכה לאחר מכן. בשנות ה30 הונהגו הגבלות על קבלת יהודים למוסדות להשכלה גבוהה, במיוחד ללימודי רפואה ורוקחות. ב1937, עם עלייית הנאציזם היו פגיעות רבות ביהודים ברחובות העיר, וב1938 נרצח סטודנט יהודי בשם צלמאיר.
מול התמונה העגומה שתוארה לעיל, אנו מוצאים שהיתה פעילות יהודית מגוונת מבחינה דתית, תרבותית, חינוכית, פוליטית וקהילתית. ועד הקהילה תמך במוסדות החינוך הדתי, ביניהם בבתי כנסת ובבתי מדרש בתוך העיר ומחוץ לעיר. כמו כן, החזיק ועד העיר את בתי העלמין היהודיים ותמך בבית החולים היהודי ובבית היתומים היהודי.

בתקופה שבין מלחמות העולם היתה לבוב אחד מהמרכזים החשובים של חינוך יהודי בפולין. מוסדות החינוך אשר נתמכו בידי הקהילה היהודית בלבוב היו מגוונים. מטעם מוסדות החרדים היו תלמודי תורה, ישיבת "מחזיקי לומדי תורה" (מחסידי בלז), ישיבת "עץ חיים" ו"מתיבתא אור תורה". כמו כן, היה בית ספר "יסודי תורה" לבנים, ו"בית יעקב" לבנות.
מטעם ה"מזרחי" היה בית ספר עברי דתי בשם "מציון תצא תורה" (מת"ת).
מטעם הזרם הציוני חילוני היו בית ספר יסודי וגימנסיה (לבנים ולבנות) ששפת ההוראה בהם היתה עברית. הם השתייכו לרשת "תרבות". כמו כן, אירגנה רשת "תרבות" קורסים לעברית, אוניברסיטה עממית ללימודי יהדות, מועדון עברי וסמינריון עברי למורים. נוסף למסגרות שתוארו לעיל (החרדית, הדתית והציונית החילונית), אשר שפת ההוראה בהן היתה אידיש או עברית, היתה חברה בשם "אגודת בתי הספר העממי והתיכון בלבוב" אשר יסדה שתי גימנסיות לנערים ואחת לנערות, כולם בשפה הפולנית כשפת ההוראה, לפי התכנית לבתי ספר מטעם הממשלה הפולנית, בתוספת תכנית מיוחדת לענייני יהדות. כמו כן, היו בתי ספר מקצועיים יהודיים, אחד לבנים ואחד לבנות. כל הנ"ל משקף את חינוך הילדים היהודיים בלבוב אשר למדו במסגרות הקשורות לקהילה היהודית, אך בשורה התחתונה המצב היה שרוב ילדי ישראל בלבוב למדו בבתי ספר פולניים ממלכתיים עם או בלי תוספת קטנה (כשעתיים לשבוע) של לימודי דת עבור תלמידים יהודיים.

קשת הדעות המתוארת לעיל בשטח החינוכי בית ספרי השתקפה גם בשטח הפוליטי קהילתי כלדקמן: סמוך למלחמת העולם הראשונה נוסדה "אגודת ישראל". מסונפים אליה היו "צעירי אגודת ישראל", "פרחי אגודת ישראל" ו"פועלי אגודת ישראל". הציונים הדתיים יסדו בלבוב מרכז לחברי "המזרחי". תנועת "המזרחי" השתתפה בפעילות הציונית ובקונגרסים הציוניים. מבין המפלגות הציוניות, היתה מפלגת "הציונים הכלליים" המפלגה השלטת. בבחירות למועצת הקהילה ב1928 הוקמה קואליציה בין "אגודת ישראל" ל"גוש הכלכלי היהודי", וגוש זה עמד בראש הקהילה (עם 18 מנדטים, מול 10מנדטים לגוש הציוני). מצב זה התהפך בבחירות של 1937 כאשר הוקמה רשימה משותפת של הציונים והגוש הכלכלי (ס"ה 14 מנדטים) והם זכו בניהול הקהילה. קהילת לבוב השתתפה בפעילות הציונית של התקופה. לקק"ל, ל"קרן היסוד" היתה נציגות בלבוב. הקהילה היהודית בלבוב ראתה חשיבות בהשתתפות בפוליטיקה הפולנית, ונציגי הקהילה נבחרו לסיים הפולני, שם ייצגו את האינטרסים היהודיים.

נוסף לעסקנות הפוליטית היתה גם פעילות תרבותית יהודית בלבוב בין מלחמות העולם. יהודים תפסו מקום נכבד בקרב האינטליגנציה והאקדמיה בלבוב בתור מוסיקאים, סופרים ואמנים, כל זאת למרות האווירה האנטישמית שריחפה ברקע וגברה עם השנים. היה תיאטרון יהודי ומוזיאון יהודי. היה שגשוג של עיתונות יהודית וציונית בשפה הפולנית והאידיש. ובעולם הדתי חרדי, היו בתי כנסת, קלויזים, ומניינים קטנים, היו שני בתי מדרש, אחד בתוך העיר ואחד מחוץ לעיר. כיהנו אדמו"רים משושלות שונות בתפוצות בגליציה. בתקופה הנידונה המשיכו להתקיים בלבוב שני בתי דין, האחד בתוך העיר והאחד מחוץ לעיר. ב1928 נפטר הרב אריה ליב ברידא, הרב הראשי של הקהילה שמחוץ לעיר, ולא נבחר לו ממלא מקום. בתוך העיר כיהן אז הרב יצחק ציף.

מלחמת העולם השניה והשואה
הפעילות המתוארת לעיל הדתית-תרבותית פוליטית-קהילתית זועזעה בפתאומיות בספטמבר 1939 כשהגרמנים תקפו את פולין מהמערב. 17 ימים אחר כך הותקפו הפולנים על ידי הסובייטים מהמזרח (כתוצאה מברית ריבנטרופ-מולטוב). לאחר שלושה שבועות נכבשה פולין על ידי ברית המועצות וכך תם שלטון הרפובליקה הפולנית. בתקופת שלטון הסובייטים (1939-1941) לבוב וסביבתה הוצפה בזרם אדיר של פליטים, ביניהם יהודים רבים. האוכלוסיה היהודית בעיר עלתה ל180,000 איש (לעומת 100,000 שהיו בה קודם) מוסדות הקהילה, כגון: בית הזקנים, בית החולים ושאר המוסדות הסוציאליים של היהודים הפכו לציבוריים ושרתו את כלל האוכלוסיה (פולנים, אוקראינים וכו') ולא רק את היהודים. נאסרה כל פעילות ציונית. אך הסיפור העגום אינו נגמר בכך: בקיץ 1940 חלק לא מבוטל מהפליטים היהודים נשלחו לסיביר. נשארו בעיר כ 150,000 יהודים. המכה הניצחת הגיעה ביוני 1941 כשהגרמנים פלשו לברית המועצות ולבוב נפלה תחת הכיבוש הנאצי. רוב יהודי לבוב נרצחו בכמה ימים בקיץ 1942, כ"ז אב- ד' אלול תש"ב. מספר הרוגי לבוב, כולל אלה שנשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ הוא 136,800 נפש, ה' יקום דמם. העיר שוחררה על ידי הצבא האדם ב1944. בסוף 1944 התבצע מעבר (טרנספר) של תושבי לבוב הקודמים (יהודיה המעטים והפולנים) למערב פולין, בעיקר לחבל שלזיה. כיום לבוב נמצאת במדינת אוקראינה העצמאית.

תחקיר וכתיבה: הדסה קליימן


ביבלוגרפיה:
  • פנקס הקהילות, כרך שני, גאליציה המזרחית, יד ושם.
  • "לבוב", ערים ואמהות בישראל, חלק ראשון, מוסד הרב קוק, ירושלים, תש"ו.
  • האנציקלופדיה העברית, כרך כ"א, ירושלים תשכ"ט.
  • הברמן א.מ., "קהילת לבוב", מחניים, גליון ק"כ, מרחשוון תשכ"ט.
  • נתן תקוה, אנשי לבוב קהילה שנעלמה, תשנ"ז.

אתר 'דעת'


© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016