זכור - אמונה בימי השואה

תחקיר חודש ניסן  תשפ"א - פסח במסתור


  • עדות
    דוקלה, פולין, תש"ג
    יום ב' ערב פסח שנת תש"ג, 19.4.43,
    ייאוש ותקווה, אלה הן שתי ההרגשות המתרוצצות בקרבי, ועיתים יש שגובר האחד – ייאוש אחזני לשעה, ליום או יותר, אבל אם זרחה עליו השמש ושולחת עליו את קרניה החמות – ונמס הוא כשלג ואיננו, ובמקומו מופיעה המתנגדת לו – התקווה. היא נכנסת בי ומביאה איתה איזה רוח חיים חדשה, ובעזרתה אני מקבל את הייסורים הבאים עלינו באהבה. רוח התקווה מחזקת אותי וכאילו אומרת: חזק ואמץ ליבך וחכה לטוב שיבוא, והוא בטח יבוא.
    ובעת רצון כזו החלטנו אפילו לחוג את חג המצות, מובן בגדר האפשרות. ביקשנו את בעלת הבית שהיא תאפה לנו עוגות מצות, לא חמץ, מקמח חיטים, ולא תבשל בשבילנו מתבשילי החמץ רק תפוחי אדמה, והיא הבטיחה לנו למלאות את רצוננו, ד' ישלם שכרה כי היא באמת אישה טובת לב. ולמרות זאת שהיא עובדת כל היום בשדה, היא זוכרת לשמש אותנו בכל עת פנויה וגם הפעם היא תעמוד בעזרתנו. וכיבדתי כבר את ריצפת מעוננו וביערתי החמץ, ומוכנים אנו לקבל פני החג. ואף שלא נוכל לחוג אותו כהלכתו ולא נאכל מן הזבחים ומן הפסחים, לעת ערב נשב אל השולחן ולאור הלבנה נקדש את היום ונאכל מצה עם מרור ונספר גם הגדת ליל פסח: "עבדים היינו... והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עחינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם...", הלאה: "שפוך חמתך"... "חסל סידור פסח"... "חד גדיא" עד "ואתא הקב"ה ושחט לשוחט".
    ומאמינים אנו שאומנם כן יהיה סופם של הרשעים השוחטים אותנו ושופכים דמנו, וגמולם ישיב בראשם, ויום יבוא שיקבלו שכר כל המעשים הרעים וכל העינויים הקשים שעינו אותנו, ובעינינו נראה בנקום ד' את נקמת דם עמו השפוך. וכמו שראינו את עמנו בשפלותו, כן נזכה לראותו בקומו ובבניינו, בפריחתו ובשגשוגו, ועוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ישראל קול ששון וקול שמחה, ושב העם ושמח את חגיו ומועדיו, שבתותיו וחודשיו, כן יעזור ד'.
    [יוסף גוזיק, אומנם נר רוחני דולק בי: יומנו של תלמיד חכם מדוקלה, ירושלים תשע"ט, עמ' 205—206]



  • Claims Conference
    © כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016