זכור - אמונה בימי השואה

הגות


הרב יעקב משה חרל"פ
הבחירה אשר בחר ה' בעם קדשו ואשר עם קדשו בחרו בו ית"ש, "כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו", (תהלים קל"ה ד'), הן בחירות נצחיות ולא יבוא בהן שום שנוי, חלילה. "כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם", (מלאכי ג' ו'), וכמו השכינה שאף בעת נדידתה ממקומה לרגלי נדידתם של ישראל, ומנדיהם ושונאיהם עומדים עליהם לבלעם, ושכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי והיא עמהם בצרה "עמו אנכי בצרה" (תהלים צ"א ט"ו), שאז כל גלוייה של השכינה הם בצמצום גדול למאוד, וזיוה והודה והדרה הם בהעלמה גדולה, וזו היא לה הצרה היותר גדולה שלא תוכל להתגלות בהוד קדשה, הדר יפיה והוד מלכותה- גם אז "אני ד' לא שניתי", ואותו האנכי של "אנכי ד' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" הוא האנכי של "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", וחסדו ואמתו תמיד עמנו לעולם "ומעולם ועד עולם אתה א-ל" (תהלים צ' ב'), "אכן אתה אל מסתתר אלהי ישראל מושיע" (ישעיה מ"ה ט"ו), – כן גם "ואתם בני יעקב לא כליתם", שעם כל נפילתם וירידתם הם ראויים לשם קדשם בני יעקב זרע ישראל עבדו בני יעקב בחיריו, ממש כשכינה שעם כל צמצומה והעלמת אורה אין זה פועל שום שנוי חלילה בעצמותה, "אני ד' לא שניתי", כן גם ישראל עם כל צמצומם והעלמת אור קדשם, הנם תמיד בצביון קדשם וטהרם כמאז ומעולם- "ואתם בני יעקב לא כליתם".ובפנימי פנימיותם של ישראל בחירי ה', אש קדש עצורה בעצמותם, אש שלהבת יה בוערת בקרבם, ונכספה וגם כלתה נפשם לחצרות ד', וגם ההליכה אחורנית, היא הירידה והשקיעה, איננה בבחינת בחילה בקדש חלילה, אלא שגם היא באה בעיקר לרגלי הסלודים שבפנימיותם הם מסלדים בחיל את פני ד', ומתוך זה יש שהגוף שאינו יכול להמשך כליל אחר הבהקת הנשמה הוא נרתע לאחור, נחלק ונתקל, ואמנם לא ינוחו ולא ירגעו עד אשר ימצא מקום לד' משכנות לאביר יעקב, להיותם טהורים ומקודשים גם בפנימיותם וגם בחיצוניותם.
"ונעו מים עד ים ומצפון עד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ד' ולא ימצאו" דבר ד' זו הלכה, דבר ד' זה הקץ, דבר ד' זו נבואה (שבת קלח, ב). – כל מגמתם ושאיפתם ואדיר חפצם הוא אך למצוא את דבר ד' המלא בכל האנפין הנהירין, "דבר ד' זו הלכה", שבכל ימי חייהם לכל זמניהם שעותיהם ורגעיהם, בכל מהלכי ארחותיהם ובכל מדרך כף רגליהם בכל שעל ושעל ובכל צעד וצעד יהיו כולם מוקפים מבית ומבחוץ בהלכה של תורה, תורת אלהים חיים, וההלכה תהיה ברורה בלי שום ספקות, וגם "דבר ד' זו נבואה" שיהיו נמצאים תמיד באויר הקדש והמקדש של אור קדושתו יתברך להנות משפעו והופעתו בגלוי הדר קדשו על ידי דבר ה' עמהם. ולא רק לפרקים כי אם נבואה של האספקלריא המאירה ובלתי נפסקת, כאהבת ה' לעם קדשו, המגעגע שבניו יהיו תמיד מוסבים על שולחנו הטהור ויהא משתעשע ושוחח עמהם תמיד, כשעשועים של הקב"ה עם תורתו לפני יצירת עולמו, וגם "דבר ד' זה הקץ", היינו גלוי תורתו של משיח, כמו שאמרו במדרש (קהלת רבה) שתורה שלנו הבל היא לפני תורתו של משיח, ולא שתשתנה חלילה התורה, אלא שתתגלה בעומק סוד קדשה עד שכל המושגים של עכשיו יהיו כהבל כלפי המושג ההוא שיתגלה בה ע"י אורו של משיח.
ובכלל גלוי הקץ הוא גם היקיצה מהשנה והתרדמה שלא יצטרכו עוד לטעום טעם שנה שהיא אחד מששים במיתה, ולהגיע לידי דרגת יעקב אבינו כפי נפלאות השגתו בעת שהקיץ משנתו, "ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ד' במקום הזה". והוא שלעומת מה שבחלומו חזה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי א-להים עולים ויורדים בו, – כשהקיץ משנתו ראה והשיג לא רק ההשגה השלילית אלא גם ההשגה החיובית "אכן יש ד' במקום הזה", ולא רק סולם לעלות, ולא רק ראשו מגיע השמימה ולא רק מלאכי א-להים עולים ויורדים בו, אלא שדוקא פה למטה בארץ הקדש בהר המוריה, מקום קדש הקדשים, שמה הוא שער השמים, ושמיא וארעא נשקי אהדדי, ושמה לא מלאכים עולים ויורדים בו אלא אנשים מבני ישראל נכנסים בו לפני ולפנים, "וכל אדם לא יהיה באהל מועד אפילו מלאכים שפניהם כפני אדם" (ירושלמי יומא פ"ה ה"ב).
ולא נפלאת לעמוד בזה על עמקי סודה של תקופת המעבר על בני ישראל שבעקבתא דמשיחא בצרות כל כך איומות, ודלדול האומה כ"כ מבהיל, שדוקא מחמת רוממות קדושתם ופניהם אל על להדבק בדבקות אמת בא-להים חיים ובתוך פנימי פנימיותם הם משוטטים לבקש דבר ד' בכל נפלאות מלואו, הלכה, נבואה וגלוי הקץ, מפני זה הם בבחינת לויים הנושאים ארון ברית ד' שאמרו עליהם במדרש (תנחומא במדבר י"ז) – "אתה מוצא שכל שבט לוי ממועט, ולמה היו מועטין, לפי שרואין פני השכינה הרבה, בשביל כך היו מועטין, ובשעה שעלו מן הגולה בקשו מהם ולא מצאו שהיו מועטין, שנאמר ואבינה בעם ובכהנים מבני לוי לא מצאתי שם, אמר הקב"ה בעוה"ז על שהיו רואין את כבודי היו כלין שנאמר כי לא יראני האדם וחי, אבל לעתיד לבוא כשאחזור לציון אני נגלה בכבודי על כל ישראל והן רואין אותי וחיים לעולם שנאמר כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון, ולא עוד שמראין באצבע שנא' "כי זה א-להים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות", ואומר "ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ד' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו", וכלויים כן כל בית ישראל, מתוך שנפשם עורגת לחזות בנעם ד' ולבקר בהיכלו הנם הולכים ומתמעטים.
ואלה הם התנחומים אלינו מפיו של הקב"ה האומר לנו הרגעו בני ואל תהרהרו אחר מדותי, דעו נא כי באחרית הימים אחרי כל הזקוקים והצרופים במחשכי אורך ימי הגלות הנכם כבר זכים כעמר נקי, "נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם, דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עונה כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה" (ישעיה מ' א'-ב'), אלא כי הנכם כולכם עתה במדרגתם של נדב ואביהוא שבקרבתם לפני ד' וימותו, וכאשר דברתי אז "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד", (ויקרא י), ואמר לו משה לאהרן, אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך" (תו"כ שם) כן הנכם עתה כלכם במדרגה זו, וכלויים שנתמעטו ע"י הארון שהיה מכלה בהם. וכל זה בעוה"ז אבל בעוה"ב אתגלה לכל ישראל ותהיו כלכם רואים אותי וחיים לעולם.
וזאת היא באמת נחמתנו האמתית, בהיותנו יודעים על מה הוצאנו להסקל ולהרג, על כי כלתה נפשנו לראות את מלכנו "כי בנה ה' ציון נראה בכבודו" (תהלים ק"ב י"ז), "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לד' בהר הקדש בירושלם" (ישעיה כ"ז י"ג), "כי אני ד' א-להיך מחזיק ימינך האומר לך אל תירא אני עזרתיך, אל תיראי תולעת יעקב מתי ישראל אני עזרתיך נאם ד' וגואלך קדוש ישראל" (שם מ"א, י"ג י"ד).


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016