זכור - אמונה בימי השואה
אוקראינה ורוסיה הלבנה: טשרנוביץ'  | ברודי  | לבוב  | סלונים  | פינסק

קהילת ברודי


מתחילתה ועד תחילת השלטון האוסטרי (1772)

מפת ברודי והאזור



ברודי (בראד) היא עיר בגליציה המזרחית הנמצאת היום במדינת אוקראינה. מיום היווסדה עברה גלגולים רבים, מבעלות של אציל פולני זה או אחר לשלטון אוסטרי (עד מלחמת העולם הראשונה), משלטון אוסטרי להיותה חלק מפולין העצמאית (בין מלחמות העולם), מעצמאות לכיבוש סובייטי ולאחר מכן גרמני (במלחמת העולם השנייה) ומכיבוש להיותה חלק מאוקראינה, בה היא נמצאת עד היום. העיר הוקמה ב-1584 על ידי האציל סטאניסלב ז'ולקייבסקי, ועם ייסודה קיבלה מאת מלך פולין מעמד של עיר עם זכויות כלכליות שונות, ביניהן הזכות לקיים שלושה ירידים לשנה. ב-1648 נפגעה קשות על ידי הקוזקים, כפי שסבלו מהם היהודים קשות בגזרות ת"ח ות"ט. לאחר שלב ביניים נוסף עברה ב-1704 לרשות משפחת האצילים פוטוצקי, והם משלו בה עד כיבוש העיר בידי האוסטרים ב-1772.

יהודים ישבו בברודי כמעט עם היווסדה והיו מאורגנים בקהילה כבר בסוף המאה ה-16. ב-1648 (שנת ת"ח) היו בברודי כ-400 משפחות יהודיות. רבה הראשון הידוע לנו בשם הוא ר' שאול קצנלבוגן; ישנה עדות כתובה על היותו רב העיר ב-1664, וכנראה נתמנה לרב עוד קודם לכן. בסוף אותה מאה היה ר' יצחק קראקובר רב העיר. הוא אבי משפחת באב"ד, אותה משפחה שהייתה כל כך מרכזית בתולדות יהודי ברודי בהמשך. ב-1696 הייתה שרפה גדולה בעיר, בין היתר ברובע היהודי. בעקבות זאת נתנו ב-1699 האצילים לבית הסובייסקים רשות ליהודים להתיישב בכל חלקי העיר ולעסוק בכל ענפי המסחר והמלאכה תמורת תשלום לבעלי העיר. בית הקהילה של הרב והחזן היו פטורים ממס הבתים. לפי כתב זכויות זה ניתנה להם גם זכות בחירה לעירייה, חופש דת ואוטונומיה של בתי הדין היהודיים.

לפי הנאמר לעיל נראה שמצב היהודים ביחסיהם עם הסביבה הנוצרית היה טוב, אך אין הדבר פשוט כל כך. בראשית המאה ה-18 סבלו היהודים, כמו יתר תושבי ברודי, מפלישות הטטרים והקוזקים ומהאנרכיה בפולין כתוצאה מפלישות אלו, ומחולשת השלטון המרכזי בפולין. ב-1718 היו פרעות של ההמון הנוצרי נגד היהודים. נוסף על הצרות הנ"ל, ב-1743 כפה ההגמון מלוצק, השכנה לברודי, ויכוח דתי נוסח ימי הביניים. ראשי הקהילה היהודית דאז בברודי, הרופא ד"ר אברהם עוזיאל והדיין ר' יהושע לצ'ובר, הזעיקו את נציגי הקהילות הסמוכות לעזרה. כנראה בהשפעת ההגמון מלוצק נאסרו ראשי הקהילות, הן מברודי הן מהיישובים הסמוכים, ושוחררו רק לאחר תשלום כופר גבוה.

כאמור היו גילויי אנטישמיות כלפי יהודי ברודי הן בימי הביניים, הן בעת החדשה, אך לצערנו הורגלנו למצב הזה, הן בעבר הן בהווה, ולא רק בברודי. המיוחד בברודי דאז הוא דווקא חצי הכוס המלאה: זכויות העיסוק במסחר שניתנו ליהודים על ידי האצילים, בעלי העיר, נתנו את אותותיהן. מראשית המאה ה-18 (כשבעלי העיר הם משפחת האצילים פוטוצקי) היה מעמדם הכלכלי של יהודי ברודי איתן במיוחד. פרנסי קהילת ברודי היו גם ראשי ועד הגליל בלבוב. ברודי הייתה אחת מתשע הקהילות העצמאיות השייכות לגליל לבוב. ארבע עשרה קהילות באזור היו כפופות לקהילת ברודי. כמו כן מילאו פרנסי קהילת ברודי מקום מרכזי בוועד ארבע הארצות. לפי הוראות בעלי העיר, משפחת פוטוצקי, סוחרים שהיו כפופים למרותו היו חייבים לבקר, בדרך ללבוב, ביריד של ברודי. כידוע, חלק גדול מפעילות ועד ארבע הארצות נעשה בירידים, כך שההוראה הזאת עזרה לקהילת ברודי לגבש את עמדתה האיתנה. לא פלא הדבר שב-1724 נבחר ר' מרדכי באב"ד מברודי לתפקיד חשוב בוועד ארבע הארצות.

ובכן, קהילת ברודי מילאה תפקיד משמעותי ביחס לקהילות באזורה.

בצד השני של המטבע היו שגשוגה ופעילותה כלפי פנים. כזכור, האצילים השונים בעלי העיר תמכו בזכות היהודים לעסוק במסחר ולפתח את מוסדות הקהילה. בתעודות של שנת 1599 (רק חמש עשרה שנה אחרי ייסוד העיר) מוזכרים בית כנסת, בית עלמין ובית מרחץ. אותו בית כנסת עלה באש בשרפה, וב-1742 נבנה בית כנסת חדש בצורת מבצר. אותו בית כנסת נשאר על תלו עד השואה. בסוף המאה ה-17 אף נוסדו חברות לצדקה וללימוד בשם "חברת תלמוד תורה", חברת ש"ס ועוד. ברודי גם הפכה להיות עיר רבנות חשובה. התמזגו בה קהילה חזקה מבחינה כלכלית והשפעה בגליל, יחד עם מוסדות תורה ומסורת של לימוד תורה אשר התבטאה בעיקר במוסד המיוחד שלה, "הקלויז הברודאיי", אשר גידל תלמידי חכמים בעלי השפעה בעיר אף על פי שלא היו רבני העיר.


בית הכנסת החדש בברודי

אשר לרבני העיר, כבר הוזכר שמו של ר' שאול קצנלבוגן שהיה רבה הראשון הידוע לנו בשם שישב על כס הרבנות בברודי. בין היתר נבחר לשבת בין רבני ועד ארבע הארצות, ובשנת תל"ח (1677) היה חתום עם יתר רבני ועד ארבע הארצות על הסכמת הוועד להדפסת התנ"ך בתרגום ליידיש. אחריו כיהן בקודש (1690–1704) ר' יצחק קרקובר, שהוזכר קודם, אבי משפחת באב"ד. רבני המאה ה-18, נוסף לתפקידים הרגילים של רב עיר, היו צריכים להתמודד עם שתי תנועות שאיימו על יציבות הקהילה – השבתאות וספיחיה, ובייחוד התנועה הפרנקיסטית מצד אחד, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות החסידות. והרי כמה פרטים על כך. ר' אליעזר רוקח (1718–1735, אז עבר לאמסטרדם) צירף את הסכמתו להחרמת ספריו של ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל) משום שנחשד בשבתאות. ר' נתן נטע (1747–1756) יזם אספת רבנים שבה בוטל חרם על יעקב פרנק ועדתו. בגלל עמדתו זו הכריחו אותו השלטונות להתפטר ממשרתו כרב. גם ר' יצחק הלוי הורוביץ (1760–1765) חתם על החרם נגד הפרנקיסטים, אולם ניסה לאמץ עמדה פשרנית יותר כלפי ר' יהונתן אייבשיץ, שעימותו עם ר' יעקב מעמדין היה כידוע תולדה של המאבק נגד השבתאות. מכל הנ"ל רואים שרבני ברודי היו פעילים במאבק נגד השבתאות. אך לא רק בכך – היה להם גם עניין, להבדיל, עם תנועת החסידות. התנועה לא הצליחה להכות שורשים של ממש בברודי אף על פי שר' גרשון קיטובר, גיסו של הבעל שם טוב, ור' מיכל מזלוצ'וב ישבו בברודי תקופה מסוימת, ובכל זאת היה החשש מפני החסידות קיים בברודי. לאור זאת הוכרז ב-1772, אותה שנה שבה הוכרז החרם נגד החסידות בווילנא, חרם גם בברודי. אולם חרם ברודי היה קיצוני פחות מחרם וילנא, והוא רק הגביל את זכויותיה והתפשטותה של התנועה החסידית.

כפי שנכתב לעיל, נוסף למוסד הרבנות הנהוג בכל קהילה בישראל היה בברודי מוסד תורני וקהילתי נוסף – הקלויז. ישבו בו דרך קבע למדני ברודי והאזור ולמדו תורה. קהילת ברודי דאגה לקיומו החומרי של הקלויז ושל חכמיו הזקוקים לעזרה. לומדי הקלויז המפורסמים ביותר הם ר' יחזקאל לנדא, "הנודע ביהודה", שהיה בין חכמי קלויז ברודי הבולטים לפני שנתקבל כרבה של פראג, ור' גרשון קיטוב שהוזכר קודם כמי שניסה להכניס אווירה חסידית לקהילת ברודי. אך הקלויז לא היה רק מקום לימוד תורה. אנשיו היו גם פעילים במחלוקת התקופה. "הנודע ביהודה", למשל, ניסה לעכב את הכרזת החרם נגד ר' יהונתן אייבשיץ ולפשר בין הצדדים כדי למנוע חילול ה', ובכל זאת, לאחר פרסום ספרו של ר' יהונתן אייבשיץ "ואבא היום אל העין" יצא ר' יחזקאל לנדא בגלוי נגדו. כמו כן יצאו בחריפות ר' חיים צאנזר, ר' משה אוסטרר ור' נתן ב"ר לוי, שלושתם מחכמי הקלויז, נגד ר' יהונתן אייבשיץ. אולם על אף מעורבותם בשאלות עם ישראל דאז היה עיקר פעילותם של יושבי הקלויז לימוד תורה לשמה. היו ביניהם שגם כתבו ספרי חידושים בלימוד – ר' משה אוסטר את "ערוגת הבושם", ר' נפתלי ב"ר לוי את "בית לוי" ואת "עטרת שלמה", ר' חיים צאנזר את "נדר בר קדש" על פרקי אבות ו"הוד תהילה" על ענייני חנוכה ור' מאיר מרגליות את "מאור נתיבים".

כך מצטיירת קהילת ברודי במאה ה-18 – קהילה מרכזית בגליציה המזרחית, בעלת עמדה באזור ואשר יש בתוכה מוסדות קהילה איתנים. אולם כל זאת עמד להשתנות. ב-1764 התבטלה האוטונומיה היהודית של "ועד ארבע הארצות". כמה שנים לאחר מכן נתבטלו ועדי הגלילות וביניהם גליל לבוב, שברודי הייתה השנייה בחשיבות בו, לאחר לבוב. ממש באותה שנה שקהילת ברודי הכריזה חרם על "כת החסידים" (1772) חל שינוי אחר מרחיק לכת – כיבוש גליציה, וברודי כחלק ממנה, בידי אוסטריה. תמה תקופת מלכי פולין ושלטון האצילים בעלי העיר. החלה תקופת שלטון אוסטריה שנמשכה עד מלחמת העולם הראשונה.

התקופה האוסטרית – מ-1772 עד מלחמת העולם הראשונה
כיבוש ברודי בידי האוסטרים התרחש כשרובם המכריע של תושביה היו יהודים. ב-1783, רק אחת עשרה שנה לאחר תחילת התקופה האוסטרית, היוו היהודים 82% מהאוכלוסייה, 11,137 נפש מתוך 13,609 תושבים. ב-1799 עלה המספר ל-14,105 יהודים מתוך 16,401 בכלל האוכלוסייה (86%). כמו כן היה המסחר מרוכז כמעט כולו בידי היהודים. ב-1779, רק שבע שנים לאחר כיבוש ברודי על ידה, קבעה ממשלת אוסטריה את ברודי כמקום מושב במחוז והכריזה עליה כעיר מסחר חופשית. הכרזה זו פעלה לטובתם הדמוגרפית והכלכלית של תושבי העיר, והיהודים בתוכם. עובדה היא שירידת העיר וההגירה ההמונית ממנה התחילה לקראת סוף המאה ה-19 כשמעמד זה בוטל. בצד השני של המטבע, מבחינת מדיניות השלטון האוסטרי היה המצב הרבה פחות סימפטי עבור היהודים. הוגבלו מאוד סמכות המוסדות היהודיים האוטונומיים בגליציה, וגם הוטלו מסים כבדים מיוחדים על היהודים. הונהג גיוס חובה לצבא האוסטרי, או לחילופין פדיון המגויסים. לפי תכנית הממשל האוסטרי הייתה מכסה מסוימת של משפחות יהודיות חייבת לעבור מהעיר לכפר כחלק מתכנית ל"פרודוקטיביזציה" של היהודים, מכסה שלא נתמלאה בגלל נטייתם של היהודים להתגורר בעיר בכלל, ובברודי בפרט.

כאמור, ממשלת אוסטריה הגבילה את האוטונומיה הקהילתית, במיוחד במה שהיה קשור במדיניות העל של ממשלת אוסטריה כלפי יהודי גליציה. אולם, בעניינים הפנים-קהילתיים הייתה לקהילת ברודי מערכת מסועפת בענייני חינוך ועזרה לנצרכים. משפחות נתנזון וקאליר, עשירי העיר היהודיים, יזמו ותמכו ברבים ממוסדות הצדקה והסעד. במאה ה-19 הוקמו מוסדות חסד רבים, לדוגמה: בית חולים (1815), מושב זקנים, קופת גמילות חסדים, בית תמחוי, קרן מלגות לנערים בוגרי בית ספר עממי להמשך לימודיהם במלאכות שונות, בית יתומים, אגודת "חסד ואמת" לתמיכה בחולים (1860), חברת "תומכי אלמנות" (1871), חברה להלבשת ילדי בתי הספר ולהספקת ספרי לימוד חינם ועוד. והיו גם צרכים מיוחדים. ב-1830 הייתה מגיפת כולֵרה שנספו בה רבים, ובעקבותיה נוסדה "חברה לטיפול ביתומים עניים", וב-1867 הייתה דלקה גדולה בעיר ומוסדות הקהילה טיפלו באנשים שבתיהם נשרפו.

אך עשירי קהילת ברודי נתפרסמו לא רק בגלל עזרתם לנצרכים אלא גם בגלל מעורבותם בענייני דת, חינוך ופוליטיקה פנים-יהודית במאה ה-19. כביתר קהילות ישראל בכלל, ובגליציה המזרחית בפרט, הגיעה תנועת ההשכלה גם לברודי. היו בה גוונים שונים, והיו מעורבים בתומכיה ובמסתייגים ממנה אנשים מרכזיים בוועד הקהילה. רשימה חלקית של משכילים מגליציה שפעלו בברודי כוללת את דב בער בלומנפלד, יצחק ארטר, יהושע השל שור ונחמן קרוכמל, מייסד תנועת "חכמת ישראל" במזרח אירופה, שנולד בעיר אך לאחר נישואיו עזב אותה. תנועת ההשכלה בגליציה לא הייתה קיצונית כפי שהייתה במערב אירופה, והיו בה גם דמויות ביניים – אנשים שומרי מצוות שבאו במגע עם תרבות העולם מבחוץ בעקבות נסיעותיהם מחוץ לגליציה בענייני מסחר. והרי דוגמאות למפעלי חינוך שנוסדו בברודי בהשפעת המשכילים: ב-1815 נוסד בית ספר שלשון ההוראה בו הייתה גרמנית, ב-1818 נחנך בית ספר תיכון רֵאלי וב-1847 נחנך בית ספר יסודי נוסף, מעין תלמוד תורה מתוקן. נוסף ללימודי קודש הוכנסו בו לימודי כתיבה וחשבון. לתנועת ההשכלה בברודי היו גם השלכות ציוניות. ב-1862 נוסדה "חברת דורשי לשון עבר" במטרה לטפח את הספרות העברית ודיבורה. ב-1865 נוסד השבועון העברי "עברי אנוכי" בידי ברוך ורבר.

התקופה האוסטרית (1772–1918) ראתה גם כמה וכמה דמויות רבניות בברודי, חלקם רבנים רשמיים בקהילה, חלקם מחכמי הקלויז. מהדמויות המרכזיות בעולם התורה דאז יש לציין את ר' אריה לייב תאומים (בעל הספרים "אילת אהבים" על הש"ס ו"יעלת חן" על התורה), ר' אלעזר לנדא (נכדו של ר' יחזקאל לנדא, "הנודע ביהודה"), ר' יחיאל מיכל קריסטונופולר, ר' מנחם שור ור' יצחק חיות. המפורסם מכולם, ושלא נכלל ברשימה זו, הוא ר' שלמה קלוגר (1785–1869). הוא מעולם לא היה רבה הרשמי של קהילת ברודי, אך הייתה לו השפעה רבה הן בברודי הן מחוצה לה. אשר לרבנים או דיינים או חכמי הקלויז שהוזכרו לעיל – כפי שהיו גוונים בין אנשי ההשכלה בברודי כן היה גיוון ביניהם. למשל – הרב תאומים שיתף פעולה עם הקמת בית הספר הרֵאלי היהודי המודרני בברודי. כשבית הספר נוסד ב-1818 נשא הרב תאומים דברים בטקס הפתיחה של בית הספר ודיבר על הצורך ברכישת ידיעות כלכליות וחכמות חיצוניות לצד לימוד התורה.


הדרכון של ר' שלמה קלוגר

אך, כאמור, הדמות התורנית הבולטת בברודי של המאה ה-19 הייתה הרב שלמה קלוגר. הוא הגיע לברודי ב-1820 ומונה כדיין הקהילה. ב-1825 הוציא לאור את ספרו "ספר חיים", שהוא ספר שו"תים. ספרים נוספים שכתב הם "מינדה" (1834), "נדרי זריזין", "חכמת התורה" (סיכום דרשות על התורה שנשא מדי שבת), "קנאת סופרים" (1859) ועוד. עם כל גדלותו בתורה היו עימותים בינו לבין גורמים אחרים בקהילה (כגון ועד הקהילה ורבנים אחרים בברודי), ובמשך הזמן הוא התמקד פחות בענייני מאבקי הדת בברודי עצמה ויותר בנעשה בקהילות מחוץ לברודי, ואף מחוץ לגליציה. הוא עבר מדיינות בברודי (שבסופו של דבר התפטר ממנה) לשירות כרב פוסק על-קהילתי שפסק לקהילות אחרות בגליציה ובאוסטרו-הונגריה, בתחום המושב (רוסיה הצארית), ברומניה ובמערב אירופה.

כאמור, ב-1879 חל שינוי מכריע במצבה הכלכלי של ברודי. ממשלת אוסטריה (שהייתה כידוע עדיין בעלת הבית בגליציה) ביטלה את מעמדה של ברודי כעיר חופשית ובכך הביאה לתחילת ירידתה של ברודי כעיר מסחר. המספרים מדברים בעד עצמם. ב-1880 היו בברודי 20,071 תושבים, ב-1890 היו בה 17,515 נפש. אשר ליהודים, המספר ירד מ-15,316 ל-12,751.

כמו כן ירד אחוז היהודים באוכלוסייה מ-84% (1852) ל-76% (1880) ול-73% (1890). זוהי תחילה של ירידה שממדיה יבלטו הרבה יותר בהמשך. עם התבטל מעמדה של ברודי כעיר חופשית ממסים עזבו סיטונאים יהודים רבים את העיר ועברו ללבוב, לווינה ולאודסה. נוסף לירידה הכלכלית של יהודי ברודי שתוארה לעיל היה גורם מחוץ לברודי עצמה שהשפיע על מצבה. בעקבות הפוגרומים נגד יהודי רוסיה עברו אלפי פליטים דרך ברודי בבריחתם מרוסיה הצארית אל מעבר לים. הם שהו בברודי לתקופות קצרות או ארוכות, והתופעה גרמה למעמסה נוספת על יהודי ברודי והקהילה. בתקופה זו גדל מספר יהודי ברודי עצמה שהיו זקוקים לעזרה בגלל ירידתה של ברודי מבחינה כלכלית.

לעובדת בואם של פליטי רוסיה לברודי הייתה השלכה נוספת – הגברת הפעילות הציונית (היו אלה שנות העלייה הראשונה והשנייה). ב-1890 הוקם הארגון "ציון" שקיים במסגרתו הרצאות ושיעורים בעברית. ב-1903 נוסדה האגודה הציונית הראשונה של בוגרי בתי ספר תיכוניים בברודי, "תחייה". במקום דמויות הביניים המתונות של תחילת המאה ה-19 ואמצעה נהייתה תחרות בין מחנות הציונים, המתבוללים והחרדים. מצד אחד היו ב-1897 ארבעה עשר חדרים מסורתיים וב-1905 גדל מספרם לעשרים וארבעה, ותלמידי החדרים המשיכו את לימודיהם בבתי המדרש והקלויזים בברודי, ומצד שני כשהקימו בוגרי החדרים ישיבה נסגרה זו בפקודת השלטונות בעקבות הלשנה מחוגי המתבוללים, כך שאחדות הקהילה לא נשמרה. לפעמים גברה השפעה זו, לפעמים אחרת.

מלחמת העולם הראשונה, בין המלחמות, השואה ולאחר השואה
ואז הגיע מלחמת העולם הראשונה (1914–1918). ערב המלחמה עמד בראש הקהילה העסקן והסופר הציוני נחמן גלבר, והציונים היו רוב בוועד כולו. מאידך גיסא, ב-1911, כשאוסטריה עדיין שלטה בגליציה, נבחר המתבולל ד"ר הנריך קלישר מברודי כציר לפרלמנט הווינאי. אך כאמור זה היה המצב ערב המלחמה, והמלחמה שינתה את מצבה הפוליטי של ברודי מן הקצה אל הקצה. התוצאה המשמעותית ביותר עבור גליציה כולה, ועבור ברודי בתוכה, הייתה שהיא עברה מכפיפות לאוסטריה להיותה חלק ממדינת פולין העצמאית. הדרך לכך לא הייתה קלה. באוגוסט 1914 כבשו הצבאות הרוסיים את ברודי. הכיבוש לווה בשוד ובביזת רכוש היהודים בידי הקוזקים. בתים רבים של יהודים עלו באש, ובית הכנסת הגדול ניזוק קשה. רוב היהודים האמידים נטשו את העיר, ונשארו בעיקר העניים. כשנה לאחר מכן, ביולי 1915, נכנסו צבאות אוסטריה לברודי בניסיון להחזיר את הגלגל אחורה, ניסיון שכידוע לא הצליח. עם תום המלחמה ובמשך חצי שנה (נובמבר 1918 עד יוני 1919) הייתה ברודי בתחום הרפובליקה האוקראינית המערבית. תקופה זו לוותה בפוגרומים של גדודי פטליורה נגד היהודים. בהמשך, במשך קצת יותר משנה, עברה ברודי שוב מיד ליד, כל זאת עד אוגוסט 1920, אז התייצב השלטון הפולני. בסופו של דבר, מאוגוסט 1920 ועד ספטמבר 1939, אז נכבשה בידי הצבא האדום, הייתה ברודי חלק ממדינת פולין העצמאית.

אשר לתוצאות המלחמה עבור תושבי ברודי בכלל, ועבור היהודים שבתוכה בפרט, הן היו קשות ביותר. ברודי המשיכה בירידתה הכללית והדמוגרפית שהחלה ב-1879 עם ביטול מעמדה כעיר סחר חופשית, אך הפעם הייתה ירידתה תלולה ביותר. האוכלוסייה הכללית ירדה מ-18,055 ב-1910 ל-10,860 ב-1921. אשר לאוכלוסייה היהודית באותן השנים, היא ירדה מ-12,188 ל-7,202. יש לציין שהיהודים עדיין היוו רוב בעיר (67% ב-1921), אך בירידה משמעותית מהשיא ב-1849 (87%). אולם הירידה לא הייתה רק מסחרית. היה צמצום במסחר בגלל הירידה באוכלוסייה, והמסחר בברודי היה כאמור עד מלחמת העולם הראשונה בעיקר בידי היהודים. כתוצאה מהמלחמה נותקו הסוחרים היהודים משוקי רוסיה, גרמניה ורחבי האימפריה האוסטרית שהתפוררה. הירידה במסחר גרמה לירידה במקורות הפרנסה של בעלי המלאכה היהודים, ובמיוחד השכירים. נוסף לכל זאת היה הגורם האנטישמי של החרמת המסחר היהודי. השורה התחתונה של כל התהליכים האלה הייתה שמצבם הכלכלי של יהודים רבים בברודי היה חמור. אך לא אלמן ישראל – ארגוני חסד בתמיכת הג'וינט באו לעזרת הנזקקים היהודים. בית החולים היהודי שופץ. כמו כן תמך הג'וינט בבית היתומים, במושב הזקנים ובבית הנכים. הארגונים ויצ"ו וטאז באו לעזרת הנצרכים. היו קופות שונות לתמיכה כספית כגון "הבנק העממי", "קופת גמילות חסדים", "איגוד הסוחרים היהודים", "יד חרוצים" ועוד. במקביל לפעולות שננקטו להישרדותם הפיזית של יהודי ברודי נתחדשו גם ענייני הפוליטיקה, האידאולוגיות השונות והחינוך בעיר. בשנות השלושים עלתה קרנם של הציונים בעיר, ובבחירות 1938 נבחר לראש ועד הקהילה הציוני ד"ר אברהם גלזברג. בבחירות לקונגרס הציוני ב-1935 היה רוב ל"ארץ ישראל העובדת" ומקום שני ל"מזרחי". במקביל היה בעיר גם סניף של "אגודת ישראל". רב העיר מ-1908 עד 1928 היה הרב אברהם מנדל שטיינברג. בנו, הרב משה שטיינברג, היה אחרון רבני ברודי – עד 1942, כשהשואה חיסלה את יהדות ברודי פיזית ורוחנית.


הרב אברהם מנדל שטיינברג

אף על פי שעד השואה היוו היהודים רוב מוחלט בעיר, היו פגיעות אנטישמיות בין מלחמות העולם ובעיקר ערב השואה. מ-1934 והלאה היו פיטורים שרירותיים של יהודים ממשרותיהם בעירייה ובמוסדותיה. ב-1936 הופצו בעיר כרוזים אנטישמיים. ב-20 בספטמבר 1939, כמה שבועות לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, נכבשה ברודי בידי הצבא האדום (בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב). בתי חרושת, מפעלים וחנויות פרטיים הולאמו. היו מאסרים בקרב שכבת הסוחרים, התעשיינים ועסקני הציבור. ועד הקהילה היהודית ומוסדותיו פוזרו.

כל זאת היה עד לשואה הנוראה. ב-1 ביולי 1941 נכבשה העיר בידי הגרמנים והוחלו על היהודים המגבלות הידועות – חובה לענוד סרטי מגן דוד, עוצר, איסור במסחר ועבודה בסדנאות, חובת עבודת כפייה ועוד. ביולי 1941 ערכו הגרמנים והאוקראינים ימ"ש מצודים ברחובות העיר ונרצחו כ-250 נציגים של האינטליגנציה היהודית. הגרמנים ציוו על ד"ר אברהם גלזברג (ראש ועד הקהילה ערב המלחמה) להקים יודנראט ולעמוד בראשו. היו תנאים קשים ביותר עבור היהודים, וכל זאת עוד לפני הקמת הגטו. ב-19 בספטמבר 1942, בשבת שובה, הייתה האקציה הראשונה. למחרת, ערב יום כיפור, כינסו יהודי ברודי בחשאי מניינים לתפילה. בתחילת 1943, כשרוב יהודי ברודי כבר חוסלו, הוקם הגטו. הוא היה קיים רק כמה חודשים וחוסל במאי 1943. העיר שוחררה ביולי 1944 כשמתושבי ברודי נשארו בחיים כ-250 יהודים.

כיום ברודי היא חלק ממדינת אוקראינה, אך ללא כל קהילה יהודית. חבל על דאבדין!

תחקיר וכתיבה: הדסה קלימן

ביבליוגרפיה:
  • גרטנר, חיים, הרב והעיר הגדולה – הרבנות בגליציה ומפגשה עם המודרנה 1815–1867, מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, ירושלים, תשע"ג.
  • האנציקלופדיה העברית, כרך ט, ירושלים - תל אביב, תשכ"ד.
  • ערים ואימהות בישראל, כרך שישי, ברודי, בעריכת הרב יהודה לייב הכהן מיימון, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשט"ו.
  • פנקס הקהילות, פולין, כרך שני, גליציה המזרחית, יד ושם, ירושלים, תש"ם.

אתר 'דעת'


© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016