זכור - אמונה בימי השואה

תחקיר חודש כסלו  תשע"ח - חג החנוכה בשואה


  • עדות ב'
    פרל בניש, אושוויץ תש"ה
    חנוכה עמד בפתח. מהיכן נשיג נרות? ההצעות שפעו מכל עבר. נוכל להכין פתילות בקלות יתירה, על ידי פרימת חוטים מבגדינו; ואילו שמן ניתן להפיק ממרגרינה מומסת. לפתע הגיע אורח לביקור – ידידנו השרברב, שנקרא לתקן מספר צינורות. הוא הבחין ברבקה, והגיש לה חבילה קטנה. כניסתו של גבר לשטח מגוריהן של הנשים היתה כרוכה בסכנה גדולה, גם כאשר הגיע למקום בתוקף תפקידו. לפיכך, לא הושמעה כל מלה, פרט ללחישה "לכבוד חנוכה", אותה שמעה רבקה מפיו בטרם שב ומיהר לעבודתו. עצרנו את נשימתנו בציפיה, בעוד רבקה פותחת את החבילה. בתוכה גילינו שתי סוכריות, שני גפרורים, וכן – לא יאומן! – שני נרות קטנים. "אליהו הנביא" הפרטי שלנו הביא לנו אוצר של ממש. כעת נוכל להדליק נרות חנוכה! באותו לילה, לאחר ששככה ההמולה סביב שתיית ה"קפה", ניגשה רבקה לעבר תנור ההסקה. "חנוכה הלילה!" הכריזה בקול רם, "הבה נדליק נרות חנוכה."
    כל שוכנות הצריף הצטופפו מסביב לתנור בדממה מוחלטת. רבקה ניגשה להדליק נר ראשון של תנוכה. בקול שנישא ברמה ברכה את הברכה הראשונה – "ברוך אתה... מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה". שלהבת הנר הזעירה הבהבה מעל לתנור הלבנים המאורך. בתוככי המרתף האפל של אושוויץ הוצתה להבה – להבה שהניסה את העלטה.
    כעת הושמעה הברכה השנייה – "ברוך אתה... מלך העולם, שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". גם בזמן הזה, בימינו-אנו, יחולל ה' עבורנו ניסים. ולבסוף, הברכה השלישית, ברכת "שהחיינו" – "ברוך אתה... מלך העולם, שהחיינו, וקיימנו, והגיענו לזמן הזה". לא רק שהעניק לנו חיים, אלא אף איפשר לנו לחגוג את ימי החנוכה. מחשבות מרירות חלפו בראשינו. אמנם כן, ה' העניק לנו חיים; אך מה עם כל האחרים? האמנם מצבם אינו טוב משלנו? מדוע לא הלכנו יחד אתם?
    העיניים נמלאו דמעות; הלבבות דאבו מכאב. לאתר מכן פצחנו יחד בזמר "מעוז צור", המרעיף בחלקו הראשון את האמונה והתקווה בגאולה הקרובה. הקטע השני מבטא כאב – "רעות שבעה נפשי, בישן כוחי כלה. חיי מררו בקושי..." שבנו והתייפחנו. לאחר מכן הלך
    וגבר קול שירתנו כאשר הגענו שוב לפסוקים המביעים תקווה – "חשוף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה. נקום נקמת דם עבדיך..."
    רבקה טיפסה על התנור, פנתה לעבר שומעיה ונשאה "נאום לאומה", בקול רם וללא חת – "בנות! יחדיו ישנות אנו על אותם הדרגשים, יחדיו נושאות אנו את אותו הכאב, יחדיו מתייסרות באותם יסורים, אפופות בחשכת-מוות. אך הלילה – חנוכה! בלילה זה שב ונחנך בית המקדש. הנה, הדלקנו נר, ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.
    חברות! אותה שלהבת זעירה שהדלקנו הלילה, קודש היא. בכל לב יהודי שוכן אותו ניצוץ מקודש, הניצוץ האלוקי המגרש הרבה מחשכת עולמנו האומלל."
    [פרל בניש, הרוח שגברה על הדרקון, ירושלים תשנ"ד, עמ' 340—341]





  • © כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016