זכור - אמונה בימי השואה

הניצולים ואנחנו

קהילת בלגרד


מראשיתה ועד הפלישה האוסטרית (1688)
בלגרד (או ביאוגרד) נמצאת במפגש נהרות הדנובה והסאבה. מכאן נובעת חשיבותה הכללית והאסטרטגית ואף טמון גם ההסבר להיסטוריה הפוליטית הסוערת שלה.
מהתקופה הקדומה והלאה היא עברה ידיים פעמים רבות - מהרומאים לשבטים גרמניים שונים, מהם לבולגרים (במאה ה- 9, אז נעשתה לעיר סלאבית לפי אוכלוסייתה), מהם לביזנטים (1154), מהם להונגרים (1180) ואז שוב לבולגרים. במאה ה- 14 הייתה בידי מלכי סרביה, ובתחילת המאה ה- 15 הוכרזה כעיר הבירה של ממלכת סרביה. במאה ה- 16 (1521) נכבשה בידי התורכים העות'מאנים, והם עשו אותה מרכז אדמיניסטרטיבי לאחת מפרובינציות האימפריה. התקופה העות'מאנית הייתה באופן יחסי היציבה ביותר בתולדות העיר, והיא נמשכה עד הפלישה האוסטרית בשנת 1688.
בבלגרד הייתה כנראה קהילה יהודית קטנה במאה ה- 14, בתקופת המלכות הסרבית, אך רוב היהודים הגיעו בעקבות הכיבוש התורכי של 1521. מכאן נובעת גם העובדה שהאוכלוסייה היהודית בבלגרד הייתה בעיקר ספרדית. בתקופה התורכית הרובעים היהודיים היו דומים לאלו שברחבי האימפריה - בתים צפופים, רחובות צרים ותנאים סניטריים ירודים. מאידך גיסא הייתה בה מסגרת משפחתית חזקה, וכבר במאה ה- 16 הייתה הקהילה בעלת מוסדות סעד וצדקה. יש אף עדויות על משלוח צדקה לעניי ארץ ישראל מטעם יהודי בלגרד. במאה ה- 17 אף נעשתה למרכז תורני. ב- 1617 נתמנה ר' יהודה לירמה מסלוניקי, מחבר הספר "פליטת בית יהודה", לרבה של בלגרד, ואף ייסד בה ישיבה. ב- 1643 מילא ר' שמחה הכהן, מחבר "ספר השמות" ותלמידו של ר' יהודה לירמה, את מקומו ברבנות העיר. ב- 1662 נתמנה כרב העיר ר' יוסף אלמושנינו מסלוניקי, שלמד וחונך בבלגרד. בתקופת כהונתו הגיעו לבלגרד בני כת הדונמה (שהאמינו בשבתי צבי גם לאחר המרתו), אך הם היו מנודים בידי החברה היהודית.

מהכיבוש האוסטרי (1688) ועד מרד הסרבים (1806)
תקופת כהונתו של הרב אלמושנינו הופסקה ב- 1688, עם הגעתם של האוסטרים. ואמנם, זה היה שינוי גדול עבור האוכלוסייה הרחבה בכלל, ועבור היהודים בפרט. מ- 1688 ועד 1806 (מרד הסרבים) עברה העיר ידיים שש פעמים, מהאוסטרים לתורכים וחזרה. למלחמות התכופות היו השלכות הרסניות על הקהילה היהודית. בדרך כלל היהודים העדיפו את השלטון התורכי. במסגרת המשפט העות'מאני הם נחשבו אמנם לנחותים (ד'ימים), אך זכותם לשבת בעיר הייתה מעוגנת בחוק. יהודי בלגרד מילאו תפקיד חשוב בקשרי המסחר עם סלוניקי, קושטה ואנקונה. בתקופות שהאוסטרים שלטו בהן (הארוכה מתוכן הייתה 1717 - 1739) הוטלו גזרות על היהודים מבחינת אזורי מגורים, איסור החזקת רכוש והגבלת המלאכות שהיו רשאים לעסוק בהן. בדרך כלל, כשיד התורכים הייתה על העליונה נהנו מכך היהודים הספרדיים, וכשגברה יד האוסטרים נהנו מכך היהודים האשכנזיים, כי הם נחשבו לנתיני אוסטריה. עזרה בלתי צפויה ליהודי בלגרד במאה ה- 18 באה מכיוון יוסף זיסקינד אופנהיימר (הידוע בכינויו "היהודי זיס"), כשנתמנה ב- 1732 ליועצו הכלכלי ולסוכנו של הנסיך קארל אלכסנדר מווירטנברג, מושל בלגרד באותה תקופה. בהשפעת אופנהיימר הורשו היהודים לבנות מחדש את בית הכנסת, שנהרס בעקבות המלחמות התכופות.
תהפוכות השלטון בעיר השפיעו לרעה על הקהילה היהודית בכלל, ועל המצב הרוחני בפרט. במאה ה- 18, המאה העיקרית במלחמות תורכיה-אוסטריה, הייתה תחלופת הרבנים גדולה במיוחד. בהתחלה כיהנו רבנים נפרדים לקהילה האשכנזית ולקהילה הספרדית, אך עקב חוסר היציבות הפוליטית במדינה הייתה אחדות בין היהודים צו השעה, ור' לוי יצחק ירושלמי (אשכנזי) נבחר לרבן של שתי הקהילות. אחריו היו ר' נתן גינצבורג ור' שלמה שלם, ובהמשך הייתה אפילו תקופה שבה לא היה רב לקהילת בלגרד. ב- 1771 נבחר השד"ר ר' יששכר אבולעפיה לרבה של בלגרד, ולאחר שנתיים נתמנה ר' עזריאל יחיאל מאגריסו. לאחר מותו נתמנה בנו, ר' יהושע רפאל מאגריסו לרב.

המאה ה- 19
תחילת המאה ה- 19 הביאה בחובה תהפוכות חדשות. ב- 1806 נפלה העיר בידי סרבים מורדים. תוך כדי הכיבוש התנפלו חילות סרביים על בתי היהודים ובית הכנסת. יהודים אחדים נהרגו, חלק גורשו וחלק ברחו מבלגרד לזמון השכנה ולמקומות נוספים. בשנים 1813 - 1817 התחולל המרד הסרבי השני. בעקבות המרד הזה הוכתר מילוש אוברנוביץ' לנסיך סרביה. שלטונו (1817 - 1839, ושוב ב- 1859 - 1860) מהווה מפנה לטובה עבור יהודי בלגרד. היהודי חיים בכר דוד (הידוע בכינויו "דויצ'ו") נעשה בנקאי וכלכלן המדינה. היהודי יוסף שלזינגר נעשה מנצח על תזמורת בלגרד. הוא נחשב לאבי המוסיקה הסרבית של המאה ה- 19. ב- 1819 שופץ בית הכנסת הישן (שנהרס במרד הסרבי הראשון). ב- 1837 נפתח בית הדפוס הסרבי הראשון. בין היתר הודפסו בו ספרים בעברית ובלאדינו. מדובר על תופעה ייחודית, כשבית דפוס ממשלתי (לא יהודי) מדפיס ספרים בעברית. רבני העיר, חכמיה ומוריה השתמשו בכלי זה כדי להדפיס סידורים, מחזורים, ספרי לימוד וקונטרסים תורניים. בין היתר הודפס שם הספר "וילקט יוסף" שנכתב על ידי רבה של בלגרד דאז, ר' יוסף פינצ'ו.
תקופה זו של הנסיך מילוש אוברנוביץ' נחשבת למעין "תור הזהב" של יהודי סרביה. אולם היא לא ארכה. לשלטונו הבלעדי של הנסיך התארגנה אופוזיציה, וב- 1839 הוא הודח מכיסאו. זו הייתה זו תפנית לרעה עבור יהודי סרביה. ב- 1846 נחקק חוק ולפיו נאסר על היהודים לעסוק במסחר או להיות בעלי נכסי דלא ניידי בפנים סרביה. כתוצאה מכך עברו יהודים מהאזור הפנימי של סרביה לבלגרד, ולחילופין חלק מיהודי בלגרד עזבו אותה מתוך חשש שמא החוקים המפלים יפגעו גם בהם. אמנם הנסיך מילוש חזר לשלטון (ב- 1859), ועם שובו התעוררה תקווה מחודשת לשיפור מצב היהודים, אך הוא נפטר לאחר שנה ויורשיו חידשו את רדיפת היהודים. בייחוד סבלו היהודים הספרדיים (שהיו הרוב) שהיו קודם לכן נתיני תורכיה, בעוד שהקהילה האשכנזית נהנתה מחסותה של ממשלת אוסטריה-הונגריה.
הטלטלה הפוליטית באזור לא תמה. עד 1862 הייתה בלגרד מחולקת לאזור תורכי (תחת הנהלה תורכית) ולאזור סרבי (תחת הנהלה סרבית). ב- 1862 פרצה מלחמה בין התורכים לבין השלטונות הסרביים. היו הפגזות על בלגרד, וכמעט כל היהודים נאלצו לעזוב את העיר מאימת הקרבות. כעבור חצי שנה שבו רוב הפליטים לבלגרד. אך נוסף לבעיית שיקומם מחדש הם היו צריכים להתמודד עם הבעיה הישנה של שוויון זכויות ועם הסרת המגבלות עליהם. הם פנו לנסיך הסרבי ולגורמי חוץ, ביניהם משה מונטיפיורי וארגון כי"ח ("כל ישראל חברים"). בסופו של דבר השיגו את מבוקשם, לפחות באופן רשמי. ב- 1878, לפי תנאי חוזה השלום, ניתנה עצמאות למונטנגרו, לרומניה ולסרביה (שבה נמצאת בלגרד), בתנאי שיתנו שוויון זכויות מלא לכל האזרחים, ללא הבדל דת. הנסיך הסרבי הודיע שממשלתו מוכנה להסיר את כל החוקים המפלים את היהודים לרעה. למעשה, בכל מיני תחבולות, הייתה סחבת בחקיקה ורק ב- 1888, עם קבלת החוקה החדשה של סרביה, הוענק ליהודי סרביה שוויון זכויות.

המצב הפנים קהילתי
השיא מבחינת חלק היהודים באוכלוסייה הכללית היה בימי שלטונו של מילוש אוברנוביץ' (1817 - 1839). בשנת 1838 היו בבלגרד 1,530 יהודים מתוך אוכלוסייה כללית של 12,963 נפש. הם היו 11.8% מהתושבים. בכל התקופות היו הספרדים רוב מוחץ, אך תמיד היה מיעוט אשכנזי. כזכור, במאה ה- 18, לאור המצב הבלתי יציב במדינה, התאחדו הקהילות האשכנזיות והספרדיות תחת רב אחד (ר' לוי יצחק ירושלמי). במאה ה- 19 התמונה שוב התהפכה. בשנים 1837 - 1850 היה רבה של בלגרד ר' יוסף יצחק פינצ'ו, שהוזכר לעיל. אחריו שימש בקודש ר' רפאל יוסף ששון. בתקופתו, ביקשו האשכנזים, שמספרם ואחוזיהם בקהילה גדלו בעיקר בתקופה זו, להיפרד מהספרדים ולקיים קהילה משלהם. למעשה, החצי השני של המאה ה- 19 היה תקופה לא יציבה מבחינת הרבנות בבלגרד. לפעמים הייתה הבעיה בקהילה הספרדית, ולפעמים באשכנזית. בסיכומו של דבר, היו שנים של תחלופה תכופה של רבנים ואף שנים ללא רב לקהילה זו או אחרת.
למרות התמונה שתוארה לעיל, הקהילה היהודית הייתה פעילה והיו בה מוסדות רבים אשר מילאו את צורכיהם הקיומיים והרוחניים של אנשיה (מדובר על הקהילה הספרדית, זו שהייתה רוב מכריע בקרב היהודים, ואף הייתה המלוכדת משתיהן). את ההצלחה הזאת יש לייחס לוועד הקהילה. כל ארגוני הקהילה היו כפופים אליו: "תלמוד תורה" - לאיסוף תרומות לצורכי הלימוד של ילדים עניים ולמשכורת המלמדים; "עניי העיר" - לתמיכה בעניים; "ציצית" ו"שומרי תושיה" - דאגה לקיום המצוות; קופות צדקה לתמיכה במוסדות בארץ ישראל (היישוב הישן); "ביקור חולים" - מלבד עידוד מצוות ביקור חולים היה לחברה זו רופא יהודי משלה; "תיקון חצות" - ללימוד בלילה; חברת "סעודה שלישית"; "חברה קדישא" (בית הקברות הישן היה קיים מ- 1512, שנת הכיבוש העות'מאני, ועד 1888. ב- 1889 נחנך בית הקברות החדש); "אגודת נשים צדקניות" - לעזרה במתן נדוניה לנערות עניות ולתלמידות נצרכות.
נוסף למוסדות הללו, היו גם מוסדות קהילתיים ששיקפו את צורכי הזמן, אם מבחינת המצב החיצוני, בשלטון המדינה, ואם לאור המצב הפנימי, בקרב היהודים: "מוכי המלחמה" - לעזרה לנזקקים אשר סבלם נבע מהמלחמות התכופות; "לומדי התנ"ך" - אנשים שהתאספו בבתים פרטיים כדי ללמוד את התנ"ך ואת פירושיו (הן מקום הלימוד והן נושאו לא היו מקובלים בעבר); "חברת מנגנים" (נוסדה ב1881); חברת כי"ח (כל ישראל חברים - אליאנס) מקומית (נוסדה ב- 1864); "החברה לתמיכה למען לימודי מלאכה, אמנויות ומדעים" - העניקה מלגות מטעם הקהילה לנערים מעוטי יכולת כדי לאפשר להם לימודי תיכון ולימודי המשך.
הראשון שנהנה מתמיכה זו היה יצחק אלקלעי, לימים רבה הראשי של יהדות סרביה ומאוחר יותר של יהדות יוגוסלביה.
כפי שאפשר לראות מהדוגמאות הללו, ועד הקהילה הספרדית היה פעיל ביותר ועזר ליהודים להתקיים פיזית ורוחנית, הן בתקופות יציבות יחסית (מיעוטן) והן באלה שהיו מלאות תהפוכות מבחוץ (רובן). משפחה אשר בלטה בפעילותה הקהילתית במשך מספר דורות (כולל המאה ה- 20) היא משפחת אלקלעי, אשר מבניה היו ראשי הקהילה ופעיליה ואחד מהם אף היה רבה הראשי של יוגוסלביה. גורם אשר תרם לסולידריות של היהודים הספרדיים היה העובדה שעד סוף המאה ה- 19 כמעט כל היהודים הספרדיים המשיכו לגור ברובע היהודי, דורצ'ל. החל משנות ה- 70 של המאה ה- 19 עברו היהודים הספרדיים המבוססים יותר לשכונות אחרות ונוצרה חלוקה גאוגרפית-שכונתית בקהילה הספרדית, שהייתה מבוססת על הבדלים סוציו-אקונומיים. תופעה זו גררה אחריה שינויים נוספים. אם קודם לכן היה חינוך הילדים בידי הקהילה (רבנים ומלמדים) ושפת ההוראה הייתה לאדינו, בסוף המאה ה- 19 למדו כבר רוב הילדים היהודיים בבתי ספר יסודיים ציבוריים (לאו דווקא יהודיים) בעלי אופי חילוני, כשהלשון הסרבית היא לשון ההוראה. החינוך הדתי הפך לתוספת בלבד ללימודים הכלליים, ולא ההיפך כפי שהיה בעבר. כמו כן היה שינוי באשר לחינוך הבנות. ב- 1864 נוסד ביזמת המדינה בית ספר יהודי לבנות, תופעה שהייתה בגדר חידוש.
בשנות ה- 60 של המאה ה- 19 ייסד בבלגרד הרב יהודה חי אלקלעי, אחד ממבשרי הציונות, יחד עם גבריאל נחמיאס, סניף של ה"חברה ליישוב ארץ ישראל".
הקהילה האשכנזית בבלגרד גדלה בעיקר בחצי השני של המאה ה- 19. היא הייתה מאורגנת בנפרד, מבחינת רבנים, בתי כנסת ומוסדות קהילתיים. כמו כן לא היו אנשיה מרוכזים ברובע היהודי או בכל שכונה אחרת אלא התפזרו בשכונות שונות בעיר, לפי יכולתם הכלכלית. בדרך כלל היה מצבם הכלכלי-חברתי טוב יותר מזה של היהודים הספרדיים, אך ההבדלים לא היו גדולים. השלכה טבעית של כך הייתה שההתבוללות התחילה דווקא בקרב האשכנזים, אך עם הזמן פגעה גם בספרדים.

המאה ה- 20
במלחמת העולם הראשונה, מלחמה בעלת תוצאות גורליות עבור סרביה, השתתפו יהודי בלגרד במאמץ המלחמתי הסרבי הרבה מעבר לאחוזים שלהם באוכלוסייה (12% מהצבא, לעומת פחות מ- 5% באוכלוסייה). הרבנים אלקלעי (ספרדי) ויצחק הכהן שלאנג (אשכנזי) עודדו את הפטריוטיות ללאום הסרבי. בממשלה הגולה של סרביה באי קורפו השתתף גם ציר יהודי, בן ציון בולי. כמו כן ראוי לציון ד"ר דוד אלבאלה, רופא יהודי אשר היה בו בזמן פטריוט סרבי וציוני. הוא פעל בנאמנות למען סרביה, אך מיום הכרזת בלפור הפנה את מרצו לקבלת תמיכת סרביה ברעיון הבית הלאומי ליהודים. פחות מחודשיים לאחר הצהרת בלפור קיבל אלבאלה מכתב ממילנקו וסניץ', ראש משלחת סרביה בגולה, שהוא מכיר בזכות היהודים לבית לאומי.

אחת מתוצאות מלחמת העולם הראשונה הייתה היווצרותה של מדינה חדשה באירופה. שמה הראשון היה "המלכות של הסרבים, הקרואטים והסלובנים", אך לאחר זמן שונה השם ל"מלכות יוגוסלביה", דהיינו ארץ הסלבים הדרומיים, ובלגרד הייתה עיר הבירה.
אוכלוסיית בלגרד בכלל, ויהודיה בפרט, נהנו מהמצב החדש. המדינה החדשה מנתה 70,000 יהודים, והוחלט לייסד את "איגוד הקהילות הדתיות". האגודה נוסדה ב- 1919, ובהנהלתה היו ארבעה ממנהיגי יהדות בלגרד. מאוחר יותר (ב- 1923) נוסד "ארגון רבני יוגוסלביה", והרב ד"ר יצחק אלקלעי מבלגרד נבחר לעמוד בראשו.

התקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה תקופת רווחה ליהודי בלגרד. יחסי היהודים והסרבים היו בדרך כלל תקינים, במיוחד כשמדובר על היהודים הספרדיים. כמו כן היה גידול משמעותי במספר היהודים (מ- 4,844 ב- 1921 ל- 7,906 ב- 1931), אך חלקם באוכלוסייה הכללית ירד (מ- 4.34% ב- 1921 ל- 3.3% ב- 1931) הודות לגידול הרב באוכלוסייה הכללית. יהודים רבים אף נבחרו למועצת העירייה או הועסקו בשירותי הממשלה. רוב היהודים עסקו ביבוא ויצוא, בבנקאות, בייצור בגדים ובבורסקאות. רבים מהיהודים היו בעלי מלאכה, ונמצאו גם בעלי מקצועות חופשיים. היהודים הספרדיים והאשכנזיים המשיכו לקיים קהילות נפרדות, אך היחסים ביניהם השתפרו עם הזמן. המוסדות הקהילתיים המשיכו לפעול, אך בהיקף קטן יותר מאשר בשנים עברו, מפני שהיהודים היו מעורים יותר בסביבה היוגוסלבית ופחות בקהילה. העיתונות היהודית בלאדינו הייתה בשקיעה, ואף זאת הסרבית הייתה מצומצמת. לעומת זאת, בהוצאות לאור יהודיות של שנות ה- 30 הייתה דווקא פעילות ענפה: לוחות שנה, מאמרים בנושאים יהודיים, ביוגרפיות של דמויות ציוניות, מחזור בתרגום וביאורים בקרואטית-סרבית ועוד. אשר לתרבות, המעורבות היהודית בחיי הרוח בבלגרד הייתה בקו של עלייה משנות ה- 20 ואילך.
נציין דוגמאות אחדות: הציירים ליאון כהן, יהודה ברוך ומשה פיאדה והסופרים חיים דאוויצ'ו, אהרן אלקלעי ופאולינה אלבאלה. כמו כן הייתה אגודת משכילים יהודיים, "אחווה", שפעלה בשנות ה- 30. הייתה גם ספרייה יהודית שנוסדה ב- 1929 בידי אהרן אלקלעי ונוהלה על ידו עד לשואה. נחתום את הרשימה ב"אגודת הזמר הסרבית יהודית" שנוסדה במאה הקודמת (1879), והייתה גורם לשיתוף פעולה תרבותי-אמנותי בין היהודים לבין הרוב הסרבי הלא יהודי.

השואה ולאחריה
כל זאת עד השואה והתקופה שקדמה לה. ערב השואה התחילו להתפרסם מאמרים אנטישמיים. מיום 1 בספטמבר 40' לא היו ילדים יהודיים יכולים להתקבל לבית הספר הכללי. חודש לאחר מכן חל איסור החזקת מפעלים וחנויות מזון בידי יהודים. הופעל נומרוס קלאוזוס לתלמידים יהודיים בבתי ספר תיכוניים ועל תיכוניים.
לאור הגזרות האלה ארגנו יהודי בלגרד כיתות לימוד במסגרת בית הספר היהודי. סידור זה פעל עד אפריל 41', מועד פלישת הנאצים לסרביה. בתחילת 1941 היו בבלגרד כ- 12,000 יהודים, ועם השחרור (אוקטובר 44') היו בה כ- 600 יהודים. רובעי היהודים דורצ'ול ופישקליה נמחקו כמעט כליל. משחררי העיר היו הפרטיזנים (ביניהם יהודים) והקומוניסטים היוגוסלבים.
בראש משחררי יוגוסלביה היה טיטו, ראש המפלגה הקומוניסטית ביוגוסלביה, והוא נבחר לעמוד בראש הממשלה העתידית לפני סוף המלחמה. עם תום המלחמה הוא ריכז את כוח השלטון בממשלה המרכזית בבלגרד. ממשלתו הייתה קומוניסטית, אך בעלת קו פחות נוקשה מזה של ממשלת מוסקבה. מבחינת היהודים הייתה עובדה זו לטובה. בניגוד לרובן המכריע של קהילות מזרח אירופה, שנעלמו כמעט כליל בעקבות השואה, קהילת בלגרד שמנתה 600 נפש ב- 1944 גדלה במהירות. ב- 1945 היא מנתה 1,423 נפש, וב- 1947 כבר מנתה 2,271 חברים. פעילויות הקהילה אחרי השואה התמקדו בשיקום הפיזי והנפשי של הניצולים ובעידוד זהות יהודית מבחינה תרבותית, אך לאו דווקא דתית. בעקבות קום המדינה ומלחמת ששת הימים עלו רבים לישראל, וב- 1969 נותרו בבלגרד 1,602 יהודים. העולים היו בעיקר דתיים או ציוניים, כך שרבים מהנשארים התבוללו בחברה הסובבת.
עובדה זו הציבה אתגר גדול בפני איגוד הקהילות בבלגרד - הישרדות. כדי לשנות את המצב, הקהילה האשכנזית והספרדית התאחדו. מגמה זו התבטאה בקיום פעילויות לקראת החגים, בקיום גן ילדים יהודי ובאחזקת המוזאון היהודי היוגוסלבי (ובו שמורים חפצי יודאיקה, ספרים וארכיון לתולדות יהודי יוגוסלביה). כמו כן ארגנו תפילות בשבת ומועד ואירועים מיוחדים.
בסוף המאה ה- 20 ובתחילת המאה ה- 21 חל שינוי משמעותי בתמונה הכללית - מלחמת בוסניה והתפרקותה של יוגוסלביה. סרביה היא כיום שוב מדינה עצמאית. כתוצאה מהמלחמה גדלה שוב קהילת בלגרד - השיא היה ביוני 1996 (2,200 נפש). ביוני 2000 ירד המספר ל- 1919 (כתוצאה מהגירה בעקבות התערבותה של NATO). הקהילה גדלה במידה מסוימת בגלל פליטים מבוסניה.
עתיד יהדות סרביה בכלל, ויהדות בלגרד בפרט, נשאר בסימן שאלה. יש בכך השתקפות של המצב הלא ברור והבלתי יציב ששורר כיום באזור כולו מבחינה פוליטית, חברתית ודתית.


תחקיר וכתיבה: הדסה קליימן


ביבלוגרפיה:
  • האנציקלופדיה העברית,ח, ירושלים, תל אביב תשכ"ט.
  • פנקס הקהילות, יוגוסלביה, יד ושם, ירושלים תשמ"ח.
  • Yugoslav Jewry-Aspects of Post World War 2 and Post Yugoslav Developments, Ari Kerkkanen, Helsinki 2001.
  • The Jews of Yugoslavia, A Quest for Community, Harriet Pass Freidenreich, The Jewish Publication Society of America, 1979.

אתר 'דעת'


© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016