קראקוב היא עיר הסטורית ובה מיבנים עתיקים ואוצרות אמנות עשירים רבים. שוכנים בה טירת מלכי פולין, קתדרלה בה קבורים מלכי פולין וגיבוריה הלאומיים, שרידי מגדלים ושערים מחומת העיר מימי הביניים ועוד. עד סוף המאה ה-16 אף הייתה עיר הבירה של פולין. יהודים מוזכרים בה מהמאות ה-12-11. אך יישוב יהודי של ממש קיים מהמאה ה-14 והוא קשור בשמו של המלך קז'ימיז' III, המכונה "הגדול". ואמנם, כשמו כן היה, עבור קראקוב בכלל והיהודים בפרט. הוא אישר כתב זכויות לטובת היהודים ופעל לביטול עלילת דם נגד יהודי קראקוב. כמו כן ייסד עיר חדשה בשכנות לקראקוב שנקראה על שמו - קז'ימיז'. מראשיתה יהודים הורשו להתיישב בה, לרכוש בה בתים וקרקעות ולעסוק במשלוח יד לשם פרנסתם. עיר זאת, שנהפכה לשכונה של קראקוב (ב-1795, כשהאיזור סופח לאוסטריה), היתה מרכז החיים היהודים בקראקוב ממש עד השואה. במיוחד במאה ה-15, כשהייתה הסתה קיצונית נגד יהודי קראקוב מצד גורמים בכנסייה ובאוניברסיטה, נהייתה קז'ימיז' מקום מפלט ונחמה.
כל הנ"ל משמשים רקע ל"תור הזהב" של יהודי פולין בכלל ויהודי קראקוב בפרט - המדובר במאות ה-16 וה-17 עד גזירות ת"ח ות"ט (1648). בתחילת המאה ה-16 המלך אלכסנדר מינה את ר' יעקב פולק לרבה של קראקוב ומסר לו סמכות שיפוט ומיסוי. זכויות אלה אושרו בידי יורשו, המלך זיגמונט "הזקן". כוח השיפוט בין היהודים נמסר לרבנים, ובוטלה סמכות השיפוט של הכמרים והעירוניים בחוב שיהודי מעורב בו. השורה התחתונה שבתקנות אלה היתה חיזוק מעמדה של האוטונומיה היהודית. ואמנם, היה צורך בחיזוק זה. במאה ה-16 היגרו לקראקוב יהודים מגרמניה, אוסטריה וצ'כיה. כמו כן מאיטליה וממגורשי ספרד ופורטוגל. תמונה זו היא נכונה לא רק בנוגע לקראקוב אלא לגבי פולין בכלל. ואכן, אלה ימי פריחתה של הגוף המסמל את שיא האוטונומיה של יהודי פולין, "ועד ארבע הארצות". לקראקוב היה מקום חשוב בוועד זה, בהיותה הקהילה הראשית של אחת הארצות, "פולין-קטן". במשך המאה ה-16 הגיעה קהילת קראקוב לשיאים חומריים ורוחניים. תרמו לכך כמה גורמים: מלכי פולין אוהדי יהודים, הילכי רוח של ליברליזם והומניזם (כתוצאה מהרנסנס), רופאי חצר יהודיים בעלי השפעה שפעלו כשתדלנים לטובת היהודים (למשל, שמואל בן משולם או הרב והרופא משה פישל), ורבנים ותלמידי חכמים אשר השפעתם חצתה גבולות במקום ובזמן. ועתה נפרט.
- ר' יעקב פולק (1530-1460/70) - הוא הגיע לקראקוב לאחר ששימש בפראג כראש
ישיבה ואב"ד בקראקוב ייסד ישיבה גדולה אשר חידושה היה שימת דגש על שיטת
הלימוד הפלפולי. בין תלמידיו הגדולים היה ר' שלום שכנא, חותנו ורבו של הרמ"א.
- הרמ"א (1572-1525/30), אשר האציל מרוחו לא רק על קהילות קראקוב ופולין, אלא
על קהילות ישראל באשר הן שם, ובעיקר על יהדות אשכנז. שמו המלא - ר' משה בר' ישראל, ומכאן ראשי התיבות של שמו, הרמ"א - ר' משה איסרלש, דהיינו בנו של ר' איסרל (ישראל). אביו היה מעשירי הקהילה ופרנסיה ואף קיבל רשות מהמלך לעסוק במסחר והלוואה בריבית בכל פולין. הרמ"א חי בתקופה שמרכז התורה עובר מזרחה. יהדות מערב אירופה שוקעת בגלל רדיפות וגירושים (אשכנז, צרפת, ספרד) ופולין נהיה המרכז החדש באירופה. קודמיו של הרמ"א, ר' יעקב פולק מקראקוב ור' שלום שכנא מלובלין הם עיקרי מקימי מרכז זה, אך הם לא השאירו ספרים. הרמ"א הוא הראשון שביסס בספרים את ההגמוניה הרוחנית של יהדות פולין. מפעלו העיקרי היה בהלכה, וספציפית "המפה" על ה"שולחן ערוך" לר' יוסף קארו. בהגהותיו אלה הוא הביא את דיני ומנהגי גלילות אשכנז אשר אינם מוזכרים בשו"ע. כך קרה שהשו"ע נתקבל בכל תפוצות ישראל האשכנזיות עם "המפה" של הרמ"א.
הרמ"א גם עסק בשטחים נוספים. הוא נחשב לרמב"ם של יהדות פולין. ואמנם, על מצבתו רשום, בדומה לרמב"ם, "ממשה ועד משה לא קם כמשה". תחום מישנה בו עסק היה הפילוסופיה. הוא היה בעל השכלה פילוסופית והיה בקי בספרי המחקר של ימי הביניים (המהרש"ל, בן דורו, הוכיח אותו על התענינותו זו). את דעותיו הפילוסופיות סיפח בספרו "תורת העולה". חידושו הוא בצירוף שלושת הגורמים של ההלכה, הפילוסופיה והקבלה ומזיגתם יחד. בדומה לרמב"ם הוא לא הסתפק בכתיבת ספרים אלא עמד בראש קהילתו והיה עסקן ציבורי פעיל. הוא הקים ישיבה וכלכל בכספו את תלמידיו שזרמו אליו מפולין ומחוצה לה. הוא היה חבר בית הדין המקומי, ומשנת ש"ג (1553) עמד בראשו. פנו אליו בשאלות מקהילות רבות. כמו כן, עמד בחילופי מכתבים עם חכמי הדור, ביניהם מהר"ם מפאדובה ור' יוסף קארו, בעל ה"שולחן ערוך". לסיכום, רבנות קראקוב הגיעה לפסגתה בימי הרמ"א, ולא בכדי ראו את עצמם רבים מרבני פולין כתלמידי הרמ"א.
- ר' נתן נטע שפירא (1633-1585) - פעל בדור שאחרי הרמ"א. היה רב ומקובל,
ממשפחה רבנית מפורסמת. משנת שע"ז (1617) שימש רב וראש ישיבה בקראקוב.
אם כי הגה מילדותו בש"ס ופוסקים, עיקר התעניינותו היה בקבלה. ספרו העיקרי הוא "מגלה עמוקות". בספריו ודרשותיו הפיץ את תורת הקבלה של האר"י.
- ר' יואל סירקיס (1640-1561) - נקרא הב"ח על שם ספרו "בית חדש". ספרו זה הוא
ביאור והגהה של "הטור". הספר מצטיין בעמקות, חריפות ובקיאות.
מפורסמות הן הגהותיו על התלמוד, הרא"ש, ה"בית יוסף", ה"שולחן ערוך" והרמ"א. על ידי נוסחאותיו המתוקנות האיר את עיני הלומדים. הוא שימש ברבנות בכמה ערים, האחרונה בהן קראקוב. הוא נחשב לאחד מגדולי הפוסקים האשכנזים אחרי הרמ"א.
- ר' יהושוע בר' יוסף (1648-1578 - ת"ח) - רב ומחבר. מפורסם על שם ספרו "מגיני
שלמה" שתוכנו הוא יישובם של דברי רש"י נגד הגותיהם של בעלי התוספות. בראשית שנת ת' (1640) נתקבל לריש מתיבתא בקראקוב במקום של ר' נתן שפירא. מבין תלמידיו היה הש"ך.
- ר' יום טוב ליפמן הלר (1654-1574) - ידוע בשם בעל ה"תוספות יו"ט" על שם פירושו למשנה. הוא שימש כרב בכמה קהילות, האחרונה בהן קראקוב. הוא נקרא לכהן ברבנות בקראקוב במקומו של הב"ח (שנפטר ב1640-). בעל ה"תוספות יו"ט" פעל בתקופה קשה עבור יהודי פולין, ימי גזירות ת"ח ות"ט (1648/9). נשים רבות נתעגנו מבעליהן והוא עשה רבות כדי לשחררן מעגינותן. בפירושו למשנה השתדל לישב סתירות ממשנה למשנה בסברות ישרות והגיוניות - ר' משולם בר' יואל כ"ץ קיצר את פירושו של בעל "תוספות יו"ט" והדפיסו בשם "עיקר תוספות יו"ט". ר' יו"ט הלר גם השתתף בפעולותיהם של רבני "ועד ארבע הארצות". הוא היה בין חברי בתי הדין הקבועים של הוועד ומראשי המדברים בהתוועדויות בירידים בלובלין.
הרבנים הנזכרים לעיל קבורים בבית הקברות הישן בקראקוב, בחצר בית הכנסת של הרמ"א. אותו בית כנסת נבנה על ידי אביו, ר' ישראל איסרליש. אשר לבית הקברות, קבורים בו הרמ"א ובני משפחתו, ר' נתן שפירא, הב"ח, ר' יהושוע בר' יוסף, ובעל ה"תוספות יו"ט".
ובכך ננעלת סקירתנו של "תור הזהב" של יהדות קראקוב במסגרת גדולתה של יהדות פולין בתקופה זו. החצי השני של המאה ה17- והמאה ה18- לא האירו פנים ליהודי קראקוב. היו צרות מבחוץ ומבפנים - עלילות, פרעות, מגיפות, השפעות שבתאיות ועוד. בחלוקתה הראשונה של פולין (1772), קראקוב נשארה פולנית בעוד קז'ימיז' סופחה לאוסטריה. כך קרה שגבול חצה בין מקום מגורי היהודים (קז'ימיז') ומקום חנויותיהם ובתי המלאכה שלהם (קראקוב). בעיה זו באה על פתרונה עם חלוקתה השלישית של פולין (1795) כשקראקוב והאיזור סופחו לאוסטריה, וכך יצא שקראקוב וקז'ימיז' אוחדו. ובכך עמדה קהילת קראקוב על סף התקופה המודרנית של המאה ה-19.
המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 (1918-1815)
תקופה זו, עבור קראקוב כחלק מפולין בכלל ועבור יהודיה בפרט, מתחלקת לשניים - תקופת הרפובליקה (1846-1815), ותקופת השלטון האוסטרי (1918-1846). כתוצאה מפשרה שהושגה בקונגרס וינה (1815), קראקוב נהייתה עיר חופשית, נייטרלית, תחת חסותן של המעצמות. עם כינון הרפובליקה מונתה ועדה לקבוע את מעמד היהודים. הוטלו הגבלות על מקורות הפרנסה של היהודים ועל מקומות מגוריהם. התקנות גם פגעו באוטונומיה של הקהילה ובנושאי חינוך. במקום ועד הקהילה נקבע "ועד בני דת משה". למעשה, הועמד ועד הקהילה תחת פיקוחה של העירייה. על מקיימי חדרים ומוסדות תלמוד תורה נקבע קנס. מעשים אלה נעשו כדי לאלץ את היהודים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ממשלתיים מיוחדים לילדים יהודיים. למעשה, מעטים מילדי ישראל הלכו לבתי ספר אלה, ואלה שהלכו נטו להתבוללות. רבני קראקוב התנגדו נמרצות לנטיות אלה.
אולם, למוסד הרבנות דאז היו גם בעיות פנימיות. עם פטירתו של הרב צבי דוד הלוי (1832) היתה מחלוקת על הרבנות. חלק מהבוחרים תמך ברב דב בר מייזליש (שאמנם נהיה הרב) וחלק תמך ברב שאול לנדא. מחלוקת זו החלישה את הרבנות והקלה על חדירת שני זרמים מנוגדים ביניהם ומנוגדים לרבנות קראקוב - החסידות וההשכלה. הרב מייזליש מילא מקום מרכזי בחיי הציבור היהודי בעיר ולא הסתפק בפעילות רבנית טהורה - הוא תמך בשני נסיונות מרד מטעם הפועלים, ב1830- נגד השלטון הרוסי וב1846- נגד האוסטרים. שתי המרידות נכשלו. ב1848-, כשקראקוב היתה תחת שלטון אוסטריה, נבחר לפרלמנט האוסטרי כיהודי הראשון, כמו כן גם נבחר למועצת עיריית קראקוב. ב1856- עבר לוורשה כדי לכהן כרבה הראשי. את מקומו כרבה של קראקוב לקח הרב שמעון סופר (1883-1820), בנו של החת"ם סופר ונכדו של ר' עקיבא אייגר. ב1978- ייסד בלבוב את חברת "מחזיקי הדת" שבמסגרתה לחם במשכילים. כמו כן נבחר לפרלמנט האוסטרי כנציג היהודים האורתודוכסים בגליציה ובוקובינה. בסוף ימיו הקים עם ר' אהרן מרכוס, את "אגודת ישוב ארץ ישראל" בקראקוב אך לא הספיק להגשים את תוכניתו. כאמור, באמצע המאה ה19- (1846) קראקוב עברה לשלטון האוסטרים. היהודים יוצגו הן בפרלמנט האוסטרי ( ע"י הרב מייזליש). הן במועצת העיר (10 יהודים מתוך 40 צירים). היהודים ציפו, אך לשוא, להסרת המגבלות עליהם. בחוקה חדשה מטעם הקיסר האוסטרי אמנם דובר על שויון כל בני הדתות, אך למעשה הפולנים ודובריהם במועצת העיר התנגדו לכך. לאור הגזירות השונות (הנהוגות למעשה, גם אם לא היו כתובות) מבחינת מקורות פרנסה, מגורים, חינוך ודת, יהודי קראקוב היו חייבים לגלות כושר הסתגלות רב. בחלק הצליחו, ובחלק לא.
והרי התיאור בכמה שטחים:
- בדמוגרפיה - ב1843- היו בקראקוב 13,080 יהודים מתוך 29,910 תושבים. ב1880- היו
20,269 מתוך 66,095 ב1910- היו 32,321 יהודים מתוך 151,686 תושבים. אנו רואים כאן בבירור שאם כי מספר היהודים עולה, אחוזם מתוך האוכלוסיה הכללית יורד. תופעה זו מקורה בחלק מהגירת יהודי קראקוב אל מעבר לים, בחלק בהמרת דת (התנצרות), ובחלק מהעובדה שסופחו לעיר קראקוב פרברים שכמעט ולא היו בהם יהודים, כך שאחוז היהודים בקראקוב רבתי ירד.
-
בכלכלה - עיקר תעסוקת היהודים היה במסחר ובמלאכה. הסוחרים הגדולים עסקו
בייבוא סחורות. רוב רובם של היהודים החזיקו חנויות קטנות או היו בעלי מלאכה. בתקופה הנידונה ישנו גידול באינטליגנציה המקצועית היהודית, הן במספרים, הן באחוזים. כמקובל בקהילות ישראל באשר הן שם, הוקמו ארגונים לעזרה הדדית לסוחרים ובעלי מלאכה יהודים - להלוואות, לעזרה לסוחרים יהודים שירדו מנכסיהם, ולשם הקמת אגודת בעלי מלאכה יהודים. אגודות אלה פעלו, בין היתר, לביטול הגזירה של חובת סגירת עסקיהם בימי א', ואמנם הצליחו בכך.
אולם, למרות הארגונים שתוארו לעיל, היו יהודים רבים אשר מצבם הכלכלי והסוציאלי נדרדר. עבורם פעלו חברות גמ"ח למיניהם אשר משמותיהם אפשר ללמוד על מטרתם - "ביקור חולים", "מגדלי יתומים", "אסיפת זקנים", "הכנסת כלה", "נושאי המיטה" ועוד.
כמו כן, ב1868- ועד הקהילה קיבל תחת חסותו את בית החולים היהודי והוא הורחב.
- בענייני הקהילה, דת, חינוך ותרבות, פעילות ציונית-
בארגון הקהילתי של קראקוב היהודית חלו במחצית השנייה של המאה ה19- שינויים רבים, אשר תחילתם במחצית הראשונה של המאה ותוארו לעיל. ב1860- נפתח בקראקוב טמפל משכילי, הנקרא טמפל "הנאורים". באותה שנה ממש נכנס הרב שמעון סופר לתפקידו כרב העיר והוא נלחם נגד השפעת המשכילים. בינתיים, עיריית קראקוב נכנסה לתמונה. בוטל "הועד של בני דת משה" שהוקם על ידי הממשלה בראשית המאה, ובמקומה נקבעה "הקהילה היהודית הדתית". למוסד החדש ניתנו סמכויות בענייני דת, עזרה סוציאלית וסעד, אך נלקחו ממנו הטיפול בענייני המשפט והמיסוי. השורה התחתונה היא שהאוטונומיה היהודית נחלשה.
לעומת פעילות החרדים והמשכילים, התפתחה, לקראת סוף המאה ה19-, פעילות ציוני בקראקוב. יעקב שמואל פוקס ייסד את השבועון העברי "המגיד החדש" (1892). ד"ר יהושע טהון היה הדמות המרכזית בתנועה הציונית בגליציה בכלל ובקראקוב בפרט במשך דור (1936-1900). ב-1901 הוקם בקראקוב הועד האיזורי של ציוני מערב גליציה. בראשית המאה ה20- הוקמו בקראקוב כמה תנועות ציוניות "צעירי ציון", "פועלי ציון", "המזרחי" וארגוני נשים ציוניות.
קשת בדעות מבחינה דתית-חינוכית השתקפה גם בתחום בתי הפר. מצד אחד הישיבות ותלמודי התורה המשיכו ביתר שאת, אם כי בתהליך מסויים של מודרניזציה. מצד שני קמו בתי ספר מסוג שונה - בי"ס מטעם כי"ח (1889), בתי ספר עבריים (1914, 1905), גימנסיה יהודית (1906), ו"אוניברסיטה לעם" (1902) שבמסגרתה ניתנו הרצאות בנושאי מדע וספרות. כמו כן נפתחה ספרייה יהודית מודרנית (1876) ונוסד תיאטרון עממי ביידיש (1898).
אשר למלחמה עצמה - מתקפתם הגדולה של הרוסים בגליציה לא הגיעה לקראקוב (הנמצאת במערב גליציה) ולכן נחסך מיהודי קראקוב ויתר תושביה הסבל הגדול שסבלו ערי גליציה המזרחית והמרכזית. אולם יהודי קראקוב סבלו מהפגיעות "הרגילות" של מלחמה - שיתוק במסחר, אינפלציה ועוד. כמו כן, הגיעו לקראקוב פליטים יהודיים מאיזורים אחרים בפולין, תופעה אשר גרמה לצפיפות, מחלות ומחסור באוכל.
בין שתי מלחמות העולם (1939-1919)
הכלכלה
עם כינונו של השלטון הפולני העצמאי (כתוצאה ממלחמות העולם הראשונה) בלטו הנסיונות לשקם את הכלכלה היהודית שהיתה משותקת בחלקה בעקבות המלחמה, אולם היו קשיים רבים. חלקם נבעו מהשלכות אוביקטיביות של מלחמה, חלקם ממדיניות המיסוי של הממשלה, מאנטישמיות גלויה וסמויה ומהפיכתם של ענפי כלכלה מסויימים למונופול ממשלתי. היהודים עדיין היוו רוב בין בעלי המקצועות החופשיים אך בשנת ה30- הוגבר תהליך נישולם של הרופאים היהודים מעבודה בשרותים ממלכתיים ומוניציפלים. מדיניות השלטונות הפולניים שפגעה בכלכלה היהודית חייבה את הציבור היהודי להתארגנות מוגברת. נוסדו אגודות ובנקים לסוחרים יהודים ותוגברו פעולות הגמ"חים וארגוני התמיכה שנוסדו במאה ה-19 וראשית המאה ה-20.
פעילות קהילתית, תרבותית, ציוניתבין שתי מלחמות העולם קראקוב היתה מרכז של כמה וכמה תנועות. הפעילות הציונית, שנחלשה בזמן המלחמה, קבלה תנופה אחריה. מרכז ההסתדרות הציונית של גליציה המערבית היה בקראקוב. ראש התנועה הציונית בעיר ובאיזור, עד מותו ב1936-, היה ד"ר יהושוע טהון. נוסף לעסקנותו בתנועה הציונית, היה פעיל בקהילה היהודית בקראקוב. הוא היה ציר בסיים הפולני במשך 16 שנה. כמובן היה מטיף ב"טמפל הנאורים". בניגוד למטיפים במערב אירופה, שנטו להתבוללות, הוא הבליט את הצד הלאומי-תרבותי-ציוני בדרשותיו. התנועה הציונית הגדולה ביותר היתה זאת של "הציונים הכלליים", אך יתר התנועות הציוניות היו מיוצגות והן הוזכרו לעיל. הציונים הדתיים היו מאורגנים בתנועת "המזרחי" אשר נוסדה ביוזמת ר' יהושוע השיל פרבשטיין, נשיא "המזרחי" בפולין. מסונפים ל"מזרחי" היו "החלוץ המזרחי" (אירגן הכשרת לעלייה לארץ ישראל) ו"צעירי המזרחי". תנועת "השומר הדתי" נוסדה בתרפ"ח (1928) ושמה לה למטרה את העליה לארץ ישראל להתיישבות העובדת הדתית.
במקביל לתנועות שהוזכרו לעיל, יש לציין את מרכזיותה של תנועת "אגודת ישראל" בקראקוב. לתנועה זו היתה נציגות ניכרת במוסדות הקהילה ובמועצת העירייה. הגורם המרכזי המשפיע בתנועת "אגודת ישראל" בעיר היתה חסידות גור, וזאת למרות המרחק הגיאוגרפי שמפריד בין קראקוב לגור (הנמצאת בקרבת וורשה). מפעילי תנועת "אגו"י" היו ד"ר פייביש סטמפל, יו"ר מועצת הקהילה, ור' יצחק באומינגר. מסונפים לתנועת "אגודת ישראל" היה סניף של "צעירי אגודת ישראל" לבנים ו"בנות אגודת ישראל" לבנות. כמו כן פעל בקראקוב סניף של "פועלי אגו"י". בניגוד גמור לתמונה שתיארה לעיל, פעלה בעיר תנועת ה"בונד", אשר השפעת חבריה היתה ניכרת באיגודים המקצועיים של השכירים היהודים בעיר, אך רק מעט בוועד הקהילה. כמו כן בלט משקלם של היהודים בתנועה הקומוניסטית בעיר.
פעילות דתית חינוכית-לימודית
תנועת "המזרחי" ייסדה "חדר עברי" (1921) אשר כלל לימודי חול שנלמדו מתוך השקפת עולם דתית. מנהלו הראשון היה אפרים פידלר. כמו כן, נוסד מטעם "המזרחי" בית ספר תיכון דתי בשם "תחכמוני". אשר לתנועת "אגודת ישראל" היה "תלמודי תורה" מהסוג המסורתי המקובל (רק לימודי קודש) אך היה גם ת"ת "יסודי תורה" אשר כלל לימודי חול חלקיים.
המסגרות הנ"ל, עם כל חשיבותן, משקפות מסגרות חינוך דתיות וחרדיות אשר היו קיימות בארצות רבות במזרח אירופה לאורך הקשת הדתית-חרדית-חסידית. החידוש בהא הידיעה בחינוך החרדי בפולין בכלל ובקראקוב בפרט היה ייסוד בית הספר "בית יעקב" (1917) וסמינר "בית יעקב" (1925). ייסוד רשת זו מהווה מהפכה של ממש ואת הזכות לכך יש לזקוף לשרה שנירר (1939-1880), אשה שהייתה תופרת במקצועה ואת השכלתה בנושאי יהדות רכשה בלימוד עצמי. בתחילת מלחמת העולם הראשונה הגיעה כפליטה לוינה ונתנה שם את דעתה לחינוך היהודי הלקוי של הנערה היהודיה, במיוחד במזרח אירופה. ואומנם, היה צורך דחוף למסגרת כזאת הבנים למדו בישיבות, הבנות בבתי ספר פולניים, ומציאות זו גרמה למשבר אמוני והרס המשפחה היהודית. על רקע מצב זה שרה שנירר ראתה את מפעלה המהפכני כמלחמת מצווה. היו כאלה שהשמיעו מחאה והתנגדות ללימוד התורה על ידי הבנות על סמך "כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות" אך בעל ה"חפץ חיים" תמך בייסוד בתי הספר של "בית יעקב" באומרו, "בני דורנו המלמדים כל כך הרבה תפלות עם הבנות, מכל שכן שראוי ללמד אותן תורה". בית הספר הראשון נוסד בקראקוב (תרע"ז 1917), אך עד מהרה נוסדו עוד ועוד בתי ספר בכל פולין ומחוצה לה. בתמיכת ר' מאיר שפירא, מייסד "ישיבת חכמי לובלין". נוסד סמינר למורות "בית יעקב".כמו כן נוסדה תנועת נוער "בנות יעקב" (הנקראת גם "בתיה"). ב1924- רשת "בית יעקב" אומצה על ידי תנועת "אגודת ישראל". שרה שנירר נפטרה ללא ילדים ביולוגים אך אלפי תלמידותיה הן בנותיה הרוחניות. עדות לחינוכן אפשר לראות בספרה של גב' פרל בניש "הרוח שגברה על הדרקון" המספר על קורות בנות "בית יעקב" מקראקוב בשואה.
השואה - שקיעת קראקוב היהודית
המספרים מדברים בעד עצמם. ערב מלחמת העולם השנייה היו בקראקוב 56,000 יהודים. ב 1945- נותרו פחות מ1,000-. היו גירושים הדרגתיים. הגטו חוסל במרץ 1943. היהודים נורו או נשלחו לאושוויץ או מחנה פלאשוב. בסוף המלחמה חזרו לקראקוב שרידי המחנות. במשך הזמן רובם עלו לישראל. בראש השנה תש"ח נחנך מחדש בית הכנסת של הרמ"א ושופץ בית הקברות שם. המבקר בקראקוב היום יכול לראות את בית הכנסת ובית הקברות. כמו כן, את בית הכנסת הישן, אשר הפך למוזיאון לענייני יודאיקה - מזכרת עצובה לקהילה מפוארת.
תחקיר וכתיבה: הדסה קליימן
ביבלוגרפיה:
- פנקס הקהילות, כרך שלישי, פולין- גאליציה המערבית ושלזיה, יד ושם, ירושלים, תשמ"ד
- האנציקלופדיה העברית, כרך ל', ירושלים - תל אביב, תשל"ח
- אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל - בעריכת ד"ר מרדכי מרגליות, הוצאת יהושע צ'צ'יק בסיוע מוסד הרב קוק, תל אביב, תשי"ט
- ספר קראקא עיר ואם בישראל, בעריכת ד"ר אריה באומינגר, מגר. מאיר בוסאק, ד"ר נתן מיכאל גלבר, הוצאת מוסד הרב קוק בהשתתפות ארגון יוצאי קראקא בישראל, ירושלים, תשי"ט