זכור - אמונה בימי השואה

תחקיר חודש אב  תשע"ח - קינות לזכר השואה


  • עדויות
    ד"ר מאיר דבורז'צקי, וילנה תש"א-ב
    בתקופת הגטו הראשונה לא היו נוהגים לומר קדיש אחר האנשים שהוצאו לפונאר, שהרי לא ידוע היה מה היה שם גורלם... אולם היו שטענו, כי פירושה של פונאר ידוע הוא; הללו היו אומרים קדיש על דעת עצמם, אחר בני משפחותיהם שהוצאו לשם.
    מסרו בגטו, שבמחבואים (בימי ה'אקציות') וכן בבית הכלא שבלוקישקי נהגו יהודים רבים שנתפסו, מבלי שילדיהם ידעו על כך, או יהודים ללא ילדים, לומר קדיש לנשמתם הם, כי ראו שהמוות הולך ומתקרב, ולא יהיה מי שיאמר קדיש אחריהם.
    [מרק דבורזצקי, "החיים הדתיים בגטו וילנא", סיני מ"ז (תש"כ), עמ' קי"ז]

    זושא הרצשטארק, לודז' תש"ג
    הרבנים שעדיין נותרו בגיטו (לאחר השפערה) עמלו רבות בבעיות הלכה: האם חייבים לומר "קדיש" אחרי הקדושים – מתי צריכים להתחיל לומר "קדיש" – ואיך יש לנהוג בענייני אבלות?
    [זושא הרצשטארק, דם ודמע בגטו לודז', עמ' 155]

    ד"ר מאיר דבורז'צקי, מחנה דאוטמרגן תש"ה
    במחנה האימים דאוטמרגן בדרום גרמניה היתה קבוצת בחורי ישיבה מתכנסת בלילות לומר פרק משניות טרם עלותם על האצטבאות המזוהמות. והם היו עייפים ויגעי כוח מהעמל המפרך בבורות הטיט, ככל יתר בני המחנה, ונפשם כלתה למוות ברעב ככל יתר בני המחנה, והם היו רטובים עד העצמות מטבח התעלות ולא רחוצים זה ירחים ומכוסי תולעים ככל יתר בני המחנה. ואחד מהם, בחור צנום וחיוור מנובוגרודק, היה לעיתים מקריא בעל פה פרקי משניות והשאר היו חוזרים אחריו מאמר אחרי מאמר [...] ובתום הלימוד היו אומרים 'קדיש דרבנן' כמו אחרי כל לימוד תורה בעשרה, 'על ישראל ועל רבנן', והיו פורצים בבכי: איפה הם ישראל ואיפה רבנן. נכון, אנו מאמינים שהכול נעשה ברצון ה' ובהשגחתו המוחלטת, אבל עד מתי תרשה לשוחט לשחוט?
    [מצוטט בתוך: לאון צ'ארני ושאול מייזליש, קדיש: השפעתו על היהדות, הוצאת מודן תשס"ח, עמ' 103]






  • © כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016