זכור - אמונה בימי השואה

תחקיר חודש אלול  תשע"ט - תשעים שנה לפרוץ מלחמת העולם השניה


  • ממדף הספרים
    רבקה ליפשיץ, לכתוב עד כלות, יומנה של נערה מגטו לודז', בעריכת: אסתר פרבשטין, מיכל אונגר והדסה חלמיש, ירושלים: מוסד הרב קוק, 2018.
    לכתוב! איזו מתנה. תודה לך אלוקים שנתת לי את האפשרות לכתוב! ”כתבה רבקה ביומנה ב־ 13 בפברואר 1944. ”תודה שיש לנו הזכות לערוך”, אנו מבקשות לומר לרבקה ולכל מי שזיכה אותנו במלאכת עריכתו של יומן נדיר זה.
    דרך ארוכה עבר היומן עד שהגיע לידינו – הוא גמא מרחקים פיזיים מאושוויץ עד סיביר ומשם לקליפורניה ולארץ ישראל. הוא המתין כשבעים שנה לגאולתו וראה אור באנגלית ובפולנית בטרם ראה אור בעברית. והנה הוא לפנינו, וכל דף מדפיו הוא פיסת חיים של נערה צעירה, תחושותיה, עולמה הפיזי והרוחני ושאיפותיה.
    רבקה הייתה ילדה־נערה שנטלה על עצמה בעל כורחה אחריות גדולה על אחיה הקטנים ועל חייה, דבקה באמונתה באלוקים וגיבשה את זהותה תוך שהיא נאבקת במלחמת הקיום והיגון שהלכו וכבדו, מתמודדת עם שאלות ותהיות ודוחה את תחושת הייאוש המאיימת על נפשה. רבקה הספיקה לקבל כה מעט מן החיים, ובכל זאת משאלתה הגדולה הייתה לתת, להעניק, לאהוב: “הייתי כל כך רוצה לעזור לכל אחד... הייתי כל כך רוצה להיות לעזר לכל אחד... הייתי רוצה להיות מועילה במשהו!” (16 בפברואר 1944(. היא, שנחשפה בגיל הרגיש של ההתבגרות לרוע האנושי וחשה בהשפעתו על סביבתה, התקוממה נגד גילויים של התנהגות שלילית בגטו וכאבה אותם, בעודה נזהרת לבל יידבקו בה. היא נאבקה בעצב ובייאוש וידעה להודות על כל פרט – החל מן הידידות שצמחה בגטו ועד בואו של האביב: “אלוקים. תודה, תודה לך על השינוי הנפלא במזג האוויר. התקווה התעוררה לחיים. הא, האמת שאין לי מילים כדי להביע את תודתי לאלוקים! [...] עכשיו יותר מאי פעם אין מקום ל”מחלות” שלי! הא, מתחשק לי לחיות! מתחשק לי לשיר! הו אביב! אביב אהוב! לא זכור לי יום שכזה ביומן שלי[...] אביב!!! ” (3 באפריל 1944( חרף הרעב והקור, הדאגה והגעגועים, היא צמאה ללימודים עיוניים, לידידות ולאהבה וביטאה “געגוע למשהו טוב יותר, למשהו גדול יותר, למשהו עם ערך מוסף, חם יותר” (5 באוקטובר 1943 ).
    יומנה של רבקה הוא אפוא סיפורה של נערה שבגרה בטרם עת, ובו בזמן סיפורן של נערות דתיות בגטו לודז, סיפורה של משפחה וסיפורו של גטו לודז .זהו מסמך המעלה לנגד עינינו נוער יהודי שוקק חיוניות, שעתיד גדול היה נכון לו אילו שרד. סיפור של עצב, סבל, כאב וכיליון, אך גם סיפור של צמיחה, אמונה ועוצמה.
    תחושת הזכות ותחושת החובה גם יחד הם בני הלוויה שלנו בעריכת ספר זה – הזכות להתחבר לעולמה של הנערה והחובה לפרסם את היומן בעברית ולשמר בעזרת מילותיה את זכרה של אחת מכותבי היומנים הייחודיים ביותר בשואה.

    העורכות:
    אסתר פרבשטין, מיכל אונגר, הדסה חלמיש





  • Claims Conference
    © כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016