זכור - אמונה בימי השואה

קהילת קטוביץ


מתחילתה ועד סוף מלחמת העולם הראשונה

מפת שלזיה (קטוביץ היא עיר המחוז)

קטוביץ היא עיר תעשייה, נמצאת בדרום מערב פולין. היא מוזכרת לראשונה בתעודות משנת 1598. במאה ה- 18 (1742) היא סופחה לפרוסיה כתוצאה ממלחמה בין פולין לפרוסיה. עד לשנות ה- 40 של המאה ה- 19 הייתה קטוביץ כפר קטן, אולם מצב זה נשתנה עם סלילת כבישים ופסי רכבת אשר חיברו אותה לאיזורים שונים בפרוסיה ובפולין. כמו כן נפתחו בסביבותיה מכרות פחם, ומאז החלה להתפתח במהירות והוקמה בה תעשייה כבדה. ב- 1865 הוענק לה מעמד של עיר, וב- 1873 נהייתה מקום מושב הנפה. מוצא תושביה היה גרמני ופולני, והתחולל מאבק בין פרוסיה (אשר נהייתה לגרמניה) לבין פולין על השליטה בעיר. לאחר מלחמת העולם הראשונה היה משאל עם בנושא זה, וב- 1922 היא חזרה לשלטון פולין. מצב זה נשאר עד היום.

האזכור הראשון של משפחה יהודית מקטוביץ הוא משנת 1825. ראשוני היהודים בקטוביץ השתייכו לקהילת מיסלוביצה השכנה. מצב זה נשתנה בשנות ה- 60 של המאה 19. ב- 1866 הוקמה בקטוביץ קהילה עצמאית, ובשנות ה-70 אף פרשה את חסותה על היהודים של שמונת היישובים הסמוכים. רבה הראשון של קטוביץ היה הרב ד"ר יעקב הכהן אשר ישב על כס הרבנות בין השנים 1872-1914. ראש הקהילה הראשון היה שמעון שאלשא, ולאחריו סאלומון וינר.
בתקופה זו (1866-1914) הוקמו מוסדות קהילה שונים, ביניהם מקווה טהרה וחברה קדישא; נחנך בית עלמין יהודי ובית כנסת, כדי לענות על צורכי הקהילה הגדֵלה. בית הכנסת נחנך ב- 1862 והורחב ב- 1883. בסוף המאה אף נחנך בית כנסת חדש ובו אלף מקומות. כבכל קהילה בישראל היו בה ארגוני חסד שונים אשר שמם מעיד על מטרתם - "ביקור חולים", "גמילות חסדים", "אגודת הנשים", "מחזיקי אביונים" ועוד. ארגונים אלה עזרו לא רק ליהודי קטוביץ הנצרכים אלא גם לאלפי הפליטים היהודיים מרוסיה שזרמו מערבה דרך קטוביץ אחרי פרעות 1881-1882. כמו כן ראויה לציון העובדה שוועידת "חובבי ציון" המפורסמת התקיימה דווקא בקטוביץ, בשנת 1884, ובראשה עמדו הרב שמואל מוהליבר וד"ר ליאו פינסקר. הוועידה החליטה לייסד את "אגודת מונטיפיורי" כדי לקדם את הפעולות החקלאיות בקרב היהודים ולתמוך ביישובים היהודיים בארץ ישראל. היו אלה ימי העלייה הראשונה, ולאור הנ"ל נועדה לוועידה חשיבות רבה. אשר לחינוך ילדי ישראל בקטוביץ - עד 1860 לא היה בה כל בית ספר יהודי (כזכור היו אז מעט מאוד יהודים בקטוביץ, והקהילה נוסדה באופן רשמי רק ב- 1866). באותה שנה (1860) נוסד בה בית ספר יהודי פרטי. עם כינון הקהילה הוא עבר לידיה, אך ב- 1870 צומצמה עצמאותו על ידי החלטת העירייה להפוך את כל בתי הספר לעירוניים-ציבוריים. בניגוד למגמה זו הקים הרב יעקב כהן, רבה של קטוביץ, חדר - תלמוד תורה - בשנת 1873. הוא היה מיועד לבנים בגילאי 5-12, והלימודים התנהלו בו אחרי הצהריים. לתלמידים המצטיינים היו שיעורים מיוחדים בגמרא. במקביל ייסד הרב כהן, בתמיכת הקהילה, בית ספר עברי מיוחד לבנים ולבנות ואשר התקיים עד מלחמת העולם הראשונה.


משתתפי ועידת קטוביץ 1884 תרמ"ד

מלחמת העולם הראשונה ובין שתי מלחמות העולם
עיקר פריחתה של קהילת קטוביץ היה בין שתי מלחמות העולם. מייסוד הקהילה ב- 1866 גדל מספר היהודים בהדרגה מ- 902 ב- 1871 ל- 1697 ב- 1880, ל- 2264 ב- 1900 (לאחר ירידה קלה ל- 1483 ב- 1890) ול- 2975 ב- 1910, שנים מספר לפני מלחמת העולם הראשונה. מאידך גיסא גדלה האוכלוסייה הכללית בקצב מהיר יותר באותה תקופה, כך שאחוז היהודים בעיר מעולם לא היה גבוה. בשיאו עמד על 12.5% (1,597 יהודים מתוך אוכלוסייה של 12,623 ב- 1880), ובשפלו עמד על 4.5% (5716 יהודים מתוך אוכלוסייה של 126,058 ב- 1931), אחוז קטן מהמקובל ברוב ערי פולין דאז.

כזכור חזרה העיר ב- 1922, כתוצאה ממשאל עם, לשלטון פולני, וזאת לאחר שנים רבות של שלטון פרוסי-גרמני (1742-1922). האוכלוסייה היהודית בין שתי מלחמות העולם הייתה מורכבת מיהודים יוצאי גרמניה ואחרים יוצאי פולין גם יחד. היה שוני רב בין בני המקום הוותיקים, בעלי מסורת גרמנית (המכונים "דויטשען"), לבין התושבים החדשים יחסית שבאו מפולין הקונגרסאית ומגליציה (המכונים "אוסטיודען"). ב- 1926 היו האחוזים 40%-60% לטובת היהודים יוצאי פולין. יש לציין שפעילי שתי הקבוצות עשו מאמצים לליכוד היישוב היהודי במקום. זכות רבה לכך מגיעה לראש הקהילה דאז, ברוני אלטמן (היה ראש הקהילה בשנים 1921-1937) ולרבני העיר - הרב ד"ר ישעיהו לוין (רבה של קטוביץ עד 1928, אז עבר לכהן כרבה של לבוב) והרבנים קלמן חמיידס ומרדכי פוגלמן שכיהנו במשותף כרבני העיר קטוביץ מ- 1928 עד השואה. הרב חמיידס הי"ד נספה בשואה. הרב פוגלמן ע"ה הגיע לארץ ישראל והיה רבה של קריית מוצקין שנים רבות, עד לפטירתו.


תלמוד תורה. מימין: המורה זיידמן. משמאל: המורה וינר.


הרב ד"ר קלמן חמיידס
הרבנים וראשי הקהילה היו פעילים מאוד ביזמות לטובת הקהילה היהודית על גווניה, ובייחוד בתחום החינוך. הרב חמיידס פיקח על התלמוד תורה שנוסד בזמנו על ידי הרב יעקב כהן (ב- 1876). התלמוד תורה התפצל לשני מוסדות. באחד לימדו ביידיש והמקצועות הנלמדים היו תנ"ך, משנה וגמרא, ובאחר לימדו בעברית ולמדו בו היסטוריה וספרות עברית, תנ"ך, תפילה, דינים ונוסף על כך משנה ותלמוד באופן חלקי. בהבינם את החשיבות של מסגרת חינוכית מתאימה לבנות ייסדו ראשי הקהילה בית ספר "בית יעקב" לבנות בגיל בי"ס יסודי. הן תלמידי הת"ת, הן בנות "בית יעקב" למדו במוסדות אלה אחרי הצהריים, לאחר הלימודים בבתי הספר היסודיים הרגילים. בית ספר נוסף, אשר נוסד בעידוד ממשלת פולין שחיפשה דרכים לפולניזציה של אזור שלזיה שאליו השתייכה קטוביץ, היה "בית ספר ע"ש ברק יוסלביץ' ". באופן רשמי היה זה בית ספר יהודי, אך למעשה למדו בו יהודים ופולנים לא-יהודים תחת קורת גג אחת, במסגרות נפרדות. לא התקיימו בו לימודים בשבתות ובחגים ולמדו שם קצת ענייני יהדות. לא היה בית ספר תיכון יהודי בקטוביץ, ולכן המשיכו תלמידי "בית הספר ע"ש ברק יוסלביץ' " בדרך כלל את לימודיהם בבתי ספר פולניים. לילדי התלמוד תורה לא היה המשך ישיבתי מאורגן בקטוביץ, ולכן היו צריכים להמשיך את לימודיהם הישיבתיים מחוץ לקטוביץ. לבנות דווקא היה המשך במקום. ב- 1935 נוסד סמינר לבנות אשר מטרתו הייתה להכין את הבנות להישרדות רוחנית בסביבה המודרנית. נוסף על המסגרות שתוארו לעיל, נוסד ב- 1935 "בית הספר העברי הקואדוקציוני". בית ספר זה בא לענות על דרישות חלק מסוים מהציבור היהודי בקטוביץ בעל תודעה לאומית-ציונית. לשון ההוראה בכל המקצועות הנלמדים בו הייתה עברית. בניגוד לבתי הספר מזרם "תרבות", אשר פרחו במזרח אירופה בתקופה זו והיו בעלי נטיות ציוניות-חילוניות, נטה בית הספר העברי בקטוביץ לכיוון ציוני עם צביון דתי האופייני יותר לבתי הספר מיסודה של תנועת "המזרחי". ההסבר לכך הוא העובדה שבית הספר העברי בקטוביץ היה נתון לחסותה של הקהילה היהודית הרשמית, ומגמתה הכללית של זו הייתה מסורתית-דתית. יש לציין שבדומה ל"תלמוד תורה" ול"בית יעקב" התנהלו הלימודים ב"בית הספר העברי" אחרי הצהריים, לאחר הלימודים בבתי הספר הפולניים הרגילים. לסיכום התמונה בשדה החינוך יש לציין שבתקנון ועד הקהילה היהודית בקטוביץ (1930) נרשם שמחובת הקהילה היהודית לדאוג לכך שלאף ילד יהודי בגיל בית הספר לא יחסרו הלימודים ההכרחיים בשטח הדת ובלשון העברית, כמו כן שהפיקוח על לימודים אלה יהיה מופקד בידי המחלקה שעם חבריה צריכים להימנות רבני הקהילה והמורים הנוגעים בדבר.


הרב ד"ר מרדכי פוגלמן
בקהילת קטוביץ היו מסגרות יהודיות נוספות. כבר הוזכרה העובדה שוועידת "חובבי ציון" התקיימה בה ב- 1884. לקראת סוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20 נוסדו בה הארגונים האלה: מסדר "בני ברית" (1880), סניף של "האגודה להפצת ספרות והיסטוריה של העם היהודי" (1903), אגודת ספורט יהודית "בר כוכבא" (1908) וסניף "כל ישראל חברים" (1909). כמו כן פעלו בעיר תנועות נוער ציוניות למיניהן - מ"השומר הצעיר" ועד "השומר הדתי". ב- 1912 התקיימה בקטוביץ ועידת היסוד של תנועת "אגודת ישראל". לסיכום התמונה של קהילת קטוביץ בראשית המאה ה- 20 אנו יכולים לציין שעל אף עובדת היותה קטנה במספרים ובאחוזים יחסית לקהילות אחרות ברחבי פולין, הייתה זו קהילה פעילה ותוססת. ראשי הקהילה (ובעיקר ברונו אלטמן) ורבניה (הרבנים לוין, חמיידס ופוגלמן) היו ערים לצרכים המיוחדים של הגוונים השונים באוכלוסייה. ערנות זו התבטאה בכך שעשו מאמצים רבים להשכנת שלום בין הגורמים הגרמניים והפולניים בקהילה, ובין הוותיקים למהגרים החדשים. כמו כן דאגו למסגרות חינוך אשר תייצגנה את קשת הדעות בקהילה - מבית ספר פולני-יהודי משותף, דרך בית ספר עברי-ציוני ועד למסגרות חרדיות של "תלמוד תורה" לבנים ו"בית יעקב" לבנות.

ערב השואה, השואה ולאחריה
בהיותה על גבול גרמניה-פולין הייתה קהילת קטוביץ קרבן כפול לאווירה האנטישמית שאפיינה את שנות ה- 30. הרקע הספציפי לאנטישמיות בקטוביץ התחיל עוד לפני עליית הנאציזם באירופה. כזכור, ב- 1922 הועבר איזור שלזיה (אשר כלל את קטוביץ) מגרמניה לפולין, אשר זכתה לעצמאות באותן השנים (כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה). יהודי קטוביץ הוצגו כתומכים בתרבות הגרמנית ובשפה הגרמנית (יידיש), בניגוד לפטריוטיזם הפולני. נוסף לכך הושמעה הטענה שהיהודים גורמים נזק כלכלי לפולנים בכך שהם משתלטים על מקצועות מסוימים, המסחר הקטן והגדול והמקצועות החופשיים. למען האמת, מיעוט של היהודים השתייכו למעמד הכלכלי הגבוה. חלק ניכר של יהודי קטוביץ דאז בקושי קיימו את משפחותיהם, והיו לנטל על מוסדות הסעד של הקהילה. בשנות ה- 30 הפכה האנטישמיות הסמויה לגלויה. הופיעו עיתונים שהיו אנטישמיים בהגדרה ולא הסתירו את מטרתם. מהסתה אנטישמית עברו למעשים. ב- 1933 (שנת עליית הנאצים לשלטון בגרמניה) החלו אנשי הארגון הנאצי בעיר להכות יהודים. ב- 1936 הושלכה פצצה לבית הכנסת. ב- 1937 היו פרעות ביהודי העיר והונהג חרם נגד המסחר היהודי. נוסף לפגיעה בגוף ובפרנסת היהודים הייתה גם חקיקה נגד הדת היהודית. ב- 1937 נאסרה השחיטה הכשרה בקטוביץ (על פי חוק במועצת העיר), ומאז סופק הבשר הכשר עבור כל שלזיה עילית (וקטוביץ בתוכה) על ידי בית המטבחיים שבמיסלוביצה השכנה.

לנוכח האווירה האנטישמית הגואה היו ועד הקהילה ורבני העיר פעילים ביותר. ב- 1934 יזם הרב חמיידס כנס נציגי הקהילות היהודיות של שלזיה העילית לטכס עצה על דרך המאבק באנטישמיות. מ- 1932 ועד 1936 הופיע "העיתון הרשמי של הקהילה היהודית בקטוביץ. העיתון היה דו-לשוני, גרמני ופולני, ובכך שיקף את הרכב האוכלוסייה היהודית. הוא היווה גורם חשוב בעידוד יהודי קטוביץ מול האנטישמיות הגואה. ראש הקהילה ורבניה היו פעילים בעזרה לנצרכים היהודיים - הן לבני הקהילה בקטוביץ אשר ירדו מנכסיהם בעקבות האפליה הכלכלית נגדם, הן עבור פליטים יהודיים שברחו מגרמניה או ממזרח פולין בגלל האנטישמיות שהייתה קיצונית יותר במקומות מגוריהם מכפי שהייתה בקטוביץ. פליטים אלה, שרבים מהם לא היו רשומים באופן רשמי, גרמו לכך שמספר יהודי קטוביץ גדל במחצית השנייה של שנות ה- 30. נוסף לכך דאג ועד הקהילה לענות על צורכי הקהילה בשטח החינוכי והדתי. גולת הכותרת הייתה ב- 1937, כשנבנה בניין קהילה חדיש שכלל בית כנסת, אולם הרצאות, גן ילדים, כיתות בית ספר ומקווה טהרה, וכל זאת שנתיים בלבד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה והשואה.


בנין הקהילה שנבנה ב-1937 במקום המבנה ששכן ליד ביה"כנס הגדול, ומשמש היום כקופת חולים.

ב- 3/9/39, יומיים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, כבשו הגרמנים את קטוביץ. העיר סופחה לרייך השלישי, ובמקום הוקמו משרדים מרכזיים של המִנהל הנאצי בשלזיה העילית. חלק מיהודי העיר נמלטו בתחילת הכיבוש הנאצי והצליחו להגיע לשטחי הכיבוש הסובייטי. עד אמצע שנת 1940 גורשו יהודי קטוביץ מהעיר. רובם הגיעו לסוסנוביֶץ השכנה, ויחד עם יהודיה נספו באושוויץ.

העיר שוחררה ב- 28/1/45 בידי הצבא הסובייטי. היא לא נחרבה במהלך המלחמה ולכן התחילו לזרום אליה שרידי יהודים ניצולים ממקומות שונים, בעיקר מרוסיה. באוקטובר 1945 הגיע מספר היהודים בקטוביץ ל- 2152, מספר מפתיע עבור קהילה בפולין חודשים מספר אחרי המלחמה. באוגוסט 1945 הוקם ועד יהודי עבור שלזיה העילית שמקום מושבו היה בקטוביץ. בתחילה דאג רק ליהודי העיר, אך במשך הזמן פרש את חסותו על יהודי המחוז כולו. הוועד פעל להושטת עזרה חומרית לנזקקים ולארגון מחדש של חיי היישוב היהודי. אורגנו קורסים להכשרה מקצועית על ידי הוועד המחוזי של "אורט". לצרכים הדתיים של יהודי האזור דאג ארגון יהודי דתי שמרכזו היה בקטוביץ אך היה אחראי לצרכים הדתיים של שלזיה העילית בכללותה. יושב הראש של הוועד היה יוסף וינברג מקטוביץ. רבנים בקטוביץ אחרי השואה היו הרב שמעון גבל, מראשי "אגודת ישראל" בפולין שאחרי השואה, והרב יצחק אייזיק ליבס, ראש הסתדרות "המזרחי". נוסף ליהודים שהתיישבו בקטוביץ אחרי השואה שימשה העיר גם תחנת מעבר לאלפי יהודים, בעיקר מברית המועצות, ששהו בה רק זמן קצר ואז המשיכו לארצות מערב אירופה ומשם לארצות הברית וארץ ישראל.

קטוביץ של אחרי השואה שימשה למעשה כמרכז יהודי, הן כתחנת מעבר והן במילוי צרכים פיזיים ורוחניים עבור ניצולי השואה שהיו בה. הייתה אף דאגה לחינוך הילדים, סמל לקהילה שדואגת לעתיד. ב- 1947 נוסד בה גן ילדים יהודי, ואף "חדר" לילדי העיר. היו בה גם סניפים של תנועות נוער ציוניות. אולם, פעילות הקהילה המחודשת הייתה קִצרת מועד. בעקבות גלויי אנטישמיות בפולין בכללותה עזבו יהודים רבים את גבולותיה. בשלזיה עברו יהודים מהעיירות לערים ומהערים אל מחוץ לפולין, בעיקר לארצות הברית ולישראל. שלושת גלי ההגירה העיקריים היו ב- 1950-1951, 1956-1957 ו-1968-1969, לאחר מלחמת ששת הימים. לאחר 1969 נשארו בקטוביץ משפחות יהודיות ספורות.

תחקיר וכתיבה: הדסה קלימן

ביבלוגרפיה:
  • האנציקלופדיה העברית, כ"ט, ירושלים - תל אביב, תשל"ז.
  • פנקס הקהילות, פולין, כרך שלישי, גליציה המערבית ושלזיה, יד ושם, ירושלים, תשמ"ד.
  • קטוביץ, פריחתה ושקיעתה של הקהילה היהודית - ספר זיכרון, העמותה להנצחת יהדות קטוביץ, תל אביב, תשנ"ו.
  • Jews in Silseia, University of Wroclaw Research Centre for the Culture and Languages of Polish Jews, Cracow, 2001.

אתר 'דעת'


© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016