זכור - אמונה בימי השואה

קהילת בנדין


מראשיתה ועד סוף המאה ה- 18

מפת בנדין

בנדין היא עיר בדרום פולין ואחת העתיקות שבה. ככל הנראה כבר בסוף המאה ה- 11 התיישבו בה אנשים מספר סביב מבצר מעץ אשר נבנה על צלע ההר החולש עליה. היא היוותה עורק תחבורה חשוב ליתר אזורי פולין, הן דרך הים, הן דרך היבשה. לאור נקודה זו זכתה העיר להיות תחת חסות בית המלוכה הפולני ולזכות בפריווילגיות שסייעו להתפתחותה המהירה. ב- 1358 הרס המלך הפולני קז'ימיז' הגדול את מבצר העץ והקים במקומו מבצר אדיר וחומת אבן. הוא נתן לעיר זכויות מיוחדות והיא נהייתה אחת הערים העשירות בפולין.
היהודים הראשונים התיישבו בבנדין במאה ה- 13. בראשית המאה התיישבו בכפרים בסביבות העיר, ולקראת סופה בעיר עצמה. בתחילה היו זכויותיהם מוגבלות. הם היו חייבים לגור באיזורים מיוחדים ולהתעסק במסחר רק בימים מסוימים. אולם, במאה ה- 14 (1358) הוסרו ההגבלות האלו. קז'ימיז' הגדול, אותו מלך שנתן זכויות מיוחדות לתושבי העיר בכללותם, אף היטה חסד ליהודים. הם הורשו להתיישב בכל חלקי העיר ומעמדם הושווה למעמד הסוחרים הפולניים. זכויות אלו אושרו ואף הורחבו בימי מלכים נוספים בפולין – בימי המלך זיגמונט הראשון (1527), בימי המלך סטפן בטורי (1583) ובימי המלך זיגמונט השלישי (1593). סיכומו של דבר, הותר ליהודים לעסוק במסחר ולמכור את סחורותיהם בשוק הכללי, לשחוט בהמות ולמכור בשר ולייצר ולמכור משקאות חריפים. אולם, התמונה אינה כל כך ורודה כפי שהיא משתקפת מהזכויות שניתנו ליהודי בנדין על ידי מלכי פולין השונים. ב- 1593 תבע המלך זיגמונט השלישי, שהוזכר לעיל, משלטונות העיר להגן על זכויות היהודים ולהיות אחראים לכל פגיעה בהם. מדרישה זו ניתן להבין שהייתה בעיה בשטח של התנכלויות ליהודים.
הזכויות שניתנו ליהודים על ידי מלכי פולין לא הצטמצמו בשטח הכלכלי ובביטחונם האישי. ב- 1583 נרשם בכתב הזכויות אשר ניתן ליהודים על ידי המלך סטפן בטורי שיש להם גם רשות לבנות בית כנסת ולדאוג לבית קברות יהודי (אותו בית קברות היה בשימוש עד 1831, אז דאגה הקהילה לבית קברות נוסף). הקהילה, שבראשה עמדו הרב וארבעה דיינים, טיפלה בצרכים השונים של אנשיה. מדובר בצרכים כלכליים (למשל חברת "מעוז לדל", "מלביש ערומים", "הכנסת כלה", "גמילות חסדים"), כמו כן לצרכים הרוחניים (תלמוד תורה, ישיבה, בית כנסת). נוסף לכל אלה היה על מוסדות הקהילה לדאוג לפליטים שגורשו מארצות שונות ומצאו בה מקלט. מדובר הרי בתקופה שאין ליהודים דריסת רגל במערב אירופה בגלל הגירושים השונים, והמרכז היהודי עובר בעיקר לפולין. רבני התקופה הבולטים הם הרב נתן מייטלס (במאה ה- 16), הרב מאיר אורבך (במאה ה- 17) והרב משה המבורגר, גיסו של ר' אלימלך מליז'נסק (במאה ה- 18). במאה ה- 18 הקימה הקהילה בית כנסת חדש. כמו כן היו יהודי בנדין מעורים בענפי מסחר שונים – חכרו מבשלות שיכר וטחנות קמח וסחרו בתוצרת החקלאית באיזור.


פנקס הקהילות בנדין

מהמאה ה- 19 ועד מלחמת העולם הראשונה (1914)
התמונה השקטה יחסית שתוארה לעיל נכונה עד סוף המאה ה- 18. מנקודה זו והלאה עברו על פולין טלטלות רבות שהשפיעו על הארץ בכללותה, ועל היהודים כחלק ממנה. בסוף המאה ה- 18 חולקה פולין פעמים מספר בין מעצמות אירופה השונות. במסגרת החלוקה השלישית (1795) נפלה בנדין תחת שלטון פרוסיה, מצב שנמשך עד קונגרס וינה ב- 1815. הפרוסים גזרו גזרות שונות על היהודים שעד אז נהנו מהזכויות שתוארו לעיל. הפרוסים אסרו על ישיבתם של יהודים בעיר אם לא ישבו בה בעת סיפוח האיזור לפרוסיה (1795). הנותרים (אלה שלא נאלצו לעזוב את העיר) נזקקו ל"כתבי חסות" מטעם הרשות המאשרים את זכותם לשבת במקום. כמו כן הוצרכו לשלם דמי חסות מיוחדים ומסים נוספים.
ידה הקשה של פרוסיה הוחלפה ביד קשה לא פחות, זו של רוסיה הצארית. עם תום תקופת נפולאון, בקונגרס וינה, צורפו חלקים מפולין ובתוכם בנדין לשלטון רוסיה. מצבם של הפולנים היה בכי רע, והיו שתי מרידות נגד שלטון הצאר – ב- 1831 וב- 1863. בשתיהן תמכו היהודים בפולנים, אם במזון, אם בכסף. שתי המרידות נכשלו ובעקבותן חלה ירידה כלכלית בעיר בכללותה, ובקרב היהודים בתוכה. כמו כן, בשנת המרד הראשון (1831) פרצה מגפת כולרה בעיר ורבים מתו. המגפה הפילה חללים רבים גם בקרב היהודים, ובעקבות זאת נחנך בית קברות יהודי נוסף.
במקביל לתמונה הקשה שתוארה לעיל היו התפתחויות שונות לחלוטין בבנדין במאה ה- 19, ובמיוחד בחצי השני שלה. זו הייתה תקופה של מודרניזציה בפולין בכללותה ובאיזור בנדין בפרט, איזור העשיר במכרות פחם ומתכות שונות, איזור אשר מצבו הכלכלי היה טוב עוד בימי מלכי פולין ואשר התקיימו בו ירידים בימי הביניים. עם ההתאוששות מכישלון מרד 1863 חלה תנופה כלכלית משמעותית בבנדין והאיזור. הונחה במקום מסילת ברזל, הוקמו בו בתי יציקה לברזל, תעשיות כימיות ובתי חרושת לטקסטיל ולחומרי בניין. היהודים היו שותפים לתנופה זו. הדבר משתקף במעורבותם בתמונה הכלכלית, אך בראש ובראשונה בדמוגרפיה. ב- 1857 היו בבנדין 4,060 תושבים, מתוכם 2,418 יהודים (59.6%). ב- 1897 קפץ המספר הכללי ל- 23,674, מתוכם 10,839 יהודים (45.8%). ב- 1910, ערב מלחמת העולם הראשונה, הוכפלה האוכלוסייה הכללית ואף יותר מזה – הגיעה ל- 49,623 נפש, וכן התמונה באשר לאוכלוסייה היהודית – 24,862 נפש (50% מכלל התושבים). סיכום תנופה זו היא העובדה שב- 1867 הוכרזה בנדין כעיר מחוז וצורפה לפלך פיוטרקוב.
תמונת המודרניזציה שתוארה לעיל משתקפת לא רק בדמוגרפיה ובכלכלה אלא גם בתנועות חדשות שנשבו בעולם היהודי דאז ולא פסחו על בנדין. תנועת חיבת ציון והתנועה הציונית היכו שורשים בה. לוועידת קטוביץ (1884) נשלח נציג מבנדין. במשך הזמן נוסדו תנועות ציוניות שונות, הן חילוניות והן דתיות. חלו גם שינויים במערכת החינוך. לקראת סוף המאה ה- 19 נפתחו בתי הספר המודרניים הראשונים – קודם בתי ספר נפרדים לבנים ולבנות, ובתחילת המאה ה- 20 אף בית ספר מעורב. הרבנים יצאו נגד בתי ספר אלו, ובמיוחד הרב יששכר בריש גרויברד, רבה של בנדין בתקופה זו (1893–1913). מאידך גיסא הוא תמך בהתיישבות היהודים בארץ ישראל והיה ממשתתפי ועידת היסוד של "אגודת ישראל" בקטוביץ ב- 1912.
בקהילת בנדין הייתה מתיחות לא רק על רקע חילוקי דעות בעניין בתי ספר והתייחסות לתנועה הציונית, אלא גם בעניין איוש תפקיד הרבנות בעיר. בתחילת המאה ה- 19 היה רבה של בנדין ר' מנחם נחום רוזאניס, ואחריו בנו ר' אברהם רוזאניס. אולם הייתה בעיר התנגדות מצד החסידים לכך שישמש ברבנות. הוא נאלץ לעזוב את הרבנות, והחסיד ר' בריש הרציגר תפס את מקומו. אחריו שימש בקודש ר' דוד לנגפוס (1850–1864) שהיה מקורב לחסידות גור. בימיו ניבנה בעיר בית הכנסת החדש. עם פטירתו, במשך שנתיים לא היה רב עיר בבנדין. ב- 1866 נבחר כרב ר' יצחק קימלמן אשר שימש ברבנות עד לפטירתו ב- 1893, ואחריו ר' יששכר בריש גרויברט שהוזכר לעיל. הוא היה גדול בתורה ובמעשים טובים. היה פעיל במוסדות העיר – ב"תלמוד תורה", "לינת צדק", "ביקור חולים" ועוד, אך כאמור התנגד למגמות מודרניזציה מסוימות בעיר. ב- 1910 השתתף בוועידת הרבנים בפטרבורג שנועדה לטפל בבעיות השעה ולהאדיר את העולם הדתי, לימוד תורה וקיום מצוות. באותה שנה יצא לאור ספרו "דברי יששכר" הכולל חילופי מכתבים בינו לבין רבנים שונים ואישים דגולים. הוא נפטר ערב מלחמת העולם הראשונה (ב- 1913).


הרב ר' יששכר בריש גרויברט

ממלחמת העולם הראשונה עד לשואה ולאחריה
בשנות מלחמת העולם הראשונה הייתה בנדין תחת שלטון הגרמנים. כתוצאה מ"שלום ורסאי" זכתה פולין בעצמאות ויהודי בנדין מצאו את עצמם בתחרות עם הפולנים באשר לעמדות המפתח בעיר. מבחינה מספרית הייתה ירידה משמעותית באוכלוסיית העיר כתוצאה מהמלחמה, מ- 49,623 ב- 1910 ל- 27,855 ב- 1921. בקרב היהודים הייתה ירידה דרסטית פחות – מ 24,862 ב- 1910 ל- 17,298 נפש ב- 1921. בשורה התחתונה, אחוז היהודים באוכלוסייה עלה מ- 50% ב- 1910 ל- 62.1% ב- 1921 – היהודים הפכו לרוב בעיר. כשנערכו בחירות למועצת העיר, בתחילת 1917, קיבלו היהודים רוב במועצה. השלטון הגרמני לא קיבל את התוצאות והכריז על בחירות חוזרות, בראשית 1918. המועמדים הפולנים לא הסכימו לחתום על הצהרה שבה הם מביעים את מחויבותם לשוויון זכויות מלא ליהודים בכלכלה, בדת ובזכויות אזרחיות. לאור עמדתם זו החרימו המועמדים הפולנים את הבחירות. כדי לנהל את ענייני העירייה עד לבחירות הבאות מונו ארבעה "נאמנים" – שני יהודים ושני פולנים. בבחירות שנערכו ב- 1919 נבחרו חמישה עשר חברי מועצה פולנים ושנים עשר יהודים. אשר להמשך התקופה שבין שתי מלחמות העולם, היו בחירות שבהן התמודדו הרשימות היהודיות בצורה מפוצלת (למשל בבחירות 1925, 1928) והיו בחירות שבהן התמודדו כגוש יהודי (למשל ב- 1934). אשר לתמונה הארצית, בבחירות הראשונות לסיים הפולני (1922) נבחר היהודי ד"ר שלמה ויניצהאר לנציג בית הנבחרים בתמיכת יהודי בנדין והאזור.
זו התמונה באשר ליחסים הפוליטיים בין היהודים והפולנים בעיר בין שתי מלחמות העולם. אולם, ישנו גם צד שני למטבע – תחרות בתוך הקהילה עצמה, תחרות שהיא בחלקה אידאולוגית ובחלקה אישית. בבחירות להנהגת הקהילה שנערכו ב- 1924 נבחר אברהם ליבר מ"אגודת ישראל" ליושב ראש הקהילה. בבחירות 1931 נבחר נציג הציונים יצחק ויגודסקי לתפקיד זה, כשסגנו איש ה"מזרחי" יצחק מאיר קורלנד. שנה לאחר מכן, ב- 1932, נבחרו שני אנשי "אגודת ישראל", דוד סקאדילס ובונם באנהרט, לתפקידי יושב ראש הקהילה וסגנו.
חילוקי הדעות אשר השפיעו על הבחירות להנהגת הקהילה היהודית בבנדין שבין שתי מלחמות העולם התבטאו גם בבחירת רב העיר בתקופה זו. ערב מלחמת העולם הראשונה (1913) נפטר רבה של בנדין, הרב יששכר בריש גרויברט, אשר הוזכר לעיל. עם פטירתו נבחר בנו, הרב יקותיאל זלמן גרויברט, לשמש בקודש. החסידים בעיר ערערו על בחירה זו, אך הרב גרויברט נבחר בבחירות חוזרות והמשיך בתפקידו עד 1920, אז היגר לארצות הברית ובה שימש ברבנות עד לפטירתו ב- 1942. הוא היה אף פעיל ב"הסתדרות הרבנים" בארצות הברית. במקומו, כרב בנדין, נבחר הרב צבי הכהן לוין, אשר נתמך על ידי חסידי גור. הוא היה חתנו של בעל ה"שפת אמת" ואף הושפע מאוד ממנו. הוא היה אביו של ר' איצ'ה מאיר לוין, לימים חבר כנסת ומנהיג "אגודת ישראל". עם פטירתו של הרב (ב- 1935) נתעוררה שוב המחלוקת בין החסידים לאנשי ה"מזרחי" בנוגע לבחירת רב העיר. החסידים בחרו בר' מנדל הכהן לוין, בנו של ר' צבי הכהן לוין, ואנשי ה"מזרחי" והציונים בחרו ברב יצחק אייזיק גרוסמן שבא מגרייבו כדי להיות רבה של בנדין. אף אחד מהם לא נבחר רשמית על ידי הקהילה, אך כל אחד מהם הנהיג את החוג שלמענו נבחר, כל זאת עד השואה. הנאצים ימ"ש לא הבחינו בין חסידים לאנשי ה"מזרחי", ושני הרבנים נספו בשואה יחד עם צאן מרעיתם הי"ד.


בית הכנסת בבנדין

זוהי על רגל אחת התמונה באשר לאיוש תפקידי הרב ופרנסי הקהילה. אך הייתה כמובן פעילות בשטח, בתוך הקהילה היהודית, אשר שיקפה את הדעות השונות בין יהודי בנדין ומחוצה לה. כבר הוזכרה העובדה שלקראת סוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20 נוסדו בתי ספר מודרניים אשר דעת הרבנים (במיוחד הרב יששכר בריש גרויברט) לא הייתה נוחה מהם. לעומתם הייתה פעילות חינוכית לתגבור החינוך הדתי בעיר. ב- 1920 נפתח חדר מודרני מטעם ה"מזרחי" אשר שפת ההוראה בו הייתה עברית, חידוש גדול בעולם הדתי בפולין. בוגרי חדר זה המשיכו את לימודיהם בבית הספר התיכון-דתי של רשת "יבנה", רשת חינוכית דתית-ציונית אשר התקיימה בפולין בין שתי מלחמות העולם (אך לא הייתה קשורה לרשת "יבנה" בליטא, בעלת אותו שם). חוגי "אגודת ישראל" היו פעילים בחינוך, וב- 1929 נחנך בניין תלמוד תורה חדש. כמו כן היה בבנדין ארגון "עזרה" אשר סייע בגיוס כספים לתשלום שכר לימוד בחדרים ובת"תים.
כל זאת בעולם החינוך הדתי, אך בנדין נחשבה גם למעוז של התנועה הציונית, ולאור זאת ביקרו בה אישים בולטים של התנועה הציונית. קשת הדעות בעולם הציוני הייתה מיוצגת בה ובפעילות הקהילה – מהשמאל החילוני ("צעירי ציון" ו"פועלי ציון") לימין ("בית"ר"), ואף לאוכלוסייה הדתית ("צעירי המזרחי", שנהיו "השומר הדתי" ו"צעירי אגודת ישראל"). כל אלה ערכו פעילות תנועתית ערה בהתאם להשקפת עולמם מבחינה דתית וציונית.
כפי שצוין לעיל, בנדין היא עיר תעשייה ומפעלים אשר אוצרות טבעיים רבים נמצאים בסביבתה. אחרי מלחמת העולם הראשונה התפתחה מאוד התשתית התעשייתית בעיר. תעשיינים יהודיים תרמו לכך רבות. בתי חרושת הקשורים לתעשיית המתכת, העץ וחומרי הבניין היו בבעלות יהודית. כמו כן עסקו יהודים רבים בענפי ההלבשה, הטקסטיל והמזון. בסיוע הג'וינט הקימו יהודי בנדין רשת קואופרטיבים וקופת מלווה. ב- 1926 הוקם בנק יהודי ראשון, וב- 1932 הקימו בעלי המלאכה היהודיים בנק נוסף, קואופרטיבי. כמו כן היה ה"בונד" פעיל בבנדין, אם כי כוחו ירד בשלהי שנות העשרים. ב- 1936 פרצה שביתה של יהודים ופולנים בדרישה להעלאת שכר. חוגים אנטישמיים ניצלו את השביתה כדי להסית נגד הפועלים היהודיים. היו אלה שנות השלושים, עליית הנאציזם בגרמניה והסתה אנטישמית אשר לא פסחה על פולין. מוסדות הקהילה בבנדין לא נשארו אדישים למצב. הוגברו פעולות העזרה ההדדית, אם על ידי תגבור מוסדות החסד, אם על ידי הקמת בית חולים יהודי ובית יתומים יהודי. הקהילה דאגה לא רק ליהודי בנדין והסביבה אלא גם לפליטים שהגיעו מגרמניה בעקבות עליית הנאצים, ובעיקר לאחר גירוש היהודים בעלי האזרחות הפולנית מגרמניה לזבונשין בסתיו 1938.
כל זאת עד לשואה ממש. הגרמנים כבשו את העיר בשבוע הראשון של המלחמה (9/1939). מיד הגיעו התוצאות הנלוות – פגיעה בתושבים היהודיים, שרפת בית הכנסת, גזרות כלכליות, הגבלות אישיות והקמת יודנראט. מקום מושבו היה בסוסנוביץ השכנה. בראשו עמד משה מרין, איש תקיף וסמכותי, אשר התנהלותו בתקופת השילוחים הייתה שנויה במחלוקת. היודנראט הקים בתי מלאכה בבעלות גרמנית להעסקת יהודים בתקווה שכך יינצלו יהודים, אם רבים אם מעטים. כל זאת לא עזר לאורך זמן. המשלוחים לאושוויץ התחילו במאי 1942. יהודי בנדין הועברו לגטו באביב 1943, ואותו חיסלו הגרמנים באוגוסט 1943. כמה עשרות הצליחו להימלט לסלובקיה והונגריה.
אחרי השואה הייתה בבנדין התפתחות מעניינת. היא היוותה מרכז זמני לפליטים יהודיים ניצולי שואה. ממאי 1945 פעל בה ועד יהודי. ביוני של אותה שנה היו בה 1,043 יהודים. אך כל זה היה מצב זמני. ביולי 1946 ירד המספר ל- 249, וב- 2004 חיו בבנדין שלושה יהודים בלבד. העיר עברה ממצב שבו היהודים היוו בה רוב (62.1% ב- 1921) למצב שבו חיים בה שלושה בלבד.

תחקיר וכתיבה: הדסה קלימן


ביבלוגרפיה:
  • פנקס הקהילות , פולין ,כרך שביעי, מחוזות לובלין, קיילצה, ירושלים, יד ושם, תשנ"ט.
  • פנקס בנדין ,אש, שטיין (עורך) – ארגון יוצאי בנדין בישראל, תל אביב, תשי"ט.
  • האנציקלופדיה של השואה כרך ראשון, יד ושם, תל אביב תש"ן.
  • The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe, Vol. 1, New Heaven and London, 2008.

אתר 'דעת'


© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016