זכור - אמונה בימי השואה

הגות



הרב מאיר המאירי (פויירוורגר)
אשמעה מה ידבר הא־ל, כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה.

האסונות והמחלות

ישנם אסונות בתולדת העולם, השולטים בתקופות האחרונות יותר מלפנים, שהם עדים על מציאות מחלות באנושות. כבר אמרו "אין יסורים בלא עון". וכך אין אסונות בלא מחלות.
אחד האסונות של המאה האחרונה הן המלחמות התכופות, שאף דור אחד לא זכה למנוחה ושלום, ועד שמלחמה אחת עוברת השניה ממהרת לבוא, ובדור אחד כבר אנו עומדים לפני פתח מלחמה שלישית ח"ו, לפני מלחמה עולמית נוראה, שלא היתה כמוה מיום הווסד הארץ, ואין בכח אנוש לצייר על נייר את אסונותיה ואת חרבנותיה. הן אמת המלחמות ממהרת את התפתחות האנושות כמו שנודע בתולדות העולם, אבל מלחמות עולמיות, מעין אלה של זמננו, מביאין ח"ו כליון העולם, שכרן פעוט וזעיר, והפסדן גדול ונורא. ומה היא המחלה של אסון זה? אסון כזה לא יבוא בעקב מחלה אחת, אלא רבו גורמיה ומחלותיה, מהן נראין ומהן אין נראין, והן מחלות שרידי המחלות הנושנות, שהיו מושרשות בתוך האנושות עוד מימי קדם ומשנים קדמוניות, ועתה החליפו את מקומם, ויקבלו פנים חדשות.

היתר הרצח של הכלל.

עוד בתחלת הבריאה, עם לידת שני אחים, הותחלה כבר נקמת איש ברעהו, ועמה השאיפה בכל אנוש להתגבר על רעהו, בפנים שונות. באנשי רוח באופן אצילי, ובאנשים גסים עד כדי הכאה, ובאנשי דמים עד כדי רציחה. וכבר נאמר בכתוב (חבקוק א' י"ד) "ותעש אדם כדגי הים", ואמרו, שהאנשים נמשלו לדגי הים, מה דגי הים, הגדול בולע את הקטן ממנו, אף האנשים, הגבור מחברו בולע אותו, וע"ז אמרו "איש את חברו חיים בלעו". כבר קין היה למשל לנקמת איש ברעהו, קין איש אדמה, בעל שרירים חזקים ויקם על אחיו איש הרוח, עצמו ובשרו, ויהרגהו על חנם לא דבר. באה התורה האלקית והכריזה בעשרת הדברות "לא תרצח", ואמרה "שופך דם האדם דמו ישפך". נפשו של האדם הוא היקרה מכל אשר על פני האדמה, ואין לשום אדם רשות לנגוע בה, ומי שלא חס על כבוד קונו, וישפוך דם נקי, גם דמו ישפך. התורה עשתה קפיצת הדרך גדולה מן "לא תרצח" עד הדרישה הגדולה של "וחי אחיך עמך", שאתה עוד מצווה עליו להחיותו, וגם עד הדרישה של "ואהבת לרעך כמוך". דורות עברו וחדרו לאט לאט דברי אלקים חיים לתוך האנושות, ועקרה ממש את הרציחה מלבות בני אדם, ולא ישאף עוד האדם הסתמי, לשפוך דם נקי. השאיפה הזו נעקרה רק מן הפרט, אבל לא עברה כליל. החליפה רק את מקומה, ומצאה קן בתוך הכלל, אצל הכלל נפש האדם ודמו אינם ולא כלום. והחילוף הזה נעשה לרעת העולם ואסונו, תחת שמלפנים נהרגו אנשים במספר, נהרגים עתה אנשים לאלפים ולרבבות. היתר הרציחה להכלל הוא אחד האסונות של התקופות האחרונות. כשיקום רוצח אחד באיזו מדינה ויהרוג אנשים בדרך מוזרה יתקוממו כל בני המדינה נגדו ויבקשו משפט מות ברוצח, ובפרט אם ימצא הורג ילדים קטנים, יצווחו כולם "נקם לרציחה". וכשכלל אחד הלך והרג ילדים לאלפים ולרבבות, וגדולים לרבוא רבבות, שתקו כולם, גם לרבות האומות האחרות, אדרבה אח"כ עוד בקשו בעדם חנינה, ואחד הנימוקים הוא כי לא יחיד הרגם אלא הכלל, ומהו הכלל, רוצחים אחדים נוסדו יחד וחתמו על הסכמה לטבח זה, ומכיון שנמצא עובדא נורא ומעציב זה, שלא אחד שפך דם אחר בכעסו אלא רבים ובהסכם וכוונה תחלה, שוב אין להם דין רוצח, ואין להם משפט מוות. ועד שלא תבוא האנושות למדרגה, שהכלל שוה הוא באיסור הרצח אל הפרט, ואדרבה מה שהוא חטא להיחיד הוא עון פלילי להכלל, כי מעשה רצח של כלל יכול להשחית עולם מלא, לא ישבותו המלחמות.

מדת השקר להכלל.

השקר של הכלל. בשנים קדמוניות לא ידעו מהו שקר, וכל איש ואיש אמר כפי אשר יאמר לו לבו בשעה זו. באת התורה ועשתה השקר לתועבה, ואמרה "לא תשקרו ולא תכחשו". ובמדת האמת ישנן הרבה מדרגות, זו למעלה מזו. ואמרו בשם צדיק אחד, שהיה כחו גדול באמת, שאמר פעם לחסידיו, אל תחשבו שהשגתי מדת האמת בין יום ולילה, כ"א שנים עבדתי עליה. שבע שנים עבדתי להבחין בין האמת והשקר, שבע שנים עבדתי, לגרש את השקר מתוכי, ושבע שנים עבדתי להכניס את האמת בתוך לבי. וכיום הזה, סתם איש פרטי, אינו יכול לומר שקר על נקלה, ואיש נבון ירגיש מיד הבעת השקר, אבל הכלל הרים את השקר לנס, ונעשה לכלי זיין של אומה אחת בחברתה, וכל מי שהוא חכם לשקר ולרמאות, הוא הוא האיש הנבחר לאיש מדיני. ומה שקורים עתה "פוליטיקה" היא לא אחרת מאשר כינוי השם לשקר המתועב, והוא להשיג את המטרה בדרכי ערמה. נתקיימה בתקופה שלנו הקללה של דור הפלגה "אשר לא ישמע איש את שפת רעהו". באמרי פיו יאמר כך, ובלבו לא כן ידמה, וזו היא אחת ההשחתות של הכלל.

השאיפה למשול על מדינות אחרות.

השאיפה של הכלל למשול על מדינות אחרות, שלא להם הנה, ולכבוש את העולם תחתיו, גם זה היה מלפנים חטא הפרט, שכל אחד רצה למשול ברעהו, ושיוכנע תחתיו ובאה התורה ועקרה את מדת הממשלה מן האנשים הפרטיים, היא אמרה,"עבדי הם ולא עבדים לעבדים", ודרשה שיהא כבוד חברך חביב עליך כשלך, "וגם ואהבת לרעך כמוך", מצד אחד עקרה את מדת העבדות מן העניים והחלשים, ומצד אחר עקרה את מדת הממשלה מן הגיבורים והעשירים ע"י כמה מהפכות באנושות, שמקורן היתה ברוח התורה, שהציגה החוק של "משפט אחד יהיה לכם ולגר הגר בתוככם", לנס עמים, ואליו גוים ידרושו. והרבה גלגולים עברו האומות עד שחדר החוק הזה גם בין השדרות שלהם. אבל רוח המושל של הכלל עוד לא עברה, והם שואפים למשול על הרבה מדינות נגד רצונם, ובשעה שכבר יצאו מחתוליהם, ויכולים לסדר את עסקיהם בדרכם הם. השאיפה הזו היא אחד מגורמי מלחמה, כי המצב הזה יוצר רוח סכסוך איש ברעהו, סכ"ס [סוף כל סוף]הנכנעים רוצים לפרוק עול המושלים הזרים מעליהם, ומתהוות מלחמות. גם האומות הגדולות לוחמות אלו כנגד אלו ושואפת ממשלה אחת למשול בחברתה. ואחד הגורמים הישרים של המלחמה העולמית האחרונה, היה המצב הזה, כנודע.

ריבוי המפלגות מפלצת האנושות.

המפלגות. כל מציאות המפלגות, המבצבצות ועולות כל יום ויום בפנים חדשות הוא זרה מאד לרוח התורה הא־לקית, ולרוח השלום. המפלגות הן מחלה בפני עצמה בתוך האנושות. היא יוצאת מפירוד לבבות וריבוי הדעות, והיא מוליכה למעשה רשע, לתועבות למחלוקת ולמלחמות. מיד שיהיה שינוי דעת קטן בתוך איזו כתה, יתפלגו לשתי מפלגות חדשות, וככה נעשו פיצולים לפיצולים שונים, עד שהארץ רוחשת מריבוי המפלגות. כל מפלגה ומפלגה הכינה וחקרה איזו משאת נפש, ומיד שזכתה לה, שוב אין לך דבר שעומד בפניה. למען המשאת נפש הזו הכל מותר לה לעשות, גזילה גניבה רציחה, כי אין עושין כלום לגרמיה [למען עצמם], אלא למען הענין הקדוש. והסוף הוא שמפלגה אחת לוחמת בחברתה, ולפעמים מלחמות המדינות אינה אחרת ממלחמת המפלגות בין זו לזו, ומביאות שערוריה וחורבן בעולם. חז"ל שראו בעין רוח הקודש, מה הן המפלגות, למדו איסורן מן הכתוב "לא תתגודדו על המת", ואמרו (יבמות י"ד) "לא תעשו אגודות אגודות", לומר שסופן של המפלגות הרבות היא, שמתגודדין ומצטערין על ידיהן, וגם על המת, כי בעקבותיהן נעשו חורבנות ושמות בארץ. וכבר אמרו חז"ל על הכתוב (תהלים מ"ו ט') "אשר שם שמות בארץ", אל תקרא שמות אלא שמות, לומר כי השמות והשערוריות בארץ, נעשו ע"י השמות הנאים שהאנשים לוחמים בעדיהם. ובזמננו אנו רואים זה בחוש, כי כל השמות והחרבנות שנעשו בעולם היו על יסוד איזה סיסמה, ששמה איזו מפלגה על דגלה. על ידה התעו את אנשי המדינה שלהם ועל ידה לקחו את החרב מיד אנשי מדינה אחרת, ולא יכלו להלחם נגדם. כי אומרות הן, כי רוצין לאשר את כל העולם כולו. השטן הזה מרקד בכל פנה ופנה בעולם, ויש סכנה לחורבן העולם על ידו.

חסרון מצפון הנפש להכלל.

חסרון מצפון הנפש להכלל. מצפון הנפש אינה ברייה בפני עצמה, שנבראה ביחד עם האדם בתוך מסתרי נפשו, אלא עיקר התהוותה הוא בא מבחוץ, מהשפעת התורה האלקית על נפש האדם. הקולות של עשרת הדברות חדרו לתוך לבות כל בני האדם, ונרשמו בפנימיות נפשם. ויודעים הם במסתרי נפשם, כי הם חוקים שנחקקו מבורא עולם ומלואו וחק נתן ולא יעבור, ומי שיחטא נגדם יחטא נגד נפשו הוא. ולכן כל חוטא יחיד ירגיש רגשי נוחם אחרי חטאו ופשעו. אבל הכלל עוד ממנו והלאה של מצפון הנפש, כי מכיון שהם רבים כל אחד פורק מעליו, את אחריות המעשה, המשלח לא עשה בידיו הוא את מעשה הרשע, הגזילה והרציחה, והבוצע הוא רק שליח, ואין אחריות האסון עליו, וככה מתפטרים מאחריות הגדולה של אסונות הרבה. וזה אנו רואין במעשה הרצח שנעשו בבני ישראל באסון האחרון. כל רוצח נסה להצטדק את מעשי רשע ורצח, באמתלא שהוא היה שליח ומסור לחוק ומשפט של הממשלה.

חסרון משפט לגורמי מלחמה.

חסרון משפט לגורמי מלחמה. בסתם היה נהוג, שבמלחמה בין מדינה למדינה, יצאו בני ההמון למלחמה, ונשאו על שכמם את עול המלחמה עם הסכנות נפשות שלה, וגורמי מלחמה שהם המנהיגים, ידעו להתחמק מעמוד במערכות המלחמה בסכנת מות. הגורמים השיסו את ההמון למלחמה, לתת את חייהם שמה, אבל הם הסתתרו מן הסכנה האמתית ולבסוף אלה שנצחו לקחו הרסן בידם, והמנוצחים ירדו ממשרותם, ולא הוצגו למשפט, לשלם כגמולם על שהסיבו מות לאנשים לאלפים ולרבבות, ההמון היה תמיד השעיר לעזאזל, ובמשך ימי המלחמה לא יסור ממנו הפחד מות, אחד על מות הוריו ואחד על מות בניו, ויסבלו מחסור רעבון וסכנת מות, אבל הראשים לא חשו כל זה, ואחרי ככלות הכל לא הוצגו למשפט. גם אחרי המלחמה העולמית הנוראה של זמננו, רק אחוז קטן מאד נענש, אבל הרוב הגדול נמלט מן המשפט היאות להם. ומכיון שאין עושין משפט בגורמי מלחמה, לאלה שהשיסו לה והכריזו אותה, חסר על השטח הזה ה"ולא יזידון עוד", ומתהוות מלחמות חדשות.

ההפקרות אחת המחלות האנושות.

ההפקרות היא אחד הגורמים הגדולים של המלחמות. אחת המחלות העיקריות של האנושות, ואולי הסבה העיקרית לכל האסונות היא האפיקורסות השולטת בזמננו ביד רמה ובמדה גדולה בכל העולם. האפיקורסות נטלה את ערך נפש האדם וחייו, יש הבדל גדול בהשקפה על החיים בין מאמין לבין האפיקורס. אצל מאמין, נפש האדם וחייו הן הדבר היקר בכל העולם, כי היא חלק אלקי ממעל, ואין לשום אדם רשות ליטול חיות האדם, ולא רק של האדם האחר אלא גם שלו בעצמה. ולקיחת נפש האדם היא בתורה מן ראשי העבירות, שהאדם מחויב למסור נפשו עליה, מחויב לתת נפשו הוא, כדי שלא ליטול נפש האחר. אבל האפיקורסות הסירה את תפארת הנשמה מן האדם, ודם אדם שווה הוא בערכו לדם חיות ובהמות. וכל העונשים הקשים על הריגת אדם, או שהם נובעים מן התורה, או שהם אינם בתור עונש על מעשה רצח ועבירה, אלא רק חסות האנושות בפני רוצח זה. והאפיקורס הורג את הרוצח, כדי שלא יהרוג אותו בעצמו, והיא חסות עצמו הוא. וכאשר עושים חשבון על שכר והפסד המלחמה, לא חיות האנשים באה בחשבון, אלא הממון והרכושים. תוצאת הכל היא שהאדם בקש הפקרות לנטיותיו והנאותיו, ובאה ההפקרות והפקירה אותו בעצמו.

פשיטת הרגל של המדע.

במאות האחרונות נפתחו שערי חכמה בעולם, וכמה חכמות הגיעו למרום פסגן. וכוונת מקור החכמה היתה לטובת האנושות ולא לחורבנה. מספר האנשים מתרבים במאות האחרונות מאד, והארץ מוציאה לאט לאט את יבולה, ואין הקומץ משביע את ההמון הגדול בכל צרכי החיים הגדולים. לשמרם מזרם וממטר, מקור וחום, ולהביא את יבול הארץ מקצה אחד לקצה השני, ונפתחו שערי החכמות, כדי שהאנשים ימציאו על ידה דבר מדבר, יש מיש לפריחת האנושות ולשגשוגה. אבל מה עשו האנשים מעלו בה מעל, ובמדע נהיה כמאמר הכתוב "ויקו לעשות ענבים ויעש באושים". ההשגחה העליונה קוותה שע"י החכמות והמדע בכלל יתקוממו האנשים מעפר שפלותם, ויתרוממו לעל, אבל מה אנו רואים, שדוקא בין אנשי המדע בלא תורת ד', ירדו המוסר והאנושות עשר מעלות אחורנית. לא העמים הבלתי נאורים בלא חכמה ומדע הרגו ורצחו ששת מליון נפשות טהורות חפות מפשע על לא חמס בכפם, אך דווקא העמים בעלי תרבות וחכמה ומדע. ובאסון הזה כמעט לכולם חלק, לאחד חלק גדול ולאחר חלק קטן. כאשר התורה מנתה את יוצאי ירך עשו, מביאה התואר "אלוף" לומר שלכל אחד היה תואר הכבוד של מלומד, ולבסוף מסיימה "הוא אדום" לומר שאחר כל המדע נשארו יוצאי ירך עשו "אדום" כלומר רוצח כבתחלה, שבקש להרוג את אחיו. כמעט יש לומר מאמר נורא שבמדה שהמדע מתפתח והולך בה במדה הנפש של האדם מצטמקת ורע לה, ועל המדע החולני יש לומר "נחמתי כי עשיתם". מן האופק הראשי של חכמת הטכניקה עוד לא נהנו החיים עודנה אלא סבלו ממנה, כי כבר נהרגו ממנה לאלפים ולרבבות. אין הכוונה כאן לחפות חטא ופשע על אלה שהשתמשו בה, כי אפשר שהיה הכרח דווקא לחיסול המלחמה, והנרצחים היו רוצחים משוגעים, לא למדו לקח ולא שמעו ההתראות, עד שהוכרחו לירות כנגדם בכלי משחית מחבל, עיירות שלימות. אבל ידבה כל לב שהיה הכרח כזה, והפצצה האטומית היא מלאך המות המודרני לעולם המודרני. ומי יודע אם באחד הימים לא תהיה חכמה זו ביד איש אחד, מר לב על האנושות ומשוגע, שיאמר בלבו "תמות נפשי עם פלשתים", ויצית אש לכלות את כל האדמה, והארץ כולה כעשן תכלה. ועל דבר זה כבר נבא הנביא ויאמר (ישעיה נ' י"א) "הן כולכם קודחי אש, מאזרי זיקות, לכו באור אשכם ובזיקות בערתם, מידי היתה זאת לכם למעצבה [בעצב] תשכבון", החכמות של קודחי אש מאזרי זיקות [מבעירי האש ומצרפי הניצוצות ללהבה בניגוד לדבר ה' ביד נביאו] תהיינה עוד ח"ו לאסון האנושות, בבחינת "ויפול בשחת יפעל".

מוסר לא לקחו.

המיאון ללמוד מן העבר על העתיד. האנושות אינה רוצה ללמוד מכל אסון ואסון שיבוא עליה. אין לך מאורע בעולם שלא יהא בו לקח מוסר, ובפרט אסונות גדולות כאלה, והאנשים לא לקחו מוסר. כאשר נמצאו בתוך סכנות של המלחמה, אז יודעין שאין לך דבר שעומד בפני השלום, אז מרגישים בנפשם מהי מלחמה: המחלה הכי גדולה להאנושות, ומהו השלום: האושר היותר גדול של האנושות, אז יודעין שבתוך המלה של מלחמה נסתרות כל הקללות, ובתוך המלה של שלום כלולות כל הברכות. מי שראה השמחה הגדולה שאחזה האנושות של אירופה בהכרזת השלום, ראה כי היא שמחה של שחרור ממות לחיים, ואם היו מבקשים מהם, היו נשבעים כולם שבועה גדולה ונצחית, שלא יעבור עוד מלחמה בארץ, הכל יהיה, אך לא מלחמה. אבל כמעט קט עבר ונשכח הכל, ולמה. הן אמת שגזירה היא על המת שישתכח מן הלב, אבל לא מן המוח. וגם הגזירה היא על מיתת יחיד ולא על רבוא רבבות אלף אלפין. לוא נתנה הרשות, יכלו לעשות מהרוגי מלחמה העולמית האחרונה הרי עד, ולוא נתנה הרשות לראות, היו רואים את האברים המרוסקים של הנפשות היקרות להם, ולוא נתנה הרשות לשמוע, היו שומעים את האנחות של צער ויאוש מהנפרדים מן החיים האלה. אבל הכל כלא היה הוא. וכבר אמרו במליצה, "כי גדול כים שברך, מי ירפא לך", הנביא השווה את שבר העם לים, הים מכסה על האסונות שנעשו עליה, כי ספינה שנטבעה עוד מעט והים הולך על נתיבתו, ולא נשאר בו רושם כל שהוא מהאסון עליה, ומתוך זה ישכחו האנשים את האסונות, ולכן מי ירפא לך, הנביאים נבאו על מלחמת גוג ומגוג קודם השלום העולמי האמתי, כי כדי שיערכו את ערך השלום, תצטרך האנושות לעבור על מעברות של מלחמות נוראות, שיהיו לימוד על השלום הנצחי. וכבר נאמר מהמשורר "לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים", שהנקמה בגויים ע"י המלחמות היא ביחד תוכחה ולימוד על ערך השלום. ואמרו "איזהו חכם הרואה את הנולד", הינו, שלומד מן העבר על העתיד. אין אתנו יודע עד מה, הגודל והמרחב של מלחמות גוג ומגוג, אבל המלחמות של דורנו היו גדולות למדי, שיהא לימוד לכל הפחות על מאה שנה, שלא תעבור חרב בארץ. אבל האנושות אינה רוצה ללמוד, והכל נעשה שלא בחשבון ודעה, וגם לא בחכמה.
[מצוטט ממאגר מידע: 'קורות השואה במבואות לספרות הרבנית' בהפקת המרכז לחקר השואה - מכללה ירושלים, מתוך: מאיר המאירי, עזרת נשים, ג, הקדמה]



הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016