זכור - אמונה בימי השואה

הניצולים ואנחנו

קהילת המבורג


מראשיתה (במאה ה-17) ועד המלחמה הפרנקו-פרוסית (1871)

מפת המבורג

המבורג היא עיר בצפון-מערב גרמניה. תחילתה במבצר שהוקם במקום במאה התשיעית. בהמשך נוסדה "העיר הישנה" (Altstadt) ולאחריה "העיר החדשה" (Neustadt). במאה השלוש עשרה נתאחדו שני היישובים לעיר אחת. באותה המאה גם גדל מאוד המסחר בהמבורג. בגלל מיקומה היא הפכה לנמל המעבר החשוב ביותר בין הים הצפוני לים הבלטי, ובזכות זאת התקבלה כחברה חשובה באיגוד המסחר המפורסם, ברית ההאנזה (Hanseatic League). כל זאת גרם לגידול משמעותי באוכלוסייה שלה – מ- 1,500 נפש בתחילת המאה השלוש עשרה ל- 5,000 בשנת 1,300, ל- 16,000 בשנת 1430 ול- 60,000 במאה השבע עשרה. אך היה גם תהליך הפוך בהתפתחות העיר. במאה השש עשרה התחילה התפוררות הדרגתית של ברית ההאנזה. הסחר עם העולם החדש החל לקחת את מקומו של הסחר באיזור הבלטי. המבורג הוצרכה לחפש פתרונות אחרים לעידוד המסחר, ולכן פתחה את שעריה לנרדפי דת שונים, ביניהם היהודים.

כך הגיעו היהודים הראשונים להמבורג. היו אלה יהודים אנוסים עשירים, יוצאי ספרד ופורטוגל. בשנת 1612 נתנו שלטונות המבורג הנוצרית לקומץ יהודים פורטוגזיים להתיישב בה. ביניהם היו אנשי כספים (שכמה מהם השתתפו ב- 1619 ב"סוד"הבנק של המבורג), בוני ספינות, יבואנים, יוצרי אריגים וצורפים. בין מועצת העיר לבין אזרחי העיר והכמרים התחולל מאבק באשר לנוכחות היהודים במקום. מועצת העיר ייצגה את הסוחרים ולכן רצתה להשאיר את האנוסים (אשר לאט לאט שבו ליהדות). אספת האזרחים תבעה ממועצת העיר לסלק את היהודים האנוסים הפורטוגזיים, אך זו סירבה.

תוצאת המאבק הייתה שניתנה רשות ליהודים הפורטוגזיים להישאר, ובאמצע המאה השבע עשרה הם התארגנו לקהילת "בית ישראל". נקבעו תקנות מפורטות באשר לסמכות הקהילה, רבניה, המורים בתלמוד התורה וכן בענייני שחיטה, סעד וקבורה. הקהילה נקטה אמצעי זהירות מחייבים כדי לא להתבלט לעיני הסביבה הנוצרית, ואף קבעה סנקציות במקרים של הלשנה, הוצאת דיבה ואורח חיים פורץ גדרות. רבני הקהילה הפורטוגזית בראשיתה היו החכם רודריגו ד' מרצינה והחכם יצחק אטיאס. החכם אטיאס היה תלמידו של שאול לוי מורטרה, ראש קהילת אמסטרדם. אישים מפורסמים נוספים בקהילת המבורג במאה ה- 17 היו יוסף שלמה דלמדיגו – רופא, אסטרונום, מתמטיקאי ופילוסוף, ור' יצחק ישורון – אשר ספרו "פנים חדשות" הוא אוסף תקנות, שאלות ותשובות. אך היה גם צד שני לקהילת המבורג הפורטוגזית. ב- 1616 ישב בהמבורג אוריאל דה אקוסטה ובבית הכנסת בהמבורג הוכרז החרם נגדו. בהמשך אותה מאה, בשנת 1666, סחפה את המבורג התלהבות שבתאית, בדומה לקהילות אחרות. החכם יעקב ששפורטס (1610–1698), שהיה אז רב בהמבורג, היה בין הרבנים הבודדים שנלחמו נגד שבתאי צבי.


רבי יהונתן אייבשיץ

אולם, את פרסומה כקהילה יהודית בולטת קיבלה המבורג בעיקר בזכות הקהילה האשכנזית שלה. היהודים האשכנזים הראשונים שהתיישבו בהמבורג הגיעו מאלטונה השכנה בראשית המאה השבע עשרה. מגמה זו גדלה באמצע המאה בעקבות מלחמת שלושים השנה (1618–1648) שבה הייתה המבורג ניטרלית ולכן הייתה מקום מקלט לנמלטים מהמלחמה, כמו כן לפליטי גזרות ת"ח ות"ט (1648–1649) אשר ברחו ממזרח אירופה מערבה. אך כמעט עם הגעתם להמבורג גורשו היהודים האשכנזים מהעיר. רובם עברו לאלטונה וונדסבק השכנות, אך לאחר שנים מעטות חזרו להמבורג. ב- 1664 נשתחררו היהודים האשכנזים מתלותם ביהודים הספרדים והפורטוגזים, וב- 1671 נתאחדו לקהילה המשולשת אה"ו (אלטונה, המבורג, ונדסבק). רבה המפורסם ביותר של קהילה משולשת זו היה הרב יהונתן אייבשיץ (נתמנה לרב ב- 1750). עדות מעניינת על חיי היהודים האשכנזים הסוחרים בהמבורג ישנה בספר זיכרונותיה של גליקל מהמלן (1646–1714). אביה היה בין היהודים האשכנזים מאלטונה שהותר להם להתגורר בהמבורג, אולם היה זה מקרה מיוחד. אשר לכלל היהודים האשכנזים, בניגוד לפורטוגזים לא היה להם עד המאה ה- 18 מעמד חוקי בעיר. הם היו מנותקים כמעט לגמרי מהחברה הסובבת אותם וסבלו לעתים מעוינות.

מצב זה נשתנה בראשית המאה ה- 18, כשב- 1710 נחקקה "תקנת היהודים" וקיבלה את אישור הקיסר יוסף הראשון. תקנה זו הגדירה את זכויותיהם הכלכליות והדתיות עד 1849, אז הוכרו כאזרחים. מצד אחד היא הגבילה וצמצמה את זכויותיהם, אך מצד שני היא הכירה בהם כתושבי העיר ונתנה להם מעמד משפטי יציב. היו הגבלות על עיסוקיהם ואזורי מגוריהם, אך במסגרת הגבלות אלה יכלו לחיות ולפעול בהמבורג. סעיף חשוב של התקנה השווה את מעמד היהודים האשכנזים לזה של הפורטוגזים. סעיף זה משקף את המצב בשטח. במהלך המאה ה- 18 נחלש מאוד מעמדה של קהילת "בית ישראל" הפורטוגזית. רבים מאנשיה עזבו את המבורג לאלטונה השכנה, שהייתה אז תחת שלטון דנמרק ובעלת עמדה ליברלית יותר כלפי זרים. מגמה זו של התמעטות הקהילה הפורטוגזית בהמבורג המשיכה עד תחילת המאה ה- 19, כשב- 1811 בוטל מצד אחד איחוד קהילות אה"ו האשכנזיות, ומצד שני התאחדו קהילות הפורטוגזים והאשכנזים בהמבורג לקהילה אחת ובה היו האשכנזים הרוב והפורטוגזים המיעוט.

לקראת סוף המאה ה- 18 התחיל שינוי נוסף בקהילת המבורג. כביתר מערב אירופה החלו גם בהמבורג לנשוב רוחות תנועת ההשכלה. הרופא היהודי ד"ר אהרן גומפרץ, שהיה בקשר עם משה מנדלסון, ונפתלי הרץ וייזל, מראשי תנועת ההשכלה, פעלו בהמבורג. מאידך גיסא, רבה של המבורג באותה העת, הרב רפאל כהן, היה ממתנגדיו הגדולים של משה מנדלסון. המבורג גם תפסה מקום מרכזי בהתפתחות תנועת הרפורמה. ב- 1818 חנך א' קליי את "ההיכל" הרפורמי בהמבורג, הטמפל. הודפס סידור תפילה שונה מהמקובל בעולם הדתי כשחלק מהתפילות נאמרו בגרמנית, נוספו לתפילות שירת מקהלה בליווי עוגב והושמטו חלק מהתפילות המקובלות. בתגובה פורסמה, ביוזמת רבני המבורג, חוות דעת של גדולי התורה באירופה בגנות הטמפל והסידור, בשם "אלה דברי הברית". בראש הקהילה האורתודוקסית דאז עמד "החכם" הרב ד"ר יצחק ברנייס (1792–1849). הוא למד בישיבת הרב אברהם בינג בווירצבורג וכן למד פילוסופיה באוניברסיטת וירצבורג. הוא נקט עמדה תקיפה נגד הרפורמים, אך יחד עם זאת הנהיג גישה מודרנית. הוא נשא את דרשותיו בגרמנית והנהיג את הוראת המקצועות הכלליים בתכנית הלימודים של בית הספר "תלמוד תורה" שעמד בראשו. הוא היה רבו של הרב שמשון רפאל הירש – מנהיג הנאו-אורתודוקסיה (תורה עם דרך ארץ) בגרמניה, שכידוע הקים את קהילתו המפורסמת בפרנקפורט, אך היה יליד המבורג. אולם, ישנו הבדל בולט חשוב ביניהם. לעומת הרב הירש וקהילתו שפרשו מהקהילה היהודית בפרנקפורט והקימו קהילה אורתודוקסית נפרדת העדיף החכם ברנייס להישאר בקהילה מאוחדת בהמבורג, לפעול מבפנים ולא לפרוש. ממשיכו כרב הקהילה האורתודוקסית בהמבורג היה הרב ד"ר אנשל שטרן (1820–1888). הוא נולד בשטיינבך ולמד בפולדה, וכן אצל הרב יצחק במברגר בווירצבורג, ובמקביל גם למד באוניברסיטת וירצבורג.

התמונה הפנימית של קהילת פרנקפורט שתוארה לעיל לא נוצרה בחלל ריק, אלא הושפעה מתמורות בשלטון בהמבורג. הצרפתים, בראשות נפוליאון, שלטו בהמבורג בשנים 1806–1814. הם פירקו את איגוד שלוש הקהילות אה"ו (אלטונה, המבורג, ונדסבק) וכל יהודי היה חייב להשתייך לאחת מהן. שלוש הקהילות התפתחו בנפרד עד שאוחדו ב- 1937 בימי הרייך השלישי. במשך המחצית הראשונה של המאה ה- 19 היה מאבק יהודי לאמנסיפציה. היה ניסיון בנידון ב- 1814, כמו כן לאחר מהפכות 1830 ו- 1848 – בסופו של דבר אישרה האספה הלאומית בהמבורג (בסוף 1848) את "זכויות היסוד של הגרמנים" אשר כלל סעיף שאין להתנות זכויות אלו בהשתייכות לדת מסוימת. ב- 1860 אושרה חוקה חדשה בפרלמנט בהמבורג אשר העניקה חופש דת ומצפון מלאים לכול. הדמות הבולטת במאבק לשוויון זכויות ליהודים הייתה גבריאל ריסר (1806–1863), נכדו של הרב רפאל כהן. ריסר נאבק למתן זכויות ליהודים ונגד האנטישמיות שהרימה ראש במקביל למאבק לאמנסיפציה. דוגמאות לכך לא חסרו. ב- 1819 היו פרעות נגד יהודים המכונות "פרעות הפ הפ", אשר מקורן היה בווירצבורג אך הן התפשטו לערים נוספות בגרמניה. בהמשך היו פרעות נגד יהודים ב- 1830, 1835, 1848, בעיקר על רקע המאורעות המהפכניים של התקופה. כאמור, בסופו של דבר אושר באמצע המאה ה- 19 שוויון הזכויות של תושבי המבורג, ביניהם היהודים. בעקבות האמנסיפציה בלטו אחדים מיהודי המבורג בתחום הכלכלה בעיר. המפורסמים שבהם היו בני משפחת ורבורג וסלומון היינה. למרות האמנסיפציה הרשמית היו למעשה מקצועות שהיו מוגבלים ללא-יהודים בגלל התנגדות האגודות המקצועיות הנוצריות. לאור זאת, תופעת המרת דת מיהדות לנצרות כדי להתקבל לחברה הנוצרית הסובבת לא הייתה נדירה. דוגמה מפורסמת לכך היא המלחין פליקס מנדלסון-ברתולדי (1809–1847). הוא נולד בהמבורג, אך בהיותו תינוק עברה משפחתו לברלין, ובגיל שבע הוטבל לנצרות.

ליהודים היה קשר לא מבוטל עם החברה הגרמנית הכללית. עם התפשטות ההשכלה נפתחו בתי ספר כלליים בפני היהודים. האורתודוקסים חששו ממגמה זו והקימו מוסדות נפרדים. המפורסם שבהם היה בית הספר "תלמוד תורה" אשר נוסד ב- 1805. כמקובל בעולם הדתי במערב אירופה כללה תכנית הלימודים לימודי קודש ולימודים כלליים בגרמנית, מדעי הטבע והיסטוריה. בתקופת כהונתו של הרב שטרן (ב- 1857) עבר בית הספר למבנה חדש ומספר תלמידיו גדל בהתמדה. במקביל לדאגה לחינוך הבנים נוסדו במאה התשע עשרה שני בתי ספר לבנות, והם אוחדו לקראת סוף המאה. כמו כן דאגה הקהילה לתחום הסעד. היו אגודות ל"הכנסת כלה" ו"ביקור חולים", כמו כן לחלוקת מלגות לתלמידים ולהלבשת תלמידים עניים. ארגוני סעד נוספים, חלקם מטעם הקהילה הרשמית וחלקם התנדבותיים פרטיים, עסקו באספקת מזון וחומרי הסקה לילדים עניים, לקשישים ולחולים, כמו כן לעוברי אורח שנזדמנו לעיר.


בית הכנסת bornplatz

מהקמת הקיסרות הגרמנית (1871) ועד סוף רפובליקת ויימר (1932)
בשנת 1871 חל שינוי משמעותי בגרמניה. היא ניצחה את צרפת במלחמה והוקמה הקיסרות הגרמנית. תקופה זו נמשכה עד להקמת רפובליקת ויימר, עם תום מלחמת העולם הראשונה. בתקופת הקיסרות גדלה המבורג עוד יותר כנמל מרכזי. בראשית המאה העשרים היה נמל המבורג הנמל הגדול ביותר בגרמניה והשלישי בגודלו בעולם. היהודים בלטו בהצלחה הכלכלית של העיר – בתעשייה, במפעלים משגשגים, בחנויות כל-בו. מצבם הכלכלי היה טוב בהשוואה לחברה הכללית. יהודים בני המעמד הגבוה היו אף מעורים בתמונה הפוליטית בעיר. בולטים בכך היו המשפטן איזק וולפסון (שהיה חבר הפרלמנט המקומי), גבריאל ריסר (שהיה השופט היהודי הראשון בגרמניה) ובני משפחת ורבורג, במיוחד מקס ורבורג ואחיו פליקס, שלימים היה ראש הג'וינט.
אשר לנעשה בתוך הקהילה היהודית – ככתוב לעיל, בהמבורג לא נוסדה קהילה אורתודוקסית פורשת כפי שקרה בפרנקפורט. היה ארגון גג קהילתי, אולם מתחת למטריית ארגון הגג פעלו זה בצד זה איגוד רפורמי, איגוד הדומה לזרם הקונסרבטיבי ואיגוד אורתודוקסי (נוסד ב- 1868). האיגוד האורתודוקסי היה הגדול ביותר. הרב הראשי של העיר נבחר מתוכו והוא פיקח על הנישואין והגירושין, מקווה הטהרה, המילה, השחיטה, אפיית המצות ומוסדות הקהילה כבתי החולים ובתי היתומים. עם המעבר לשכונות החדשות בעיר היה צורך בבית כנסת אורתודוקסי נוסף על זה שנבנה ב- 1859. בית הכנסת החדש נבנה ב- Bornplatz ב- 1906 והיו בו למעלה מאלף מקומות ישיבה. הוא נהרס בליל הבדולח. אשר לקהילה הפורטוגזית, שהייתה היסוד ליישוב היהודי בעיר במאה השבע עשרה, היא נחלשה במאה השמונה עשרה, ואף שבנתה בית כנסת חדש במאה התשע עשרה למעשה התקרבה יותר ויותר לקהילה האשכנזית ואיבדה מייחודה ומכוחה. במסגרת ארגון הגג הקהילתי המשיך לפעול בית היתומים שנוסד במאה השמונה עשרה, ואף התווסף אליו בית יתומות (ב- 1857), בית חולים קהילתי ובית אבות קהילתי. רובם נתרמו בידי סלומון היינה (דודו של היינריך היינה). ב- 1887 הוקם ארגון "בני ברית" בעיר. כמו כן הוקמו התאגדויות לקידום התרבות היהודית כגון סניף של "האגודה להיסטוריה וספרות יהודית" והאגודה "נוער יהודי שוחר מדע". גם התנועה הציונית הייתה פעילה בהמבורג. ב- 1883 נוסדה בה אגודת "אהבת ציון" במטרה לעודד הקמת מושבות בארץ ישראל. ב- 1909 נערך בה הקונגרס הציוני התשיעי. אוטו ורבורג, יליד המבורג, היה לימים נשיא ההסתדרות הציונית. באשר לנעשה במחנה הדתי, המבורג הייתה מרכז חשוב לציונות הדתית, לתנועת "המזרחי" ולבח"ד (ברית חלוצים דתיים). במקביל נוסד ב- 1913 סניף של "אגודת ישראל" בהמבורג-אלטונה.
כך מגיעים למלחמת העולם הראשונה. גל התלהבות סחף את יהודי גרמניה, ויהודי המבורג בתוכם. הם התגייסו לצבא הגרמני, פעולה ששיקפה את מעורבותם של יהודי גרמניה בכלל, והמבורג בפרט, בעולם התרבותי והפוליטי הגרמני. אולם, אפילו תוך כדי המלחמה היו תופעות אנטישמיות, חילול מצבות יהודיות בבית העלמין (1916) וייסוד "מפלגת המולדת הגרמנית" האנטישמית (1917), וכל זאת למרות העלייה המתמדת בנישואי התערובת. ב- 1871 היוו היהודים 4.1% מהאוכלוסייה, ב- 1910 רק 1.9%. את הירידה הזאת יש לייחס בעיקר לגידול בנישואי התערובת, תופעה אשר התרחבה עוד יותר אחרי מלחמת העולם הראשונה. אחוז נישואי התערובת היה אף גבוה יותר בהמבורג מאשר בגרמניה בכללותה. ב- 1927 הוא היה 21.2% בגרמניה בכללותה ו- 30% בהמבורג, ב- 1933 היה 28% בגרמניה ו- 39% בהמבורג.
לאחר מלחמת העולם הראשונה נוסדה רפובליקת ויימר (1918–1932). בדרך כלל המשיכו היהודים לראות את עצמם בו בזמן כיהודים וכגרמנים. היהודים היו פעילים במערך הכללי בעיר, בעיקר בבנקאות ובמסחר. ב- 1932, אף שהיהודים היוו רק 1.9% מהאוכלוסייה, היו 53.9% מהבנקים בידם. ענף המסחר הבולט מבחינת היהודים היה המסחר בטקסטיל. אשר לנעשה בתוך הקהילה היהודית ברפובליקה הויימרית, הוועד ייצג את הקהילה בפני רשויות המדינה. ההשתייכות לקהילה לא הייתה חובה, כך שלמעשה ייצגו מוסדות הקהילה רק את היהודים שהשתייכו אליה. בתקופת ויימר פעלו בהמבורג כמה מסגרות לימוד יהודיות. כבר הוזכר לעיל בית הספר "תלמוד תורה" שהוקם במאה התשע עשרה ושכלל בתוכו, נוסף ללימודי הקודש, גם לימודים כלליים. בשנים 1921–1926 הוא נוהל על ידי הרב ד"ר יוסף קרליבך (1883–1942), שעוד ידובר עליו בהמשך. ב- 1921 נוסדה גם ישיבה בהמבורג, ביוזמת הרב קרליבך. הרב קרליבך עמד בראשה רוב תקופת רפובליקת ויימר. ממשיכו בתפקיד היה הרב שמואל רבינוב. במקביל למוסדות הלימוד לבנים היה גם בית ספר קהילתי לבנות, כמו כן בית ספר אורתודוקסי פרטי לבנות. ב- 1931 הוא נסגר, ורוב תלמידותיו עברו לבית הספר הקהילתי. מסגרות לימוד יהודיות נוספות היו: בית הספר "עבריה" ללימודי עברית שנוסד על ידי החוגים הציוניים בעיר, שיעורי דת שניתנו על ידי כל איגוד לחברי הקהילה שלו, שיעורי דת ליהודים בבתי ספר הכלליים, ו"הוועדה להשכלה, אמנות ומדע יהודיים" שארגנה חוגי העשרה ביהדות. בתקופה זו גם גדלה הפעילות החברתית ופעילות הסעד של ועד הקהילה. בעקבות המשבר הכלכלי של סוף שנות העשרים היה צורך להושיט עזרה לא רק לעניים אלא גם לאנשי המעמד הבינוני. כמו כן היה צורך לעזור למבוגרים היהודים שהגיעו ממזרח אירופה לגרמניה בין שתי מלחמות העולם. במשך כל התקופה של הרפובליקה הויימרית היה ראש הוועד אלפרד לוי (1854–1941).

ערב השואה, השואה ולאחריה
כל האתגרים שתוארו לעיל מתגמדים לאור האיום הגדול שניצב בפני הקהילה עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. היטלר ימ"ש התמנה לקנצלר גרמניה בינואר 1933. זמן קצר לאחר מכן הוחלף השלטון העירוני בהמבורג. ראש העיר החדש היה הנאצי קרל קרוגמן. המבורג השתלבה ברייך השלישי. בראשון באפריל 1933 היה יום החרם הכללי נגד בעלי עסקים, עורכי דין ורופאים יהודיים. היו יהודים שנאסרו באותו יום והועברו למחנה ריכוז בהאשמה שהם משתייכים למפלגות שמאל. ב- 15.5.33 הייתה שרפת ספרים פומבית של ספרי יהודים, או אפילו של לא-יהודים שנכתבו ברוח "לא גרמנית". בין הסופרים היו ליאון פויכטוונגר, סטפן צווייג והיינריך מאן. חנויות של יהודים עברו "אריזציה", כלומר בעלותן הועברה מיהודים לארים. פעולה זו נעשתה בהדרגה, משום מה בקצב אטי יותר בהמבורג מאשר ביתר גרמניה. היה נידוי חברתי מאיגודי ספורט ותרבות על סמך הסעיף הארי. רוב היהודים הורחקו ממערכת המשפט, אם כשופטים, אם כעורכי דין. חל איסור על העסקת רופאים יהודיים בקופות החולים הציבוריות. תוצאה חיובית אחת מעליית הנאציזם בהמבורג הייתה שבעקבות הטרדתם של תלמידים יהודיים בבתי הספר הממלכתיים הגרמנים הייתה עלייה במספר התלמידים היהודיים בבתי הספר של הקהילה.
אשר לתגובת הקהילה היהודית בהמבורג לכל המתואר לעיל, נתחיל בוועד הקהילה. עמדתו הייתה עמדה של המתנה-תקווה שהמשטר הנאצי יחלוף, ושעדיף לא לפעול מחשש שהדבר יזיק יותר משיועיל. הוועד הביע אמון ברשויות העיר שיגנו על האוכלוסייה היהודית, זו שהייתה כל כך נאמנה להמבורג כל השנים. ובכל זאת, לא כולם הזדהו עם עמדה זו, וניסו להגר מגרמניה. בשלב זה יכלו יהודים עדיין לעזוב את גרמניה באופן חוקי. הבעיה העיקרית הייתה השגת אישור כניסה לארץ היעד, בין אם הייתה זו ארץ ישראל תחת מגבלות הכניסה אליה מטעם הבריטים, בין אם הייתה זו מדינה אחרת. ארגונים קהילתיים ניסו לעזור לאלה שרצו לעזוב את המבורג. ארגון "עזרה" טיפל בהגירה לארצות מחוץ לגרמניה, ו"המשרד הארצישראלי" טיפל בעלייה לארץ ישראל. באשר ליהודים שנשארו בהמבורג (אם מרצון, אם מאונס), הקהילה נערכה לסיוע לאלה שנפגעו ישירות מעליית הנאצים. כבר למחרת יום החרם (1.4.33) נוסד גוף משותף לכל ארגוני הסיוע היהודיים. ניתן ייעוץ מקצועי לעורכי הדין, הרופאים, הסוחרים והאומנים, שפוטרו ממקום עבודתם. אורגנו קורסים מקצועיים להסבה מקצועית. הייתה פעילות מוגברת של התנועות הציוניות, כמו כן תגבור אירועי תרבות יהודית. מפעלי הקייטנות הקהילתיים גדלו, כמו גם ספריית הקהילה והסיוע לבני הנוער.
הפעילות המבורכת שתוארה לעיל עזרה במידה רבה, אך לא היה בכוחה להתמודד עם הבאות. בספטמבר 1935 נחקקו חוקי נירנברג. נשללה אזרחותם של יהודי גרמניה. התמונה שתוארה לעיל באשר ליהדות המבורג מעליית הנאצים ועד חקיקת חוקי נירנברג (1933–1935) נכונה שבעתיים לגבי השנים שבין חקיקת חוקי נירנברג לליל הבדולח (1935–1938). היו גם גזרות חדשות. מ- 1937 היה גידול במיסוי על עסקים יהודיים (במידה שעדיין היו כאלה, כי הרי מפעלים רבים עברו אריזציה). אחת הגזרות הייתה שינוי מוניציפלי. בהוראת השלטונות אוחדו רשויות המבורג, ונדסבק, אלטונה והרבורג-וילהלמסבורג ל"המבורג רבתי". צעד זה החזיר שוב את "שלוש קהילות אה"ו", 125 שנה אחרי ביטול האיחוד. בנוסף לכך, בהוראת השלטונות פונה אחד מבתי העלמין היהודיים בהמבורג שבו היה מקום מנוחתם של רבים מרבני המבורג. חלק מהקברים, המצבות ושרידים של גווילי תורה הועברו לבית העלמין היהודי המרכזי.


הרב ד"ר יוסף צבי קרליבך הי"ד

רבה של המבורג, הרב יוסף צבי קרליבך, חיבר לרגל המאורע הטרגי את התפילה הבאה:

שלום עליכם, אתם הרבנים הגאונים, עליכם השלום חכמים ונבונים
אשריכם ואשרי מנת חלקיכם כי חוצה נפוצו מעינותיכם,
מעינות התורה שמפיכם לא פסקה, שלמדתם לכל דורשיה מדבש מתקה
וגם עתה מחיל אל חיל הליכותיכם ומלאכי מעלה סביבותיכם
והנה ה' נצב עליכם, על כן גם זה בית קבריכם
ששם אתם מושכבים לישן עד עת תחייתכם למקדש נחשב בעיני כל בני קהילתכם
ודמינו בנפשינו שבית עולמים תהיה מנוחתכם ושכבתם ואין מחריד שלום תרדמתכם
ועתה בעונותינו הרבים היתה יד ה' בנו ובאבותינו
בקדושים אשר בארץ המה ואדירי בם כל חפצנו
ונאלצנו בעל כורחנו להוציאכם מקבריכם, אתם כהני עליון, ישיני עפרנו
אוי נא לנו שכך נגזר עליכם ועלינו, כיום דין עברה וזעם הוא לנו יום זה חרדת מתינו
ובלב נשבר ונדכה אנו נגשים פה אל מקום דמעותינו ותפילתנו
אשר רצו כולם אבניה ואת עפרה יחוננו
ללקט עצמות גופכם הטהור בכל מיני טהרה ותאמרנה כל עצמותיכם
"זו תורה וזו שכרה" שהשלכתם מקברותיכם
לכן נאספנו פה כולנו זוכרי צדקת אבות לבקש מכם סליחה ומחילה וכפור חטאות
אל נא תשיתו עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו
ולא עלתה בידינו להגן עליכם במצור ובמצוק אשר קרנו
ואתם חסידי ה' צדיקי עולם וגאוני תורה
אל תחדלו מלהתפלל בעדינו לפני אל גדול ונורא
וירחם על פליטת צאן עמו הנשארה, דור יתום ואין לו אב השרוי בצרה
וירויח לנו וישמחנו כימות ענה אותנו ויחזקנו בתורה ובמצוות שמסרתם לנו
ואתם תהיו שלום, שלום לנשמותיכם ושלום למשכבותיכם
תחת כנפי השכינה יהיה כבוד מנוחותיכם
במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים
צרורים בצרור החיים באור עולם לנו מאירים
עד בלע המוות לנצח ומחה ה' דמעה מעל פנינו
ומעל כל הארץ יסיר ה' חרפתנו במהרה בימינו ונאמר אמן!


היו גם שינויים פנימיים בהנהגת הקהילה, שינויים אשר אינם קשורים לגזרות מבחוץ. בסוף 1935 נבחר ד"ר ליאו ליפמן להנהלת הקהילה. הוא מילא תפקיד מרכזי בפירוק נכסי הקהילה ומכירתם. בקהילה האורתודוקסית חלו שינויים לא מעטים. ב- 1937 נפטר הרב ד"ר שמעון במברגר אשר כיהן כרב "בית המדרש הישן והחדש". הרב עמנואל קניגסהופר מילא את מקומו. ב- 1934 נפטר הרב ד"ר שמואל שפיצר, שכיהן כרב הראשי של האיגוד האורתודוקסי וגם כיו"ר של ההנהלה הארצית של "אגודת ישראל". במקומו התמנה הרב ד"ר יוסף צבי קרליבך. הוא היה בנו של הרב ד"ר שלמה קרליבך, שהיה רבה של ליבק ונפטר ב- 1919. הרב יוסף קרליבך היה מנהל בית הספר "תלמוד תורה" בהמבורג בשנים 1921–1926. כמו כן ייסד ישיבה בהמבורג. לפני שנתמנה לרבה של המבורג היה רבה של אלטונה השכנה. ב- 1936 נתבקש להיות רבה של המבורג, האשכנזית והפורטוגזית כאחת, וקיבל זאת על עצמו, תפקיד שמילא במסירות אין קץ עד יומו האחרון. כמו רבים אחרים בקהילה היהודית בהמבורג האמין שהרעה תחלוף והגזרות הן זמניות.

בשנת 1938 הייתה הקצנה ברדיפות היהודים. גזרה רדפה גזרה. כל דבר שהיה עלול להזכיר קיומם של יהודים בתולדות המבורג נמחק. שונו שמות כל הרחובות שנקראו על שם יהודים. נאסר על בעלי עסקים יהודיים לפרסם מודעות בעיתונות המקומית. נאסר על נזקקי המבורג להשתמש בתלושי קנייה בחנויות של יהודים. ביוני 1938 היה משלוח של יהודים מהמבורג למחנות הריכוז בוכנוולד וזקסנהאוזן, אם אי פעם נשפטו על עברה כלשהי. רובם שוחררו אחרי חצי שנה, אך התקדים הנורא היה ברור. ב- 28 באוקטובר 1938 גורשו לפולין כאלף מיהודי המבורג ואלטונה. חלקם חזרו להמבורג אחר כך, אך גירוש יהודים גרמניים ממוצא פולני לפולין היווה את הרקע המידי לפוגרום ליל הבדולח. כביתר ערי גרמניה היו התוצאות בהמבורג נוראות. בית הכנסת המרכזי ב- Bornplatz (האורתודוקסי) נהרס כולו. הבניין, כולל ספרי הקודש וספרי התורה, הועלה באש. כזה היה גם גורלו של "בית המדרש הישן והחדש", וכן הספרייה שבמבנה הסמוך. בתי כנסת אחרים לא נהרסו כליל אך נפגעו קשה, פרט לבית הכנסת הפורטוגזי שדרך נס לא נפגע. היו מעשי הרס בחנויות שעדיין היו בבעלות יהודית, וחנויות רבות עברו אריזציה. היו מעצרים נרחבים, בין היתר של המנהל והמורים של בית הספר "תלמוד תורה". בהמשך נאסר על יהודים לבקר במופעי תרבות או ללמוד בבתי ספר כלליים. בקיצור, נאסר עליהם להיות חלק מגרמניה בכלל, ומהמבורג בפרט. פוזרו הארגונים היהודיים בעיר ותפקידיהם הועברו לקהילה, כשבראש הקהילה הציב הגסטפו את ד"ר מקס פלאוט.

המלחמה פרצה בספטמבר 1939, אך עד 23.10.41 יכלו עדיין יהודים לצאת מגרמניה, אם הייתה להם אשרת כניסה למדינה אחרת. ואמנם, בין 1938–1940 עזרה הקהילה ל- 2,698 יהודים לצאת מהמבורג. כחלק מגל הגירה זה יש לציין את ה"קינדרטרנספורט" אשר כלל כאלף ילדים מהמבורג. בין המלווים את הילדים היו הרבנית לוטה קרליבך, אשת הרב הראשי, ומנהלי בתי הספר ד"ר אלברטו יונס וארתור שפיר. כאמור, ב- 23.10.41 נאסרה כליל הגירתם של יהודים משטחי הרייך. רק יומיים לאחר מכן, ביום 25.10.41, יצא מהמבורג המשלוח הראשון של יהודים ללודז', ובו 1,034 איש. בהמשך היו משלוחים נוספים – ללודז', מינסק, ריגה, אושוויץ וטרזינשטט. מספר היהודים בהמבורג ירד בהתאם. ב- 1933 (שנת עליית היטלר ימ"ש לשלטון) היו בהמבורג 16,885 יהודים. באוגוסט 1942 היו בה 1,792 יהודים, ובאפריל 1945 (חודשיים אחרי המשלוח האחרון מהמבורג ורק חודש לפני סוף המלחמה) היו בה 647 יהודים, כולם נשואים בנישואי תערובת. בין הנשלחים מזרחה היה הרב יוסף קרליבך, רעייתו, שלוש מבנותיו ובנו. רק בנו שרד. הוצע לו קודם לכן לבוא לניו יורק, בה ימצא הצלה ופרנסה, אך הוא סירב ואמר שברצונו להישאר עם בני קהילתו. ביום ט"ז כסלו תש"ב (6.12.41) הובלו הוא ובני משפחתו לריגה, לטביה, יחד עם מאות מבני קהילתו, אליהם היה קשור כל כך ואשר שימש להם סמל לחיים ומוות על קידוש ה'.

כך תמה קהילת המבורג כפי שהכרנו אותה בעבר. אולם בניגוד לקהילות רבות, במיוחד במזרח אירופה, אשר נכחדו כליל או כמעט כליל בשואה, בהמבורג (ובעצם בגרמניה בכלל) חל תהליך הפוך. באפריל 1945 היו בה 647 איש אשר הצהירו על עצמם כיהודים. באוקטובר 1946 עלה מספרם ל- 953. את הגידול הזה יש לזקוף למשוחררי מחנות הריכוז, לאו דווקא תושבי המבורג, שעברו להמבורג, כמו כן למשלוח האחרון של יהודים מהמבורג לטרזינשטט (ב- 14.2.45) אשר כמעט כולם שרדו וחזרו להמבורג. בין 1947–1983 נע מספר היהודים בעקביות בין 1,000–1,400 איש. לאחר מכן הגיע הגידול המשמעותי. ב- 2002 נרשמו בהמבורג 4,865 יהודים. את הקפיצה הזאת יש לייחס בעיקר לגל של מהגרים יהודיים מברית המועצות לשעבר אשר דלת היציאה נפתחה לפתע בפניהם.

תחקיר וכתיבה: הדסה קלימן


ביבלוגרפיה:
  • האנציקלופדיה העברית כרך יד, ירושלים ותל אביב, תשכ"ז.
  • המבורג מולדתי, עיר ואם בישראל פרקי זכרונות, זאב וולף ארן, הוועד האמריקאי של יוצאי המבורג בניו יורק, ניו יורק, תשכ"ז.
  • פנקס הקהילות גרמניה, כרך רביעי, צפון מערב גרמניה, חלק ו, יד ושם, ירושלים, תשס"ז.
  • The Jews of Germany, A Story of Sixteen Centuries Marvin Lowenthal, The Jewish Publication Society of America, Philadelphia, 1939.

אתר 'דעת'


© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016