זכור - אמונה בימי השואה

הניצולים ואנחנו

קהילת קישינב


מראשיתה ועד אחרי מלחמת העולם הראשונה
העיר קישינב היא בירת הרפובליקה המולדבית, והמרכז התעשייתי והתרבותי שלה. היא נזכרת לראשונה בתעודות משנת 1420. היא התפתחה מכפר לעיירה ומעיירה לעיר, ואף לעיר מרכזית. יהודים התגוררו בקישינב החל מהמאה ה- 18, וייתכן שאף קודם לכן. ישנה עדות בכתב על כך שבשנת 1743 "ר' ישראל בר' דניאל מקעשענעוו (קישינב) ישב על כסא הרבנות בסאראקא. ממלא מקומו היה הרה"ג ר' דניאל בר' נחום מקעשענעוו". בעדות מאותה מאה רשום שהצדיק מלנצוט, ר' יצחק לייבוש, ישב על כסא הרבנות בקישינב, וכמו כן ר' זלמן משארגורוד, תלמידו של הבעש"ט, שנבחר למנהיגה הרוחני של קישינב עם חדירת החסידות לאזור בסרביה - חבל הארץ שבו נמצאת קישינב.

מסוף המאה ה- 15 ועד 1812 הייתה קישינב תחת השלטון התורכי. לעובדה זו היו השלכות על היהודים שהתגוררו בה. למשל, התקנון של החברה קדישא בקישינב משנת 1773 אושר בידי החכם באשי מיאש, שאליו הייתה כפופה קהילת קישינב. המסמך כתוב בעברית ומאשר את קיומן של 144 משפחות יהודיות בקישינב, המונות בערך 540 נפש. ב- 1812, עם תום המלחמה בין תורכיה לרוסיה, עבר רוב חבל בסרביה, כולל קישינב, לשלטון הצאר הרוסי. פרט לתקופה מסוימת באמצע המאה ה- 19, שלטון רוסיה בבסרביה נמשך עד אחרי מלחמת העולם הראשונה.

בעקבות מלחמת רוסיה-תורכיה, שהוזכרה לעיל (1806-1812), הגיעו לקישינב פליטים יהודיים רבים מפולין ומאוקראינה, וחל גידול ניכר במספר יהודי קישינב. עלייה זו נמשכה לאורך כל המאה ה- 19. ב- 1847 היו בה 10,509 יהודים (12.2% מהאוכלוסייה הכללית), ב- 1867 - 18,327 יהודים (21.8%) וב- 1897 - 50,237 יהודים (46%). כלומר, בסוף המאה ה- 19 היו היהודים כמעט חצי מהאוכלוסייה של העיר. נוכחותם במאה ה- 19 הורגשה לא רק במספרים אלא גם בפעילותם הכלכלית. בקרב הסוחרים הגדולים היה מספרם קטן יחסית, אך הם בלטו במסחר הזעיר ובמספר בעלי המלאכה שביניהם. ב- 1828 מנו הללו 600 איש, ופחות מעשרים שנה לאחר מכן, ב- 1846, היה מספרם 1,927. אפשר לסכם ולומר שעד שנות ה- 80 של המאה ה- 19 נהנו יהודי קישינב מהפריחה הכלכלית שפקדה את חבל בסרביה, והיו חלק פעיל ממנה. אך כאמור, בשני העשורים האחרונים של המאה ה- 19 חל מפנה לרעה. זה היה בעיקר על רקע הרדיפות האנטישמיות והצעדים המשפטיים שנקטו השלטונות הרוסיים נגד היהודים. בשנת 1882 (השנה שבה אירעו הפוגרומים הידועים בכינוי "הסופות בנגב") גורשו היהודים מהכפרים באזורי הגבול. בלית ברירה הם עברו לעיירות ולערים, ובעיקר לקישינב, הגדולה והמושכת מכולן. עם הגידול באוכלוסייה היהודית הצטמצמו מקורות הפרנסה. חלק מהמגורשים מצאו עבודה, אך רובם הצטרפו לשכבת העניים, שבתקופת הפריחה הכלכלית במאה ה- 19 הייתה קטנה יחסית ועכשיו גדלה לממדים ניכרים. לנוכח מצב זה נרתמה הקהילה לעזרת הנזקקים. בית החולים היהודי, שנוסד כבר בתחילת המאה, הורחב לקראת סופה. ב- 1869 נפתח מושב זקנים יהודי. כמו כן טיפלה הקהילה בענייה באמצעות מסגרות גמילות חסדים כגון "מעות חיטין", "עזרת עניים" וארגונים דומים. לטובת אנשים שאמנם עבדו אך נקלעו לקשיים עקב המצב נוצרו מסגרות שנועדו לעזור בשיקומם. ב- 1886 התארגנה אגודה לעזרה הדדית של פקידים בבתי מסחר, וב- 1901 התחילה לפעול קופת מלווה וחיסכון. למרות כל אלה הייתה תנועה של הגירה מקישינב למרכזים אחרים, קרובים ורחוקים, הן בגלל המצב הדמוגרפי והכלכלי והן בגלל האנטישמיות הגוברת. זו האחרונה הגיעה לשיאה בראשית המאה ה- 20 עם הפוגרום של 1903, והמשכו ב- 1905.

בסרביה לא נמנתה עם מרכזי החסידות הראשונים של המאה ה- 18. מצב זה נשתנה במאה ה- 19, כאשר תנועת החסידות קנתה לה מקום נכבד באזור. רוב חסידי בסרביה (ובתוכם קישינב) היו כרוכים אחרי צדיקים שישבו מחוץ לחבל, בעיקר באוקראינה ובחבל פודוליה השכן. התנועה החסידית בקישינב גם עוררה התנגדות. תנועת ההשכלה התחילה להכות שורשים בעיר, אם כי המשכילים היו במיעוט במשך שנים רבות. ב- 1839 נפתח בקישינב בית ספר יהודי חילוני. הקמתו לוותה בחיכוכים בין המשכילים לבין רוב תושבי העיר. ברקע עמדה ממשלת הצאר אשר עודדה ייסוד של בתי ספר חילוניים ממשלתיים. אולם רובם המכריע של יהודי קישינב חששו מפני השפעת בתי ספר אלו, והמספרים יוכיחו: ב- 1855 היו בקישינב 74 "חדרים" ו- 61 בתי מדרש. לעומת 188 תלמידים שלמדו בבתי ספר היהודיים הממשלתיים, למדו 1,097 תלמידים במוסדות החינוך המסורתיים. בנוסף לכך, ב- 1860 נפתחה בקישינב ישיבה ששימשה מרכז תורני גם לצעירים ממקומות אחרים, ממולדובה, מפודוליה ומאוקראינה. בראש הישיבה עמדו מאוחר יותר החסידים ר' שבתאי משה ור' אברהם בר. ב- 1900 עברה הישיבה לבניין חדש ונקראה "ישיבת פרלמוטר", על שם תרומת גביר זה לישיבה.

התמונה המתוארת לעיל נכונה לגבי רוב המאה ה- 19. אולם, בעשורים האחרונים של המאה חלו שינויים של ממש. אם כי רוב יהודי קישינב נשארו נאמנים לאורח החיים המסורתי, הייתה גם תנועה של רוסיפיקאציה - חיקוי ערכי העולם הרוסי החילוני. חלק מ"הנאורים" שלחו את ילדיהם לבתי הספר הרוסיים הממשלתיים בקישינב, ובכך הביאו להתרחקותם מהמסורת. המציאות הזאת גרמה גם לשינויים בחינוך המסורתי - נפתחו "תלמודי תורה רשמיים" באישור השלטונות. תכנית הלימודים בהם כללה גם מקצועות כלליים, כגון רוסית וחשבון. ב- 1872 נפתח תלמוד תורה כזה בקישינב. ב- 1880 נפתחה לידו מחלקה מיוחדת ללימוד מלאכה. ב- 1893 נפתח בית ספר מקצועי לנערות. ב- 1902 למדו בבית ספר זה 207 בנות. במקביל לפתיחת תלמודי התורה הרשמיים בעידוד הממשלה, נפתחו גם "חדרים מתוקנים" אשר שיקפו את הרצון לשמור על עצם מסגרת ורוח "החדר", אך לשלב בו גם הוראת מקצועות כלליים לאור התמורות הרוחניות בקישינב דאז.

נוסף על כל המתואר לעיל, היה גם זרם חינוכי נוסף. בעקבות הפרעות של 1882 ברוסיה קמה שכבת משכילים אשר מצד אחד לא התאימה להם שיטת החדרים המתוקנים ותלמודי התורה הרשמיים, אך מצד שני הסתייגו מהנטייה להתבוללות שהתחילה להתפשט בין בני האינטליגנציה היהודית בקישינב. לאור ראייתה זו פעלה קבוצה זו בכמה מישורים של העשרה בשפה העברית ובתרבות עם ישראל. אנשיה קיימו שיעורי השתלמות בתולדות ישראל ובמדעי היהדות, כמו כן ייסדו ספרייה עברית וכן את חברת "חובבי שפת עבר" להעשרה בעברית וביהדות.

פרסומה של קישינב בעולם היהודי נובע פחות מהיותה מרכז של תורה (היו מרכזים אחרים גדולים ממנה בהרבה) או בגלל התהליכים שתוארו לעיל (אשר היו דומים לאלו שהתהוו ברוב המרכזים של מזרח אירופה דאז), אלא בגלל הפרעות של שנת 1903 והמשכם ב- 1905. המיוחד בפרעות לא היה בהיקפם או בהפתעה שגרמו - לשני הדברים האלה היו יהודי אירופה, ובמיוחד יהודי מזרח אירופה, רגילים מזמן - אלא בשתי נקודות עיקריות. הראשונה - בכך שהפורעים זכו בעידוד גלוי מצד שלטונות רוסיה, קרי הצאר, והשנייה - בתגובה העולמית בכלל, והיהודית בפרט, לפרעות. הן התחילו כעלילת דם. נמצאה גופת ילד נוצרי שנרצח (התברר מאוחר יותר שהדבר נעשה בידי קרוב משפחתו). ימי הפסח קרבו, ונקודה זו נוצלה על ידי המסיתים והפורעים גם יחד. כאמור, הרוסים שלטו אז בבסרביה וההסתה באה בעיקר מצדם. רוב הציבור לא היה רוסי כי אם מולדאבי, רומני. בראש המסיתים היה עורך העיתון האנטישמי "בסאראבץ", פאבלקי קרושוואן. העיתון היה היחיד בבסרביה, כך שדבריו זכו למשנה תוקף. המשתתפים בפרעות היו רוסים, רומנים, סטודנטים מהסמינר התאולוגי המקומי ותלמידי בתי הספר הגבוהים והתיכוניים בעיר. השלטונות לא התערבו, ונתנו להמון להפיק את זממו באין מפריע. בפרעות נרצחו 44 יהודים, 92 נפצעו קשה, למעלה מ- 500 נפצעו קל, 700 בתים, חנויות ומחסנים נשדדו ונהרסו (הנזק נאמד ב- 2 וחצי מיליון רובל זהב) וכאלפיים משפחות יהודיות נשארו ללא קורת גג. גל של מחאות חריפות הגיע מהעולם כולו, ומתוך רוסיה עצמה. הרשימה כללה את נשיא ארצות הברית דאז, תיאודור רוזבלט, ואת הסופרים הרוסיים הנודעים טולסטוי וגורקי. תחת לחץ דעת הקהל נאלצה הממשלה הרוסית להעמיד לדין לפחות חלק מהפורעים, אולם נעשה הכול כדי לטשטש את היקף הפוגרום, והעונשים היו קלים ביותר.

התגובות החריפות באו לא רק מחוץ אלא גם, ובעיקר, מבית. הפוגרום אירע לאחר שהתנועה הציונית כבר הייתה פעילה במישור הציבורי, ולעובדה זאת היו השלכות. האחת הייתה שירו של ביאליק "בעיר ההריגה", שנכתב על סמך שהייתו בקישינב במשך חמישה שבועות בשליחות "ועדה היסטורית" שבראשה עמד ההיסטוריון שמעון דובנוב, והשפיע על הדור הצעיר. השנייה הייתה שובם ללאומיות יהודית, ובעיקר לציונות, של אישי רוח יהודיים רבים שעד אז נטו לראות ברעיון הסוציאליסטי המהפכני (מדובר בשנתיים שלפני מהפכת הנפל של 1905 נגד הצאר) פתרון לבעיית היהודים. כתוצאה מהפוגרום הייתה הגירה של יהודים מקישינב למרכזים אחרים ברוסיה ומעבר לים - לארה"ב, לדרום אמריקה (בעיקר ארגנטינה) ולארץ ישראל (העלייה השנייה). מגמה זו התגברה אחרי 1905 כשהיה פוגרום נוסף ביהודי קישינב, בעקבות כישלון המהפכה נגד הצאר, והיהודים הואשמו בהשתתפות במהפכה.

בין שתי מלחמות העולם (1918-1940)
במלחמת העולם הראשונה קישינב כמעט ולא ניזוקה ישירות, אך אלה היו שנים של קיפאון כלכלי. עם תום המלחמה (1918) סופח חבל בסרביה, ובתוכו קישינב, לרומניה. בניגוד למצבם המדיני תחת הצאר, ניתנו ליהודים זכויות פוליטיות ואזרחיות. בתור בעלי אזרחות רומנית הם היו רשאים להשתתף בחיים המדיניים של העיר ושל המדינה. הם הצטרפו למפלגות הפוליטיות הרומניות וכמו כן למסגרות פוליטיות שיהודי רומניה הקימו לעצמם, כולל מפלגה יהודית. אולם, לשינוי המבורך הזה היו הגבלות. המשרות הממשלתיות והעירוניות נשארו סגורות בפניהם. הם היו חשודים בעיני השלטונות הרומניים כנושאי תרבות רוסית ובאהדה לקומוניזם. נקודה זו נוצלה בידי המפלגות האנטישמיות, ובראשן זו של קוזה.

אשר לתחום הכלכלי, סיפוח קישינב לרומניה גרם לפגיעה כלכלית ביהודים. הם היו צריכים להתרגל לשפה חדשה ולשיטות ושווקים חדשים. לפני מלחמת העולם הראשונה הם התפרנסו בעיקר ממסחר ומייצוא התוצרת הכלכלית מבסרביה לרחבי רוסיה הגדולה ולחו"ל. כתוצאה מהסיפוח לרומניה נותק החבל, ובירתו קישינב, מהשווקים העיקריים. כמו כן, יהודים אמידים מפולין העדיפו להשקיע את כספם במפעלים ברומניה המקורית, ולא באזורים כגון בסרביה שסופחו לרומניה בעקבות מלחמת העולם הראשונה, כי חששו מקרבת בסרביה לרוסיה הקומוניסטית. מצד אחד אין לדבר במונחים קיצוניים של משבר כלכלי עמוק עבור יהודי קישינב בתקופה הרומנית, כי בסופו של דבר נשארו היהודים בתפקידים מרכזיים בכלכלה בקישינב, אך מצד שני הייתה בהחלט פגיעה במצבם. לעזרתם באו מוסדות האשראי הקואופרטיביים, וכמו כן ארגוני סעד יהודיים, כגון "הג'וינט" ו"יק"א", ומוסדות הצדקה של הקהילה. אלו היו צריכים לטפל לא רק ביהודי קישינב הנצרכים, אלא גם בהמוני יהודים פליטים מאוקראינה שברחו ממנה בעקבות גל פוגרומים שעבר עליהם במעבר משלטון הצאר לזה של הקומוניסטים. ב- 1919 הוקם בקישינב ועד עזרה רשמי למען פליטי אוקראינה. בראשו פעלו הרב צירלסון, רבה של בסרביה בכלל וקישינב בפרט, וד"ר ברנשטיין כהן, מהדמויות הבולטות בתנועה הציונית בעיר. נערכה מגבית חירום עבור הפליטים, ובהמשך הגיעו גם כספים מ"הג'וינט" ו"היא"ס". ניתנה לפליטים עזרה כדי להישאר בקישינב ולהיקלט בה, או כדי להגר ממנה - בעיקר לאמריקה או לארץ ישראל. ואמנם, המספרים מראים על ירידה באוכלוסייה היהודית בקישינב בשנים אלה. ב- 1910 היו בה 52,000 יהודים, וב- 1930 - 42,000.

כמתואר לעיל, עם המעבר לשלטון הרומני חל שינוי לטובה בהתייחסות השלטונות ליהודים. בנוסף לעובדה שהיהודים קיבלו אזרחות רומנית, היה ארגון מחדש של הקהילה. לפי החוק הרומני היא הוכרה כגוף המרכזי של יהודי המקום ובסמכותה היה הטיפול בצרכים הדתיים, במוסדות הצדקה ובחינוך של חבריה. ב- 1929 אישר משרד הדתות הרומני תקנון חדש לקהילת קישינב. הוא דן בצורת הבחירה של מוסדות הקהילה ובמקורות המימון לפעולותיה. ואמנם, הקהילה עמדה במרכז החיים הציבוריים והפוליטיים של יהודי העיר. השתקפו בה הגוונים השונים של אנשיה מבחינה כלכלית, חברתית והשקפתית.

עם מעבר השלטון בבסרביה מרוסיה לרומניה חל שינוי בעמדת השלטונות כלפי החינוך היהודי. רומניה הכירה בזכות המיעוט היהודי לחנך את ילדיו בבתי ספר ממלכתיים בשפתו הלאומית. החל מאבק פנימי בין תומכי העברית לבין תומכי היידיש. במשך הזמן גברו תומכי העברית, וזרם "תרבות", אשר ייצג את בתי הספר בעלי האופי הציוני-חילוני, הפך לזרם המרכזי בבסרביה. מרכז "תרבות" היה בקישינב, והרשת הקיפה עשרות מוסדות חינוך ברחבי בסרביה. לצדה של רשת "תרבות" היה נוער שלמד בבתי ספר יידישיסטים חילוניים או בבתי ספר ממשלתיים כלליים, ללא כל זיקה לתרבות ישראל.

בקצה השני, הדתי, של הקשת המשיך החינוך המסורתי של "חדרים", "חדרים מתוקנים" ו"תלמודי תורה". אך גם בעולם הדתי היה חידוש. בשנת תרפ"א (1921) נוסדה בקישינב על ידי תנועת "אגודת ישראל" הגימנסיה העברית "מגן דוד", אשר כללה בחסותה גם בית ספר יסודי וגן ילדים. נשיאה היה הרב הראשי של בסרביה הרב י.ל. צירלסון הי"ד, והמנהל היה מר נחום ליבון. הרב צירלסון היה רבה של קישינב (ובהמשך רבה של כל בסרביה) במשך 30 שנה - מ- 1910 עד 1940, כשניספה בשואה. הוא היה איש "אגודת ישראל" והיה ער לרוחות המנשבות בחלל העולם היהודי בכלל, ובקישינב ובסרביה בפרט. בהקדמתו לחוברת תכנית הלימודים של הגימנסיה "מגן דוד" כתב: "הססמה של 'אגודת ישראל' היא לפתור ברוח התורה את שאלות חיינו החילוניים". ב- 1929 ביקר בגימנסיה נחום סוקולוב, מראשי הציונות העולמית. ביומנו רשם: "ה'חדר', ה'תלמוד תורה' וה'ישיבה' הביאו לכאן, מצד אחד, את 'המאור שבתורה'. מצד שני, ניכרת כאן ההשפעה הגדולה של הפדגוגיה החדשה והלימודים הכלליים. אני משוכנע שמהמוסד הזה ייצא דור של יהודים שלמים ובעלי תרבות, מוכשרים למאבק חיים יהודי במובן הטוב ביותר של המילה". מילות שבח כאלה מטעם מנהיג ציוני חילוני כלפי מוסד של "אגודת ישראל" מעידות על הצלחת "מגן דוד", ועל עירנותו של הרב צירלסון לצורכי הזמן והמקום. נוסף לרשת "מגן דוד" המשיכה להתקיים "ישיבת קישינב", שנוסדה ב- 1860. בין שתי מלחמות העולם היא פעלה בחסות הרב צירלסון, ובראשות הרב משה גינשפרג. היא פעלה עד 1940, כשנסגרה יחד עם כל המוסדות היהודיים בקישינב בידי הסובייטים.

בהיות קישינב העיר המרכזית בבסרביה, היא שימשה מרכז לא רק לבתי הספר היהודיים למיניהם, אלא גם לתנועות הנוער הציוניות. כשם שרשת "תרבות" הובילה בשדה של בתי הספר, כן הייתה המקבילה לה, תנועת "החלוץ", הבולטת בתנועות הנוער הציוניות בקישינב. התנועה הציונית בקישינב לא התחילה בתקופה זו שבין שתי מלחמות העולם. כבר בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 פעלה בקישינב קבוצה של תנועת "חובבי ציון" בראשותו של מאיר דיזנגוף (לימים ראש עיריית תל אביב), אולם בתקופת השלטון הרומני הפכה קישינב לאחד המרכזים החשובים של התנועה הציונית. אם נוסיף לתמונה את הרקע של הפוגרומים בקישינב של ראשית המאה ואת הבעיות הכלכליות המצטברות של חלק מיהודי קישינב, ובמיוחד הפליטים שהגיעו מאוקראינה לבסרביה בעקבות המהפכה הבולשביקית (1917), אזי אפשר להבין את הצלחת התנועה הציונית בקישינב. אשר ליחס החוגים הדתיים - בקרב החסידים קמה התנגדות. חוגי "בני עקיבא" ו"פועלי אגודת ישראל" קיימו מסגרות ציוניות תוך שמירה על ייחודן הדתי. בארץ ישראל הקימו בוגרי "בני עקיבא" את המושב "כפר יעבץ", ובוגרי "פועלי אגודת ישראל" את המושב "קוממיות". אשר לרב צירלסון, הייתה לו אהדה לעצם הרעיון של יישוב ארץ ישראל בימינו, אך הוא נקט עמדה מתנגדת לתנועה הציונית כשנדחתה הצעתו שיקום "ועד רבני" אשר יפעל ליד "הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית" וירכז בידיו את כל הבעיות הדתיות והתרבותיות.

נחתום את סקירת התמונה החינוכית-תרבותית של קישינב היהודית בין שתי מלחמות העולם במבט על העיתונות ועל הדף הכתוב. בעיר קישינב דאז פעלו 17 בתי דפוס שהדפיסו ספרים בעברית או ביידיש. היה רק עיתון יומי אחד שהחזיק מעמד תקופה ארוכה - "אונזער צייט", שהופיע מ- 1922 עד 1938, כשנסגר בידי הממשלה האנטישמית של גוגה קוזה. לעומת הדלות בעיתונים יומיים היה שפע של כתבי עת שונים מטעם מוסדות וארגונים, כמו כן ספרות רבנית, ספרי לימוד, ספרי קריאה, מחקרים ועוד. כל אלה נכתבו בשפות שונות - עברית, יידיש, רוסית ורומנית. קולם נדם ב- 1938 עם גזרות הממשלה.

ערב השואה, בשואה ולאחריה
עליית הנאציזם בגרמניה השליכה גם על המתרחש ברומניה. בשנות השלושים עלה כוחה של המפלגה האנטישמית ברומניה - "המפלגה הנוצרית-הלאומית" - שבראשה עמדו א. גוגה וא. ק. קוזה. ב- 1938 הוטל עליה להרכיב ממשלה. אחת מפעולותיה הראשונות הייתה לעשות "רוויזיה" בזכות האזרחות של היהודים, שמשמעותה הייתה שלילת האזרחות וזכות העבודה של יהודים רבים. כמו כן, הייתה פגיעה חמורה בזכויות התרבותיות-חינוכיות של היהודים. ההמשך לתהליך זה הגיע ב- 1940, כשבהתאם לחוזה מולוטוב-ריבנטרופ סיפחה ברית המועצות את בסרביה. בהתאם לקו הקומוניסטי חוסלו כל המוסדות היהודיים בקישינב, ורבים מפעיליהם הוגלו לפנים המדינה. השלטון הסובייטי נמשך כשנה, מיולי 1940 עד יוני 1941. בתקופה זו, כאמור, נסגרו כל מוסדות היהודים, אך דווקא מספר היהודים עלה באופן דרמטי, לפי אומדן אחד לכ- 60,000, ולפי אומדן אחר לכ- 70,000. הסיבה לכך הייתה נהירת יהודים לקישינב מרחבי רוסיה, בעיקר מאוקראינה השכנה.

למרות חוזה מולוטוב-ריבנטרופ הופצצה קישינב ביוני 1941 בידי הגרמנים. ההפצצות היו בעיקר במרכז העיר, אזור שגרו בו יהודים רבים. בכך התחילה השמדת יהודי קישינב. הגרמנים החזירו את חבל בסרביה לבעלי בריתם, הרומנים. תוך שבוע הוקם הגטו בקישינב. במהירות הבזק, תוך שלושה חודשים, שולחו יהודים רבים מגטו קישינב לטראנסניסטריה, שם מצאו את מותם. לאחר אוקטובר 1941 המשיך הגטו לשמש מקום ריכוז ליהודים מבסרביה שהצליחו עד אז להסתתר. במאי 1942 נשלחו אחרוני היהודים לטראנסניסטריה. רצח יהודי קישינב נעשה תוך שיתוף פעולה בין הנאצים לרומנים, כששני הגופים רצחו יהודים ללא רחמים, אך הרומנים דרשו עצמאות מסוימת באשר לביצוע ההשמדה, וחיכו להוראות מממשלתם בבוקרשט.

הרומנים החזיקו בבסרביה עד 1944, כשברית המועצות השתלטה שוב על החבל. באותה שנה היו בקישינב 5,500 יהודים. תחת שלטון ברית המועצות הייתה רדיפה עקבית של כל מה שקשור לדת או לתרבות יהודית, כמו כן הופעל לחץ על יהודי קישינב להסתייג בפומבי ממדיניות מדינת ישראל. דוגמאות לכך הן: ב- 1956 אולץ רבה של קישינב לחתום על מחאה שאורגנה בידי השלטונות נגד מבצע סיני, והדבר פורסם בעיתון הסובייטי הרשמי "איזבסציה". ב- 1961 חל איסור על קיום טקס בר מצווה. ב- 1964 נסגרו כל בתי הכנסת, פרט לאחד. מוהלים הוזהרו שלא לקיים מצוות ברית מילה (אם כי אפיית מצות הותרה ב- 1965). בשנות ה- 60 נסגר בית העלמין היהודי הישן, אם כי בית העלמין החדש נשאר על כנו. ב- 1962 נאסרו 31 יהודים בגלל "פשעים כלכליים". ב- 1967 גורשו סטודנטים יהודיים אחדים מן האוניברסיטה כשסירבו לגנות בפומבי את "תוקפנותה" של ישראל במלחמת ששת הימים. בניגוד לתמונה הקודרת הזאת יש לציין שב- 1966 הייתה הופעה של חוג דרמטי יהודי בקישינב.

למרות התמונה שתוארה לעיל יש לציין שתי נקודות דמוגרפיות מעניינות. הראשונה היא שבניגוד לקהילות רבות במזרח אירופה שאוכלוסייתן היהודית נעלמה לחלוטין, מספרם של היהודים בקישינב דווקא גדל. ב- 1959 הם מנו 42,934 וב- 1970 - 49,900, 14% מהאוכלוסייה. ההסבר לכך הוא שובם של פליטים רבים מרוסיה לקישינב. הנקודה השנייה היא שמתוך הרבבות האלו עלו לא מעט מיהודי קישינב למדינת ישראל. כיום בסרביה אינה קיימת כחבל שלטוני אלא כחבל ארץ שהוא חלק מהרפובליקה המולדבית. קישינב, בשמה החדש צ'ישינאו, היא עיר הבירה של מולדובה, כפי שהייתה בזמנה של בסרביה.

תחקיר וכתיבה: הדסה קליימן


ביבלוגרפיה:
  • האנציקלופדיה העברית, כרך כט, ירושלים-תל אביב, תשל"ז.
  • פנקס הקהילות, רומניה.
  • דורון דוד, גיטו קישינב, הפוגרום הסופי, הוצאת "קרית ספר" בחסות האיגוד העולמי של יהודי בסרביה, ירושלים, תשל"ו.
  • הפוגרום בקישינב במלאת שישים שנה, תרס"ג-תשכ"ג, 1903-1963, הוצאת האיגוד העולמי של יהודי בסרביה, תל אביב, תשכ"ג.
  • על אדמת באסארביה - דברי מחקר, זכרונות, רשומות, תעודות ודברי ספרות לקביעת הדמות של יהדותה, קובץ א, הוצאת איחוד הארגונים של יוצאי בסרביה, תל אביב, תשי"ט.

אתר 'דעת'


© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016