זכור - אמונה בימי השואה
גרמניה ואוסטריה: ברלין  | פרנקפורט  | וירצבורג  | המבורג  | וינה

קהילת פרנקפורט על נהר מיין


רקע - מראשית הקהילה עד סוף המאה ה-18
עדות ראשונה על קהילה יהודית בפרנקפורט מתגלה ברשימות מס הקיסרות משנת 1241. במאה ה-14 (1331) הקיסר הכיר בחובתו להגן על היהודים. אמנם, היה צורך להגן עליהם כי שררה מתיחות רבה בין היהודים לבין בעלי הגילדות. במאה ה-15 (1462) הוקם גטו. מספר התושבים גדל בהתמדה - מ-110 ב-1463 ל-900 ב-1569, ול-3000 בשנת 1600. שטח הגטו לא גדל בהתאם, והדבר גרם לצפיפות רבה. חרף עובדה זו, ולמרות האנטישמיות וחוסר היציבות באיזור עקב מלחמות הדת בין הפרוטסטנטים לבין הקתולים, שגשגו חיי הרוח בקהילה. מבין רבני פרנקפורט שהתפרסמו באשכנז ומחוצה לה בולטים ר' ישעיהו הורוויץ ור' יעקב יהושע פלק. הראשון ידוע יותר בשמו "השל"ה הקדוש", על שם ספרו "שני לוחות הברית", בו הוא מפרש את תרי"ג המצוות על פי הקבלה והמוסר. הוא כיהן ברבנות בפרנקפורט בשנים 1614-1606. האחרון ידוע כבעל הספר "פני יהושע", פירוש על התלמוד המדגיש את פשט הכתוב. הוא שימש ברבנות בפרנקפורט בשנים 1751-1741, אך נאלץ לעזוב אותה עקב מחלוקת בקהילה סביב הפולמוס בין ר' יעקב עמדין לבין ר' יהונתן אייבשיץ. כלוחם חריף נגד השבתאות, הוא תמך בר' יעקב עמדין. הוא נפטר באופנבך, אך נקבר בפרנקפורט.


המאה ה-19 (עד 1864)
בכך אנו מגיעים לעת החדשה. המהפכה הצרפתית הביאה בעקבותיה את האמנסיפציה עם השלכותיה הישירות והעקיפות, החיוביות והשליליות. כל הנ"ל לא אחר לבוא. ב-1811 הוענק ליהודים שוויון מלא, אך שנים ספורות לאחר מכן, עם מפלתו של נפוליון, בוטל השוויון והוא הוחזר ליהודים רק ב-1864. באותה תקופה (1864-1815) היו עליות וירידות ביחס השלטונות בפרנקפורט אליהם. היהודים היו מוכרים כבעלי זכויות חלקיות - הותר להם לעסוק בכלכלה, אך עם הגבלות מסוימות. חוגי החברה הגבוהה ושכבות הביניים דחו תכופות את נסיונות ההתקרבות של היהודים. למרות זאת, בשורה התחתונה, התמונה המצטיירת היא, שבמאה ה-19 היהודים גברו על מכשולים רבים ומעמדם בחברה הסובבת אותם הוטב במידה ניכרת.

הרי נתונים המעידים על כך:
מספר היהודים גדל בהתמדה - מ-3,117 ב-1811, ל-4337 ב-1847, ל-8,238 ב-1867, ל-11,887 ב-1875 (11.5% מהאוכלוסייה הכללית, שיא שירדו ממנו עקב נסיבות שיתוארו בהמשך).
יהודי פרנקפורט נטלו חלק חשוב בפיתוח הכלכלי של פרנקפורט במאה ה19.
הדבר נכון במיוחד בשטח הבנקאות, הבורסה, המסחר והתעשייה הקלה. בולטת בכך משפחת רוטשילד, האב מאיר אנשל וחמשת בניו. עד 1901 היה משכנו של הבנק בפרנקפורט, והשפעתו הייתה גדולה מאד. התערות כלכלית זו לא הייתה מוגבלת למש' רוטשילד. יהודים ניסו לחרוג מהמסגרות הכלכליות והחברתיות המסורתיות של היהודים. עדות לכך היא העובדה שמ-1825 התחילו לשמש כעורכי דין ורופאים. הם גם היו פטרוני אמנות ותרבות. שמות בולטים בשטח זה הם הצייר מוריץ אופנהיים והמלחין פליקס מנדלסון-ברתולדי, אשר היה נכדו של משה מנדלסון והמיר את דתו. ב-1878 נוסד העיתון Frankfurter Zeitung על ידי היהודי ליאופולד זונמן, והרשימה מתארכת. השורה התחתונה היא שהיהודים מילאו בכלכלה ובתרבות מקום העולה בהרבה על אחוזיהם באוכלוסייה.
אך לכל זה היה מחיר כבד. במקרים רבים גרמו הנסיונות למעורבות חברתית מצד יהודים ליברלים להתבוללות ולהתנצרות. דוגמאות לכך (נוסף לפליקס מנדלסון שהוזכר לעיל) הם עורך הדין מקסימיליאן ריינגאנום והסופר לודוויג ברנה. תופעת האמנסיפציה והשלכותיה גרמו לפילוג בקרב יהודי פרנקפורט - הן ברמת השטח, באורחות חיי היום יום של היהודים, והן ברמת הממסד הקהילתי. הרי מספר פרטים בנידון. ב-1804 נוסד בית הספר פילנטרופין (Philantropin). הוא הפך למוקד לשוחרי תנועת ההשכלה והרפורמה. במקביל, הוסיפו להתקיים מסגרות החינוך המסורתיות, שמשכו צעירים דתיים מרחבי דרום גרמניה שבאו לפרנקפורט כדי ללמוד לימודים תורניים ברמה גבוהה. רבני העיר, ובראשם הרב סלומון טרייר (כיהן כרב בפרנקפורט בשנים 1844-1817), לימדו בבתיהם ובבתי הכנסיות שעורים תורניים בנושאים שונים וברוח ישראל סבא.
בהתחלה, לא ניסו המתקנים להשפיע על המימסד הקהילתי והסתפקו בשינויים במסגרות שלהם. מצב זה השתנה כשבבחירות לוועד הקהילה ב-1839 קיבלו שוחרי התיקונים בדת שני שלישים מהקולות. ההתפתחות הבאה לא אחרה לבוא - ב-1843 החליטה הנהלת הקהילה למנות רב נוסף (רפורמי) במקביל לרב טרייר (האורתודוקסי). כמחאה על כך, התפטר הרב טרייר והשליטה בחיי הדת בקהילה עברה לידי תומכי הרפורמה. בקרב היהדות הדתית בפרנקפורט היו חילוקי דעות באשר לתגובה המתאימה לשינויים בהנהגת הקהילה - חלקם טענו שצריכים להיאבק מבפנים - להוות פלג אורתודוקסי במסגרת הקהילה הראשית. אחרים גרסו ששינויי הרפורמים מרחיקי לכת עד כדי כך שאי אפשר לשתף פעולה עמם, ויש לפרוש מהקהילה הראשית ולייסד קהילה דתית נפרדת. אמנם, ב-1851 ניתנה רשות מטעם הממשלה לייסד קהילה נפרדת. היא ידועה בשם "קהל עדת ישורון" או "הקהילה הפורשת".
באותה שנה (1851) הוזמן הרב שמשון רפאל הירש לכהן כרבה, וכאן מתחילה תקופת רבת משמעות עבור יהודי פרנקפורט.
הקהילה הפורשת, בהנהגת הרב הירש, הפכה לאב-טיפוס לקהילות דומות בערים אחרות בגרמניה ומחוצה לה. מצד אחד, הייתה הקפדה מלאה על תרי"ג מצוות, להלכה ולמעשה, אך מצד שני הוכנסו אלמנטים של מודרניזציה ופתיחות כלפי העולם הסובב אותם. השיטה "תורה עם דרך ארץ" שילבה את רוח ישראל סבא עם חידושי מנטליות בעולם הגרמני של המאה ה-19. דוגמאות לכך הן חנוכת בית כנסת גדול ויפה (1853), אשר הדרשות בו ניתנו בגרמנית ומקהלת גברים ליוותה את התפילה, כמו כן מערכת בתי ספר אשר דאגה לחינוך, הן של הבנים והן של הבנות (וכל זאת שנים רבות לפני ייסוד רשת "בית יעקב" בפולין או רשת "יבנה" בליטא), ואשר הקיפה את כל הגילאים, מטף ועד זקן.
כך קרה שיהדות פרנקפורט התפצלה לשלושה חלקים - בקהילה הראשית הרוב המכריע היה בפלג הליברלי (רפורמי), המיעוט היו אורתודוקסים (דתיים). קהילה זו נקראה "האורתודוקסיה הקהילתית". היה לה רב משלה (הרב מרדכי הורוויץ), והיא קיימה מערכת של מוסדות דת וחינוך. את הקהילה האורתודוקסית הפורשת, "קהל עדת ישורון", תארנו לעיל. המחלוקת בקרב הדתיים הייתה עקרונית - האם להשאר בתוך הקהילה המרכזית, להיאבק מבפנים בתקווה להשפיע על מספר גדול יותר של יהודי פרנקפורט, או לפרוש ולהגיע בכך להישגים דתיים גבוהים יותר, אם כי לקהל מצומצם. אכן, ויכוח זה נמשך עד היום, בישראל ובתפוצות.


הרייך השני (1918-1864)
בתקופת הרייך השני, מייסודו (ב-1864) ועד סוף מלחמת העולם הראשונה (ב1918-), גדל מספר היהודים באופן משמעותי - מ-11,887 ב-1875, ל-21,974 ב-1900, ול-26,228 ב-1910. מאידך גיסא, האחוז שלהם מתוך האוכלוסייה הכללית ירד בהתמדה - מ-11.5% ב-1875 ל-7.5% ב-1900 ול-6.3% ב-1910. הסיבה לכך נעוצה בחלקה בגידול האוכלוסייה הכללית בפרנקפורט, ובחלקה בעובדה שכפרים בסביבות פרנקפורט סופחו אליה מבחינה מוניציפלית והפרו את האיזון.

בתקופה זו נמשכה מעורבות היהודים בהתפתחות פרנקפורט העיר - בכלכלה, בפוליטיקה, בתרבות ובמוסדות ציבוריים. במועצת העיר פעלו לא מעט יהודים - מאיר קרל פון רוטשילד נבחר לרייכסטאג בצפון גרמניה ב-1867, ליאופולד זונמן, עורכו של העיתון בעל ההשפעה Frankfurter Zeitung, היה ציר ברייכסטאג. יהודים ויהודים מומרים היו פעילים במוסדות סוציאליים אשר דאגו לנצרכים, יהודים ולא יהודים. כמו כן תמכו במוסדות תרבות ומדע - תיאטרון, אופרה, ספריות ומוסדות מחקר. יהודים היו פעילים בייסוד האוניברסיטה בפרנקפורט (ב-1914).
בתחילת המאה ה-20 יצאו יהודים רבים מהגטו ומלב העיר העתיקה ועברו לשכונות חדשות ויוקרתיות. את מקומם בשכונות העוני תפסו "יהודי המזרח", יהודים ממזרח אירופה אשר ברחו מהפוגרומים והעוני במזרח בתקווה לבנות חיים חדשים, טובים יותר. במערב היו יהודים אלה, שכונו Ostjuden, ברובם עובדי כפיים, סוחרים זעירים ורוכלים, משלוחי יד שהיו זרים לחלוטין ליהודי גרמניה הוותיקים. הם לא היו שותפים להצלחה הכלכלית והחברתית של יהודי פרנקפורט הוותיקים. אולם, יש לציין שבמלחמת העולם הראשונה חלה התקרבות מסוימת בין יהודי המזרח לבין יהודי מערב אירופה. כמו כן דאגה קהילת פרנקפורט לנזקקי הסעד מביניהם (ומבין יהודי פרנקפורט הוותיקים, במידה שהיה צורך בכך). ב-1911 נוסדה "התאחדות מוסדות הצדקה היהודיים". בהנהלתו יוצגו כל הזרמים הדתיים בקהילה - הקהילה הראשית (שכללה את הרפורמים ואת האורתודוקסים) והקהילה הפורשת. זוהי דוגמה נדירה של שיתוף פעולה בין כל פלגי מוסדות הקהילה.
יהודי פרנקפורט גם תרמו רבות ליהודים מחוץ לגרמניה - ליהודי רוסיה מוכי הפוגרומים וליהודי ארץ ישראל, אם באמצעות קק"ל וקרן היסוד, אם ל"חלוקה" ואם לייסוד בית החולים "שערי צדק" בירושלים.
באשר לתמונת המצב בשטח החינוך, היא מתפצלת בהתאם לקשת הדעות. בית הספר היהודי של החוגים הליברליים-רפורמיים היה "פילנטרופין" (נוסד בתחילת המאה). הייתה בו ירידה הדרגתית במספר התלמידים עקב הנטייה הגוברת בחוגים אלה לשלוח את ילדיהם לבתי ספר כלליים (עם או בלי תגבור בשטח הדת) ולהתבולל. בחוגים האורתודוקסיים הייתה תמונה שונה לחלוטין. היו בתי ספר דתיים מפותחים הן מטעם האורתודוקסיה הקהילתית, והן מטעם הקהילה הפורשת. כמו כן, נוסדו שלוש ישיבות גבוהות - שתיים מטעם הקהילות שהוזכרו לעיל, ואחת שנוסדה עבור "יהודי המזרח" (מזרח אירופה). ישיבה זו הועברה לאנגליה ב-1931 כשראש הישיבה, הרב משה שניידר, עבר מגרמניה לאנגליה.

אשר להנהגה בקהילות האורתודוקסיות, התמונה היא כדלקמן: הרב מרדכי הורוויץ (1910-1844) היה רבה של האורתודוקסיה הקהילתית עד לפטירתו. הוא היה תלמיד הרב עזריאל הילדסהיימר, ובעל השכלה כללית מעמיקה. הוא פעל רבות בשדה החינוך, הן למגזר הדתי (בין היתר ייסד את הישיבה של הקהילה האורתודוקסית הראשית), הן למגזר היהודי הכללי שקשריהם ליהדות היו רופפים. עם פטירתו מילא את מקומו הרב ד"ר נחמיה נובל (1922-1871), אשר נמנה עם מייסדי "המזרחי" וממנהיגיו ב"התאחדות ציוני גרמניה". באשר ל"קהילת עדת ישורון" - לאחר מותו של הרב שמשון רפאל הירש (ב-1888) מילא את מקומו חתנו הרב ד"ר סלומון ברויאר (1926-1850). הוא למד בישיבת פרשבורג, והיה מתלמידיו של ה"כתב סופר", אך גם למד באוניברסיטה בגרמניה, סמל לאותו שילוב של "תורה עם דרך ארץ" שאפיין את יהדות גרמניה התורנית. הוא ייסד את ישיבת פרנקפורט, הישיבה של הקהילה הפורשת. תחת הנהגתו התבססה "קהילת עדת ישורון" וגדלה בהתמדה. כמו כן ייסד את "ארגון הרבנים האורתודוקסיים בגרמניה", אך לא הסכים לצרף לארגון זה רבנים מטעם "האורתודוקסיה הקהילתית" בגלל שיתוף הפעולה שלהם עם הרפורמים. לצד הרב ברויאר פעל ר' יעקב רוזנהיים (1965-1870), עורכו של שבועון האורתודוקסיה הפורשת, Der Israelit. שניהם נימנו עם הפעילים המרכזיים בייסודה של תנועת "אגודת ישראל" (נוסדה בקטוביץ ב-1912). רוזנהיים כיהן כנשיא "אגודת ישראל" פעמים רבות, עד לפטירתו. באחרית ימיו חי בישראל.
מלחמת העולם הראשונה גרמה לשינוי זמני בתמונת המצב של יהדות פרנקפורט כפי שתוארה לעיל. יהודי גרמניה, ללא קשר להשקפותיהם הדתית או הפוליטיות, ראו במלחמה הזדמנות להוכיח את נאמנותם למולדת הגרמנית, ונלחמו בשורות הצבא הגרמני. במהלך שנת 1917, עם גילויי אנטישמיות בשורות הצבא הגרמני, הצטננה התלהבות זו. תופעה זו לא נולדה עם המלחמה. האנטישמיות הקלסית של כל הדורות חבְרה לקנאה בהצלחתם הכלכלית והחברתית של היהודים, ויצרה את הרקע למפלצת הנאצית. אך קודם לכן הייתה תקופת ביניים של רפובליקת ויימאר.


רפובליקת ויימאר (1933-1918)
מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בתבוסת גרמניה והחלפת הרייך השני ברפובליקת ויימאר. מבחינה דמוגרפית, הגיע היישוב היהודי בפרנקפורט לשיא מבחינה מספרית - 29,658 נפש, שהם 5.5% מכלל האוכלוסייה. מנקודה זו והלאה חלה ירידה, הן במספרים והן באחוזים. כמו כן, חל תהליך הזדקנות עם האצת האנטישמיות (כשהנאצים ברקע, אך עדיין אינם שולטים). היו אלה הצעירים שעזבו את פרנקפורט, אם לארץ ישראל, אם לארצות אחרות. מאידך גיסא, מתוך אלה שהיגרו אל פרנקפורט (ולא ממנה) גדל במיוחד אחוז "יהודי המזרח". חלקם של בעלי האזרחות הזרה בקרב יהודי פרנקפורט עלה מ-13.5% (1910) ל-19.6% (1925) ו-ל20.2% (1933), 73.5% מתוכם מפולין (מדובר על נתוני 1933).
מעורבות היהודים בחיי הכלכלה והחברה, תופעה שגדלה בהדרגה מתחילת המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה, גדלה עוד יותר בתקופת רפובליקת ויימאר, והרי התמונה המפורטת:
  • בכלכלה - ב-1933 היו 34.6% מהעסקים בעיר בידי יהודים או יהודים מומרים, בעוד שחלקם באוכלוסייה היה 5.2% בלבד. בולט לעין היה פיזורם על פני כמעט כל ענפי המסחר, אך במיוחד בענפי הטקסטיל, העורות, חנויות הכל בו, ומוסדות מימון למיניהם. אחוז העצמאים והמנהלים בקרב היהודים היה גבוה פי שלושה מהאחוז בקרב כלל האוכלוסייה. לעומת זאת, אחוז היהודים העוסקים בעבודת כפיים היה שישית מהאחוז הכללי.
    במקצועות החופשיים, בעיקר רפואה ומשפטים, בלט ריכוזם של היהודים - כמו כן בעיתונות, במדע, באמנות, בתרבות ובאוניברסיטה.

  • בתרבות, באמנות ובמדע - מקס מיכל Michel ריכז את נושא התרבות בעיריה בשנים 1933-1927, והעלה את פרנקפורט על הבמה הכלל אירופית. אלווין קרונאכר היה מנהל התאטרון העירוני בשנים 1929. ביוני 1933 פוטר כ"לא ארי", ועבר לבזל לנהל את התאטרון העירוני שם. ליאופולד איינציג ניצח על תזמורת האופרה בעיר, וחלק מכוכביה היו יהודים (שניספו בשואה). בנו אלקאן, פסל נודע, היגר לאנגליה עם עליית הנאצים. בין היתר פיסל את המנורה המוצבת בירושלים מחוץ לכנסת. יעקב נוסבאום היה צייר פורטרטים נודע. כחבר בתנועה הציונית הוא עלה לארץ ישראל ב-1933, שנת עליית הנאצים לשלטון. ב-1923 נוסד באוניברסיטת פרנקפורט "המכון למחקר חברתי". במכון התקבצו כלכלנים, סוציולוגים ופילוסופים, רובם ממוצא יהודי. עם עליית הנאצים היגרו רובם לחו"ל. נוסף לאנשי המכון הנ"ל, היו חוקרים יהודיים חשובים באוניברסיטת פרנקפורט, ביניהם הסוציולוג קרל מנהיים, הכלכלן והסוציולוג פרנץ אופנהיימר והוגה הדעות מרטין בובר.

  • בחיים הפוליטיים - שיא המעורבות הפוליטית של יהודי פרנקפורט היה העובדה שראש העיר בשנים 1933-1924 היה היהודי לודוויג לנדמן. הוא פעל לפיתוח פרנקפורט כמטרופולין של דרום-מערב גרמניה ולהשוואתה לברלין. לשם כך יזם מפעלי בנייה רחבי היקף ומודרניזציה של התשתיות העירונית. שני עוזריו העיקריים בפרוייקטים אלה היו אף הם יהודים - ברונו אש, גזבר העירייה וארנסט מאי, אדריכל שמונה על ידי לנדמן להיות אחראי על תכנון העיר ועבודות הבנייה. אנשי הימין במועצת העיר תקפו בהתמדה את "שיטת לנדמן", ולא הסתירו מניעים אנטישמיים. מ-1929, עם גבור המשבר הכלכלי והאבטלה, נחלשו מפלגות הקואליציה והימין התחזק. כל זאת שימש רקע פורה לעליית הנאצים לשלטון ב-1933.
זאת התמונה המתומצתת של פעילות היהודים בחיים בפרנקפורט מבחינה כלכלית, תרבותית ופוליטית. לעתים רבות נעשתה מעורבות זו על ידי התבוללות חלקית או גמורה. באשר לתמונה בתוך מימסד הקהילות, התמונה המצטיירת היא כך: כזכור, הקהילה הראשית התחלקה לליברלים (רפורמיים) ואורתודוקסים (דתיים). לקהילה האורתודוקסית היו מוסדות קהילה כמקובל (בתי כנסת, בתי ספר, בתי קברות, מקווה, בית חרושת למצות, פיקוח על כשרות). ב-1922, עם פטירתו של הרב ד"ר נובל, קיבל את מקומו הרב ד"ר יעקב הופמן (1956-1881), יליד הונגריה, ציוני ומראשי "המזרחי" בגרמניה. הוא גם עמד בראש הישיבה של הקהילה (הישיבה שנוסדה על ידי הרב מרדכי הורוויץ, הרב הראשון של האורתודוקסיה הקהילתית). בישיבה זו למדו גם דקדוק עברי ותנ"ך. ב-1932 למדו בה 74 תלמידים, מחציתם מגרמניה ומחציתם ממזרח אירופה. עם עליית הנאצים הפך הרב הופמן לדובר היהדות הדתית בגרמניה. ב-1937 נעצר וגורש מגרמניה. לאחר תקופה בה שימש רב קהילה בניו יורק, עלה לישראל, בה נפטר ב-1956.
אשר לקהילה הפורשת, "קהל עדת ישורון" - לאחר מותו של הרב סלומון ברויאר (1926) היו חילוקי דעות בין ראשי הקהילה אם לבחור לכהונת רב אחד מבניו ממשיכי דרכו, או לבחור ברב מבחוץ בתקווה שימתן את הקרע בין הקהילה הפורשת לבין "האורתודוקסיה הקהילתית". בסופו של דבר נבחר הרב יוסף הורוויץ, יליד סלובקיה. הוא כיהן כרבה של קהילת "עדת ישורון" מ-1929 ועד ליל הבדולח. הוא ניצל בדרך נס, הגיע ללונדון והתמנה לראש "אגודת ישראל" באירופה. משם הגיע לארה"ב, ובסופו של דבר עלה לישראל, בה נפטר ב-1970. הוא היה רבה האחרון של הקהילה הפורשת. באשר לבני משפחת הרב ברויאר, גם אם לא המשיכו כרבני הקהילה, הם מילאו בה תפקידי חינוך מרכזיים - הרב יוסף ברויאר היה מורה בכיר בבית הספר התיכון של "עדת ישורון", ומ-1926 ועד להגירתו ב-1933 עמד בראש הישיבה שייסד אביו, הרב סלומון ברויאר. בישיבה למדו כ-70 בחורים, מקהילות שונות בגרמניה ואף ממזרח אירופה. תכנית הלימודים, נוסף ללימוד הישיבתי המקובל, כללה דקדוק עברי והיסטוריה. בן נוסף של הרב סלומון ברויאר, הרב ד"ר יצחק ברויאר, יישם את שיטת "תורה עם דרך ארץ" בהיותו בן ישיבה אך גם עורך דין. הוא גילה עניין מיוחד בארץ ישראל, עלה ארצה ב-1936 וייסד את תנועת "פועלי אגודת ישראל".

לסיכום תמונת המצב של קהילת פרנקפורט בימי רפובליקת ויימאר (1933-1918) יש לציין שכל זרם קיים פעולות העשרה וארגונים משלו. דוגמאות לכך הן הרצאות, שיעורים, פעולות ספורטיביות ותנועות נוער. כל פלג קיים פעילות כזאת בהתאם להשקפות עולמו. שטח אחד שבו הייתה אחדות השורות הוא זה של עבודות הסעד והרווחה. המשבר הכלכלי של שנות ה-20', ובמיוחד של 1929, חייב מאמץ חסר תקדים לעזרת הנזקקים. באותה שנה הוקם "הסעד היהודי הפתוח". הנהגתו הייתה מורכבת מנציגי הקהילה הראשית והקהילה הפורשת, תופעה נדירה בקהילת פרנקפורט המפולגת.
אמנם, היה צורך בשיתוף פעולה - לא רק בתחום הרווחה אלא גם מול המפלצת הנאצית שהחלה להרים ראש. ב-1925 התחילו הנאצים לפעול בפרנקפורט. ב-1926 נוסד תא סטודנטים נאצי, ובאותה שנה ממש נבחר נציגו כנשיא מועצת הסטודנטים. ככל שרפובליקת ויימאר נקלעה לקשיים, גברו מעשי האלימות ברחובות, ויהודים ומוסדות יהודיים שימשו מטרה להתקפות. בשנות ה-20' היו האנטישמיים עדיין מיעוט בקרב אוכלוסיית העיר, וכוחם הפוליטי היה מוגבל. אולם, מצב זה השתנה כליל עם פרוץ המשבר הכלכלי של 1929. הוא פגע בעיקר בשכבת השכירים והפועלים, אליה השתייכו יהודים מעטים. כל זה שימש קרקע פורייה לעליית הנאצים בגרמניה בכלל, ובפרנקפורט בפרט.


תחת שלטון הנאצים ימ"ש 1938-1933
המספרים מדברים בעד עצמם. קהילת פרנקפורט, שמנתה 26,158 נפש ב1933, 4.7% מהאוכלוסייה הכללית, ירדה לחצי תוך שש שנים בלבד, כלומר ל-13,839 נפש ב-1939, שהיוו 2.5% מהאוכלוסייה.
בינואר 1933 התמנה היטלר ימ"ש לקנצלר הרייך. המועצות העירוניות פוזרו, והוכרז על בחירות חדשות. בפרנקפורט "התפוטר" ראש העיר היהודי לאנדמן. למחרת התפטרותו התנוססו צלבי קרב על בית העיריה בפרנקפורט. במקום לאנדמן התמנה לראשות העיר נאצי ותיק, ד"ר פרידריך קרבס Krebs - . רבים מראשי המחלקות הוחלפו, בעיקר כאלה שהיו יהודים. האוניברסיטה של פרנקפורט הייתה יעד מועדף. הנאצים השתלטו על האגפים בהם היה רוב יהודי או מרקסיסטי, והתקיימה שרֵפה פומבית של ספריהם. באפריל 1933 היה "יום החרם הכללי" - פורסמה רשימה של בתי עסק, חנויות, תאטראות, בתי קולנוע, זמרים, שחקנים, רופאים ועורכי דין יהודיים שהוטל חרם על קנייה מהם או פנייה אליהם. מעצרי יהודים (במיוחד "יהודי המזרח") היו מעשי יום-יום. נדחקו רגליהם של היהודים מן השירות הציבורי והמקצועות החופשיים. פוטרו מרצים יהודיים מהאוניברסיטה, ביניהם מרטין בובר וקרל מנהיים. נמחקו כל הרמזים לתרומתם של היהודים בפרנקפורט - שונו שמות רחובות שנקראו על שם יהודים; הופלה אנדרטת היינריך היינה בידי בריונים והוסרה. הוצנעו תרומות היהודים לתרבות הגרמנית.

הרשימה נמשכת ונמשכת. מה הייתה התגובה לכל הנזכר: בודדים הביעו מחאה או הסתייגות מהצעדים. לאחר התדהמה הראשונה התארגנו היהודים להתמודדות עם המצב החדש. ב-1934 הושגה הסכמה על חלוקת עבודה בין ארגוני הסעד של הקהילה (טיפול בנזקקים) לבין לשכת הייעוץ של הקהילה (דאגה להסבה מקצועית). הייתה פעילות מואצת בשטחים רבים: בלשכות תעסוקה, לאור הפיטורים הרבים, בטיפול בקשישים שבניהם היגרו מגרמניה לאור המצב, בלחץ מוגבר בבית החולים של הקהילה, במוקד סיוע למהגרים אשר ביקשו לצאת מגרמניה לארצות אחרות, ובפרט לארץ ישראל. אותה עלייה לארץ ישראל היא זו הקרויה העלייה החמישית, אשר אנשיה הגיעו הן מהקהילה הראשית והן מהקהילה הפורשת. כמו כן, דחיקת רגליהם של יהודי פרנקפורט מהמסגרות הכלליות עוררה התעניינות מחודשת ביהדות. הייתה פעילות חינוכית וחברתית מוגברת, הן בקהילה הראשית והן בקהילה הפורשת. ביוני 1933 נוסד בברלין "איגוד התרבות היהודי". הדגש לא הושם על "אמנות של יהודים" אלא על "אמנות יהודית", כלומר בעלת נושאים יהודיים. ב-1934 נוסד סניף האיגוד בפרנקפורט. הקהילה הפורשת קיימה פעולות תרבות לקהל דתי גדל והולך. גם בשטח החינוכי חל גידול בהשתתפות במסגרות יהודיות - בהרצאות, בשיעורי העשרה ביהדות ובלימודים בבתי ספר. מאידך גיסא, בעקבות הקשיים הכספיים של אנשי הקהילה (נישולם מחיי הכלכלה של פרנקפורט) וירידתם המספרית (עקב ההגירה) צומצמו במשך הזמן חיי התרבות והחברה היהודיים, וגופים שונים התפרקו בזה אחר זה. אם המצב היה גרוע ביותר עד כה, הוא החריף עוד יותר ב-1935 עם פרסום חוקי נירנברג. לפי חוקי הגזע האלה, רק "בעלי דם גרמני" נחשבו לאזרחי המדינה בעלי זכויות פוליטיות. היתר נחשבו ל"נתינים", חסרי זכויות. בוטלה זכות הבחירה ליהודים. נשללה מהם הזכות לעבוד במוסדות ציבור. פעילות החרם נגד עסקים יהודיים נמשכה ביתר שאת. משנה לשנה הפך המצב לגרוע יותר. ב-1937 נעצר הרב יעקב הופמן, הרב האורתודוקסי של הקהילה הראשית. ב-1938 נעצר הרב יוסף הורוויץ, רבה של קהילת "עדת ישורון". באותה שנה נעצר הנס פומרנץ, מזכיר הסניף הציוני בפרנקפורט, ובאותה שנה (1938) היה גל של מעצרים של יהודים מן השורה ומשלוחים למחנות זאכסנהאוזן ובוכנוואלד.


ליל הבדולח והשואה
המצב היה כל כך גרוע, שנראה היה שלא תהיה הסלמה נוספת. אך היא הייתה - בצורת השואה האיומה. אולם, אם ביצוע השואה היה בעיקר במזרח אירופה בכלל, ובפולין בפרט, הקדמתה הייתה בגרמניה, ב"ליל הבדולח". באופן מפורט: בסוף אוקטובר 1938 גורשו אותם "יהודי מזרח" שהיגרו מפולין לגרמניה אחרי 1914, חזרה לפולין. ממשלת פולין מנעה את כניסתם, והם נותרו בשטח ההפקר שבין גרמניה לפולין בתנאים קשים ביותר. כעבור ימים אחדים הורשו לחזור, אך היו חסרי בית, כי בתיהם הופקעו ונחתמו על ידי המשטרה הנאצית. הקהילה היהודית טיפלה בהם בכל דרך שעמדה לרשותה. זאת הייתה למעשה הפעולה הגדולה האחרונה של מערכת הסעד היהודית בפרנקפורט. בין המגורשים היו בני משפחתו של הרשל גרינשפן (אשר למד בצעירותו בישיבת הרב הופמן), שהיה אז סטודנט בפריז. כנקמה על מה שנעשה הוא התנקש בדיפולמט גרמני בפריז, ארנסט פום ראט. יומיים לאחר מכן (9/11/38) קיימו הס"א והס"ס מפגנים ואסיפות לרגל יום השנה ה-15 לניסיון הכושל של ה"פוטש" במינכן (1923). הגיעו הוראות מפורשות לפרוע ביהודים, להצית את בתי הכנסת ולעצור את הגברים בני 60-15, וכל זאת כתגובה "ספונטנית ועממית", ל"הסתה מערערת השלום של יהדות העולם". רצח פום ראט בידי גרינשפן הוצג כגורם המיידי להתפרצות "ספונטנית" זאת. במשך יומיים (10-11/11/38) לא נפסקה הפגיעה ביהודים וביהדות - נבזזו והוצתו כל בתי הכנסת הגדולים (של כל הזרמים) וכן בתי הכנסת הקטנים יותר; כשנפתחו בתי העסק של היהודים הם נבזזו ונהרסו. הרב יוסף הורוויץ (רבה של קהילת "עדת ישורון") נעצר והתעללו בו. בשעות הבוקר חדרו פורעים למשרדי הקהילה, עצרו את הנמצאים שם והובילו אותם למשטרה. נלקח ארכיון הקהילה וכן כרטסת חבריה. ישיבת האורתודוקסיה הקהילתית נפרצה ונסגרה. בוצעו מעצרים המוניים. בכל הפעולות הנזכרות המשטרה העלימה עין מהנעשה (במקרה הטוב), או השתתפה בהרס (במקרה הרע).

אך הגרוע מכל עדיין לא הגיע. המספרים היבשים הם עדות להשמדתה של קהילת פרנקפורט. ב-1939 היו בה 13,839 יהודים; ב-1941 - 10,803; ב1/7/44 - 428; ב-30/9/44 - 242. בין 30/6/41 ל-30/9/42 נשלחו מפרנקפורט מזרחה כ-10,000 יהודים. הם נשלחו (לפי סדר יורד) בעיקר לטרזיינשטאט, ללודז', למינסק ולריגה, או באופן כללי "למזרח".


המשך אחרי השואה
ב-29/3/45 שוחררה פרנקפורט ממלתעות הרייך השלישי. נמצאו בה כמה עשרות יהודים שהצליחו איכשהו לשרוד - בשנים הראשונות אחרי המלחמה התגוררו בפרנקפורט 1,500 - 2,000 יהודים. היו אלה פליטי השואה, בעיקר ממזרח אירופה, שלרבים מהם שימשה פרנקפורט תחנת מעבר לארצות אחרות, ולאור הנ"ל הייתה תחלופה מהירה של התושבים היהודים.
אך חלקם נשארו ונתווספו אחרים בהדרגה, וכך נוצרה קהילה מחדש. המספרים מעידים על כך - ב-1950 היו בפרנקפורט 1,450 יהודים, ב1958 - 2,258, ב-1980 - 4,886, והיא הפכה לקהילה השנייה בגודלה בגרמניה (אחרי ברלין). מיעוט קטן מאוד מהיהודים החיים בפרנקפורט היום מוצאם מהקהילה המקורית. הרוב המכריע הם עקורים וצאצאיהם, בתוספת יורדים מישראל. בקהילה של היום ישנם בתי ספר יהודיים, מועדונים לקשישים ולסטודנטים, סניפי ארגונים ציוניים ומרכז קהילתי. ב-1986 נפתח מוזיאון יהודי, הכולל ספרייה ומכון מחקר של תולדות יהודי העיר. כמו כן, מונצחים בה שמות תושבי פרנקפורט הידועים מתקופת השואה - כגון אנה פרנק (נולדה בפרנקפורט) ואוסקר שינדלר (נפטר בפרנקפורט ונקבר בישראל). "מזכרת" יותר מוחשית מהשואה והתקופה שקדמה לה היא העובדה שישנן תופעות אנטישמיות בפרנקפורט של היום (אם כי לא נפוצות).
המשך נוסף מקהילת פרנקפורט קיים בארצות הברית ובתפוצות אחרות, וכן בישראל. הרב ד"ר יוסף ברויאר (בנו של הרב סלומון ברויאר) הגיע לניו יורק לאחר ליל הבדולח. שם פתח קהילת "עדת ישורון" שנייה, השומרת על כל המנהגים והשיטות של הקהילה בפרנקפורט. בשנות ה-80' של המאה ה-20 מנתה הקהילה 900 משפחות, עם מערכת קהילתית חינוכית מלאה. נוסף לקהילה זו ישנם באותו איזור בתי כנסת אורתודוקסיים נוספים נוסח קהילת פרנקפורט, אך לא מהקהילה הפורשת.
בארץ ישראל קם המשך נוסף לקהילת "עדת ישורון". הרב ד"ר יצחק ברויאר (בנו של הרב סלומון ברויאר) עלה ארצה וייסד פה את תנועת "פועלי אגודת ישראל". המשך נוסף של תורת הרב שמשון רפאל הירש בישראל היא רשת בתי הספר "חורב", המיישמת את שיטת "תורה עם דרך ארץ" ברוח הרב הירש. נוסף לכך, ישנן קהילות נוספות בישראל (בחיפה, בתל אביב ובפתח תקוה) ובתפוצות (ביוהנסבורג, בקופנהאגן, בציריך, בבאזל ובלונדון) אשר מייסדיהן באו מהקהילה הפורשת בפרנקפורט.
נחתום את סקירתנו בעובדה שבישראל קם "ארגון יוצאי פרנקפורט", המנציח את זכרה ואת גדולתה של קהילה מפוארת זו.

תחקיר וכתיבה: הדסה קליימן


ביבלוגרפיה:
  • ברויאר מרדכי, "פרקים מתוך ביוגראפיה", בתוך: יונה עמנואל (עורך), הרב שמשון רפאל הירש, משנתו ושיטתו, ירושלים- ניו יורק, תשמ"ט.
  • האנציקלופדיה העברית, ירושלים-תל אביב, תשל"ו, כרך כח.
  • פנקס הקהילות - גרמניה - הסן, הסן נאסאו, פרנקפורט, יד ושם, ירושלים, תשנ"ב, כרך שלישי.
  • Alfasi Y., Jewish Glimpses of Frankfurt - Translated and edited by Avraham Yaakov Finkel, CIS Publishers, New York, London, Jerusalem, 1993.

אתר 'דעת'


© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016