זכור - אמונה בימי השואה

תחקיר חודש אדר א-ב  תשע"ט - פורים בגטו לודז'


  • עדויות
    אנדריכוב תש"א
    יום ראשון 31.8.1941
    אני לוהטת כולי באש פנימית. האש פרצה בתוכי כלבה שחורה וחמה, באדמומיות על לחיי. לבי מפרפר וקופץ מרוב שמחה: כמה טוב שאני יהודיה! אני רואה את העוצמה, את הכח של העם הנודד הזה. כי עם ישראל מורכב מהרבה יחידות גדולות וחזקות, והאומה כולה היא חזקה. מאיה זו, מאיה האהובה, את רוחה אני נושאת בתוכי. כל האהבה היא מחדירה בקרב הנוער והילד היהודי. רוחה היהודי הלאומי החזק, אותו היא מחדירה בקרבנו, הוא מרומם את כולנו. היא מחנכת אותנו. היא יודעת הכל ומסוגלת לבצע את הכל. כל כך הרבה רגישות היא החדירה בי, כל כך הרבה אהבה ורגש לאומי היא שתלה בתוכי.למרות המוני הדגלים עם צלבי הקרס המתנוססים וממלאים את חלל העיירה, ואפילו על ביתנו. למרות גירוש היהודים בעיירה, הצפוי ואמור להתבצע מחר, למרות כל זה, הנה לקראת ההצגה שערכה מאיה בקהילה היהודית לרגל סיום "מושבת המלחמה" כל הלבבות שלנו עלזו ושמחו מרוב נחת (כך נדמה לי) כאשר ראו את הילדים האלו , ילדי הילדים "המתעוררים" בארץ ישראל, ושירת "התקווה" שהושמעה בקול אדיר שכזה וברגש רב, עד שרוחי התעוררה בקרבי, כי יהודים הם אחים (למרות כל המגרעות שלהם)בכל זאת יש להם אותן התכונות ואותה המטרה, השאיפה לחירות ול"ארץ"!
    זו "הארץ" האהובה, החלומית, היהודית. הארץ שלנו המקודשת בדם בניה, ועליה אנו חולמים. היא המולדת שלנו האם היא תפתח את שערי הגן עדן שלה גם לפנינו, בשבילי? התשמיע באוזנינו את שאון מי הירדן והמיית גלי הכנרת? האם נזכה שבפינו תצלצל מנגינת הדיבור העברי האהוב והיפה? התראה אותנו אי פעם השמש הארץ ישראלית , בשדה או בפרדס, כשאנו עובדים לטובת הכלל? האם יתגשמו חלומותינו היפים? הוי, אלי הטוב, החזק והחכם, אלי! עשה נא, חולל נא נס- שחרר אותנו.. הרשה נא לנו לנסוע לארץ- אל האושר, אל המדע והעבודה. תן לנו להגשים את כמיהתנו הלוהטת ביותר.
    [ליבליך, רותקה יומנה של רותקה, האשה בשואה כרך ו', יהושע אייבשיץ [עורך], זכור, ירושלים תש"ן 1990, עמ' 85-86]


    לודז' תש"ד
    | גטו ליצמנשטאט, 3 בפברואר 1944 |
    אתמול בשיעור בלה ביקשה מאיתנו לכתוב איך אנחנו מדמיינות את ההגעה שלנו לפלשתינה, או יותר נכון ארץ ישראל. אני יכולה לתאר לעצמי למה היא מבקשת את זה מאיתנו. ובכן, מכיוון שיש ילדות שונות, היא רוצה לדעת על מה כל אחת חושבת, ]ואם[חלקן עלולות להיות ציוניות.הא, ארץ ישראל כמה מבטאות מילים אלה, כמה כמיהה יש בי לארץ זו!...
    אבל מה, במקום שיעורים ביידיש אני כותבת ביומן בפולנית?
    דווקא הכמיהה הזו, המשיכה הזו, נחלשה מעט מאז השְפֶּרֶה, הכמיהה הזו נחלשה ככל שהתחזק הגעגוע לאברמק ותמרצ’ה... עליהם אני חושבת לפני הכול.
    [רבקה ליפשיץ, לכתוב עד כלות: יומנה של נערה מגטו לודז' ירושלים תשע"ט, עמ' 91]




  • © כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016