תחקיר החודש

פרופ' גרשון גרינברג, "עמלק במחשבה הרבנית על אודות השואה"
נושא שלישי שחוזר תדיר בהגות הרבנית על השואה הוא תפקיד ה"אחר", הרע. בכל טווח הדעות הרעיונות שנֶהֶגו ב"זמן אמת" ציינו את עמלק – העם הקדום אשר תקף את בני ישראל במדבר. אמנם העמלקים הושמדו (שמואל א ט"ו, ח), אבל עם הזמן הם הפכו לישות מיתית אנטי־אתית אשר במהלך ההיסטוריה שבה ובאה לידי ביטוי בדמויותיהם של המן, חמלניצקי, פטליורה ולבסוף היטלר.
בתחילת המלחמה נתפסו העמלקים כמכשיר שאלוקים משתמש בו כדי להחזיר את עם ישראל לעצמיותם הנאמנה לתורה ולארץ ישראל לפני שיושמד. כאשר המלחמה נמשכה, ואחרי כן כשהגיעה לקִצה, הופרדו העמלקים לספֵרה משלהם, ה"אחר" המיתי המייצג את הרוע המוחלט, ונתון במאבק אפוקליפטי נגד היהודים. משולש היחסים בין אלוקים, עמלק ועם ישראל, עם עמימותו בנוגע לתפקיד האומות כמכשיר אלוקי, פינה את מקומו בסופו של דבר למפגש קוסמי דואליסטי בין אלוקים ועם ישראל מצד אחד לבין עמלק מן הצד האחר. ההתמקדות בעם ישראל בתפקיד מחולל הטרגדיה פינתה את מקומה לדרמה אפוקליפטית בין טוב טוטלי לרוע טוטלי, שעם ישראל מצא את עצמו מעורב בה.

א. עמלק והתורה

האידאולוג של אגודת ישראל הרב אלכסנדר זישה פרידמן, אשר נהרג במיידנק לאחר שהיה כלוא בגטו ורשה, דיבר בשנות השלושים המאוחרות על העוינות הנמשכת בין עם התורה, עם יעקב (ישראל) לבין עם הגזל והרצח, עֵשו (עמלק). כל עוד היו השניים נפרדים זה מזה, נמנע מן השנאה להתפרץ, אך כאשר היהודים התבוללו היא פרצה בעֹצמה שאין לה הסבר אנושי או טבעי. בהסתכלות במעשי השנאה בתגובה להתבוללות כעל מעשים של מידה כנגד מידה נראים הדברים שאלוקים לבדו מכוון את התפרצות השנאה, אך האדם נדרש להשיב מלחמה נגדה בחיזוק המוסריות שהיא האנטי־תיזה לנאציזם. את התפיסה הזו פיתח הרב פרידמן גם בכתב העת המחתרתי שכתב בתחילת השילוחים ויצא לאור בגטו ורשה – "קול במדבר". הוא הסביר כי המאבק אינו רק בין עם ישראל הפיזי לעמלק הגרמני אלא מאבק בין המוסר היהודי המוחלט לבין העמלקיות שעמלק – הנאצים – מייצגים. כלומר המאבק הוא מלחמה אפוקליפטית. הרב אלחנן וסרמן (ברנוביץ') נתן ביטוי לתפיסה זו בסתיו 1938. שנאתם של העמלקים של תקופה זו, כתב, מכוונת נגד אלוקים, אך מכיוון שאי־אפשר להגיע לאלוקים הם תוקפים את שליחיו, את עם ישראל (על פי מדרש שמות רבה, פרשה לא, סימן ה'; מדרש איכה רבה, פרשה ג', סימן ה'). בה בעת, הסביר הרב וסרמן, עם ישראל המיט את סבלותיו על עצמו בכך שנטש את דעת התורה. בהיעדר תורה חדר לתוכם כאוס, והם הפנימו את עמלק. עמלק הפנימי הקרין עצמו כלפי חוץ והשתנה לעמלק אשר תקף את ישראל מן החוץ, בעשותו יד אחת עם כוחות עמלק אשר התקדמו ובאו מימי קדם. עמלק שימש כמכשיר אלוקי אשר העניש את ישראל במידה המתאימה למידת נטישתו את התורה, ובה בעת יצר את ההפרדה הנחוצה לבידודו של עם ישראל כעם התורה.
בברטיסלבה, בשנת 1941, "חילק" הרב שלמה זלמן אונסדורפר את היקום בין ממלכת הצדק והחמלה (עם ישראל) לבין זו של הרצח והשוד (עמלק). רדיפת היהודים קרתה משום שהיהודים עברו על מצוות התורה והתבוללו, ובעקבת זאת עורר אלוקים את הבוז של עמלק. העמלקים של הזמן הזה (כלומר הגרמנים) היו מכשיר בידי אלוקים להשיב את עם ישראל לעצמיותו האמתית בעונש שהוא מידה כנגד מידה. אלוקים השתמש בשנאה כדי לגרום לעם לשוב ולפנות אליו ולהחזירו לעצמיותו הנאמנה לתורה. בשימלאו־סילבאניי הסביר הרב שלמה זלמן אהרנרייך שהא־ל הטוב יכול להשתמש ברוע ובשנאה כבמכשירים מכיוון שהדבר משרת את הטוב, כלומר את חזרתם של בני ישראל לעצמיותם הנאמנה לתורה. יתרה מזו, כאשר העמלקים ייפלו, דבר שעתיד לקרות בהכרח, האומות יזהו זאת כמעשה אלוקי ויקדשו אותו בעקיפין.
הרב יצחק ניסנבוים, ההוגה הדתי־הלאומי ונשיא תנועת המזרח"י אשר נהרג בגטו ורשה בשנת 1943, האמין, עוד לפני שהנאצים כבשו את פולין, שעמלק, שהוא הביטוי המזוקק של שנאת העולם לעם העולם, זומם לחבל בעלייה לארץ ישראל הקדושה ובסופו של דבר להחריב את האומה. אף על פי כן, עליית הנאצים התרחשה בחסות אלוקית כמבחן לנכונותו של עם ישראל להקריב את עצמו למען החזרה לארץ ולשיקומה. הרב משה אביגדור עמיאל (תל אביב) החזיק בדעה שעוינותן המתמדת של האומות כלפי היהודים התפרצה כאשר ההתבוללות והציונות החילונית סילקו את המרחק שהיה ביניהם. בה בעת, התפרצות העוינות אילצה את עם ישראל להפריד את עצמו מן האומות ולהימצא בארצו שלו. שלמה זלמן שרגאי הסתייג מן הרעיון שאלוקים משתמש באויבים בתור מכשיר לעורר את החזרה לארץ. לדעתו, רשעותו של היטלר הייתה שלו עצמו ולא הייתה קשורה לעברות שעבר עם ישראל – עברות אשר היו, לדברי שרגאי, פחותות מאלה של שאר האומות. עניינה של החזרה הוא הקשר העצמאי של ישראל עם אלוקים.

ב. סוף המלחמה

בסוף המלחמה, במחנה העקורים באוּלם כתב בנציון פירר שבשואה הגיע לשיאו המטא־נרטיב של ההקרבה העצמית של ישראל נוכח מטרות ההשמדה של עמלק. מטרות אלו התממשו במרחץ דמים כביר אשר היה חבלי הלידה של המשיח. בנקודה זו, טען פירר, אין דבר חיוני מאשר לשנוא את עמלק שנאה מוחלטת ולמחות את זכרו. בירושלים, ראה הרב יעקב משה חרל"פ לנגד עיניו דרמה אפוקליפטית בין אומות העולם, שעמלק הקדום מתגלם בהן, לבין עם ישראל המקודש. העמלקים חשו שהם הולכים ונעלמים בבוא גאולת העולם והתמלאו בשנאה נוכח הישרדותו הצפויה של ישראל. מתוך מחשבה שהשמדת העם היהודי תמנע את בוא הגאולה הם ביקשו להשמידו. בעשותם זאת הם השמידו את עצמם, בעוד עם ישראל שרד .
[מתוך ההקדמה לספר ' משפטיך תהום רבה: תגובות הגותיות אורתודוקסיות לשואה']

הרב ד"ר שחר רחמני, "הרצי"ה והשואה"
גדולי ישראל שונים ניסו להתמודד עם שאלת השואה מבחינה אמונית. ישנם רבים שראו בשואה תגובת עונש של הקב"ה על חטאי עם ישראל. עם זאת, נחלקו ביניהם מהו אותו החטא שגרם לעונש כזה גדול. אחרים אמרו כי אין ביכולתנו לעמוד בסוד ד', וזה בבחינת 'שתוק, כך עלה במחשבה לפני' . אחרים ניסו לתת הסברים מכיוונים שונים.
על רקע זה בולטת התייחסותו השונה של הרב צבי יהודה קוק (1890 – 1982). במאמריו ובשיחותיו, ראה בשואה מאורע בעל משמעות ייחודית בתהליך ההיסטוריה של עם ישראל. הוא לא ראה בשואה אירוע בפני עצמו שהתממשו בו דברי התוכחה הקשים שנכתבו בתורה על מציאות של סבל גדול לעם ישראל. הרצי"ה ראה את השואה על רצף תנועת האומה הישראלית המוכוונת בהשגחת ה' לכונן את עצמה מחדש על אדמתה. אכן השואה היא ''מפלאות זוועות היסורים... המקיפים את האומה כֻּלה, שאין כמוהם מיום היות ישראל לגוי ומיום בּרֹא אלֹוקים אדם על הארץ''. האֹבדן והחורבן הם נסתרות נוראות, בבחינת ''כבשי דרחמנא''. אלו מכות שאינן כתובות בתורה, ''ואין להם דוגמה ודמיון בכל גלגולי גליותינו''. בשואה התגלה המדרון שהגויים יכולים להתדרדר אליו, ''במחִיּת צלם אלוקים והתבלטות החיה הרעה שבאדם''. עם זאת, יש בשואה ''כדי להודיע ולקבוע את פדות הפלטה אשר לעמו בהר קודשו ובנחלת ימינו''. מלבד הקביעה על מיוחדות השואה, יש בה אמירה אלוקית כי הפדות של עם ישראל תימצא בארץ ישראל.
בשיחותיו חזר הרצי"ה והזהיר מפני תהיות על הנהגת ה' בשואה. דבריו התבססו על קביעת המהר"ל כי השגחת ה' היא יסוד מיסודות האמונה. משמעות הדבר היא שההשגחה אינה תוצאה של האמונה. אין העולם מציאות קיימת שה' יבוא וישגיח עליה. המציאות היא הוויה שהתרקמותה מבריאתה היא התרקמות של עצת ה' לתוך העולם הממשי, וגילויה בפועל היא השגחת ה' עליה. ה' מתגלה בה בכל מהלך ההיסטוריה האנושית והתפתחותה. בהתאם לתפיסה זו הרצי"ה קורא במאמריו להתבונן במהלכים ההיסטוריים ולנסות לראות בהם את המסר הכללי של ההשגחה. השואה איננה שאלה של השגחה פרטית או עונש על התנהגות קודמת. מציאות השואה היא של ''גמר התמוטטות קרקע הגלות מתחת רגלינו''. אין עוד מקום לקיום יהודי בגולה ''בהתמלאות דבר ה' ש'בגויים ההם לא נרגיע ולא נמצא מנוח לכף רגלנו"', אין זו אמירה המגוננת על הבורא, שאמר מראש בתורה שתהיה מציאות כזו. המבט על ההיסטוריה כתהליך של גילוי השגחה רואה ב''תשפוכת החֵמה'' את מה שמובלט לעומתה. ''מובלטת ועולה צמיחת שלמות דמותו של ישראל... אשר בניו באו וחוננו את עפר ארצו... הולך ומתדבק אליה, אל אמו – אדמת קודשו''. נבואת ירמיה כי "באים הם בבכי ומובלים בתחנונים" ... מקבל את אִשוּר חותמו הנורא על ידי חורבן הגולה''. יש בשואה שני דברים מקבילים זה לזה: 'שלילת המציאות של הגולה מקבילה אל חיוב־המציאות העצמי של ישראל בארצו''.
לפי הרצי"ה, מה שמבהיר שאכן אנחנו בתהליך יציאה מהגלות היא הדרך שנפתח בה ''מסע ההשמד העמלקי''. המסע נפתח ב''תבערת החורבן הכבירה'', ב"ליל הבדולח" כשנה לפני פרוץ המלחמה. 1,544 בתי כנסת בגרמניה הועלו באש על תכולתם בלילה אחד. ''גמר חסולה של הגלות מופיע בסִלוּק משכנות הקודש בתוכה''. עוד לפני הרצח הנורא קיבלנו את המסר כי אין לנו עוד עתיד בגלות. חז"ל קבעו כי ''בכל מקום שגלו ישראל, וכל זמן שהם מתקיימים בגלות, שכינה נמצאת אתם''. מקום השראתה היא ''בתוך אותם הבתים המיוחדים לכך'', אלו בתי הכנסת של ישראל. העלתם באש על ידי הגרמנים מראה בבירור ''כי אין שם מקום־מציאות לישראל בכל הסביבות האלה כולן''. הביטוי למהלך זה של עקירה מן הגלות ושתילת ישראל בארצו הוא ''בתי־הכנסיות ובתי־המדרשות באים ונקבעים בארץ ישראל''. אין זו רק שפיכות הדמים שנוטלת מישראל את אפשרות הקיום בגלות. סילוק גילוי השכינה שם היא השומטת את הקרקע מתחת רגלי עם ישראל וסותמת את הגולל על קיום ישראל בגלות. המהלך האכזרי של השואה הוא כלקיחת עם ישראל בציצית ראשו והנחתו בארץ ישראל תוך החזרת השכינה לציון.
במאמרו ''ובגוים לא יתחשב'' מבהיר הרצי"ה את משמעות השינוי הגדול במציאות הקיומית של עם ישראל. חוויות עמוקות המתרחשות בשעת מפנה משאירות את רישומן החזק, האיכותי, השקול כנגד פעולה כמותית ממושכת. מציאותו של עם ישראל בארץ ישראל היא המאפשרת לו לגלות את מציאותו האחדותית. בגולה היינו עדה, לא היינו עם. חיי התורה והמצוות התקיימו בתודעה של היחידים בלא קדושת הציבוריות הישראלית. כל המעשים בגלות היו של יחידים, חברי קהילה מקומית. הגלות הארוכה טשטשה את קיומנו בתור עם שצריך לחיות חיי ציבור. השואה חשפה את רשעות הגויים וביטלה את האפשרות לקיום יהודי בגלות. מציאות הקיום של היחידים בגולה התרסקה, וצמחה בארץ ישראל הופעה ציבורית של עם ישראל, החי חיי עם. התורה מופיעה בסגולת ערכה כתורה לעם. ''הזעזוע האיום של אובדנות רבבות אלפינו וכל אשר אתם, בסערת נִתוּק גופו של כלל ישראל ממדבר העמים'' מחדש את קומתו בביצור היישוב ובקיום התורה בארץ נחלה לקהל הגדול בה. אם כן, השואה אינה מתפרשת ברובד הפרטי אלא היא מהלך כללי, ניתוח נורא שמהווה קביעה של עמדה אלוקית מוחלטת על סיום תקופת חיי עם ישראל בגלות וחזרתו לבריאות חייו בארץ ישראל.
[מתוך הספר: ' משפטיך תהום רבה: תגובות הגותיות אורתודוקסיות לשואה']



הדפסה