זכור - אמונה בימי השואה

מאגרים

קהילת קלוז' – נפוקה / קלויזנבורג


מראשיתה ועד אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918)

מפת רומניה

העיר קלוז', או כפי שהיא ידועה בעולם הדתי בשם קלויזנבורג (שמה בגרמנית), נמצאת כיום ברומניה. העיר בנויה על שרידי היישוב הרומי "נפוקה". מהמאה ה- 13 ועד המאה ה- 16 הייתה אוכלוסיית העיר גרמנית בעיקר. במאה ה- 16 נעשתה האוכלוסייה ההונגרית לְרוב בעיר. באותה מאה (1569) נהייתה מקום מושב הפרלמנט של טרנסילבניה.
בתקופות שונות במאה ה- 19 הייתה בירת אותו חבל. כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה היא הועברה לרומניה (1918–1940).
מ- 1940 ועד סוף מלחמת העולם השנייה סופחה להונגריה, עם תום המלחמה חזרה לרומניה ובה היא נמצאת עד היום הזה.
אלה תולדותיה הכלליות בקיצור נמרץ. אשר ליהודים שבתוכה ישנן השערות, על סמך שרידי מצבות שנמצאו בשטח העיר, שהיו תושבים יהודים באזור עוד בתקופה הרומית, אך ישנם חילוקי דעות בעניין זה. מסמך רשמי ראשון המזכיר יהודים הוא משנת 1591, ובו כתוב שמועצת המדינה החליטה על הגבלות הנוגעות לסוחרים תורכים, יוונים ויהודים העוברים את העיר. בשנת 1600 נרצחו בקלוז' או סמוך לה 13 יהודים, יחד עם רומנים וסרבים שנמצאו שם.
לקראת סוף המאה (1693) הקציבו שלטונות העיר מקום בשוק המקומי לסוחרים יוונים, יהודים ואחרים. אנו עדים לכך שלאורך המאה ה- 18, ואף במחצית הראשונה של המאה ה- 19, הורשו יהודים לעסוק במסחר בעיר, אך לא להתיישב בה דרך קבע. היו בודדים שהצליחו לעבור מחסום זה (בתעודות מ- 1780 מוזכרות שמונה משפחות יהודיות), אך הן היו היוצא מן הכלל המוכיח על הכלל. מספרם של המעטים שקיבלו רשות להתיישב במקום גדל עם השנים – מ- 17 נפש ב- 1813 ל- 120 ב- 1838. הם הקימו קהילה. ב- 1818 נוסד בית הכנסת הראשון, וב- 1836 נוסדה חברה קדישא. היא עסקה לא רק בקבורת המתים, אלא גם בפעולות צדקה נוספות.

ב- 1848 חלה התפנית העיקרית. זו הייתה שנת התקוממויות במוקדים שונים באירופה, ביניהם איזור טרנסילבניה שבו שוכנת קלוז'; הייתה זו התקוממות נגד המלוכה ההאבסבורגית. המהפכה אמנם דוכאה, אך אחת מתוצאותיה הייתה שבוטלו ההגבלות על התיישבות יהודים בקלוז'. אף יהודים מכפרי הסביבה ניצלו הזדמנות זו ועברו לקלוז'. מאז ועד השואה גדל מספר היהודים בקלוז' בהתמדה (פרט לירידה בין 1850 ל- 1857, לאחר דיכוי התקוממות 1848). כמו כן לקחה קלוז' את מקומה של אלבה-יוליה כמרכזה הרשמי של טרנסילבניה.

עם גידול מספר היהודים בקלוז', ובהתאם לרוח הזמן, גברה גם הדרישה לשוויון זכויות, אך הדרך לכך לא הייתה פשוטה. התמונה סובכה על ידי התמורות הצבאיות-פוליטיות באימפריה ההאבסבורגית, נוסף על המאבקים הפנימיים בין יהודי טרנסילבניה. בסופו של דבר אושרה האמנציפציה האזרחית והפוליטית של היהודים בחוק ב- 1867. נקבע כי התושבים היהודים של הארץ הם שווי זכויות ליתר האוכלוסייה מבחינה חברתית ופוליטית. טרנסילבניה איבדה את מעמדה האוטונומי וסופחה לחלק ההונגרי של האימפריה. השפעת התרבות ההונגרית בטרנסילבניה הייתה חזקה עד סוף מלחמת העולם הראשונה, אז עבר האזור לשלטון רומניה.

החל מאמצע המאה ה- 19, כשבוטלו רוב ההגבלות על עיסוקי היהודים, התרחבה קשת המקצועות שבהם עסקו. יהודים פתחו בתי חרושת ומפעלים, התפרנסו מענפי התעשייה והמסחר, מייבוא טקסטיל, קונפקציה ועוד. לעומת הצלחתם היחסית בהשתלבותם מהבחינה האזרחית והכלכלית, הרי בעולם הפנימי-קהילתי היו בעיות לא קטנות, והרי כמה פרטים על כך. ב- 1845 הייתה אספה בקלוז' ובה הייתה תסיסה נגד רב המדינה, הרב אברהם פרידמן, ודרישה לתת יתר עצמאות לקהילות עצמן. המתיחות העיקרית הייתה ב- 1853 כשהוא סירב לאשר את בחירתו של הרב הלל ליכטנשטיין לרבה של קלוז'. למאבק הזה היו כמה השלכות, כלדקמן: בין השנים 1854–1861 לא היה רב נבחר בעיר; ב- 1860 התקיימה בקלוז' ועידה של נציגי הקהילות בטרנסילבניה בדרישה לביצוע רפורמה במערכת המוסדות הקהילתיים; הועלתה שוב הדרישה לצמצום סמכויותיו של רב המדינה והענקת עצמאות לקהילות. חרף התנגדותו של הרב פרידמן (רב המדינה) מינו הקהילות בהדרגה לעצמן את הרבנים המקומיים. אף הייתה דרישה להדיחו מתפקידו. כתגובת נגד שלו ושל תומכיו הוקמה (ב- 1866) מטעמם קהילה חדשה בקלוז', קהילת הסטטוס-קוו. ב- 1868 בוטל סופית התואר "רב המדינה לטרנסילבניה". היה פיצול רשמי בין הקהילות האורתודוקסיות לקהילות הנאולוגיות, שדגלו ברפורמה מתונה.
ב- 1884 היה איחוד בין קהילת הסטטוס-קוו לקהילה הנאולוגית.

את הפיצול בקהילות טרנסילבניה בכלל, ובקלוז' בפרט, אפשר לראות על רקע המקרה הספציפי של המאבק בין רב המדינה לקהילות, ובעיקר קלוז', כי הרי שתי הוועידות נגד רב המדינה (1845, 1860) התקיימו בה. אולם, יש לראותו על רקע רחב יותר. יהודי טרנסילבניה היו קשורים קשר דתי ותרבותי עמוק עם יהודי הונגריה, כך שהתנועות הדתיות שהתהוו בהונגריה במאה ה- 19 מצאו את ביטוין גם בטרנסילבניה, והרי בהונגריה, נוסף על הקהילות האורתודוקסיות, קמו הקהילות הנאולוגיות והסטטוס קוו. כמו כן, יש לראות את התופעה על רקע תנועת ההשכלה והרפורמה באירופה בכללותה, אם כי יש לציין שהתנועה הנאולוגית ובמיוחד הסטטוס קוו היו מתונות בהרבה מתנועת הרפורמה במערב אירופה, להלכה ולמעשה.

בתמונות הרבנים בקהילה האורתודוקסית בקלוז' יש לציין במיוחד את פועלו של הרב משה שמואל גלזנר (1856–1925) אשר כיהן כרבה של קלוז' בין השנים 1877–1923. אביו, הרב אברהם גלזנר, היה רבה של קלוז' לפניו (1863–1877) ובנו, הרב עקיבא גלזנר, אחריו (1923–1944).


תמונת הרב משה שמואל גלזנר

חיבורו העיקרי של הרב משה גלזנר הוא הספר "דור רביעי" על מסכת חולין. השם לקוח מהעובדה שהוא היה דור רביעי ליוצאי חלציו של החתם סופר. הוא עמד בראש ישיבה גדולה שלמדו בה מאות תלמידים. מאידך גיסא, בשונה מרבנים אחרים שכיהנו בקודש בתקופתו, הוא תמך בגלוי בתנועה הציונית בטרנסילבניה, כמו גם בקונגרסים ציוניים. הוא פרסם חוברת תמיכת בציונות, "הציונות לאור הדת", ובה ביסס את ראיותיו על מקורות תורניים. הוא גם תמך בהקמת רשת חינוך עברי בקלוז', דבר אשר חייב שיתוף פעולה מסוים עם גורמים לא-דתיים. אם כי היה מקובל על הרוב המכריע של אנשי הקהילה, הוא היה צריך להתמודד עם מתנגדים, מימין ומשמאל. הוא עלה לארץ ישראל בשנת תרפ"ג (1923) ועמד בקשרי ידידות קרובים עם הרב קוק. אולם, ימיו בארץ לא ארכו והוא נפטר שנתיים לאחר מכן. הוא מהווה מעבר חשוב מהחצי השני של המאה ה- 19 למאה העשרים, עד מלחמת העולם הראשונה, ואף קצת אחריה, כשפני טרנסילבניה הצפונית בכלל, וקלוז' בפרט, עברו שינויים מרחיקי לכת.

בין שתי מלחמות העולם (1918–1940)
כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה הורחבו גבולות רומניה. טרנסילבניה בכלל, וקלוז' בפרט, עברו משלטון אוסטרו-הונגרי לשלטון רומני. המצב החדש גרם למבוכה בין יהודי העיר. היו עובדי ציבור, ביניהם יהודים, שסירבו להישבע אמונים לשלטון החדש. אולם, אחרים התאימו את עצמם למציאות החדשה. שיטת ממשלת רומניה הייתה להרחיק את התרבות ההונגרית על ידי אמצעי לחץ שונים. תגובת יהודי טרנסילבניה הצפונית לא הייתה אחידה. חלקם דבקו בהמשך הקשר הלשוני והתרבותי עם יהודי הונגריה. אחרים תמכו לא בקשר הונגרי ולא ברומני כי אם בציונות. קבוצה נוספת תמכה בכיוון של פוליטיקה מקומית לטובת יהודי המקום. הם הקימו מפלגה יהודית שהייתה מיוצגת בפרלמנט הרומני והייתה לה תמיכה מכובדת בטרנסילבניה. בין ראשיה היו יוסף פישר, תיאודור פישר וארנסט מרטון, כולם מקלוז'.
לאורך התקופה שבין שתי מלחמות העולם היו חיים דתיים ותרבותיים מפותחים בקלוז'. יהודיה השתייכו לאחת משלוש הקהילות הקיימות: הארגון הארצי של הקהילות האורתודוקסיות בטרנסילבניה, הארגון הארצי של הקהילות הנאולוגיות והסטטוס-קוו בטרנסילבניה ובבאנט וקהילה חדשה, שקמה סמוך לתום מלחמת העולם הראשונה, הלוא היא הקהילה החסידית. שמה הרשמי היה "הקהילה הספרדית" ועמד בראשה הרבי יקותיאל יהודה האלברשטאם, אשר היה מקורב לרבה של סאטמאר, רבי יואל טייטלבוים. שלוש הקהילות היו פעילות מאוד, הן ביזמות משותפות והן בנפרד, בהתאם להבדלי ההשקפות ביניהם.
ב- 1927 נוסד בית חולים יהודי. שנה לאחר מכן נוסד "בית מושב זקנים". לאור המצב בעקבות מלחמת העולם הראשונה נוסד "מוסד לטיפול ביתומים יהודים", כמו כן ארגון "עוזר דלים" כדי להתמודד עם בעיית העוני בקרב חלק מיהודי העיר. ערב השואה (1938), בפעילות משותפת של שלוש הקהילות, הוקמה לשכה סוציאלית כדי לעזור ליהודים שנפגעו מהמשברים הכלכליים ועליית האנטישמיות. חשיבות פעולתה של לשכה זו עלתה בתקופה שלאחר סיפוחה של טרנסילבניה להונגריה בתחילת מלחמת העולם השנייה.
אשר לחינוך הילדים, בגיל בית הספר היסודי הייתה לכל קהילה מסגרת משלה. של החסידים נוסדה בין המלחמות, של הקהילה האורתודוקסית עוד מהמאה הקודמת (1870) ושל הקהילה הנאולוגית ב- 1904. ברמת בית ספר תיכון היה מצב מיוחד – בית ספר תיכון עברי משותף לקהילה האורתודקסית ולקהילה הנאולוגית. רבה של הקהילה האורתודוקסית דאז היה הרב משה גלזנר שהוזכר לעיל כציוני נלהב ובעל גישה של שיתוף פעולה עם הקהילה הנאולוגית, בתנאי שאין בשותפות זו ויתור על ההלכה או על עקרונות דתיים. ראשי הקהילה החסידית לא סברו כך והתנגדו לבית הספר, התלמידים שבבית הספר חולקו לשני בניינים שונים – הבנים לאחד, והבנות לשני. הפיקוח על החינוך הדתי היה בידי רב אורתודוקסי.
נוסף על לימודי קודש, שכל התלמידים השתתפו בהם, היה גם "תלמוד תורה" אחרי שעות הלימוד עבור אלה שהוריהם רצו בכך. אך, ככתוב לעיל, היו חלוקי דעות בקרב היהודים הדתיים וראשיהם באשר להתייחסות ל"בית הספר התיכון העברי". הרב עקיבא גלזנר, בנו ויורשו של הרב משה גלזנר ברבנות האורתודוקסית בקלוז', היה בעמדה קיצונית יותר מאביו, והתנגד לאותו בית ספר שאביו היה בין מייסדיו. בסופו של דבר נסגר "בית הספר התיכון העברי", שנוסד ב- 1920, ב- 1927 על ידי השלטונות הרומניים.היה זה סוף של תהליך – מתיחות בין פעילי בית הספר לבין הממשלה הרומנית, ראשית על רקע לשון ההוראה שבו (הונגרית, רומנית או עברית) ושנית על העדר בניין מתאים לבית הספר לבנות, כשמאחורי שתי הסיבות האלה הייתה אווירה של אנטישמיות המוסווית בפטריוטיות רומנית.
אותה אוירה ציונית שאפיינה את "בית הספר התיכון העברי" התבטאה גם בשטחים אחרים בקלוז'. פעלו בה תנועות נוער ציוניות, כמו כן לשכות של הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. היה בה סניף של ויצ"ו, כמו של ארגון "בני ברית". הופיעו כתבי עת ציוניים, וקלוז' הייתה מרכז לשליחים שהגיעו מארץ ישראל לטרנסילבניה הצפונית. התנועה הציונית בה הייתה בקשר ישיר עם המוסדות בארץ ישראל ולא פעלה דרך משרדים באזורים האחרים של רומניה (למשל בוקרשט), עדות נוספת לשונות של טרנסילבניה הצפונית מיתר רומניה. נוסף לכל המתואר לעיל, יצא לאור בקלוז' בתקופה שבין מלחמות העולם עיתון יהודי בשפה ההונגרית בשם "אוי-קלט" (מזרח חדש). הוא התחיל בתור שבועון, אך נהפך לעיתון יומי. הוא נתן ביטוי לשאיפות הציוניות של יהודי טרנסילבניה והופיע בקלוז' עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, אז נסגר על ידי השלטונות ההונגריים שכבשו את העיר.


שרידי ההרס בעקבות הפרעות של הסטודנטים בשנת 1929

ערב השואה, בשואה ולאחריה
עד שנות ה- 30 של המאה ה- 20 חיו היהודים בקלוז' חיים יום-יומיים די שלווים. הם היו מיוצגים במקצועות החופשיים, פעילים בחיים הכלכליים ואף מיוצגים בחיים המוניציפליים כנבחרים במועצה המקומית (למשל, ד"ר ארנסט מרטון, עורכו של העיתון היהודי אוי-קלט, היה תקופת מה סגנו של ראש עיריית קלוז'). אמנם היו תקריות אנטישמיות כבר בשנות ה- 20, כשסטודנטים אנטישמיים מאוניברסיטת קלוז' הרסו ובזזו בתי כנסת ואת בית הדפוס של העיתון "אוי-קלט", אולם עד אמצע שנות ה- 30 היו אלה תקריות יוצאות דופן. בשנת 1937 משלה ממשלת גוגא קוזא, ממשלה אנטישמית מובהקת. היא נפלה אחרי זמן קצר, אך היהודים החלו לחשוש לחייהם ולגורלם. בלחץ לשכת "בני ברית" שלח ראש המשטרה פטרולים מוגברים לשכונות היהודיות. כמו כן, התארגנה הגנה יהודית עצמית. כאמור, ממשלת גוגא קוזא הייתה קִצרת מועד, אך גם בממשלות הבאות הייתה אנטישמיות, אם כי לא בצורה אלימה. נחקקו חוקים אשר הגבילו את היהודים בכל מיני שטחים. ראשי היהודים בעיר שלחו משלחת לבוקרשט כדי לקבל את עזרת ראשי היהדות מהממלכה הישנה של רומניה, אך הם דאגו יותר לאנשי קהילתם. עמדה זו הרחיבה את הניגודים בין יהודי טרנסילבניה ליהודי הממלכה הישנה.
מכה רצינית הרבה יותר הונחתה על יהדות טרנסילבניה הצפונית בשנת 1940. בחסותה של גרמניה הנאצית נערך משא ומתן בין רומניה להונגריה באשר להחזרת טרנסילבניה הצפונית להונגריה (שאליה הייתה שייכת עד מלחמת העולם הראשונה, כחלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית). הפור נפל ב- 30 באוגוסט 1940, אז הוחלט להחזיר להונגריה את החלק הצפוני של טרנסילבניה, כולל כמובן את עיר הבירה, קלוז'. פרצו מהומות בעיר נגד ההחלטה, מהומות שבהמשך נשאו אופי אנטישמי. פחות משבועיים לאחר מכן נכנס הצבא ההונגרי לחוצות קלוז'. גזרות המשטר החדש, ההונגרי-פשיסטי, לא איחרו לבוא. הורחבו תוקפם של החוקים האנטישמיים הקיימים בהונגריה לשטחו של האיזור הכבוש החדש; נסגר העיתון היומי היהודי "אוי-קלט" ונסגרו שערי בתי הספר התיכוניים-ממלכתיים בפני תלמידים יהודיים.
הקהילה היהודית התארגנה מול הגזרות. הורחבה פעילות לשכת הסעד היהודית. הוקמו לשכות משפטיות כדי לעזור ליהודים להוכיח את זכותם לאזרחות, דבר שבשלבים המוקדמים של השואה היה יכול לעזור להם להינצל. כמו כן, למרבה הפלא, ניתנה רשות לפתוח מחדש גימנסיה יהודית שכזכור נסגרה ב- 1927 בפקודת השלטונות הרומניים. היא פעלה מנובמבר 1940 עד הכיבוש הגרמני באביב 1944.
בתקופה הנוראה של השואה בהונגריה בכלל, ובקלוז' בפרט, בולטים שמותיהם של שני אנשים מקהילת קלוז'. הראשון הוא רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם (1904–1991), רבה של הקהילה החסידית בקלוז' – קלויזנבורג. הוא עבר שבעה מדורי גיהינום באושוויץ, אך סיכן את חייו פעמים רבות כדי לקיים מצוות. בסופו של דבר ניצל, ולאחר השואה הגיע לארה"ב, לברוקלין, שם הקים מחדש את משפחתו ואת חצרו החסידית. הוא הקים את ארגון "שארית הפליטה" להקמת מוסדות חינוך ותמיכה רוחנית עבור ניצולי השואה הרצוצים פיזית ורוחנית, ב- 1956 עלה לארץ ישראל והקים את קריית צאנז, ליד נתניה. הקריה קרואה בשם זה על שם מייסד השושלת, ר' חיים האלברשטאם, שהיה רבה של צאנז בגליציה המערבית ושבזכותו נהיתה צאנז מרכז של חסידות.
השני הוא ד"ר ישראל קסטנר, יליד קלוז' ומראשי הציונים בה. ב- 1944, בהיותו אחד מראשי ועדת ההצלה בבודפשט, ניהל משא ומתן עם הנאצים על שחרור יהודים מהונגריה. ברכבת קסטנר ניצלו 1,685 יהודים, מתוכם 388 איש מקלוז'. צורת בחירת שמות המיועדים להצלה, כמו גם העובדה שהוא בחר שלא לספר לאנשי קהילתו על המצפה להם באושוויץ, ועדותו, לאחר המלחמה, לטובת בכיר הס"ס קורט בכר, הסעירו את העם היהודי בכללותו, ואת הניצולים בפרט. זוהי אחת מפרשיות השואה הטעונות ביותר, היות והיא לא חשפה את סיפורי השואה "הרגילים" – של היהודים מול הנאצים או הרשעים המקומיים ששיתפו פעולה אתם – אלא את היחסים בין היהודים עצמם, בעיקר בתקופת השואה אך גם לפניה ואחריה.
לאחר השואה החלו לחזור לעיר הניצולים כ- 10% מהיהודים שחיו בה לפני השואה. הם החלו להקים מוסדות קהילתיים וחידשו את הפעילות הציונית. קלוז' הייתה שוב תחת שלטון רומני (כתוצאה ממלחמת העולם השנייה). נוסף על המעבר המחודש לשלטון רומני היה שינוי נוסף – הקומוניסטים שלטו ברומניה, כולל טרנסילבניה וקלוז' בתוכה. בהתחלה אסרו הקומוניסטים על כל עלייה מרומניה לישראל, אולם ב- 1949 הקלו בפתיחת השערים. התוצאה הייתה גל עלייה גדול מרומניה לישראל בראשית שנות ה- 50. הקומוניסטים רוקנו כל תוכן דתי מהקהילה הקטנה שנשארה. רבה האחרון של קלוז' היה הרב אברהם שנפלד (שירת בקודש 1946–1959). כיום, ישנה עדיין קהילה יהודית קטנה בקלוז'.

תחקיר וכתיבה: הדסה קלימן


ביבלוגרפיה:
  • פנקס הקהילות, רומניה,,כרך שני, ירושלים, יד ושם, תש"ם
  • האנציקלופדיה העברית,כרך ל, ירושלים ותל אביב, תשל"ח
  • יצחקי שלמה בתי ספר יהודיים בטרנסילבניה בין שתי מלחמות העולם,אוניברסיטת תל אביב, תשס"א.
  • תולדות היהודים ברומניה ,המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן, אוניברסיטת תל אביב
  • המאה התשע עשרה ,כרך ב' , בעריכת ליביו רוטמן, קרול ינקו, תשס"א.
  • בין שתי מלחמות העולם, כרך ג', בעריכת רפאל ואגי, ליביו רוטמן, תשנ"ו
  • התקופה הקומוניסטית, עד 1965,כרך ה', בעריכת ליביו רוטמן, תשס"ד

אתר 'דעת'


© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016