תחקיר החודש

להיות יהודי בצרפת

הטלאי הצהוב

הגרמנים החליטו עליו כפי שעשו קודם לכן בפולין הכבושה, בגרמניה, בהולנד ובמקומות אחרים - וההחלטה הזאת היתה המשך ישיר למדיניות האפליה נגד היהודים, מדיניות שהיתה אמורה להביא בסופו של דבר לחיסולם. זה היה שלב ראשון בתהליך היישום של הפתרון הסופי בצרפת. אבל באותו חודש, יוני 1942, ראו יהודי פריז בצעד הזה מעין מבחן של יחסיהם עם החברה הצרפתית בכללותה. עכשיו כבר לא היו להם הרבה אשליות בכל הקשור למדינה הצרפתית, שמערכת החוקים שלה ניסתה לדחוק אותם לשוליים. אבל עם החברה הצרפתית - להבדיל מן המדינה הצרפתית - נוצר מודוס ויוונדי [צורה ודרך של חיים ביחד] מסוים… ברור שצעדים שאין מוחשיים מהם הפכו את קערת חייהם על פיה - אבדן תעסוקה, כליאה במחנות או החרמה של חנות. ועם זאת, למי שלא נכלאו, עדיין היו החיים אפשריים, על אף שהיו מורכבים עכשיו מאין ספור שינויים והסתגלויות, ויחסיהם היום יומיים של רוב היהודים עם סביבתם הקרובה ביותר לא השתנו שינוי של ממש - אבל הטלאי הצהוב, שעמד להזכיר לכל אחד בכל רגע את היותו מנודה - כלום לא צפן בחובו סכנה להרס קשריהם האחרונים עם החברה שהקיפה אותם ?

היהודים ו"עטור הטלאי"

יהודי פריז לא הופתעו הפתעה גמורה. שמועות שנפוצו זה מכבר בישרו על אפשרות כזאת…
בספטמבר 1941, משנודע שהחובה לשאת טלאי סימון הוחלה על כל חלקי הרייך, גברו החששות והתעצמו. כעבור זמן מה, במאי 1942, שוב נפוצה השמועה, שהיתה הפעם עקשנית מתמיד. לקראת 20 במאי נודע לעובדי אוז'יף [האגוד הכללי של היהודים בצרפת] שהטלאים יחולקו לקומיסריאטים השונים של המשטרה… הגרמנים דחו בעצם את אימוץ הטלאי מפני שקיוו שהקומיסר הכללי החדש לענייני יהודים, יביא להחלת תקנת הטלאי בידי הצרפתים בכל חלקי צרפת.
תקנה של המפקדה הצבאית הגרמנית בצרפת, שפורסמה בקרב הצבור הרחב ב1- ביוני, הורתה לכל היהודים בני למעלה מ6- שנים לתפור היטב על בגדיהם טלאי בצורת מגן דוד, כלומר - כוכב בעל שישה קודקודים, שגודלו כגודל כף יד והקווים החיצוניים שלו שחורים, הטלאי יהיה עשוי מאריג צהוב, שעליו תיכתב באותיות שחורות המלה "יהודי", יהיה צריך לשאת אותו במקום ברור מאד בצד השמאלי של החזה. תקנה זו חלה על היהודים הצרפתים, על חסרי הנתינות ועל יהודים בעלי אזרחות זרה שארצות מוצאם החילו תקנות דומות….
400,000 טלאים הוכנו במהירות… רק מעטים בחרו להתעלם מן החובה החדשה שהוטלה על היהודים. רוב הסרבנים היו צעירים שפעלו בניגוד לדעת הוריהם, או פעילים פוליטיים עתירי ניסיון שממילא כבר ירדו למחתרת או ניהלו אורח חיים מחתרתי למחצה…
למי שמעולם לא הסתיר את מוצאו או את זהותו היהודית היתה התחמקות מן הטלאי גם מסוכנת, מפני שפגיעתו של מלשין היתה יכולה להיות גורלית גם במקרה של שתיקתה ותמיכתה של שכונה שלמה. מי שהחליט שלא לציית ולא היה יכול להיעלם פתאום בתוך אנונימיות כלשהי, היה חייב בדרך כלל לברוח לאזור הלא כבוש. כל זה היה תקף עוד בסתיו 1941, אבל ודאי שהיה נכון בקיץ 1942….
ה מנהיגי האוז'יף, לעומת זאת, פתחו במסע שנועד לשכנע את היהודים "ללבוש את הטלאי בגאווה ובהבלטה", ונראה שרוב היהודים אכן נטו לענוד בגאווה את מה שכמה מהם כינו "עיטור הכבוד" שלהם. היו מי שהתקשטו והתהדרו בפעם הראשונה שבה יצאו מן הבית "עטורים" בטלאי הצהוב. זאת ועוד, טיול משפחתי בחוצות, והטלאי נישא בהבלטה על החזה, היה עשוי להרגיע את הילדים. אחרים אף הרחיקו לכת וקישטו את כוכב הטלאי בסרט שושן אדום-כחול-לבן, כצבעי הדגל הלאומי, אחרים ענדו את כל אותות הכבוד הצבאיים שלהם ליד הטלאי. אבל הגרמנים מיהרו לאסור זאת. מ. בלוק, כירורג בבתי החולים של פריז, למד זאת על בשרו. הוא יצא לרחוב ואותות הכבוד הצבאיים שלו מתנוססים לצד הטלאי, ומיד נעצר, הובל לדראנסי, וכעבור ימים אחדים גורש למחנה ריכוז. ההופעה האלגנטית המוקפדת ונשיאת הטלאי בכבוד נועדו להוכיח שהגרמנים נכשלו במאמציהם להשפיל את היהודים…
ביום ראשון שטוף שמש אחד, ב7- ביוני 1942, טיילו להם לא מעט יהודים בין בניין האופרה לכיכר הרפובליקה, מפגינים קבל עם שאין בטלאי כדי לדכא אותם. רוב היהודים ראו בגזירת הטלאי ניסיון השפלה; השפלה שנועדה לבודד את היהודים משאר האוכלוסיה הצרפתית ולעורר כלפיהם עוינות.
"הפקודה הביאה לתוצאה הפוכה מזו שביקשו יוזמיה להשיג", כותבת עובדת מתנדבת של אוז'יף, המציינת את היעדרן של התקריות האנטישמיות ברחובות… נאמר בגליון יוני 1942 של העתון "אני מאשים" - ביטאון הקבוצה שקיבלה בתוך שבועות אחדים את השם "התנועה הלאומית נגד הגזענות" - הטלאי "נועד להשפיל את היהודים, להרחיק מעליהם את הלא-יהודים ולעורר תקריות שעלולות לגרור בעקבותיהן פוגרומים, אבל התכנונים האלה נידונו לכישלון, היהודים ישאו ללא בושה את הסמל שנכפה עליהם"…
מכל מקום, נדמה שאי אפשר לראות בעמדתם של היהודים כלפי הטלאי לא עמדה של כניעה ולא של התקוממות. כל מאמץ לגלות היגיון בעמדות השונות הוא מאמץ שווא. לכל היהודים כולם היה זה הלם אדיר, מקור לחרדות נוראות. הטלאי, שהמחיש באופן חזותי וקבוע את מעמד המנודים שאליו נדחקו היהודים, היה מבחינתם נקודת מפנה ועד מהרה נעשה לסמל. לעתים הפכה היציאה בלי טלאי לרחוב לצעד הראשון בדרך הסירוב. וכל אלה שענדו את הטלאי עד שחרור פריז זוכרים בבירור את הרגע שבו תלשו אותו בכח מעל חזותיהם. האקט הזה היה הסמל המוחשי לסיום הגיהנום שלהם. ואולם הם ביקשו לאמוד את השלכותיו של הסמל הזה על החברה הלא-יהודית שבקרבה ישבו… היהודים עדויי הטלאי בחנו בשבע עיניים את תגובותיהם של העוברים והשבים. הם חיפשו במבטם את ההוכחה שמאמץ ההשפלה הגרמני אכן נכשל וזרע האנטישמי לא נבט בחברה הצרפתית.

תגובת הפריזאים

ערב 7 ביוני 1942 הביעו היהודים שלושה חששות. הם חששו שמא ייטפלו אליהם במטרו ודאגו שמא יתאנו להם בתורים שהשתרכו לפני חנויות המזון. אלה היו מקומות חיוניים לקיומם ובהם התחככו עם צרפתים "אלמונים" ולא עם אלה שאתם היו להם קשרי קבע. עוד חששו מפני היום הראשון של ילדיהם בבית הספר והילדים עצמם פחדו להיות "שק האגרוף" של עמיתיהם לכתה….
הגרמנים, על סמך הנסיון שצברו בהולנד, שם הוטלה גזרת הטלאי שישה שבועות קודם לכן, דרשו לכלוא את "ידידי היהודים" בדראנסי ולתת למעצרים האלה פרסום גדול, כדי להרתיע אנשים מלהזדהות עם גורלם של היהודים… חוות הדעת שכתבו אנשי שירות המודיעין הכללי באותה תקופה היו הרבה פחות נחרצות והדגישו את אדישותו של הציבור דווקא….

גם מעדויותיהם של נושאי הטלאי עצמם עולים דברים ברוח זו. אנדרה בור שולח מילות הרגעה למנהיגים היהודים באזור הדרום, וכך הוא כותב לאלבר מנואל:
"אני בטוח שאתה מחכה בקוצר רוח לחדשות בעניין הצהבת שאני עצמי נדבקתי בה לפני כמה ימים. כך נתאפשר לי לעמוד על התגובות, תקופת הדגירה עכשיו אינה מלווה בשום כאב. ההשפעה המפתיעה היא האהדה הגדולה שהצהבת מעוררת, ביחוד בילדים. הבושה שהיא מעוררת באנשים שמסביב גלויה לעין - הסובבים מפתחים סימפטומים של אותה מחלה, וההתפתחות הזאת היא ספונטנית. הרופאים המטפלים לא צפו התפתחות שכזאת, והחום, שהיה גבוה למדי, ירד עכשיו, אבל צריך לצפות לקפיצות פתאומיות במידות החום בגלל הטעות הראשונית הזאת באבחנה."
אנדרה בור חושש אפוא מפעולות תגמול מצד ה"רופאים" הגרמנים, הכועסים שלא הצליחו לעורר התפרצויות אנטישמיות בקרב האוכלוסייה.

עיתונות - שיתוף פעולה

ב21- במאי התחילה מתקפה תקשורתית בעניין הטלאי. "מהרו, פרחים צהובים, לעלות לאות ולסימן… נכתב בעתון ב28- במאי. "לא זו בלבד שצריך לחייב אותם לענוד את הטלאי, אלא צריך להגדיר בבירור את הצבע, הממדים והצורה, והמקום שבו יתלו את הסמל המביש (על הזרוע או על החזה), שייאמר בפירוש שסרט השרוול או התג צריך להיות מוצג תמיד בצורה ברורה ונראית לעין, ולא חשוב איזה בגד היהודי לובש, וכמובן, צריך לקבוע עונשים חמורים, קנסות ומאסרים, ויש להטילם מיד. רק כך תבוצע הפקודה בצורה יעילה", והוסיף; "אנחנו מרשים לעצמנו להציע בהמשך עוד אמצעי מניעה ואמצעים תברואתיים בעלי עניין מעשי וחשוב ביותר"… "ליום שבו נתקבלה ההוראה בדבר [נשיאת טלאי בצורת כוכב ציון] יש מעתה ערך היסטורי". ולוסיין רבטה כותב בעתון ב6- ביוני לאמור; "בין הארי והיהודי ניטש המאבק הסופי. הארים אינם יכולים להניח לאויב כזה להסתתר",
אחרי שביטאו את שביעות רצונם מן המהלך, מציעים כולם צעדים המתחייבים מכאן ואילך, "הטלאי הצהוב חושף כמה יהודים. אבל עדיין צריך למנות ולחשוף את כולם, ואחר כך - לגרש אותם מחוץ לאירופה, מפני שיש צורך דחוף למנוע מהם את האפשרות להזיק. לפי שעה יש לשים אותם במחנה עבודה"… ביטאונים אחרים ממליצים בייחוד על הרחבת פקודת הטלאי גם לאזור הלא-כבוש והדרישה הזאת שבה ועולה במאמרים של הכותבים שהזכרנו. אבל כל זה אין בו די, וב9- ביולי מציע LE PILORI להחיל גם בצרפת את שיטת הגירוש, "האמצעי היעיל היחיד לניטרול [היהודים]" אמצעי שננקט בסלובקיה ורוקן אותה מכל יהודיה.
הפרשנות שנתנו יהודים ולא-יהודים לטלאי הצהוב מעוררת תדהמה, שהרי היה זה ערב המצוד הגדול של אצטדיון החורף. בתחילה ראו בו הכל אמצעי שנועד להשפיל את היהודים, והתגובות הראשונות התייחסו לנסיון ההשפלה הזה. השלכותיו האמיתיות של החוק לא נתפסו אלא כעבור זמן, כשנכפו אמצעים נוספים, אמצעים שהיה קשה להתחמק מהם יותר ויותר בגלל הטלאי. כך היה גם בסתיו 1940, כשכפו על בעלי החנויות היהודיות לתלות שלט צהוב בחזית חנויותיהם. היהודים תלו אז את השלטים בגאווה, ולצדם ציינו את מעשי הגבורה שלהם בשדות הקרב ואף הציגו לראווה את המדליות ואותות הכבוד שקיבלו בגינם…

השלכות "הטלאי הצהוב"

…ואכן בתוך זמן קצר נתבררה ליהודים המשמעות האמיתית של הטלאי הצהוב, ראשית, נולדה עתה עילה חדשה למעצרים - התחילו לרדוף את עברייני הטלאי… בעקבות אי ענידת הטלאי גדלו משלוחי האסירים, ועל פי עדויות נמשך מסע הציד הזה ברבעים השונים של פריז עד 27 ביולי 1944. אבל הטלאי היה בעיקר אות הפתיחה של סדרת תקנות נוספות…
"חברת המטרופוליטן" (החברה שתפעלה את המטרו), על פי הוראות שקיבלה משלטונות הכיבוש, הפיצה בתחנות הרכבת ובתחנות הביניים הוראת שירות ולפיה אסור לקופאים שבפתחי התחנות למכור כרטיסים של המחלקה הראשונה ליהודים. כן הוטלה על הפקחים ומבקרי הכרטיסים החובה להודיע לנושאי טלאי צהוב שהם יכולים לנסוע רק בקרון האחרון של המחלקה השנייה… היו יהודים שהצמידו את הכינוי "בית הכנסת" לקרון האחרון שאליו נדחקו מעתה…
באמצע החודש ההוא, יולי 1942, חלה פתאום תפנית דרמטית בתהליך המואץ הזה של צעדי הנידוי והדחיקה. שיירת הגירוש הראשונה יצאה מזרחה ב27- במרס, ואחרי שלושה חודשי "שקט" יצאו מזרחה בחודש יוני לבדו לא פחות מארבע שיירות.


הדפסה