זכור - אמונה בימי השואה

הניצולים ואנחנו

קהילת דווינסק


מראשית הקהילה עד מלחמת העולם הראשונה
העיר דווינסק יושבת על נהר דווינה המערבי, ומכאן שמה. בפי הכובשים הגרמניים נקראה דינאבורג (מצודת הדווינה), ובלאטבית שמה דאוגאוופילס. היא נמצאת במחוז לאטגאלה, אחד מארבעת המחוזות של לאטביה. העיר נוסדה ב- 1278, סופחה לממלכת פולין-ליטא ב- 1561 ונשארה חלק ממנה עד 1772. בשנה זו חולקה פולין בפעם הראשונה, וכל האיזור עבר לשלטון רוסיה. הקהילה היהודית הוקמה בסוף תקופת השלטון הפולני, באמצע המאה ה- 18. ליהודים הותר להתיישב בעיר, אך לא להקים בניינים בתוך המבצר. הקהילה גדלה במהרה, ולקראת סוף המאה ה- 18 היו היהודים 44% מכלל התושבים (1,540 נפש מתוך 3,473).
אוכלוסיית העיר דווינסק, והיהודים בתוכה, גדלה מאוד במאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20, עד מלחמת העולם הראשונה. התמונה הדמוגרפית מדברת בעד עצמה. הרי המספרים: ב- 1815 מנתה העיר 2,800 נפש, ב- 1863 - 22,825, ב- 1897 - 69,675, ב- 1910 - 110,912, ב- 1914 - 113,000. באשר לאוכלוסייה היהודית: ב- 1815 - 1,559 נפש, ב- 1863 - כ- 11,000, ב- 1897 - 32,369, ב- 1910 - 49,700 וב 1914 - 55,680. באחוזים, במשך התקופה הזו הם נעו בין 41% ל- 57%, כלומר בערך מחצית האוכלוסייה. הסיבה לעלייתה המהירה של העיר היא העובדה שבשנות ה- 60 של המאה ה- 19 היא הפכה לצומת רכבות חשוב. הדבר תרם להתפתחותה הכלכלית של העיר, והיהודים מילאו בכך תפקיד חשוב.
סוחרים יהודיים עסקו בסחר עצים ובמפעלי תעשייה שונים. המשפחות הידועות בתחום הכלכלי היו משפחות פרידלנד, ויטנברג, זק"ש והורוויץ. יאמר לזכותן שהן דאגו לא רק לעצמן אלא נתנו את דעתן למצוקותיה של דלת העם ולצורכי הקהילה. ואמנם הצרכים היו רבים, כי היהודים שעבדו בעבודות כפיים לא הצליחו לפרנס את משפחותיהם בכבוד, והיו תלויים במוסדות הסעד של הקהילה. כיאה לקהילה יהודית שדואגת לאנשיה, היו מוסדות קהילה שונים - בית חולים יהודי, ארגון "ביקור חולים", מושב זקנים, בית הכנסת אורחים, בית תמחוי, קופת צדקה וגמילות חסד. "האגודה לעזרה הדדית של פקידי המסחר והזבנים בדינאבורג" נוסדה ב- 1883, העניקה הלוואות לחבריה וניהלה מאבקים לשיפור תנאי עבודתם.

אולם, עם כל חשיבות התמונה הדמוגרפית והכלכלית, פרסומה של דווינסק בעולם היהודי בא לה בזכות שני ענקי התורה ששימשו בה - ר' מאיר שמחה הכהן (כ"ץ) ור' יוסף רוזין, הידוע יותר בכינוי "הגאון הרוגצ'ובי", על שם מקום הולדתו. הם שימשו במקביל: ר' מאיר שמחה הכהן ברציפות מ- 1888 עד מותו ב- 1926, והגאון הרוגצ'ובי מ- 1889 עד מותו ב- 1936, עם הפסקה בשנים 1914-1924 שבהן עזב את העיר ושימש את רב הקהילה החסידית בפטרבורג. למרות שהם היו רבנים באותן השנים ובאותה עיר, הם היו רבני קהילות שונות: ר' מאיר שמחה הכהן של קהילת המתנגדים והרוגצ'ובי של קהילת החסידים. הרי מספר פרטים ביוגרפיים שלהם:
  • ר' מאיר שמחה הכהן היה מגדולי התורה בדורו. ספריו העיקריים הם "אור שמח" על "משנה תורה" של הרמב"ם, חידושים לתלמוד הירושלמי והבבלי, הערות על "ספר החינוך" ופירושו המקיף "משך חכמה", על כל התורה. הפירוש הוא מזיגה של פרשנות, דרוש, הגות ולמדנות בתורה שבע"פ. מייחדת את ר' מאיר שמחה הכהן העובדה שנוסף ללמדנותו העצומה היה גם פעיל בחיים הציבוריים היהודיים בעירו, ואף נתן את דעתו על שאלות שהעסיקו את העולם היהודי דאז. הוא הִרבה לשבח את מצוות יישוב ארץ ישראל, ואף היה מן התורמים לקרנות היישוב, אך לא הצטרף לארגון ציוני רשמי וגם לא לתנועת "אגודת ישראל". כאמור, הוא היה קשור מאוד לבני קהילתו והם אליו. בתחילת המאה ה- 20 הוצעה לו רבנות בירושלים, אך הוא סירב לקבלה בגלל ההפצרות של בני קהילתו שלא יעזבם. במלחמת העולם הראשונה עזבו את העיר כ- 80% מהיהודים שהיו בה; עקב הסכנה שהייתה בהמשך המגורים בעיר. הרב מאיר שמחה הכהן עמד על כך שישאר בה כל עוד חיים בה תשעה יהודים, והוא ישלים את המניין. בהלווייתו (1926) השתתפו לא רק רובם המכריע של יהודי העיר אלא יהודים רבים מערים אחרות בלאטביה ואף מארצות אחרות.

  • במקביל לר' מאיר שמחה הכהן ששימש כרבם של המתנגדים שימש הגאון הרוגצ'ובי כרבם של החסידים בדווינסק. הכינוי "גאון" לא ניתן לו בכדי. כבר בילדותו גילה בקיאות בתלמוד. הוא למד אצל ר' יוסף בער סולובייצ'יק בסלוצק, משם עבר לשקלוב והתקרב לחסידות חב"ד. ב- 1889 נתמנה לרב קהילת החסידים בדווינסק, תפקיד ששימש בו עד לפטירתו ב- 1936, פרט לתקופת מלחמת העולם הראשונה ושנים אחדות אחריה שבהן שימש כרב הקהילה החסידית בפטרבורג. הוא היה בעל כשרונות יוצאים מן הכלל, הפליא בליבון בעיות הלכתיות וענה בכתב לכל שואליו, אף לבעלי בתים פשוטים. פירושיו לרמב"ם נדפסו עוד בחייו, וכן חלק מהשו"תים שלו. כתבי יד נוספים הוצאו לאור אחרי פטירתו.
כראוי לקהילה חשובה היו בדווינסק מוסדות לימוד תורה ותפילה רבים - יותר מ- 40 בתי תפילה, ביניהם שלושה בתי כנסת מרכזיים, שתי ישיבות, שלושה מוסדות תלמוד תורה, "חדרים" וביניהם "חדר מתוקן" אחד. כמו כן היה בית ספר דתי לבנות אשר הוקם בסוף המאה ה- 19, בשם "תורה ודרך ארץ".

אולם, רוח התורה והתפילה לא הייתה הרוח היחידה שנשבה בדווינסק. נוסדו בה גם בתי ספר שונים אשר שיקפו רוח חילונית, בדרך כלל סוציאליסטית. בין 1861 ל- 1913 (ערב מלחמת העולם הראשונה) נוסדו בה בתי ספר אחדים, בעיקר בתי ספר יהודיים מקצועיים. כמו כן למדו תלמידים יהודיים בגימנסיה הריאלית המקומית. בין אלה נימנו אליעזר בן יהודה וההיסטוריון שמעון דובנוב. רוחות אלה של תנועות ההשכלה, הציונות והסוציאליזם משתקפות לא רק בבתי הספר השונים אלא גם באגודות שנוסדו בסוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20. הרי פרטים מספר בנידון: בסוף המאה ה- 19 נוסדו אגודות ציוניות שונות בעלות שמות המזכירים את ציון, כגון "אהבת ציון", "אוהב ציון" ועוד. כמו כן עלו לארץ ישראל כמה משפחות מדווינסק, ביניהן משפחת פרידלנד. הנדבן משה ויטנברג הקים בתים בירושלים ("בתי ויטנברג") שהושכרו ללומדי תורה נצרכים. במקביל לפעולות אלה, שנעשו מטעם יהודים שומרי תורה ומצוות, התחילה בראשית המאה ה- 20 התארגנות של ציונים בעלי השקפת עולם חילונית-סוציאליסטית. תנועת "פועלי ציון" נוסדה ב- 1900 ו"הציונים הסוציאליסטים" ב- 1905, שנת המהפכה הרוסית הכושלת נגד הצאר.

אך דווינסק הייתה מרכז לא רק לעולם התורה והחסידות, ואף לא רק לעולם הציונות על גווניו. כעיר של תעשייה ופרולטריון יהודי הייתה קיימת בדווינסק תשתית לתסיסה סוציאליסטית יידישיסטית ולמאבק פוליטי נגד הצאר. העיר הייתה מהמרכזים הבולטים של ה"בונד" והתנועה המהפכנית הכללית ברוסיה. כבר בשנות ה- 90 של המאה ה- 19 היה ה"בונד" פעיל בשביתות לשיפור תנאי העבודה של הפועלים. מגמה זו התחזקה בתחילת המאה ה- 20. ב- 1905, שנת המהפכה הכושלת שהוזכרה לעיל, הייתה בדווינסק הפגנה של 20,000 איש, רובם הגדול יהודים. ה"בונד" היה פעיל בארגון ההפגנה. כמו כן הייתה בדווינסק תנועה להגנה עצמית של יהודים נגד פורעים לא יהודיים. הארגון נוסד אחרי הפוגרום בקישינב (1903) כדי לקדם איום דומה בדווינסק. ואכן, ב- 1904 וב- 1905 היו נסיונות ביזה של חנויות של יהודים במרכז העיר, ואנשי "ההגנה העצמית" הדפו את הבוזזים.

מלחמת העולם הראשונה
תמונת המצב של יהודי דווינסק והסביבה השתנתה מן הקצה אל הקצה בעקבות מלחמת העולם הראשונה. התפנית לא באה מיד עם פרוץ המלחמה (1914), אלא כשנה לאחר מכן. בחג השבועות של שנת תרע"ה (1915) הגיעו לתחנת הרכבת של העיר 80 קרונות מלאים פליטים יהודיים מסביבות פוניבז' (בליטא), ומגורשים יהודיים מקהילות שונות במחוז קורלנד (בלאטביה). הרב מאיר שמחה הכהן התיר לחלל את קדושת החג משום פיקוח נפש, והקהילה נרתמה לעזרת הפליטים - בהבאת בגדים ותרופות, בשיכונם בבנייני ציבור ובדירות פרטיות ובפתיחת בתי ספר עבורם. אך הסיפור לא תם בכך. לא עברו ימים רבים והרוב המכריע של תושבי העיר, והיהודים בתוכם, ברחו ממנה בעקבות ההפצצות שנחתו עליה ובגלל החשש מפני כיבושה בידי הגרמנים. המספרים מדברים בעד עצמם - ב- 1914 היו בדווינסק 113,000 תושבים, ב- 1920 29,000. באשר ליהודים - המספרים ירדו מ- 55,680 ב- 1914 ל- 11,838 ב- 1920. לקראת סוף המלחמה הייתה תקופה של אנדרלמוסיה וחוסר ודאות. במשך חודשים מספר הייתה העיר בידי הגרמנים, ובסוף השנה נפלה בידי הבולשביקים. בתחילה הם התקבלו בהתלהבות מצד דלת העם היהודית (שהיו עיקר הנותרים בעיר בתקופת המלחמה), אך עד מהרה נשתנה המצב - הייתה אבטלה ואווירת טרור. בתוך כל התמונה העגומה הזאת נעצר הרב שמחה מאיר הכהן, מנהיג הקהילה, אשר סירב בכל תוקף לנטוש את עדתו במשך כל התקופה הקשה ההיא. הוא היה צפוי להיות מוצא להורג בתור נציג "הקלריקלים היהודיים" (בהתאם למדיניות האנטי-דתית של הקומוניסטים), ורק בהתערבותם הנמרצת של שלושה מחברי "הוועד המהפכני" שוחרר הרב מן המעצר. התקופה הסוערת באה לידי סיומה בשנת 1920, כשצבא לאטבי נכנס לעיר והחל להתייצב שלטונה של לאטביה הריבונית.

תקופת לאטביה העצמאית בין שתי מלחמות העולם
בהתאם לחוזה ורסאי זכתה לאטביה בעצמאות ובתנאי שתיתן זכויות אוטנומיות למיעוטים השונים, בתוכם היהודים. המשימה שעמדה לפני מנהיגי הקהילה היהודית הייתה קשה ביותר. דווינסק, שהייתה עיר מסחר דינמית ותוססת לפני מלחמת העולם הראשונה, הייתה עיר הרוסה ומספר תושביה ירד פלאים. הדבר נכון לגבי כלל האוכלוסייה, אך התופעה הייתה יותר קשה לגבי היהודים. ראשית, בגלל העובדה שמתוך מספר היהודים שיצאו מן העיר בלט אחוזם של בעלי האמצעים, ושנית בגלל המדיניות הכלכלית של ממשלת לאטביה כשניגשה לשיקום העיר. כך קרה שרוב החנויות ובתי העסק הזעירים נשארו בבעלות יהודית, אך מפעלי החרושת הגדולים (ענף שנשלט פעם על ידי יהודים) עברו לידי לאטביים. כמו כן נחקק חוק לסגירת חנויות ביום א', שפגע מאוד בבעלי החנויות היהודיים. הקהילה היהודית נרתמה לאתגר הקשה שעמד בפניה לאור המצב. מועצת העירייה הכירה בזכות הבעלות החוקית של הקהילה על כל הבניינים והנכסים שהיו בבעלותם הציבורית של היהודים בתקופת הצאר. בכך התאפשר לראשי הקהילה לארגן מחדש את ענייניה. דוגמאות לפעילותה הן בית החולים היהודי, בית היתומים, מושב הזקנים, קופות גמ"ח, "מעות חיטים" ודאגה כללית לנצרכים השונים. נושאים אלו טופלו בידי מוסדות הקהילה גם לפני מלחמת העולם הראשונה, אך דרשו פעילות יתר בתקופה שלאחר המלחמה בגלל העובדה שהוזכרה לעיל, דהיינו שאלו שנשארו בדווינסק במשך המלחמה ולאחריה היו בעיקר דלת העם, בעוד שבעלי האמצעים היגרו ממנה אם בעשור שקדם למלחמה ואם בעקבותיה. כמו כן, מעקב אחרי התמונה הדמוגרפית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם מגלה שמספר היהודים נשאר דומה לאורך התקופה (11,838 ב- 1920; 12,675 ב- 1925; 11,636 ב- 1930; 11,116 ב- 1935), אך חלקם באחוזים באוכלוסייה הכללית ירד בהדרגה ובעקביות (41% ב- 1920; 31% ב- 1925; 27% ב- 1930 ו- 25% ב- 1935).

במקביל לתמונה שתוארה לעיל יש לשים לב ליחסי הכוחות הפנימיים בקרב הציבור היהודי. הבחירות למועצת הקהילה שנערכו בשנות ה- 20 משקפות תמונה זו. ה"בונד" צעד בראש, אחריו "אגודת ישראל" ואחריה הציונים. בשנות ה- 30 ירדה השפעת ה"בונד" והייתה עלייה בכוחן של המפלגות הציוניות. יהודים היו מיוצגים גם בפוליטיקה הכללית. מתוך 60 חברי מועצת העירייה שנבחרו בשנות ה- 20, 20 היו יהודים. ברמה הארצית, איש "אגודת ישראל" ראובן ויטנברג (בנו של העסקן והנדבן משה ויטנברג) נבחר לסיים (גוף המחוקקים הארצי) הלאטבי. לקראת סוף שנות ה- 20, מגמת הלאטביזציה שהוזכרה לעיל בתחום הכלכלה השפיעה גם על הפוליטיקה. כדי להעלות באופן מלאכותי את נציגות התושבים הלאטביים (שהיו מיעוט בעיר) שונו כללי הבחירות לטובת הלאטביים ולרעת המיעוטים, ביניהם היהודים.

זוהי התמונה הפוליטית, אך הזכויות למיעוטים התבטאו גם בשדה החינוך. בתי הספר היהודיים היו כפופים לאוטונומיה היהודית. נפתחו בתי ספר יהודיים אשר שפת ההוראה בהם הייתה עברית, יידיש או רוסית - בהתאם לבקשת ההורים. כמו כן היה בית ספר תיכון יהודי אחד, ובית ספר מקצועי שנוסד עוד ב- 1887 והיה קיים עד 1937. במקביל לבתי ספר אלה פעלו בעיר שתי ישיבות - האחת שהייתה חלק מרשת הישיבות "בית יוסף" והשנייה "ישיבת נובוהרדוק" שלמדו בה, בין היתר, בחורי ישיבה שהגיעו לדווינסק מפולין ומרוסיה. כמו כן המשיכו לפעול בעיר כ- 40 בתי כנסת, חלקם בתי כנסת גדולים ואחרים בתי תפילה על שם בעלי מלאכה למיניהם. רובם היו במרכז העיר ומיעוטם בפרוורים.

זאת הייתה התמונה מראשית תקופת העצמאות הלאטבית (1920) עד 1934. באותה שנה התחוללה הפיכה ימנית שהונהגה בידי קארליס אולמאניס. בניגוד לפשיסטים הקלסיים של אירופה הוא עלה לשלטון ללא שפיכות דמים ולא היה אנטישמי מוצהר. מאידך גיסא, למעשה פעלו שיטותיו לרעת המיעוטים, והיהודים בתוכם. הוא פיזר מפלגות פוליטיות וסגר את כל העיתונים, פרט לאלה שתמכו בו. שיטותיו בכלכלה (אנטי קפיטליזם, הלאמת עסקים, עידוד הלאטביזציה) פעלו לרעת היהודים. הפיכתו נתנה לגיטימציה לרוח לאומנית-אנטישמית שהתחילה מנשבת כבר בשנות ה- 20. בן העיר איסר הראל (לימים ראש שירותי הביטחון של מדינת ישראל) סיפר בזיכרונותיו איך השתתף בהתקפות נגד אנשי "המועדון הלאומי הלאטבי" (ל.נ.ק.) האנטישמי. כמו כן החל ארגון לאומני אנטישמי נוסף, "פרקונקרוסט", להשמיע איומים נגד היהודים. כאמור, מטרתו המוצהרת של אולמאניס לא הייתה אנטישמית, אך למעשה מדיניותו הלאומנית עודדה תופעות אלה.

ערב השואה, השואה ולאחריה
ההמשך המר לא איחר לבוא. עוד לפני הכיבוש הנאצי הייתה הפלישה הסובייטית (17.6.40). נסתם הגולל על החיים האוטונומיים של יהודי לאטביה בכלל, ושל דווינסק בפרט. בתי הספר היהודיים ומוסדות הקהילה נסגרו, ובנייניהם הולאמו. יהודים פעילים בתחום המדיני והסוציאלי חוסלו או הוגלו לסיביר. שנה לאחר מכן (28.6.41) נכנסו הנאצים ימ"ש לדווינסק והסיתו את הלאטביים להחריב את בתי הכנסת ולערוך פרעות ביהודים. הלאטביים שיתפו פעולה מלאה עם הגרמנים בהתעללות אכזרית ביהודים. באוגוסט 1941 הוקם הגטו, ובמאי 1942 חוסל. שרידי היהודים נשלחו למחנות ריכוז והשמדה. ב- 27.7.44 כבש הצבא האדום את דווינסק. במקום נמצאו 20 יהודים בלבד שהוסתרו בעיקר בידי רוסים. לאחר המלחמה החלו לשוב לדווינסק משוחררי הצבא האדום, ניצולי שואה בודדים ממקומות אחרים בלאטביה ויהודים משטחי ברית המועצות הישנה. בשנת 1946 הגיע מספר היהודים ל- 2,000, והם היו מאורגנים במסגרת קהילה רשמית. עם הזמן נקטו השלטונות הרוסיים יחס מחמיר כלפי גילויים של חיים יהודיים עצמיים, וסגרו כל גילוי לחיי תרבות או דת יהודית. על האנדרטה שהקימו השלטונות לזכר קרבנות הנאצים אין כל זכר לעובדה שהניספים היו ברובם הגדול יהודים.

תחקיר וכתיבה: הדסה קליימן


ביבלוגרפיה:
  • האנציקלופדיה העברית, יב, ירושלים-תל אביב, תשכ"ט.
  • בובה מנדל - פרקים בתולדות יהדות לאטביה, תל אביב, תשכ"ה.
  • פנקס הקהילות לאטביה ואסטוניה, בעריכת דב לוין, יד ושם, ירושלים, תשמ"ח.
  • The Jews in Latvia - Association of Latvian and Estonian Jews in Israel, Tel-Aviv, 1971.

אתר 'דעת'


© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016