זכור - אמונה בימי השואה

תחקיר חודש שבט  תשפ"א - מכתבים ראשונים של אנשי אמונה לאחר השחרור


  • מכתב
    מכתב הרב ישראל הלוי קנר בקרקוב לידידו

    מקור: בידי בנו הרב משה קנר, טורונטו, קנדה. פורסם ב'קול התורה', קונטרס תורני, גייטסהד-אנגליה, ניסן תשס"ד, עמ' קי"ב - קט"ז

    קרקוב, א' חנוכה, חג המאורות תש"ו [סוף נובמבר 1945]

    שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף
    ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו
    יהודה היה עסוק ליקח לו אשה
    והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח
    (מדרש רבה וישב פרשה פה)

    עוד לא יצאנו מתחת השפעת העבר הקרוב. עוד לא שוחררנו מרשמי פֶּלֶּץ וּבְעַתָּה הקולטים בתוכם כל קטל נורא, כל רצח איום, כל חורבן והרס ושמד וכיליון. עוד לא הספקנו לפנות לאחורינו להתחשב ולהתבונן כראוי איך ומה קרה לנו, מי ומה היה בעוכרנו... עודנו תוהים וחוששים אם כל זאת היא אמת נכונה ומציאותית או איזה חלום סיוטי מבעית, איזו בדותא שטנית פראית.. עוד לא התפזרו העבים אחרי מבול הזעם שנתך עלינו. עוד הכל כה איום, שרוף וטרוף. עוד הכל כה נורא, מרוט, עזוב וחרוב...
    והנה זה מחורב מתוך הערפל, שוב בת קול יוצאת ומגעת לאוזנינו: "בן אדם, מה לך נרדם! עמוד על רגליך, התעורר מתרדמתך העגומה, התנער מעפר יגונך וצא מתוך דיכאונך. חבוש את פצעיך, חתל את חבורותיך וכבוש מכאובי נשמתך!
    בן אדם! התאזר, התלכד והכון לקראת חיים חדשים. חגור חרבך על ירך וצא הלחם מלחמת החיים מחדש. קח בידך אמת הבניין, קנה המידה וקו המשקולת. רשום את התכנית, גבל את החומר, צרף את הלבנים, יסד ובנה... שתף את עצמך בבריאה ויצירה!"
    עוד זה מדבר וזה בא וטופח על פנינו "בן אדם! מה לך בונה? מה לך אצל בריאה ויצירה? המעט בנית ויצרת, הקמת ושכללת והכל עלה בתוהו, בהרס ואבדון? בגדה בך הבריאה כולה והכל נהפך עליך למשחית... וכלום היה חסר שגם יחידתך העלובה תיצלה במוקד הזעם הזה. הלא המוות כולו עודנו חי בעיניך... איפה נשתתקה צעקת הצעקות, המחאה החריפה ביותר מול עולם ומלואו? איפה הם זעזועי נשמתך בשעות שדמית שהנן האחרונות? איפה הם פרכוסי נפשך האדירים בצרחה מר לנקמה ולגאולת הדם? איפה נקהה הרגשתך שהיתה מפרפרת ביתרון דחיפה לחיים, הכל כדי לשלם ולגמול מדה כנגד מדה – ועכשיו מה היה לך? מה לך בונה במקום סותר? תן לה כמידתה! ידיך לא אסורות. הרוס, סתור, קרע, כרות, עקר ושרש, בעוט והפל ומשפטך יחרץ על ידך ולא על ידי אחרים!"
    ורוח ישראל סבא, העטופה יגון קודר על שבר בת עמה, השרויה בצער ועלבון ומדוכדכת מן המהלומה הקשה ביותר שספגה אי פעם – מתרוממת מאשפות חורבנה ולובשת גבורה, מזעיקה את כל שרידי כוחותיה לחדש את פעולתה ולהגן על שיירי נכסיה מן הייאוש המתקיף, הזומם להשמיד את כל הנשאר לפליטה – ומשיבה ועונה: במה דברים אמורים? באומות העולם, אבל לא כן הוא בבני ישראל. עם ישראל אינו מתייחס אל החיים לא בהגיון, גם לא ברגש. משפטו לא יחרץ לא הוא ולא אחרים, משפטו כבר נחרץ ב"ואם לאו שם תהא קבורתכם", הוא כרת ברית את החיים תחת הר בוער באש-דת...
    שם חוצב להב אמונתו ושם נשבע שבועת אמונים לתורה ולתעודה. שם שם לו חוק ומשפט – באש שחורה על גבי אש לבנה חורתו חוקקו בלוחות הלב הישראלי, הברית הנצחית, התורה והמצוות. הם היו לו לקו ולמדה במהלך החיים, בהם ישתעשע בטוב לו וימצא נוחם בצר לו. הם יורו לו את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה וחי בהם...
    שם צורף וזוקק בכור הבחינה העליונה, מכל סוגי האליליות, פגימתן וזוהמתן. שם נתקשה וחֻשַּׁל לבו לבל יכפוף קומתו וירכין ראשו לפני המשברים הכבירים, הסוערים לנפצו, לכתתו ולהשבית מאנוש זכרו...
    שם בתחתית ההר בא לידי הכרה שהמטרה היא כללית ונצחית, ולמד להעריך את ערך ההווה העובר מול העתיד הנצחי – הפרוזדור מול הטרקלין – ולפיכך לא התחשב מעולם עם המקרים אשר שטנו לו בדרכי החיים העוברים, ולא נרתע לאחור מפני המאורעות אשר הנחילו אותו נפילות ואבדות בחיי ההווה שלו, בתודעתו שהמקרה לא יתמיד ובאמונה בהופעת צדק עולמים...
    מסיני בא והגיח מקור לא אכזב של אמונה ודעת אלוקים לכל הזמנים. מתחת לבנת הספיר וזוהר האצילות שפע אור אינסופי שהאיר לישראל בכל מדרך כף רגלו. שם הוענק בסגולת הרוח ושם זויין וחומש בעוז האמונה וגבורת הרוח. שם הצטייד לדרך ארוכה ואיומה, הגלות המרה ומאררה. בכח סיני כבש ארצות ובנה מקדשו. בכח זה החליש את עמלק וסיעתו, הכה את סנחריב, הבליג על נבוכדנצר ושחק לאיד המן.
    השפעת סיני זו נכרת במידה בלתי רגילה ומתרוממת על נס בתקופת החשמונאים. כח סיני זה הביא את גיבורי הנפש וענקי רוח אלה לידי שיא גבורה ללא דוגמא וללא גבול. בימים ההם בזמן הזה, כשרוחות יווניות התחילו להעיב את שמי ישראל ולחתור תחת יסוד קיומנו. בשעה שחיילי יוון פשטו בישראל, היה תכסיסם העקרוני לא רק כיבוש שטחי ואזורי, אלא בראש וראשונה כיבוש רוחני יסודי.
    מגמתם העיקרית היתה ללכוד בשחיתותם את כל קדשי האומה וערכיה הרוחניים, ועל ידי זה לשבר ולהכרית את נצחיותה ואַלמַוְתָּה, ביודעם היטב כי השאר ממילא ייפול לידם.
    הערלים הטמאים הללו, ערלי בשר ולב, טמאי גוף ונפש, כוננו את חיציהם המורעלים לא רק לעבר חומות האבן של מושבות ומשכנות ישראל, כי אם בעיקר מול חומותיה הרוחניות והמוסריות, חומות התורה, האמונה והדת. תרבות יוון התקוממה בשחצנות אולימפית מול תורת סיני הענוותנית. תרבות אליליות נפסדת ומושחתת, שהורידה את בחיר היצירה מתחת לטבע והשתעבד לו. תרבות שסגדה לטבעיות והשליטה את היצרים הרעים והפראים בכל, התמודדה בזרועות רצח נגד תרבות אלוקית חיה ונצחית. תרבות המוסר שמעלה את האדם ממעל לטבע והטבע מתעלה על ידו, נגד תורת כיבוש היצרים, הגורסת יוצר במקום יצר, נגד תורת הטבעת האלוקות והנצחת החיים...
    שלטון האגרוף בשריריו המשורגים גידי פחד וטעונים דם טמא, התפשט ובא עד בית היוצר – כל סגולת וחמדת אומתנו. עד מקדש מלך, מלכו של עולם... נקודת משען היחידה וצפור נפש עם ישראל. פריצי חיות אדם השתוללו בהיכלי קודש הקדשים, פרסות החזיר היווניות דרסו ורמסו כל קדוש וטהור, בטלו והשביתו מסורת ודת, חרפו וגדפו מערכות אלוקים חיים, ועל להט חרבם המשמדת הוקיעו: "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל".
    במערת החשמונאים עוד רובצת האש הגדולה של מדורת נצח ישראל ועל ידה שוקדים אראלי הכהונה, לביאי החשמונאים וגורי המכבים. אותה פינה שנשתמרה מהרוח והסער היווני הפכה למרכז התקוממות נגד אויבם בלב ונפש. למחתרת קדושה זו התעזקו [התאספו] חסידי עליון, אלה יורשי סיני האמיתיים בכל להב ויקוד חסידותם, לקנא קנאת ה' צב-אות...
    למודיעין התכנסו שומרי החומות של התורה ואמונה. מרי לב ונפש וצרובי עלבון ריבונם ויוצרם, שמו נפשם בכפם לצאת למערכה מול שונאם וקידשו עליהם מלחמת מצוה. נשקם אמנם היה דל, כאין וכאפס מול תחמושת יוון מלומדת המלחמה ומתי מספר נגד גדודיהם הרבים, אולם כביר היה ביטחונם ואיתן היה אמונתם בנצח ישראל, ואכן היה זה מחסן נשקם האדיר וכח צבא אין מספר... "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" – כך כבר זורזו הכהנים הראשונים, ואמנם לא כבתה האש מעל המזבח של פשיטת צוואר ומסירת נפש גם בימי ניניהם החשמונאים.
    והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים את השם הנכבד והנורא מחולל בגויים היו קורעים את לבם המפכה בלַבָּה רותחת ועז נצחם התגעש ויצא בסערת חימה לחול על ראש הרשעים.
    מלב מרי נפש אלה התפרקו אז חיצי אלוקים, ומנשמת רוח אפם התפרצה והתלקחה שלהבתיה והמטירה אש וגופרית במחנה אויביהם... לא בחיל ולא בכח, כי אם בלב ונשמה הפילו את צורריהם, וביתר גאון הרימו את נס מלכות שמים על דגלם, מי כמכה באלים ה' (ר"ת מכב"י). נצחו הטהורים את הטמאים, נצחו המועטים את המרובים. רק פך אחד של שמן שנשאר שמור בחותמה של טהרה, הפציע האור והבריק בשמי ישראל!
    עברו ימים ואופק אומתנו שוב התקדר. ריב אחים, מדנים וקטטות גרמו לסילוק שכינה. עננים כבדים בישרו את החורבן הנורא וגזירת הגלות. אולם שלשלת סיני לא נפסקה, וממשיכיה לא חדלו גם בפעם הזאת לעמוד על המשמרת ולהציל את שארית ישראל מן הכיליון. אותה התורה שהחדירה בלב האומה הישראלית את ההרגשה העמוקה ביותר של החיים שהשקיעה בנשמת היהדות את חזון החיים הגדול וציותה במפגיע: "וחי בהם", "ובחרת בחיים". לא עם שונא מבחוץ היה עתה המאבק כי אם פנימי, בתוך תוכה של דכדוך הנפש, רוח ישראל נגד הרפיון והייאוש. איך לא נתרגש מגילוי מסירות נפש האצילה שבאצילות, גבורת רוח זו של רבן יוחנן בן זכאי פיקח הקדושה, בהתייצבו לפני שר הטומאה והתחנן לפניו: "תן לי יבנה וחכמיה!" גאון ישראל הושבר, הרי יהודה הפכו לעמק הבכה, ארצו שממה, מקדשו חרב ונשרף, והוא הובל בכבלים לגולה. אבל רגש החיים לא קהה בו.
    רוח היהדות הנכנעת לציוויו הנצחי של משה מפי הגבורה: "ובחרת בחיים", לא התחשבה עם גאון לאומי מדומה, בעת שנשקף לו חורבן וגלות. העם הנבחר בחר להתייסר מלמות, העדיף לסבול מאשר לוותר על קיומו. את כל אשר לו נתן בעד נפשו, את כבודו, את ארצו, את מקדשו, אבל לא את רוחו ואת דתו. את גופו מסר אבל לא את נשמתו.
    חורבן וגלות - שני מקלות חובלים אלו רצצוהו איומות. גאון העמים נהפך לאומלל ומוכה גורל, מעונה, נרדף, נודד, מחוסר כל. לא נשאר לו כי אם נכס מטלטליו היא התורה הזאת אשר רק הודות לה החזיק מעמד, וממקורה שאב תנחומותיו במצור ובמצוק. היא נעשית לו לקרקע עולמו, ללחמו ומימיו, והבסיס היחיד לקיומו. בכל דור ודור ובכל תרופה ותקופה, כשקמו עליו מכליו ומשמידיו ועשאוהו טרף לרעבתני אדם, לצמאי הדם, אז התבצר הוא במעוז תורתו ובשגב אמונתו, התחזק בחוסן ייעודו, נביאיו אשר יעודדוהו וינחמוהו כי גאולו חי ואחרון על עפר יקום...
    וככה עברו עליו קרוב לשנות אלפיים. כשדברי ימיו מלאים פורעניות וגזירות מזעזעות, מגילות צער ויגון שאין על עפר משלם בכל תולדות ימי עולם. והוא המשיך לחיות להתקיים ולעמוד גם אחרי הכליפים, הרועים, נוסעי הצלב, גירוש ספרד, גזירות ת"ח ות"ט וכן הלאה והלאה...
    עד שבא "שד הצהוב" המזיק הנורא, היטלר הבלייעל ימ"ש, או כמו שכינו לו בזמנו, בשמו הסתמי "הרשע", אשר התעיב השחית והרשיע מכל אשר לפניו. כאן הגיע האכזריות הפראית למרום קצה, הוא חפץ לגדע כל קרן ישראל, לתלוש ולשרש עד היסוד; הוא גלגל את הגיהינום לעולם הזה, העלה והרחיב את השאול מתחת, הוא המציא כלי זעם נוראים, הקים בתי משחית, תאי אדי רעל, בתוכם נחנקו ונשרפו שש מיליוני אישי ישראל... מבול של זעם ניתך עלינו, נשארנו מעט מספר, ציבור קטן של יתומים אומללים, רצוצים, נשללים מכל זכות קיום, בתנאי חיים תלויים-מנגד ומרורים ממות, הלכנו שבי לפני צר ונכנסנו במחנות של עבודת פרך וסבלות קשים מנשוא. אין דבר בעולם אשר נכלל תחת מושג "רע" אשר לא פגע בנו, אין קץ לאסוננו ואין סוף ליגוננו, תפלצת עולם, רעד כל הדורות, זעף עולמים. נזדעזענו בקרבנו, עולם חשך בעדנו, אכן הפעם חשבנו שנשטף מעל פני השטח ונחדל מקיום... במצב של פרפורי גסיסה עוד עלו חרש בועות מנשימותינו האחרונות הטובעות בתהום הצער והצרה...
    נגלתה זרוע ה' השמה במעמקי ים דרך לעבור גאולים. עוד לא הקאנו את המרורות, עוד לא נתפכחנו משכרת האבדון ומרירות הנפש, ורוח גבורה קוראת אלינו בקריאה של חיבה ופיוס...
    "שובו לביצרון אסירי התקווה!... שרידי חרב, מוצלי מאש, אל תעצבו, התגברו והבליגו, התחזקו והתאמצו, התקוששו ועשו חיל, תקנו את המעוות ומלאו את החיסרון, משכו את שלשלת הנצח ובנו את עתידכם!
    שבטים עוסקים במכירתו של יוסף – רמז לחומריות יש כאן, למוכרים את "בעל החלומות", את העתיד המזהיר בעד דבר חולף, ועל זה לא תאבה הנבואה סלוח להם, באמרה "ועל ארבעה לא אשיבנו - על מכרם בכסף צדיק", שהם מוכרים את הצדק העתיד בעד מחיר הכסף – הכוסף לשעה.
    ראובן עוסק בשקו ובתעניתו – בעל הרגש מתפעל ומתרשם מן המאורע, סופק את כפיו וקובל "הילד איננו ואני אנה אני בא".
    יהודה – "סמל הגבורה" עוסק ליקח לו אשה, מבליג על יגונו ומתרומם מעל לייסורים הרגעיים, יבקש נוחם וימצאנו בבניין עתידו.
    והקב"ה נענה לו מוסיף אור לגבורה, מבהיק ומבריק את עתידתו, מפריץ ומזריח מתוכו את אור הנצח, בורא אורו של משיח...
    אשריך חביבי שכבשת את יצר הדיכאון, נצחה בך "מדת הגבורה" וזכית להיות מן הזריזים המקדימים לכבוש את הדרך, לסלול את המסילה, לפסוע בצעדים בוטחים אל מערכות החיים החדשים. שא נא את ברכתי הקצרה בכמותה, והמשתרעת לאין סוף באיכותה, יהא צעדך הראשון זה מאושר ומוצלח בעתיד. ממזרח זורח!
    מאחל ידידך
    ישראל



  • Claims Conference
    © כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016